הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב שמעון בן שעיה בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים - האחריות לתוכן הרשימה היא כולה על התלמיד שערך אותה.
בחלק הראשון הרמב"ם עסק במאבק נגד הנטייה להאנשת האל.
פרק א' דן בנושא: צלם ודמות - באור צלם, דמות, תיאור ופירוש "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[1]
צלם ודמות[]
הרב דוד קאפח פירש את הפסוק שבתחילת מבוא זה: 'פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים [2] שהספר נכתב לאדם דתי - צדיק, שלם בדתו ומידותיו - שומר אמונים, אלא שעיין במדעים ונבוך ולכן בא רבנו לפתוח לפניו שערי הבינה.
בספר בראשית נאמר:"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.(א', כ"ו- כ"ז)
וכן: " זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם, בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹקים, עָשָׂה אֹתוֹ.(ה',1)
צלם - בתבנית ובתואר - הרמב"ם סבר שלפי כך חשבו שיש ליחס לאל תכונות הגוף. ואפילו "יאפיסו" את האל - כלומר אפילו יחשבו שאינו קיים פיזית - היות והאל אינו גוף בעל פנים ויד כמו בני-האדם: בתבנית ובמִתאר. לדעתם האלוקים הוא גדול יותר וזוהר יותר, ועוד, שהחומר ממנו האל עשוי אינו דם ובשׂר. זהו, לפי מה שסברו קצה הגבול של הרחקת האל (מכל מה שלא ראוי לייחס לו).
התואר שבו נוהגים בני אדם לכנות אדם אחר, כמו אצל יוסף הצדיק :" וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית, ל"ט,ו') זה שם תואר שמעולם לא נקרא בו האלוה יתעלה חס וחלילה. ואִילו צלם נקראת הצורה הטבעית (אך לא המוחשית - הנראית לעין) , דהיינו, העניין העושה את הדבר לעצם ולמה שהוא, כמו:"צַלְמָם תִּבְזֶה" (תהילים, ע"ג,כ') - מכיוון שהבִּזָיון דבק בנפש, שהיא צורת מין [האדם], ולא בתבניות האיברים ובמִתאר שלהם.
הוא המשיך בטענה במה שאמור להיות בספר "שיעור קומה" [3]:" ומסיים וה' אלוהים אמת אין לו דמות ולא ערך ולא רוחב ולא אורך שנאמר ואל מי תדמיון אל, ואל מי תדמיוני ואשוה, יתעלה וישתבח ויתרומם.
ומסכם: צלם - ישות לא מוחשית, תאור - חומר מוחשי - אך שניהן אינם באים לתאר את הקב"ה. ה"צלם" הוא מהות האלוקים והבבואה של זה אצל האדם הוא השכל. כאשר נכתב "נעשה אדם בדמותנו" - הכוונה למימד השיכלי והמופשט.
פסילים - צלמים[]
כמו כן אומר אני, שהעילה לכך שהפסילים נקראו צלמים היא שמה שרצו להשׂיג בהם היא המשמעות שייחסו להם מן הסברה, לא תבניתם והמִתאר שלהם(הפיזית - ממשית). וכעין זה אומר אני על צלמי טחוריכם :" וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי עפליכם (טְחֹרֵיכֶם) וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם, הַמַּשְׁחִיתִם אֶת-הָאָרֶץ, וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כָּבוֹד; אוּלַי, יָקֵל אֶת-יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם, וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם, וּמֵעַל אַרְצְכֶם."(שמואל א', ו', 5), כי הכוונה בהם היתה המשמעות של הרחקת מכת הטחורים ולא תבנית הטחורים, דהיינו הפסלים עצמם..
ובדבריו נעשֹה אדם בצלמנו (בראשית א', 26) תהיה הכוונה במלה זאת לצורת המין, אשר היא ההשׂגה השׂכלית, ולא לתבנית ולמִתאר.
הבהרנו לך אפוא את ההבדל בין צלם ותואר והבהרנו את משמעות צלם.
דמות[]
דמות, לעומת זאת, הוא שם מן דמה. הוא מציין גם דמיון בעניין מופשט, שהרי דבריו דמיתי לִקְאַת מדבר (תהלים ק"ב, 7) אינם אומרים שהוא דמה לקאת בכנפיה ונוצותיה, אלא שיגונו דמה ליגונה.
כמו כן כל עץ בגן אלהים לא דמה אליו בְּיָפְיוֹ (יחזקאל ל"א, 8) מציין דמיון בעניין היופי. חמת למו כדמות חמת נחש (תהלים נ"ח, 5); דמיֹנו כאריה יִכסוף לטרֹף (תהלים י"ז, 12). כולם מציינים דַמְיוּת בעניין מופשט, לא בתבנית ובמִתאר.
כן נאמר: דמות הכסא; דמות כסא. הדַמְיוּת היא בעניין הרוממות והשׂגב, לא בהיותו מרובע ועבה, ולא באורך רגליו, כאשר חושבים העלובים, וכן: דמות החיות (יחזקאל א', 13). ומכיוון שהאדם נתייחד בעניין מופלא מאוד שבו, אשר איננו באף אחד מן הנמצאים שמתחת לגלגל הירח, והוא ההשׂגה השׂכלית, ששום חוש, איבר או צלע אינם מפעילים אותה, דימה אותה להשׂגת האלוה אשר איננה נזקקת לכלי, אף כי לא דַמְיוּת באמת, אלא לכאורה.
בגלל העניין הזה, דהיינו, בגלל השׂכל האלוהי הדבק בו, נאמר על האדם שהוא בצלם אלהים ובדמותו, לא שהאל יתעלה הוא גוף, כך שיהיה בעל תבנית.
המקור: (כולל ההערות) תרגום מיכאל שורץ בהוצאת אוניברסיטת תל אביב
לפי שיעור:י.לורברבוים[]
"צלם" – השגה שכלית בפועל – מורה נבוכים א', א': ביאור המונחים "צלם" ודמות" – הרקע לכך הוא התפיסה האנתרופומרפית של האל בקרב ההמון – הגשמה גמורה. תפיסה זו נובעת מטעות לשונית (צלם=תואר) – הגוררת טעות פרשנית (כאילו לאל יש גוף בעל קווי מתאר אנושיים), ובשל סמכות הכתובים גם לטעות תיאולוגית קשה. וזה לדעת הרמב"ם, נובע לא רק מחוסר ידיעת הלשון אלא גם במגבלה אינטלקטואלית – רפיון שכלי של אותם בני אדם.
הוא יוצר הבחנה חותכת בין צלם לתואר– אמנם תואר מיוחס לעצם בהקשר של עצמים גשמיים–אך לא כך בכתבי הקודש ביחס לאל.
המקור: צלם אלוהים ומצוות פרייה ורבייה: חז"ל והרמב"ם / י.לורברבוים - סוכם ע"י: ליז ריסנברג ותמיר ריינדל
לפי שיעור: הרב רן כלילי[]
היחס לגוף ולחומר ע"פ הרמב"ם - ישיבת "ברכת משה" - מעלה אדומים
יש את הנפש שהיא צורת האדם. הצד של הנפש שנשאר לעוה"ב, אותו צד בא לאדם מן השמיים, ולכן הוא נשאר לאחר המוות. כמו כן, אותה נפש היא "הדעת היתירה" שמנהיגה את האדם ונותנת לו את חכמתו.
מסביר הרמב"ם את המילה "צלם" ו"דמות":
"צלם ודמות... "צלם" נקראת הצורה הטבעית, דהיינו, העניין העושה את הדבר לעצם ולמה שהוא. אותו עניין באדם, הוא אשר בו מתהווה ההשגה האנושית, ובגלל ההשגה השכלית הזאת נאמר עליו: "בצלם -להים ברא אותו"... בגלל העניין הזה, דהיינו, בגלל השכל ה-להי הדבק בו, נאמר על האדם שהוא בצלם -להים ובדמותו... כי השכל, שאותו השפיע -להים על האדם – והיא שלמותו האחרונה – הוא אשר היה לאדם קודם חטאו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם -להים ובדמותו."(מו"נ ח"א, א-ב)
"צלם" משמעו מהות, ה"עניין" של אותו דבר - "העניין העושה את הדבר לעצם ולמה שהוא" כותב הרמב"ם. באדם יש את ה"צלם אלוהים" שעושה אותו למה שהוא, לאדם, לבן אנוש, וזהו השכל ששופע עליו מלמעלה, שקיבל האדם מאת הקב"ה. בזה שונה האדם משאר החיות, שצלמו שלו הוא אלוקי, מלמעלה, וצלמם של החיות הוא חומרי.
ונשאלת השאלה, אם הצלם של האדם, יכולת ההשגה שלו, שופעת עליו מלמעלה, מה כן שייך לאדם? אם המהות שבאדם אלוקית, מה עושה אותו לאדם?
"והחלק השכלי – הוא הכוח הנמצא לאדם, אשר בו ישכיל, ובו תהיה ההתבוננות, ובו יקנה החכמות, ובו יבחין בין המגונה והנאה מן הפעולות. ואלו הפעולות, חלק מהן מעשי, וחלק עיוני. והעיוני – הוא אשר ידע בו האדם הנמצאות שאינן משתנות כפי מה שהן, ואלו הן אשר יקראו 'חכמות' סתם.
ודע, שזאת הנפש האחת, אשר קדם לה סיפור כוחותיה או חלקיה, היא כחומר, והשכל לה צורה. ואם לא תקנה לה הצורה – תהיה מציאות ההכנה שבה לקיבול הצורה ההיא לבטלה, וכאילו היא מציאות הבל. והוא אומרו: "גם בלא דעת נפש לא טוב", רצונו לומר, שמציאות נפש לא תקנה לה צורה, אלא תהיה נפש בלא דעת – לא טוב. "
(הקדמה לאבות פ"א)
הרמב"ם מגדיר את הכוח השכלי כעיוני ומעשי. הכוח המעשי נותן לאדם את היכולת להתמודד עם העולם ולפתח אותו – כמו המדע. בחלק העיוני טמונה היכולת להשיג השגות שאינן קשורות לעולם החומר. החילוק הזה הוא בדיוק החילוק שעשינו קודם במילה "נפש" – הנהגה בעוה"ז מצד אחד, וההישארות לעוה"ב מצד שני. אם האדם מתכחש לצד העיוני שבשכל שלו, לכוח ה"מעל לחומר" שבנפש שלו, הוא מפסיד חלק מנפשו.