א ואילו ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי דוקא בהכיר פעם שיש שבת בעולם ולבסוף שכח מאיזה טעם שהוא — חייב להביא קרבן, אבל תינוק שנשבה לבין הגוים או גר שנתגייר לבין הגוים — פטור מקרבן, כאנוס. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא הדנה בנושא זה: כלל גדול אמרו בדיני שבת: כל השוכח עיקר שבת, שאיננו יודע כלל שיש מצות שבת בתורה, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא אחת. כיצד? — תינוק שנשבה לבין הגוים ולא למד מאומה, או גר שנתגייר לבין הגוים ואינו יודע דיני שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא חטאת אחת על כל ששגג באיסורי שבת. וכן חייב על כל דם שאכל בימיו בשגגה עד שנודע לו איסורו חטאת אחת, ועל החלב שאכל — חטאת אחת, ועל עבודה זרה שחטא בה — אחת. ואילו החכם מונבז היה פוטר בכל אלה מקרבן כלל.
(ויקיפדיה) - מונבז כתנא במסכת שבת פרק כלל גדול סח: "..ומונבז פוטר וכך היה דן מונבז לפני ר' עקיבא...". ובדף סט. "מאן תנא להא דתנו רבנן שגג בזה ובזה....כמאן כמונבז".
==מונבז - כינוי לתנא==
(הרב ראובן מרגליות סבר כי התנא בעל הכינוי, אינו מונבז הגר. הוא השאיל את הכינוי לאות הוקרה למונבז הגר)
וכך היה מונבז דן לפני ר' עקיבא: הואיל והעובר במזיד קרוי בתורה "חוטא" ואף העובר בשוגג קרוי "חוטא", עלינו להשוותם ככל האפש
ר, ולומר: מה מזיד הרי זה דווקא באופן שהיתה לו ידיעה קודמת שהדבר אסור — אף שוגג הרי זה דווקא באופן שהיתה לו ידיעה. ומי שלא היתה לו ידיעה קודמת כלל — אינו קרוי שוגג, אלא קרוב הוא להיות אנוס, ופטור לגמרי. אמר לו ר' עקיבא: הריני מוסיף על דבריך, כלומר, אמשיך בקו המחשבה שלך ולפי אותה שיטה, עד למיצוי המסקנות, ונראה אם תסכים למסקנות אלה, ואומר: אי [אם] מה (כשם) שמזיד משמעו דווקא שהיתה הידיעה בשעת מעשה בעבירה, שבשעה שעבר ידע שהוא חוטא — אף שוגג תאמר שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה, וכיון שכן שוב איננו שוגג!
אמר לו מונבז: הן, ואין הדבר מוזר בעיני, ולדעתי אף הגדרה זו נכונה, וכל שכן שהוספת על דברי, ובהגדרת השוגג יש להכניס גם את התנאי של ידיעה בשעת מעשה, וכאשר תבואר עוד שיטתו. אמר לו: השוגג שלדבריך, כיון שבשעת מעשה יודע העבריין שהדבר אסור אין זה קרוי שוגג אלא מזיד גמור.
ולענייננו: קתני מיהא [בכל אופן שנינו] כיצד תינוק כדוגמא לשוכח עיקר שבת את המקרה של תינוק שנשבה. בשלמא [נניח] לשיטת רב ושמואל ניחא [נוח הדבר], שהרי אף הם רואים תינוק שנשבה כשוגג ששכח עיקר שבת. אלא לר' יוחנן ולר' שמעון בן לקיש הרואים זאת כאונס גמור ופוטרים, קשיא [קשה], שהרי לדעת חכמים במשנה חייב קרבן! אמרי [אומרים] לך כתירוץ ר' יוחנן וריש לקיש: לא מי איכא [האם אין] את דעת מונבז שפטר בכגון זה? אנן דאמרינן [אנו שאמרנו] דברינו — כמונבז אמרנום.
אורלי גולדקלנג במקור ראשון[]
שבת דף חט ס"ט
בתוך הדיונים המעניינים אודות תינוק שנשבה – כלומר, יהודי שלא ידע שיש חיוב שמירת שבת או אילו מלאכות אסורות ביום השבת – בולטת שיטת מונבז, תנא מדור החורבן. בכל ספרות חז"ל כולה מופיע שמו פעם אחת בלבד, כאן במסכת שלנו. בדיון שקיים התנא המדובר עם רבי עקיבא התעקש מונבז כי מי שחילל שבת בשוגג, אינו חייב בקורבן חטאת אלא אם ידע שיש איסור כזה לפני ששכח אותו. ממילא, תינוק שנשבה או גוי שהתגייר אינם חייבים חטאת על חילול השבתות שלהם. מונבז טוען כך: הואיל שמזיד נקרא "חוטא" ושוגג נקרא "חוטא", הרי שצריך שיהיה מכנה משותף ביניהם ותהיה איזו ידיעה מוקדמת אודות השבת גם אצל השוגג. אומר לו רבי עקיבא: אם כך, אם אכן יש מקום למצוא קווי דמיון בין מזיד לשוגג, אולי גם תבוא ותאמר שיש צורך שתהיה ידיעה של השוגג בלא שכחה לפני שהוא חוטא כדי שייחשב חטאו. למרבה הפלא, מונבז מאשר. ואכן מתוך הדיון הנ"ל בין התנא הבכיר לזה שמפציע כאן בהופעה חד פעמית, נגזר דין נוסף שנאמר בשם מונבז: מי שחטא במזיד ייחשב כשוגג אם לא ידע שהוא חייב קורבן חטאת על חטא זה, לו היה עושה אותו בשגגה. הבנתם נכון: האיש ידע היטב שהיום שבת ושהמלאכה שהוא מבצע אסורה ביום זה, ובכל זאת הוא נחשב בעיני מונבז כמי שחטא בשוגג רק משום שלא ידע את גודל העונש.