|
|
|
|
מבט מקרוב |
מבט מעל |
מואה הנבטית, או חאן מואה, הייתה עיר נבטית בהערבה צפונית לנחל פארן ודרומית למרכז ספיר. מואה היא פעלה כתחנת מעבר בדרך הבשמים בממלכה הנבטים בתקופה הרומית. ביישוב היה חאן וסביבו מרכז ציבורי .במקביל, התפתחה במקום חקלאות ענפה. בפי הבדואים ששכנו באזור נקרא היישוב בשם "מוית עוואד".
מחקר המימצאים הבוטניים שנמצאו באתר שנערך על ידי פרופ' מרדכי כסלו וד"ר אורית שמחוני, מהמעבדה לבוטניקה ארכאולוגית בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר אילן [1] מעלה השערות באשר לסיבה האמיתית לפריחת הערים על דרך הבשמים מבחינה חברתית וכלכלית.
עתיקות מואה - ויקיפדיה
מיקום היישוב[]
מואה הוקמה בצומת דרכים: הדרך האחת - מדרום לצפון, היא "דרך הערבה", אשר נמשכה ממפרץ אילת בדרום ועד לים המלח בצפון והדרך השנייה - ממזרח למערב, היא קטע מדרך הבשמים שבין פטרה לחופה של עזה ורפיח. תחנות הדרכים החלו לפעול כבר בתקופה ההלניסטית אך עיקר פעולתם היה בתקופה הרומאית, כאשר גבר הביקוש לתבלינים ולבשמים לאור עליית רמת החיים באימפריה הרומאית. הסחר הביא להתפתחות כלכלית של תחנות הדרכים.
מימצאים ארכאולוגיים[]
במקום נערכו חפירות על ידי רודולף כהן בשנת 1981. במקום נמצא חאן דרכים עתיק ומצודה בגובה 2 מטר, השומרת על החאן, מקדש וחנות. כמו כן, מתקני חקלאות מדברית, הכוללים מעיין, בריכת אגירה מטוייחת ושרידי אמת מים. אחד המתקנים המיוחדים באמת הוא בית בד, יחיד מסוגו בארץ, להפקת שמן זית בסגנון רומאי.[2]
החאן[]
החאן הוא דוגמה לתחנת דרכים מהתקופה הנבטית התיכונה והוא כולל חצר פתוחה מוקפת חדרים ובית מרחץ. התחנה שימשה להעברת סחורות יקרות ערך כמו בשמים ותבלינים:מור,"קציעה",לבונה,פלפל וקינמון. הסחורות הובלו על גבי דבשות גמלים מחצרמוות בדרום חצי האי ערב, לחופי הים התיכון, בעיקר לנמל עזה, ומשם לארצות מעבר לים.
מימצאים בוטניים[]
המימצאים הבוטניים נשמרו במצב יבש היטב בשל הלחות הנמוכה והאקלים היבש. המימצאים שנמצאו היו גרעינים של צמחי תרבות וחלקם אפילו צמחי מותרות ועצים:
צמחי התרבות[]
- תמר - 900 גרעינים ו-16 פירות. מימצא סביר שכן התמר גדל באופן טבעי באזור. הזיהוי ברמה של זנים הראה שחלק מהזנים הם בעלי פרי קטן מיוחד, כנראה זני בר. זן אחד של זרעים זהה לתמרים שנמצאו במצדה.לא נמצאו זרעים של זנים מסורתיים, חלאווי וסיאני, בשל החרבת מטעי התמרים בימי אדריאנוס הקיסר.
- זית - 100 גרעינים. הזיהוי של הזיתים היה אפשרי שכן יש בארץ מטעי זיתים מלפני אלפי שנים. הרוב הוא זית נבאלי המתאים לכבישה ולהפקת שמן. נמצאו גרעינים מזן תוּפַאחי ושאמי, שבגלל גודל פירותיהם משמשים גם היום לקישוט ולנוי.
צמחי מותרות[]
- אפרסק - פרי חדש, הגיע מסין בדרך המשי. הוא דורש תנאי גידול מיוחדים, כמו קור ולא גדל במואה.
- אגוזי המלך - 10 גרעינים. גדל בהרים ולכן ייבוא אותו.
עצים[]
- שיטת היאור - נמצאו 2 תרמילים. גדל במצרים ונחשב לעץ חשוב וגם קדוש. השימוש הוא לעיבוד עורות. למטרה זו ניתן היה להשתמש גם בקליפות של צמחים ובכל זאת ייבאו את שיטת היאור.
- ארז הלבנון - עץ נדיר שהגיע עד כאן.
לסיכום, צמחים מיובאים למואה היו סוג זיתים, אפרסקים, אגוזי המלך ועצים
השערה על מקור העושר[]
בתחנת הדרכים מואה נמצאו מוצרי מותרות ששימשו את סוחרי המקום. לא היה להם בלעדיות בדרך הבשמים, שכן עשרה ק"מ צפונה מהם הייתה תחנת דרכים נוספת. ההסבר היחידי יכול להיות כישרונם המסחרי. החוקרים מאוניברסיטת בר אילן סבורים כי הסוחרים שמו לב להשפעת רמת הלחות על משקל הסחורה: באביב, הם קנו תבלינים ובשמים בדרום חצי האי ערב, במקום בו הלחות 30% ולקראת סוף הקיץ, מועד שבו עדין ניתן להפליג לרומא, מכרו את הסחורה בנמלי הים התיכון, היכן שהלחות הגיע ל-70%. ההפרש במשקל בא לידי ביטוי בתמורה שהם השיגו. אולי זה המקור לעושרם של סוחרי מואה, שהתבטא ברכישת פירות וצמחי מותרות.
דוגמה לכך הייתה גם במאה ה-18 כאשר סוחרים אנגליים ניצלו את עובדת התפיחה של גרעיני החיטה בעת ההובלה של החיטה מהמזרח דרך "כף התקוה הטובה" בדרום אפריקה לבריטניה. הגידול במשקל גרעיני החיטה עשה את ההובלה הארוכה לכדאית למרות זמן הנסיעה.
הערות שוליים[]
קישורים חיצוניים[]
- ערן אלדר, בשביל ציר המעיינות, "מגלים" - מגזין תיירות
- גילוי מדעי: זני הזיתים- סורי, נבאלי ומליסי שאנו אוכלים ימינו קיימים עוד מתקופת מצדה מזמן חורבן בית שני.