כוחות הצבא הבריטי שחנו בירושלים בחנוכה תרע"ח, שלהי 1917, נתקלו בבעיה קשה. הם אמנם שחררו את העיר מידי הטורקים, מה ששימח מאוד את התושבים היהודים, אך הם גם ייבשו את ירושלים לחלוטין. שלוש הבריכות הידועות כ"בריכות שלמה", מקור המים העיקרי של הירושלמים, סיפקו כמה אלפי מטרים מעוקבים מדי יום, ואלה נבלעו בגרונותיהם של החיילים הצמאים. לתושבי העיר לא נותר אלא להסתפק במי הבורות שבבתים הפרטיים, המתמלאים בימות הגשמים ומתרוקנים עד מהרה בימות החמה.
הבריטים הבינו שעליהם לתת פתרון מהיר למחסור. הם התחקו אחר אמת המים המובילה אל בריכות שלמה, והגיעו אל נקודת המוצא שלה – מעיינות אל־ערוב. בתוך חצי שנה התקינו שליטי הארץ החדשים משאבה וצינורות שהובילו מים מהמעיינות, וגם שיפצו וניקו את שרידי אמות המים העתיקות ואת הצינורות ששולבו בהם. בכל יממה הוזרמו לעיר כאלף מטרים מעוקבים נוספים, הפעם תוך שימוש במשאבות.
ספק אם העובדים שעמלו על המפעל החדש ידעו שהם משתמשים באותו תוואי שנוצר בימי יהודה הקדומה וסיפק מים לבית המקדש השני. האמה שהתבססו עליה עשתה את מלאכתה במשך לא פחות מאלפיים שנה.
"הבריטים הציבו משאבות בבריכות שלמה. בית משאבות בריטי קיים גם בהמשך נתיב האמות, לצד בריכת ממילא", מספר מאיר רוטר, חוקר ארץ ישראל. "הם חיברו צינור שינק מים מבריכת ממילא, והמשיך להזרים אותם בכוח לכיוון הר הבית. הובלת המים מבריכות שלמה לירושלים, שנמשכה ברציפות מאז ימי קדם, פסקה סופית רק בתקופת המרד הערבי הגדול, בשלהי שנות השלושים של המאה ה־20. רק אז, בגלל התנכלויות הערבים למערכת הזאת, היא יצאה מכלל פעולה בפעם האחרונה"
כתבה של ארנון סגל[]
ממכשיר רומאי שנחשב בשעתו לפלא טכנולוגי ועד מפלצת המתכת ששוברת שיאי עולם בכריית מנהרות: לכל אורך הדורות דרשה בירת ישראל חשיבה מחוץ לקופסה כדי להרוות את צימאון תושביה. אם לא די בתנאים הגיאוגרפיים הקשים, תמיד היה גם מי שדאג לחבל בצינורות ולייבש אותה. מסע בזמן
