לא תעמוד על דם רעך

לא תעמוד על דם רעך היא מצווה המופיעה בתורה (ויקרא יט טז), ועיקרה עזרה לזולת, בעיקר כאשר הוא נתון בסכנת חיים. בשנת 1998 נוסף חוק ברוח זו לספר החוקים של מדינת ישראל, וחוקים דומים קיימים במדינות נוספות. (הויקיפדיה העברית)

• מראי מקומות ספריא

משיעורו של הרב מרדכי ברלין במשכן בנימין

תחילה הוצגו דבריו של החזון איש, לפיהם: יש לחשוב טוב אם זו פעולת הצלה, אשר במהלכה נהרג איש , האם זו פעולת הצלה או שזו הריגה, ללא הצלה.

המקור

האנדרטה לזכר 28 חללי האסון הישראלים שנמצאת בשומרה סמוך למפקדת עוצבת ברעם ויקישיתוף

האפשרות שאחד יהרג ורבים ינצלו

1. שני אנשים עומדים אחד אחרי השני, יורים חץ לכיוון שניהם, הראשון מתכופף והשני נהרג.
2. באסון צור השני - רוב האנשים היו בקומה התחתונה, כדי להצילם יש לפנות קומה עליונה תחילה אך אז הסיכון על אלו שהיו בקומה התחתונה.
3. בסיני, הופל מטוס בטעות מחשש לפיגוע. נוסיו נספו.
4. מגדל התאומים, האם היה לפגוע במטוס ולהציל את תושבי הבנינים.
5. בשואה חנקו תינוך שבכה ובכך הצילו את היושבים במקום המחסה.
6. בשואה, אם אחד קפץ מרכבת הנוסעת לאושוויץ ובכך סיכן את כל הנוסעים, אם יגלו שהוא חסר.
7. נתן אלבז נפל על רימון והציל אתחבריו.
8. נהג פגע בעוברי אורח במדרכה, כאשר איבד בלמים ועלול היה לפגוע ברבבים רבים.
9. הלכות מדינה הרב ישראלי סבור שחובה להכנס לסכנה אחרת אין מדינה.
10. רופאים - המקצוע מחייב סיכון "שבועת הרופאים"
11. תרומת כליות להלן

תרומת כליות

חובה, רשות או מידת חסידות. אמנם הסכנה "קטנה". האם מותר להכנס לסכנה ברמה כזאת. הרב עובדיה, חובה לתרום - זאת מידת החסידות. המקור: שו"ת "יחווה דעת", חלק ב, סימן פד

	שאלה - חולה כליות באופן רציני, עד שנשקפת סכנה לחייו, זקוק לכליה חדשה. האם רשאי חבר או קרוב משפחה לתרום לו כליה אחת מכליותיו כדי להציל את חייו, או מכיוון שאפשר שיש בתרומת כליה קצת סכנה לתורם, אין לאדם להכניס עצמו בספק סכנה, אפילו על מנת להציל את חברו מוודאי סכנה? תשובה:השאלה אם רשאי אדם או חייב להיכנס בספק סכנה, כדי להציל את חברו מוודאי סכנה, שנויה במחלוקת הפוסקים: מרן ה"בית יוסף" בחושן משפט (סימן תכו) הביא שחייב אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה. והסביר הטעם, מפני שחברו בוודאי סכנה והוא בספק. רבנו יונה גירונדי, בספר "איסור והיתר" (כלל נט, דין לח), כתב במפורש, שאין לאדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה. וכן פסק בשו"ת הרדב"ז חלק ג (סימן תרכה), שהמתחסד להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה, הרי זה חסיד שוטה, שהספק שלו עדיף מהוודאי של חברו; שנאמר: "וחי אחיך עמך", חייך קודמין לשל חברך. להלכה הסכימו רוב האחרונים כדברי רבנו יונה גירונדי בספרו "איסור והיתר", והרדב"ז הנ"ל, שאין האדם רשאי להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה וודאית. על יסוד הדברים הנ"ל דן הגאון רבי יצחק יעקב וייס, ראב"ד העדה החרדית בירושלים, בספרו שו"ת מנחת יצחק חלק ו (סימן קג), לאסור לתרום כליה לחולה כליות שנשקפת לו סכנה, הואיל וקיימת אפשרות של סכנה במעשה הניתוח של התורם הבריא. יתכן גם שבעתיד יבוא התורם לידי סכנה מפני שחסרה לו אחת מכליותיו, ונמצא שהתורם מכניס עצמו לספק סכנה, וכן לא יעשה לדעת הרדב"ז וסיעתו. וכן העלה הגאון רבי אליעזר יהודה ולדינברג, אב"ד ירושלים, בספרו שו"ת "ציץ אליעזר" חלק ט, (סימן מה), על יסוד דברי הפוסקים הנ"ל, ועל סמך דברי הרופאים שאמרו לו שהוצאת כליה אחת מכליותיו של התורם כרוכה בסכנת נפשות. לכן העלה שאין לתרום כליה, אלא אם כן יחליט סגל של רופאים מומחים אחרי עיון מדוקדק, שהדבר אינו כרוך בספק סכנת נפשות לתורם. אולם נמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים, שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם היא מועטת מאוד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה. לפי זה, כל מה שהסכימו הפוסקים שאסור להכניס עצמו בספק סכנה, זהו רק ב"ספק השקול", שמחצית הסיכויים הם שהתורם יפגע. מה שאין כן בנידון שלנו, שבוודאי שמצווה היא לתרום כדי להציל את חברו ממוות בטוח. תדע, שבשו"ת הרדב"ז, ב"לשונות הרמב"ם" חלק ב (סימן ריח), כתב, שמה שפסק הרמב"ם (בפרק א מהלכות רוצח), שכל היכול להציל אדם מישראל מסכנה ולא הצילו עובר על מה שנאמר בתורה "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), זהו גם כשיש "קצת ספק סכנה" למציל, כגון שרואה את חברו טובע בנהר, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, שבכל אלו יש "קצת ספק סכנה" למי שבא להציל, ואף על פי כן חייב להציל. ולכן נראה, שהעיקר להלכה שמותר וגם מצווה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצווה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום, בוודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצווה לא ידע דבר רע. והשי"ת ישלח דברו וירפא לכל חולי עמו ישראל, כאמור: "שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו."

בקיצור פעול הצלה מול פעולת הריגה

לא תעמוד על דם רעך: חובת ההצלה וגבולותיה

המקור: דר' מיכאל ויגודה
האם המציל חייב אף להסתכן כדי להציל את חברו? קצר המצע לעסוק כדבעי בסוגיה גדולה ונכבדה זו, שנשתברו עליה הרבה קולמוסים. נסתפק אפוא בהערות קצרות.

הועלתה ההשערה, ששאלה זו עומדת ביסוד המחלוקת המפורסמת בין ר' עקיבא ובן פטורא בעניין שניים שהיו מהלכים במדבר:

	שניים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים: אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חבירך (בבא מציעא סב ע"א)

.

האמנם דורש בן פטורא מבעל הקיתון "להתאבד", ובלבד שלא יראה במותו של חברו? האם סביר לדרוש ממי שהספינה שהפליג בה טבעה בלב ים, ויש לו חגורת הצלה, להזמין את חברו שיחזיק בה יחד עמו, ובכך יצללו שניהם יחד למצולות הים? אלא, נראה שהנסיבות שמדבר בהן בן פטורא הן: שאם יתן בעל הקיתון לחברו לשתות, הוא לא ימות בוודאי, אלא רק יכניס את עצמו למצב של ספק סכנה, ובן פטורא סובר שבכגון זה, על האדם להציל את חברו ממוות ודאי. לעומת זאת, ר' עקיבא סבור שחובת ההצלה אינה מחייבת את האדם להסתכן, כיוון שחייו קודמים לחיי חברו.

שאלה זו הוצגה לפני אחד מגדולי המשיבים במאה הט"ז, ר' דוד בן זמרה, ממגורשי ספרד וראש רבני מצרים. וכה הייתה תשובתו:

	אם הספק נוטה אל הודאי, אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו. ואפילו בספק מוכרע [=ספק השקול], אינו חייב למסור נפשו... אבל אם הספק אינו מוכרע, אלא נוטה אל ההצלה, והוא לא יסתכן, ולא הציל - עבר על "לא תעמוד על דם רעֶך".

ראוי לציין שהרדב"ז נשאל בעניין אחר ומתשובתו באותו עניין נראה שהגיע לכאורה למסקנה שונה. הרדב"ז נשאל: האם חובה על אדם להקריב איבר לא חיוני למען הצלת חברו? שאלה זו, הנוגעת בימינו לתרומת כליות מן החי, עלתה מתוך המציאות השרירותית והאכזרית הקשה שנכפתה לעתים על היהודים בגלותם. וזה לשון השאלה:

	שאלת ממני, אודיעך דעתי על מה שראית כתוב, אם אמר השלטון לישראל: הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת. הרדב"ז עונה שאמנם מי שמוכן להקריב איבר לא חיוני להצלת זולתו נוהג מנהג חסידות ויש לשבח אותו על כך, אבל הוא דוחה מכול וכול את הדעה ולפיה חובה עליו לעשות כן, בין השאר מן הטעם המעניין הבא: דכתיב: 'דרכיה דרכי נועם', וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא. ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם [כלומר, שיחויב אדם להניח] לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו?

לכאורה, בתשובה זו סותר הרדב"ז את עצמו, כי כפי שראינו לעיל, אם הסיכון אינו רציני, הוא סבור שחובה עליו להסתכן ולהציל את חברו, והלוא כאן המציל אינו מסתכן, שהרי האיבר שהשלטון דורש לקטוע ממנו אינו חיוני. אולם אין כאן סתירה של ממש: יש להבחין הבחן היטב בין נטילת סיכון (אפילו סיכון חיים) ובין הקרבה ודאית (אפילו של איבר לא חיוני). אמנם, לדעת הרדב"ז, התורה דורשת מן האדם ליטול על עצמו סיכון סביר כדי להציל את זולתו, כי רבים הם הסיכויים שלא יאונה לו רע, אבל התורה אינה דורשת ממנו לעשות עצמו נכה באופן ודאי כדי להציל את חברו

המקןר: דר' מיכאל ויגודה הספריה הוירטואלית.

בדברים שאביא להלן, אני מבקש לדון בדילמה הבאה: האם חובת הצלת אדם כוללת גם הצלת רוצח מפני עונש מוות שהוא צפוי לו במדינה זרה?6. דילמה חמורה זו, שכפי שנראה להלן, עלתה לדיון לפני זמן מה בפני בית המשפט העליון, נוגעת לדיני נפשות, ועל כן יש לדון בה בזהירות רבה, במיוחד לאור העובדה שעונש המוות כבר אינו נוהג במדינת ישראל, אף לא לפי המשפט העברי7.

התקדים בבני הגליל

המקור: דר' מיכאל ויגודה
התלמוד מביא את המעשה ברבי טרפון, מגדולי חכמי המשנה, שנמנע מלהציל אנשים שהיו חשודים ברצח8:

הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא. אתו לקמיה דרבי טרפון, אמרו ליה: לטמרינן מר! אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו. אטמרינכו - הא אמור רבנן האי לישנא בישא, אע"ג דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו.

תרגום: [מעשה ב]אותם בני הגליל שנפוצה עליהם שמועה שרצחו אדם. באו לפני רבי טרפון, אמרו לו: הסתירנו [מפני השלטונות המחפשים אחרינו]. אמר להם: כיצד אעשה? אם לא אסתירכם - יגלו אתכם. אם אסתירכם - הרי אמרו חכמים שלשון הרע [השמועה ולפיה אתם רוצחים], אף על פי שאסור להאמין לה, יש לחשוש לה [כלומר יש לחשוש שמא נכונה השמועה הרעה]. לכן, לכו אתם והסתירו את עצמכם.

ממקור זה מסיק רבי יהודה חסיד, בעל "ספר חסידים"9 (אשכנז, המאות הי"ב-הי"ג) שאין להציל את הרוצח, ומקדים לכך פסוק מספר משלי, האומר זאת כמעט במפורש: "אדם עשֻׁק בדם נָפש, עד בור ינוס, אל יתמכו בו" (משלי כח, יז) - אם בורח רוצח אליך - אל תקבלהו, בין יהודי בין נכרי, כמעשה דר' טרפון ב[מסכת] נדה. כפי שנראה להלן, רוב הפוסקים מסכימים שעקרונית אסור להציל רוצח מידי השלטונות המבקשים להענישו על מעשה רצח. מקור האיסור טמון ככל הנראה בעובדה שיש בהצלה זו משום ביטול מצוות "ובערת הרע מקרבך" (דברים יז, ז, ועוד).

איסור הצלת רוצח - היקפו - בעקבות התקדים בבני הגליל, נתגלעו חילוקי דעות בין הפוסקים האם די בשמועה שהלה רצח כדי לאסור את הצלתו או שמא כל זמן שאין ביטחון שהחשוד אכן אשם ברצח, חובה להצילו.

מדברי רש"י10, המסביר שרבי טרפון נמנע מלהסתיר את המבוקשים על ידי השלטונות מפני החשש "שמא הרגתם ואסור להציל אתכם", יש שהסיקו שדי בשמועה כדי לאסור את הצלתו של מי שחשוד ברצח11.

לעומת זאת, פירשו התוספות12 בשם רב אחאי גאון13 שהסיבה להימנעות רבי טרפון מלסייע למבוקשים הייתה החשש לחייו שלו, שמא יואשם הוא בידי השלטונות כמי שסייע לרוצחים נמלטים, ולא היה מוכן להסתכן בכך. מכאן שאלמלי הייתה סכנה בהצלת אנשי הגליל שנחשדו ברצח, הוא היה חייב להסתיר אותם מפני השלטונות14. גם הרא"ש15 העדיף את פירושו של רב אחאי גאון, משום שהוא סבור שלא ייתכן לאסור להציל אדם העומד בסכנת נפשות כשמדובר בספק רוצח בלבד16.

יש מי שסבור שרש"י לא התכוון לאסור את ההצלה על סמך שמועה בלבד. כשפירש "שמא הרגתם ואסור להציל אתכם", כוונתו לא הייתה אלא להסביר שמכיוון שאם הרגו באמת - אסור להציל אותם, על כן לא רצה רבי טרפון להצילם בעצמו אלא העדיף שימצאו מפלט בכוחות עצמם כדי להימנע מספק איסור. אבל בלית בררה, בספק אכן היה מציל אותם17.

כאמור, רוב הפוסקים סבורים שאסור להציל רוצח המבוקש על ידי שלטון זר, מעין מה שכתב מהרש"ל, ר' שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז)18: אפילו בעת שבטלו דיני נפשות - מכל מקום אסור להציל [רוצח], וכן יאבדו כל אויבי ה', וידינו אל תגע בהם. וכן פסק גם ר' יעקב עמדין19 (אשכנז, המאה הי"ח) בעניינו של יהודי שהואשם על ידי השלטונות ברצח יהודי אחר והיה צפוי לעונש מוות: "לא נחלקו בזה שאסור להציל ההורג נפש מישראל"20. אלא שלדעתו נחלקו רש"י ותוספות כאמור, אם ההצלה אסורה אף בשמועה בלבד, או שמא אין ההצלה אסורה אלא כשיש מידה רבה של סבירות שאמנם מדובר בחשוד ברצח21.

לבטיו של ר' יאיר בכרך - ר' יאיר בכרך22 (גרמניה, המאה הי"ז) דן גם הוא בשאלתנו. וזה המעשה שהובא בפניו:

שני בחורי חמד בארץ רוסיא נתקוטטו זה עם זה, ושלף אחד מהם סכינו בכעסו ותחבו בלב חבירו, ומת, וברח הרוצח לארץ אחרת מחמת מרדין [סכנת עונש מוות23]. ובתחילה נתעורר לעשות תשובה, ובאשר קצב לו אחד מן הגדולים תשובה הראוי[ה] לו, פרק עול, ונעשה ריש בריוני [ראש חבורת פושעים] וחברי גנבים, ונתפס על גניבה24 בקהילה גדולה.

מקרה זה עורר ויכוח בעירו של הרוצח בשאלה אם חובה להצילו או שעליו לשאת את עונשו, ו"אסור להצילו מן המוות בדמי נפש אחיו מישראל אשר הרג"25. למעשה, כשנדרש ר' יאיר בכרך לעניין זה, כבר הייתה זו שאלה תאורטית, כי בינתיים הוצא "בחור החמד" להורג, אבל הוא כותב: "ואף על פי כי מאת ה' היתה זאת, ולא עלתה ביד השתדלן, ולשוא צרף צורף ונתלה, מכל מקום עלה על לבי כי אם היה זה שאלת חכם, מה נאמר ומה נדבר בו?".

ר' יאיר בכרך מזכיר את התקדים בבני הגליל להצדיק את עמדת המתנגדים להצלת החשוד ברצח, ואומר:

ועוד אפשר לומר דכל שנתפס על דבר רציחת נפש מישראל, שאִלו היה סנהדרין - היה מצוה לכל אדם להביאו לבית דין, לקיים "ובערת הרע מקרבך" (דברים יז, ז ועוד). ובזמן הזה, שאין בידינו [הסמכות להעניש רוצח על פי דין תורה], על כל פנים לא נפעל להצילו, וכמו שאמרו חכמים: "אף הם מרבים שופכי דמים בישראל" (מכות ז ע"א).

ועוד, מה שמפורסם ושגור בפי כל, שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד שיעשה נקמה ברוצח [כמו שאמר למשל הקב"ה לקין: "קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה" (בראשית ד, י)].

כלומר, שני יסודות לאיסור הצלת רוצח: שלטון החוק (חובת ביעור הרע) ודאגה לזכויות הקרבן.

יחד עם זאת, הוא מעלה ספק אם מסקנה זו נכונה לאחר עיון במה שפסק הרמב"ם בעניין תחולת חובת ההצלה26: ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד, אלא עושה עבירות להניית עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון - מצוה להצילו, ואסור לעמוד על דמו. אילו סבר הרמב"ם שחובת הצלת הזולת אינה חלה לגבי רוצח, היה צריך לומר זאת במפורש27.

ועוד הוא מתלבט: אף אם נניח כעולה מסוגיית התלמוד שאין לתת מקלט לרוצח, הלא מותר להשׂיאו עצה כיצד למצוא מקלט בעצמו, כפי שעשה רבי טרפון, כשיעץ לנמלטים אליו להסתתר בכוחות עצמם, "וחיפש אחר הצלתם".

מאחר שלדעת ר' יאיר בכרך, הקביעה הגורפת בדבר האיסור להציל רוצח אינה אפוא כה חד-משמעית, הוא חותם את דבריו בזהירות ובהיסוס:

אם נתפס בשביל זו הרציחה עצמו [צ"ל: עצמה, כלומר שלא נעצר באשמת גנבה בלבד] שרצח נפש נקי מזיד, יש פנים לומר אחר שיש סברות לכאן ולכאן, שב ואל תעשה עדיף, שלא להשתדל בעדו... ומכל מקום, אין למחות ביד המשתדל אפילו מכיסו... ומי שבכחו להכריע ולבא עד תכונות בירור הדין, אם יש איסור בשתדלנות או מצוה או רשות, יכריע מה שאין עמדי, ולא בי היא, ובאתי רק בביאור קצת... לפי מה שנראה לפי עניות דעתי.

הנה כי כן, אף על פי שדבריו אינם חד-משמעיים כשל שאר הפוסקים, עולה מדבריו שהמסורת היהודית אינה מחייבת להציל חשוד ברצח, גם אם הוא צפוי לעונש מוות במדינה זרה, ויש אף מקום לומר שהיא אוסרת להצילו.

משקל הראיות, הליך הוגן וחלופת ענישה - חובה לנקוט זהירות רבה בהסקת מסקנות מן המקורות הללו במציאות של ימינו28. כך לדוגמה, יש לבחון היטב את השאלה אם די במשקל הראיות שהביאו להגשת כתב האישום בחו"ל כדי להתייחס אל הנאשם כאל רוצח. גם יש לבחון את השאלה אם יזכה שם להליך הוגן. זאת ועוד, נדמה שהעובדה שהסגרת החשוד ברצח למדינת ישראל לא תשלול את ענישתו במלוא חומר הדין הנהוג כאן, משנה את פני הדברים. שהרי יש להניח שהפוסקים שאסרו להציל רוצח עשו זאת בהנחה שאם יצילו את הרוצח, הוא לא יבוא על עונשו בשל העדר אוטונומיה שיפוטית לקהילה היהודית. וסביר לומר שהמצב שונה בימינו שהרי מדובר בהסגרת הרוצח למדינה יהודית בעלת רשות שיפוטית עצמאית אשר תמצה עמו את הדין על פי חוקיה. אין צריך לומר שקיום הסכמי הסגרה חייב גם הוא להילקח בחשבון ואינו מאפשר החלה פשטנית של מקורות ההלכה שנסקרו לעיל. ואולם יש להודות שקשה לנהל משפט רצח בישראל כשכל הראיות והעדים נמצאים בחו"ל, וזאת אף כאשר יש הסכמי הסגרה בין המדינות29

ההלכה

כאמור מקור המצווה הוא בלשון הפסוק:

	לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'

על כך פירש רש"י: "אני ה' נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע." כלומר: אני ה' נאמן לשלם שכר למי שיקיים אזהרה זו (והקודמות לה), ונאמן להיפרע ולהעניש את מי שיעבור עליהן.

התלמוד מפרט מצבים שונים שבהם יש לפעול לפי כלל זה:

	מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר - לא תעמוד על דם רעך.
– מסכת סנהדרין, עג, א

הרמב"ם מביא דוגמאות נוספות למצבים שבהם יש לקיים "לא תעמוד על דם רעך":

"כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים. או ליסטים באים עליו. או חיה רעה באה עליו. ויכול להצילו הוא בעצמו. או ששכר אחרים להצילו ולא הציל. או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה בליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו" (הלכות רוצח ושמירת נפש א יד).

הרמב"ם מציין שלקיום המצווה יכול אדם גם להזעיק אחרים שיצילו. הרמב"ם קובע כי האיסור "לא תעמוד על דם רעך" הוא מן הלאווים החמורים, משום "שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו".

מובן שאם אין סכנה למציל בפעולת ההצלה, הוא חייב לנסות ולהציל. יש פוסקים הסוברים כי על אדם אף להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, אך אחרים חולקים על גישה זו. המחשה קיצונית לדילמה זו מופיעה בתשובתו של הרדב"ז, רבי דוד בן זמרה, רבן של מצרים וארץ-ישראל במאה ה-16, לשאלה שהוצגה לפניו: מה יש לעשות במצב שבו "אמר השלטון לישראל: הנח לי לקצץ (ממך) אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך". לאחר דיון מעמיק מסכם הרדב"ז את תשובתו: "וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא; ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו? הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מידת חסידות, ואשרי חלקו (של) מי שיוכל לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות - הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה" .

"לא תעמוד על דם רעך" הוא אחד המקורות ההלכתיים של "דין רודף" [1] [2].

הפוסק יעקב עמדין פסק שכאשר בפני רופא ניצב חולה החולה במחלה שיש בה סכנה, ובידי הרופא תרופה בדוקה למחלה זו, חייב הרופא לטפל בחולה, אף אם החולה מתנגד לכך:

	ואין משגיחין בו, אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מוות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממות, ועושין כל הצריך לפיקוח נפש נגד רצונו של החולה. וכל אדם מוזהר על כך, משום "ולא תעמוד על דם רעך" ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו.
– יעב"ץ, מור וקציעה, או"ח, שכח

חוק לא תעמוד על דם רעך

חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח–1998, נכנס לתוקף ב-28 בספטמבר 1998. עיקר החוק הוא סעיף 1 בו, הקובע:

	(א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו. (ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" - משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.

חוק זה הופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת לחובה הנובעת מחוק. העובר על הוראת החוק עונשו קנס.

החוק נחקק בעקבות הצעת חוק פרטית של ח"כ חנן פורת. בעת שהובא החוק לקריאה שנייה ושלישית נימק ח"כ פורת את יוזמתו:

	לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו.
– דברי הכנסת, 22 ביוני 1998

חוקים דומים קיימים ביפן, בגרמניה ובצרפת, אך שיטת המשפט האנגלו-אמריקנית אינה כוללת חובה פוזיטיבית להושיט עזרה לאדם המצוי במצוקה (חוק כזה נוסף לספר החוקים של אחדות ממדינות ארצות הברית, אך אין זה המצב הרווח). "חוק השומרוני הטוב" הקיים בארצות דוברות אנגלית אינו יוצר חובה פוזיטיבית לעזור לאדם במצוקה, אלא מגן על המסייע מפני תביעתו של האדם לו סייע, אם נגרם לו נזק.

לעומת זאת במשפט הישראלי החוק מחייב להושיט עזרה במקרה של מצוקה מיידית אך אינו מגן על המציל מפני תביעת רשלנות. ראו סעיף 2א' לחוק (סעיף 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט 1979).

בעבר, התקיימה במידה מסוימת חובה כזו עוד קודם לחקיקת החוק, כדבריו של אהרן ברק:

	נראה לי כי בשל תפיסתנו שלנו את קדושת החיים, מן הראוי הוא שלא נלך בעקבות ההלכות האנגליות והאמריקאיות. שופט בישראל מן הראוי שייתן ביטוי לתחושת הצדק החברתי השוררת אצלנו. מן הראוי לו שיתחשב בסביבה החקיקתית הקרובה והרחוקה המעודדת מעשי הצלה. שיקולים נורמטיביים, מוסדיים ובין מוסדיים, מובילים, על כן להכרה בחובת זהירות מושגית המוטלת על כל אדם לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סיכון של ממש לחיים ולגוף של זולתו, בלבד שאין בכך כדי להעמידו בסיכון דומה.
– שיקול דעת שיפוטי – הלכה למעשה (1987)

החוק בא לידי ביטוי במשפט בישראל, ולעיתים נדירות מוגשות תביעות פליליות על הפרתו.

תחולת החוק

סעיף 1(א) לחוק קובע שלושה תנאים, שרק כאשר מתקיימים שלושתם יחדיו חובה להגיש עזרה:

• "לאדם הנמצא לנגד עיניו"
• "עקב אירוע פתאומי"
• "בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו".

בניגוד לחוק בגרמניה לדוגמה, החוק הישראלי מחשיב קריאה לעזרה לגורם שלישי כגון משטרה כהושטת עזרה אקטיבית על פי הגדרה, גם אם למעשה עצם הקריאה לעזרה לגורם שלישי ואי-הושטת יד באופן עצמאי כאשר ניתן לעזור, חורצת את גורלו של האדם בסכנה.

למעשה קריאה דווקנית של החוק, מראה כי סעיף קטן ב' שבסעיף 1, מצמצם מאוד את תחולת החוק ומסתפק בקריאה לעזרה, ואינו דורש עזרה פיזית לאדם בסכנה, גם אם ישנה אפשרות כזו.

דיון ציבורי בישראל

• ב-6 במאי 2007 אירעה תאונת אופנוע בכביש 44 בה נפגע רוכב האופנוע, שגסס על הכביש במשך דקות ארוכות בלא שאף אחד מנהגי המכוניות עצר כדי להושיט לו עזרה. סרט וידאו שתיעד את ההתעלמות המופגנת מהאדם הגוסס פורסם בכלי התקשורת ועורר מהומה תקשורתית. בעקבות המקרה, הוגשה מטעם הפורום המשפטי למען ארץ ישראל ליועץ המשפטי לממשלה דרישה לחקור את הנהגים שלא סייעו לרוכב בגין עבירה על חוק "לא תעמוד על דם רעך".

• ב-4 באפריל 2009 עשרות עוברי אורח היו עדים לתאונת שיט בירקון בה נפגעה קשה יסמין פיינגולד, אלופת ישראל בחתירה. אמנם חלקם הזעיקו את כוחות הביטחון, אך אף אחד מהם לא קפץ לסייע לפיינגולד. רק אבי טויבין, עובר אורח שהזדמן למקום בהמשך קפץ למים והצילה. האירוע עורר דיון ציבורי בנוגע למחויבותם של עוברי האורח להושיט יד, גם במחיר של סיכון עצמי, למען הצלתו של אדם הנמצא בסכנת חיים ברורה. בגין מעשהו קיבל טויבין ציון לשבח על מעשה מופת למען הזולת מנשיא המדינה במסגרת טקס חלוקת אות הנשיא למתנדב לשנת תשס"ט (2009), ובהמשך נבחר להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-68 בשנת תשע"ו.

• בחג הסוכות 2015, אירע פיגוע דקירה ברחוב הגיא ברובע המוסלמי, שבו נדקרו למוות שני יהודים ונפצעו שניים נוספים. אחת הפצועות, רצה עם סכין בכתפה, וביקשה עזרה מעוברים ושבים ובעלי חנויות - כולם ערבים. כולם דחו אותה, חלקם צעקו לעברה "הלוואי שתמותי", וחלקם אף בעטו בה. הדבר תועד על ידי אחד מהם והופץ ביוטיוב. גם בפיגוע הטרור, שבוצע חודש אחר כך על יד עתניאל, שבו נרצחו אב ובנו, אמבולנס של הסהר האדום עבר במקום ולא העניק טיפול לפצועים. גם במקרה זה, נתניהו הצהיר: "ננקוט צעדים נגד הסהר האדום".