הערך נכתב במקור על ידי "האנציקלופדיסט" בוויקיפדיה העברית
ראו להלן מפות הכביש, לפי הקרן לחקר ארץ ישראל - 1871-1875 - המקור: בית הספרים הלאומי
כביש יפו-שכם, נכבש ב-1895 על ידי השליטים העות'מאנים בשיטת סולינג שכללה הנחת שכבות חצץ וכבישתן בלחץ. הכביש נבנה על בסיס התוואי הצפוני,[1] יפו-קלקיליה-טול כרם-שכם, של דרך יפו-שכם - דרך עתיקה בארץ ישראל שקישרה בין יפו (ונמל יפו) למזרח השרון ולשומרון עד לשכם.הכביש נכבש בתוואי מקורב לרשת עמודי הטלגרף שנפרסה בין הערים בארץ ישראל, על ידי השלטונות העות'מאניים, בשנות ה-60 של המאה ה-19.[2]
במשך שנים ללא תחזוקה התבלה הכביש. ככל הנראה התכוננו העות'מאנים לשפץ את הכביש במהלך 1914.[3]
המסלול[]
תוואי הכביש נמתח משכם, לכיוון צפון מערב לאורך נחל שכם עד ענבתא, ומשם לטול כרם, ומשם דרומה לאורך השרון המזרחי לטייבה ועד קלקיליה. את נחל הירקון הוא חצה על גשר ברזל כ-200 מטרים מצפון לגשר על נחל שילה. הגשר פוצץ על ידי העותמ'אנים במהלך נסיגתם במערכת מגידו, בספטמבר 1918. את נחל שילה, סמוך לשפכו לנחל הירקון, חצה הכביש על פני גשר ברזל נוסף שהקימו העות'מאנים. ומשם המשיך הכביש דרום מערבה לאורך תוואי הירקון, תוך שהוא עוקף את המושבה פתח תקוה, ממערבה, עד לגשר האבן הרומי בעשר טחנות, עליו הוא חצה את הירקון והמשיך מערבה (בתוואי רחוב אבא הלל ברמת גן כיום) עד פרשת דרכים (דרך ז'בוטינסקי - צומת עלית כיום). משם, הכביש חצה את ואדי מוסרארה (נחל איילון כיום) במקום הידוע בשם מעבר מוסררה עליו נבנה גשר שרונה, גשר ברזל אותו בנו העות'מאנים ב-1895. [4][5] הכביש המשיך בגדה המערבית של ואדי מוסררה למרגלות המושבה הטמפלרית שרונה (תוואי דרך בגין תל אביב כיום, "ציר הביטחון" בימי המנדט) עד לפרשת הדרכים (בית הדר כיום) שבה נבנתה מסילת הרכבת יפו - ירושלים (דרך יפו-תל אביב כיום), המשכה רחוב אילת ועד לרחוב בוסטרוס (רחוב רזיאל כיום) וכיכר השעון ביפו.
בתקופת המנדט[]
המושבה פתח תקוה הייתה מרוחקת מחצית שעת רכיבה על סוס מן הכביש.[6] עד 1928 עת נסלל כביש יפו-פ"ת וקיצר את משך הדרך בין המושבה לעיר משעה וחצי, משך הנסיעה ברכבת מפתח תקוה ליפו דרך תחנת הרכבת לוד, לכדי לרבע שעה לנוסעים במכונית.[7] כביש יפו-פתח תקוה ייתר את מקטע הדרך לאורך ציר רחוב אבא הלל וגדת הירקון.
כביש ראס אל עין היא ראש העין (היום) -קלקיליה-עזון-שכם, שסלילתו נשלמה באוקטובר 1935 במסגרת הקלת הנגישות כפרי השומרון לשכם,[8] קיצר את הדרך מקלקיליה לשכם בכ-20 קילומטר לעומת המצב לפני סלילת הכביש, עת נדרשו הנוסעים לעבור דרך טול כרם.[9] בכך התייתר הקטע קלקיליה-טול כרם-שכם לנוסעים מיפו לשכם.
קטע הכביש טול כרם-קלקיליה חפף לדרך הים ההיסטורית ושימש עד לסלילת כביש חיפה תל אביב הישן - הקטע האחרון חדרה -חיפה נפתח לתנועה ב-30 לספטמבר 1937, כחלק מדרך האורך הראשית מצפון הארץ למרכזה, מחיפה דרך ג'נין, טול כרם וקלקיליה עד תל אביב.
מפות הכביש[]
הקש על המפה להגדלה
לפי הקרן לחקר ארץ ישראל - 1871-1875 - המקור: בית הספרים הלאומי
הערות שוליים[]
- ↑ לדרך היו שני תוואים חליפיים: הצפוני, הארוך יותר, קלקיליה-טול כרם-שכם - חלק מכביש 57 דהיום, והדרומי קלקיליה-עזון-שכם - כביש 55 של היום.
- ↑ ראו: עוד על הנושא בדף שיחה של הויקיפדיה העברית .
- ↑ סלול דרכים בארצינו, מוריה, 2 באפריל 1914.
- ↑ "גשר ברזל נוסף הוא גשר שרונה (שבמקומו נמצא כיום הגשר הצפוני על מחלף ארלוזורוב המחבר את דרך בגין בתל אביב לציר ז'בוטינסקי ברמת גן)", שמואל אביצור, התפתחות הרכבת בא"י, חומר רקע לכנס, המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, 1987
- ↑ "בן הארץ כיום יתקשה להאמין שהגשר הראשון, העשוי ברזל, שנמתח מעל לנחל אילון בדרך יפו—פתח תקוה שכם (בין תחנת הרכבת המרכזית של תל אביב ובית החרושת עלית") ניבנה רק ב-1895. גשר זה הוחלף בגשר בטון גבוה בראשית שנות הארבעים ועד אז אי אפשר היה לעבור בו בימי השטפונות. ראשוני פתח תקוה נאלצו לעתים לרכב ולנסוע ליפו דרך לוד. עורכים: יואב רגב ואלי שילר מתוך: אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל - מבחר מאמרים בידיעת ארץ-ישראל: תהליכי ייצור ואורחות חיים מקום ההוצאה: ירושלים, שם ההוצאה: הוצאת ספרים אריאל, שנת ההוצאה: תשמ"ח - 1988 עמוד: 55
- ↑ א. ירקוני, כתבה מפתח-תקוה, הצבי, 29 בדצמבר 1911
- ↑ מרדכי סלמון מימי העבר של פתח-תקוה, זכרונות על אמצעי התנועה במושבה לכבוד הכביש החדש. דבר, 1928/06/11.
- ↑ כבישים לאיזורים ערבים, "דבר".
- ↑ נגמרה סלילת הכביש שכם-יפו, דואר היום, 31 באוקטובר 1935.