ישיבת גאון יעקב

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
הישיבה הארץ ישראלית, אשר כונתה גם "ישיבת גאון יעקב" ו-"ישיבת ארץ הצבי", הייתה בית מדרש ובית הוראת הלכה, מאז המאה ה-6 עד המאה ה-12. נחשבה הסמכות ההנהגתית המרכזית של יהודי ארץ ישראל, סוריה, לבנון ומצרים בתקופת הגאונים. היא נחשבה ליורשת מוסד הסנהדרין ולממשיכת המסורת התורנית הארץ ישראלית. לפעמים עמדה בתחרות על ההנהגה והסמכות התורנית מול המרכז התורני של חכמי יהדות בבל.

מעמדה תפקידיה וסמכויותיה

ישיבת ארץ ישראל הייתה בעמדת סמכות כלפי קהילות ישראל שבארץ ישראל, בסוריה בלבנון ובמצרים. הישיבה נקראה 'ישיבת גאון יעקב', על שום התקבולת בפסוק "יבחר לנו את נחלתנו – את גאון יעקב אשר אהב". תקבולת זו מכנה את ארץ ישראל בשם גאון יעקב ולפיכך העומד בראשה נקרא ראש ישיבת גאון יעקב, או בקיצור גאון.

מנהיגי הישיבה בארץ ישראל באו לרוב ממשפחות מיוחסות מארץ ישראל, כגון משפחת בני מאיר שהייתה מיוחסת לבית דוד. ואילו במאה ה-11 וה-12 עמדו בראשה ברוב הזמן חכמים משפחת הכוהנים סג'למסי שהיו מארצות המגרב.

מאז הכיבוש הערבי במאה ה-7, ועד לשנות השבעים של המאה ה-11, היו חברי הישיבה משתתפים בסוכות בירושלים בראש המעמד השנתי בהר הזיתים. דבר שהיווה ביטוי נוסף לסמכותם ומרכזיותם ולו הסמלית בקרב העולם היהודי.

בבבל הייתה חלוקת תפקידים בין הגאונים ובין ראשי הגולה. מאידך, אחר ביטול הנשיאות בארץ ישראל בתחילת המאה ה-5 הנהיג את היישוב בארץ ראש הישיבה שהיה גם ראש הסנהדרין וגם הנציג המדיני כלפי השלטונות. מסיבה זו נחשבה הישיבה הן בעיני השלטונות והן על ידי היהודים להנהגתם הרשמית של היהודים הרבניים באזור ארץ ישראל וסוריה רבתי, ואפילו מצרים. ראשי הקהילות באזורים אלה היו הדיינים, חברי הישיבה, שהתמנו לתפקידיהם בידי הנהגת הישיבה. פקידי הקהילות – החזנים, הסופרים, הפרנסים, השוחטים והמוהלים, התמנו לתפקידיהם על ידי ראשי הקהילות מכוח סמכותם וסמיכתם שבאו להם מראש הישיבה שכונה על ידם בתואר גאון.

ב"ישיבת ארץ ישראל" הייתה קיימת מעין סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה. העומד בראש בית הדין הגדול - אב בית הדין, היה מכונה גם בשם "אב בית דין של כל ישראל. מתחתיו, סגנו של הגאון וממלא מקומו אחריו כונה - ה"אב". את מוסד "ישיבת ארץ ישראל" ניהלו הגאון, סגנו "האב" ועוד 5 חברים סה"כ וועד של שבעה. בין הכינויים הרשמיים שלהם ידועים השמות: "חבורה" או "חבורת הצדק" כקיצור לשם ישיבת ארץ ישראל. בישיבת ארץ ישראל כמו בישיבות שבבבל, הבדילו בין "בני סנהדרין" - חברים מוסמכים לבין "בני תורה" - חכמים שעדיין לא הוסמכו.

הקשר עם התפוצות

יהושע הורוביץ כתב כי "יהודי התפוצות ובמיוחד יהודי מצרים ואיטליה תמכו בישיבת ארץ ישראל מבחינה כלכלית, וכן ידוע שהממשלה במצרים - שארץ ישראל הייתה כפופה לה - הייתה בתקופה מסוימת מפרנסת את צורכי הישיבה ועל ידי כך לא הייתה הישיבה זקוקה לנדבות. מאידך יש מקום להניח שבני ארץ ישראל שלחו נדבות לישיבות שבבבל. בתקופת הגאונים רב שרירא ורב האי, חלה התרופפות בתמיכת ישיבות בבל וגם קהילות ואנשים פרטיים שלחו נדבותיהם לישיבת ארץ ישראל".

ממקורות הגניזה הקהירית ובמקורות של חכמי אשכנז ידוע לנו כי אלו פנו רבות בשאלות ותשובות לחכמי ישיבת ארץ ישראל לדוגמה קבוצת שאלות ותשובות משנת 1071 שהובאה בשם "שאלות ששאל רבי משולם בן משה ממגנצא את פי אריות שבירושלם עיר הקודש", בהן חתומים ר' אליהו הכהן גאון ובנו ר' אביתר גאון יחד עם שאר הדיינים המשיבים. למעשה נסמכה המסורת האשכנזית במידה רבה על המסורת הארץ ישראלית ובכך נבדלו במסורתם ממסורת יהדות בבל שהיוותה את הבסיס למסורות של יהודי ארצות המזרח ואגן הים התיכון.

תחלופת המכתבים של השאלות ותשובות היוו אחד ממקורות הכסף של מוסד זה דרך נוספת הייתה באמצעות שליחת שד"רים.

אהרון בן מאיר והמחלוקת על קביעת לוח השנה

תבנית:הפניה לערך מורחב

אחד מגאוני ארץ ישראל הידועים הוא ר' אהרון בן מאיר. בין פעולותיו הציבוריות הבולטות הייתה המלחמה נגד הקראים שבתקופתו היה להם ולתנועתם משקל רב. בן מאיר היה מעורב גם בהליכי בחירת הגאון בבבל לאחר פטירת ר' יהודאי גאון. במיוחד מוכרת המחלוקת הקשה שהייתה בינו לבין חכמי בבל בראשות רס"ג וראש הגולה דוד בן זכאי, מחלוקת על קביעת התאריך העברי באותן שנים. בן מאיר הורה לתלמידיו לחגוג את המועדים כפי הוראתו, אך חכמי בבל, ובראשם ראש הגולה דוד בן זכאי ורב סעדיה גאון כתבו לו כי טעות בידו. כתוצאה מכך פסח נחגג בארץ ישראל ביום ראשון, ובבבל ביום שלישי. בתגובה לטענת חכמי בבל, קבע בן מאיר כי הסמכות לקבוע מועדים ולעבר את השנה נתונה לחכמי ארץ ישראל בלבד, ועל כן פסיקתו מוסמכת יותר משל בן זכאי ורס"ג. בעקבות המצב שנוצר בו יהודים באזורים שונים חגגו מועדים בזמנים שונים, הזדעזעו חכמי בבל מהפילוג וניסו לשכנע את בן מאיר לחזור בו והפיצו בקהילות שונות מכתבים המזהירים שלא לנהוג כשיטת בן מאיר, וכן רב סעדיה גאון פרסם את "ספר המועדים" נגד שיטתו, אך בן מאיר התעקש ואף פרסם חוברת בשם "ארבעה שערים" בה הוא מגן על עמדתו. מצב בלתי-אפשרי זה הוביל את רב מבשר ותומכיו, שעד עתה צידדו בשיטת בן מאיר, לעבור לצד של רב סעדיה גאון וחכמי בבל.

חליפות המכתבים בין הצדדים הניצים לא פסקו, וחכמי בבל כתבו לבן מאיר וניסו לפייסו לחזור בו ("נעשינו חרפה בגויים וקלסה בין המינים"; "אבלים נזופים בבכי תמרורים ואנחה", ועוד), אך בן מאיר לא חזר בו והשיב להם במכתב כי "אף אילו נהרגנו ואלף כמותנו, לא נשנה מנהג אבותינו ולא נחליף חוק... יש הרשות לחבורת ארץ ישראל על חכמי בני הגולה, ואין לבני הגולה רשות על בני ארץ ישראל..." בהמשך מכתבו זה טוען בן מאיר כי רב סעדיה גאון אשם במחלוקת שפרצה.

לא ידוע כיצד מחלוקת זו הסתיימה, אך ידוע כי בשנת ד'תרפ"ג (923) עוד היה הבדל בין זמן חגיגת המועדים, ולעומת זאת בשנת ד'תרפ"ד הם כבר נחוגו באותו זמן בבבל ובארץ ישראל.

מקומה של הישיבה ונדודיה למקומות שונים

במהלך המאה השלישית עברה לטבריה הסנהדרין בהנהגת רבי יהודה נשיאה, וזאת בהשראת רבי יוחנן גדול אמוראי התקופה, שקבע בה את מושבו. זו הייתה תחנתה האחרונה של הסנהדרין. מהמאה השלישית, ועד כיבוש הארץ על ידי הערבים בשנת 638 הייתה טבריה מרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. בטבריה נערך ונחתם התלמוד הירושלמי במהלך המאה הרביעית לספירה, ובה פעלו גדולי האמוראים בתקופה זו - ר' יוחנן, ריש לקיש, רבי אמי ורבי אסי. בעיר פעלו בתי מדרש ובתי כנסת, והתקיים בה רוב יהודי. בשנת 425 נפטר בעיר רבן גמליאל השישי. הקיסר תאודוסיוס השני מנע מינוי של יורש ויהודי הארץ אכן לא מינו נשיא חדש תחת רבן גמליאל. כתוצאה מכך התבטל התפקיד ותקופת הנשיאות תמה. לפיכך טבריה הייתה מקום מושבה האחרון של הסנהדרין. רבי יוחנן שערך את התלמוד בטבריה אף אמר כך:

	אמר ר' יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה... וכנגדן גלתה סנהדרין... מירושלים ליבנה... ומציפורי לטבריא. וטבריא עמוקה מכולן... ומשם עתידין ליגאל
– ראש השנה לא, ע"א וע"ב

בשנת 520 התיישב בטבריה מר זוטרא בר מר זוטרא מראשוני הסבוראים שהיה בנו של ראש הגולה בבבל המיוחסים אף הם לבית דוד, והוא וצאצאיו אחריו, במשך שבעה דורות, עמדו בראשות הנהגה התורנית. זו למעשה הייתה תחילתה של הישיבה הארצ-ישראלית ובכך היוותה כממשיכתה הסמלית של מוסד הסנהדרין. למעשה ישבה הישיבה בטבריה זמן כה רב עד שגם כאשר היא עברה לירושלים היו נקראים לעיתים ראשיה בשם "גאון טבריה".

על קורות טבריה ויצירתה התרבותית יש לציין שבשלהי השלטון הביזנטי ניסה יהודי בשם בנימין מטבריה לחבור אל האימפריה הסאסאנית ולהקים אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. באירוע הקרוי "מרד הרקליוס" שאירע בין 613–617 לספירה, מרדו יהודי ארץ ישראל בקיסר הרקליוס. על אף שהמרד הצליח, שבו היהודים וחברו להרקליוס, ובשנת 625 כבשו הביזנטים את הארץ מחדש. בשנת 628 הגיע הרקליוס לארץ ישראל, ביקר בטבריה, ושם חזר על הבטחתו לחוס על היהודים. אך משהגיע לירושלים, בלחץ גורמים נוצריים, הפר את הבטחתו וטבח ביהודים, עד כדי כך שמכל יהודי טבריה נותר אך בנימין, שקנה את חייו בכך שהתנצר.

במהלך המאה השמינית החריב את העיר רעש אדמה גדול המכונה רעש שביעית. תיארוכו של הרעש נע בין 745 ל-749 לספירה. היסטוריון בן הזמן בשם "מיכאל הסורי" מספר כי ברעש חרבו שלושים בתי כנסת בטבריה, מה שמראה על חוזקו ושגשוגו של היישוב היהודי בעיר בתקופה זו.

בעיר קמו פייטנים, שהמשיכו את דרכו של אלעזר הקליר שכנראה חי בעיר במהלך המאה ה-7 מעט לפני הכיבוש הערבי. כן פעלו בעיר במאה ה-10 אסכולות מדקדקים ונקדנים מפורסמים, בעלי המסורה כאהרן בן אשר ומשה בן נפתלי שפיתחו בעיר את הניקוד הטברני, שנחשב לשיטת הניקוד התקנית בשפה העברית למן המאה ה-10 ואילך. בסמוך לשנת 920 נכתב בעיר כתר ארם צובא כתב היד החשוב המהווה את הנוסח הנחשב למדויק ביותר של התנ"ך.

סביר להניח שבמרבית הזמן הנ"ל התקיימה הישיבה הארצישראלית בטבריה וכנראה גם בזמן החכמים ממשפחת בן מאיר ביניהם מפורסם אהרן בן מאיר גאון.

לא ידוע מתי בדיוק עברה הישיבה הארצישראלית מטבריה אך ידוע כי בשלבים שונים היא נדדה בין כמה מקומות בהם רמלה וירושלים. ישיבתה בטבריה קשורה גם בכך שמרבית היישוב היהודי בתקופות אלה היה מצוי בגליל בעוד שבירושלים וסביבתה לא הצליח להתקיים יישוב יהודי של ממש.

במשך המאה ה-11, הישיבה נדדה בין ירושלים ורמלה גם כאן נדודיה היו בשל המלחמות והמצב הקיומי הרעוע ששרר בתקופה זו. בין ראשיה נמנו החכמים יוסף בן מנחם הכהן סג'למסי - משנות ה-90 של המאה ה-10 ועד לשנת 1027 (בשנים 1020–1025 הייתה הישיבה ברמלה). ר' שלמה בן יהודה - בשנים 1025–1051, ר' דניאל בן עזריה הבבלי -1051–1061, ר' אליהו בן שלמה הכהן - בשנים 1062–1083. בשנת 1073 נכבשה ירושלים על ידי גדודים של סלג'וקים שחדרו לארץ מסוריה. העיר ככל הנראה נכנעה ללא קרב והטורקמנים השליטו משטר של טרור ומעשים של רצח ושוד היו עניין שכיח, ניסיון התקוממות של תושבי העיר בשנת 1077 נכשל והסלג'וקים טבחו בנכבדי ירושלים. בעקבות מצב זה נדדה הישיבה לצור.

ישיבת ארץ הצבי בלבנון סוריה ומצרים

לאחר כיבוש ירושלים על ידי הסלג'וקים עברה הישיבה בראשות ר' אליהו בן שלמה הכהן לצור ולאחר פטירתו ב-1083 התמנה לראשותה בנו ר' אביתר גאון.

ממגילת אביתר ידוע כי דוד בן דניאל עזריה שהיה במצרים ערער על סמכותו של ר' אביתר וניסה לקבל את הסמכות על הקהילות בכח ולתקופה מסוימת אף הצליח לקבל לידיו סמכות על חלק מהקהילות היהודיות. בשנת 1094 אף גרם להפסקת קיומה של ישיבת ארץ ישראל בצור למשך כשנה. על כך מסופר באריכות במגילת אביתר.

במגילה גם מסופר עוד שר' אביתר נסע ב-1083 מצור לחיפה כדי לקדש בה את השנה (ד'תתמ"ד) כסמל לסמכותו של המרכז הארצישראלי בענייני קידוש החודש.

הישיבה התקיימה בצור עד שהתקרבו הצלבנים לעיר ב-1096 והחריבוה. לאחר מכן הקים ר' אביתר את הישיבה בטריפולי ואילו סניף של הישיבה הוקם על ידי אחיו ר' שלמה בן אליהו הכהן בחדרך שעל יד דמשק ונקראה אף היא בשם ישיבת ארץ הצבי ובהמשך השתקעה ישיבתו בדמשק עצמה. שם המשיכה את פעולותיה עוד כמאה שנים.

מקובל שבשנת ד'תתנ"ו (1096) נפוצה אמונה שזו שנת גאולה ושמלחמות הנוצרים במוסלמים בארץ ישראל זוהי מלחמת גוג ומגוג, חכמי הדור התנגדו לזה וקיבצו מכתבים מגדולי ישראל ביניהם התפרסם מכתב ששלח ר' אביתר נגד אמונה זו אך תוכן המכתב אינו בידינו ^{[דרוש מקור]}.

בשנת 1127 עובר מצליח בן שלמה - שעמד בראש ישיבת ארץ ישראל בחדרך - אל פוסטאט (קהיר הקדומה), שם כינה את עצמו בתואר "ראש ישיבת גאון יעקב". ב-1138 כיהן ר' משה הלוי בן נתנאל השישי, ב-1160 כיהן בנו ר' נתנאל ולבסוף ר' שר שלום שנתמנה אחרי שנת 1170, אף הוא כינה עצמו בשם "ראש ישיבת ארץ הצבי" - סמל המשך פעולתן של ישיבות ארץ ישראל גם בפוסטאט. עם מותו מסתיימת תקופת הגאונות במצרים. בשנה זו בקירוב מגיע הרמב"ם לפוסטאט ומתחילה תקופה חדשה בהנהגתו.

שרידים נוספים

בעדות מגניזת קהיר מתוארת סמיכת רבנים בצפת בשנת 1200: "נאום הנפצע למצוות אדוננו סעדיה בר' עובדיה זלה"ה הנסמך בצפת למצוות אדוננו" . משנת 1215 יש תעודה בה מסופר על קיום ישיבה בעיר. "ישיבת ארץ ישראל" והעומדים בראשה ראו את עצמם כממשיכי הסנהדרין ונהגו לסמוך רבנים.

בשנת 1216 פגש יהודה אלחריזי בצפת כאשר היה בדרכו לדמשק את ר' צדוק הצדיק" - ראש ישיבת גאון יעקב. (נעשה ניסיון לקשרו עם ר' צדוק הצדיק, ראש ישיבה שאחת מקהילות מצרים תיקנה בשנת 1170 להזכיר את שמו יחד עם שם ראש הגולה וראשי ישיבות בבית הכנסת), לפי ההשערות היה צדוק הצדיק בנו של ר' אברהם בן ר' עזרא ראש ישיבת ארץ ישראל בדמשק,.

מראשי הישיבה לדורותיה

• מר זוטרא בר מר זוטרא. לאחר שנת (520)
• צאצאי מר זוטרא - רב גוריא, מר זוטרא (הרביעי), רב יעקב, רב מיגס, רב נחמיה ורב אבדימי.
• ר' אהרון בן מאיר - נתמנה בשנת 920
• ר' אברהם בר' אהרון בן מאיר, גאון וראש ישיבה בירושלים - (960)
• יוסף בן מנחם הכהן סג'למסי - משנות ה-90 של המאה ה-10 ועד לשנת 1027 (בשנים 1020–1025 הייתה הישיבה ברמלה)
• ר' שלמה בן יהודה אלפאסי - בשנים 1025–1051
• ר' דניאל בן עזריה הבבלי - 1051–1061
• רבי אליהו בן שלמה הכהן - בשנים 1062–1083, ירושלים וצור
• ר' אביתר גאון בן אליהו הכהן - בשנים 1084–1109. בצור ובטריפולי.
• אחיו רבי שלמה בן אליהו הכהן - מקים את ישיבת ארץ הצבי בחדרך ובדמשק
• בנו רב מצליח הכהן בן שלמה - מקים בשנת 1127 את ישיבת ארץ הצבי במצרים
• ר' משה הלוי בן נתנאל השישי - 1138 במצרים
• בנו ר' נתנאל - 1160 במצרים
• ר' שר שלום - נתמנה אחרי שנת 1170 ועם פטירתו הסתיימה תקופת הגאונות במצרים.

שיקופיות מההרצאה של יוסי סטפנסקי

יוסי סטפנסקי- "הסנהדרין"- גם בגליל העליון ? ישיבת גאון יעקב בגליל בימי הביניים

בכנס :כנס שביל הגליל השלישי - תשפ"ב

ראו גם

• שד"ר
• הגאונים
• מעמד הר הזיתים

לקריאה נוספת

• דן בהט, בנימין זאב קדר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב, הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד-1974, עמ' 56–58
• יהושע הורוביץ, הישיבה בתקופת הגאונים, באתר דעת, מתוך: מחניים, סיון תשכ"ג
• שמחה אסף, ‏באהלי יעקב: פרקים מחיי התרבות של היהודים בימי הביניים, באתר HebrewBooks, מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ג
• מנחם בן ששון, ‏העצמית של היהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12: ג. המערכות הסטטיות - ההנהגה המרכזית הקדושה ואזורי רשותה 19977, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• מנחם בן ששון, ציר ארץ ישראל-סוריה: ההיבט הפורמליתבנית:קישור שבור, פעמים 66, עמ' 5–20
• יוסף סטפנסקי, ‏כתובת ישיבת גאון יעקב מגוש-חלב: אור חדש על יהודי הגליל העליון בימי-הביניים, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 80-67