ילדי טהרן

ילדי טהרן' הוא כינוי לקבוצות ילדים, למעלה מאלף, אשר הגיעו למזרח-אירופה בימי מלחמת העולם השנייה. הם נאספו לבתי יתומים, הועברו לטהרן ומשם עלו לארץ ישראל. בואם המחיש בפי יהודי ארץ ישראל את עצמץ הטרגדיה שעברה יל אחיהם בזמן המלחמה באירופה.

המסע של ילדי טהרן - סרט

מסלול הנסיעה ותעודת המסע של אחד הילדים

סרט דקומנטרי

המסע של ילדי טהרן

"ילדי טהרן" היו ילדים קטנים שהוברחו מאירופה הנאצית, לרוב ללא בני משפחותיהם, ועברו תחנות רבות שאחת מהן הייתה טהרן, ומכאן הכינוי שהודבק להם. הם עברו תלאות וייסורים בדרכם לארץ, וגם אז חוו קשיי קליטה. "ילדי טהרן" היו ילדים קטנים שהוברחו מאירופה הנאצית, לרוב ללא בני משפחותיהם, ועברו תחנות רבות שאחת מהן הייתה טהרן, ומכאן הכינוי שהודבק להם. הם עברו תלאות וייסורים בדרכם לארץ, וגם אז חוו קשיי קליטה.

הסרט בנוי מעדויות וסיפורים בגוף ראשון של ה'ילדים' - היום הם כבר מבוגרים – ומלווה בתמונות מהעבר. הם מספרים על הפרידה הקשה מהוריהם, על הבריחה לרוסיה, על הפחד הגדול בתחילת המלחמה, על מחנות העבודה בסיביר, על תנאי המחיה הקשים והעוני. העיר סמרקנד באוזבקיסטן (אז חלק מברית המועצות), מתוארת כגיהינום עלי אדמות, ובשל אחוזי התמותה והחולי הגבוהים בה הילדים נאלצו ללמוד לשרוד לבד. הם שהו במנזרים, 'המירו' את דתם ואמצו מנהגים נוצריים בלית ברירה, ואף הצטרפו למחנות צבאיים כדי להינצל.

בהגיעם לטהרן שבפרס, הוקם מחנה ילדים בהנהגה ארצישראלית, ורק שם, לראשונה, הם זכו שוב להיות מטופלים על ידי מבוגרים, ולחזור להיות שוב ילדים. אך בזה לא תמו תלאותיהם: כשהגיעו לבסוף ארצה, לאחר המסע המסוכן והקשה, הם נתקלו ביחס מזלזל מצד נערים ישראלים בני גילם.

הגיבורים מספרים על כמיהתם להיטמע בארץ, להיות כמו כולם ולשכוח מהעבר. בולטים ביניהם ההבדלים בין אלו שהיו עם בני משפחה ושרדו לבין הרוב שהיו חסרי משפחה, ולא שרדו, מלבד בודדים. גם היום ניכר בהם הסבל, ואף שהם מבוגרים, כשהם נזכרים באירועי העבר הם הופכים בן רגע לילדים הזקוקים לאהבה, תמיכה וטיפול.

ז'אנר: דוקומנטרי | ישראל, פולין, רוסיה וטהרן 2007 | 62 דקות 

סרטם של דליה גוטמן, דוד טור ויהודה קווה

• קישור

הרקע

האירוע התרחש בימי מלחמת העולם השניה התלקחה, כאשר גרמניה הנאצית פלשה לפולין. בין השאר, גרמניה הצדיקה זאת ברצונה לאחד את האזור האוטונומי של "דנציג", בעל אוכלוסיה גרמנית לא קטנה, היא "פרוסיה המזרחית" עם ה"רייך השלישי" ולעשותה לחלק בלתי נפרד ממנה. לאחר מכן, הצבא הגרמני המשיך בכיבוש פולין והתקדם מזרחה לליטא ועוד מדינות עד ל"גבול" שנקבע עם "ברית המועצות" לפי הסכם סובייטי –גרמני "הסכם מולוטוב", לפיו, ברית המועצות וגרמניה יחלקו בינם את כל המדינות שביניהם : פולין, ליטה, לטביה, אסטוניה, פינלנד ואפילו מזרח רומניה, שנמסרה לרוסים.

ההגעה למזרח אירופה

תושבי פולין וכן רוב היהודים ידעו מה צפוי להם מהכיבוש הגרמני ומיליון וחצי מהם ברחו לתחומי השלטון של ברית המועצות. חלקם הסכימו לקבל נתינות רוסית והורשו להתיישב ליד הגבול, קרוב לביתם הקודם. גורלם היה בסופו של דבר רע ומר, שכן אחרי פלישת הגרמנים לרוסיה, הם היו הראשונים שהוצאו להורג . שליטי ברית המועצות לא רצו כי הפליטים האחרים , יהודים ולא יהודים, יישארו באזורים הקרובים לגבול, בין השאר, מחשש לנאמנותם וכך הם נשלחו ברכבות המיועדים לבהמות "מזרחה": תחילה להרי אוּרַל, הידוע במזג האוויר הקר ובאפשרויות הקיום הדלות, בהמשך, הפולנים, לא רק יהודים, עברו לסיביר ולדרום רוסיה.

החיים במקומות אלה היו מתאימים לחָיוֹת. ה"פולנים" שלא היו רגילים לתנאי המקום חלו במחלות. היה רעב גדול. ורבים מתו "כמו זבובים". בין הפליטים האלה היו הילדים שבאו לארץ ישראל במסגרת " ילדי טהרן".

הקמת בתי ילדים

הילדים, יהודים ולא יהודים, נאספו על ידי ארגוני צדקה לבתי יתומים. ובסופו של דבר , לאחר ההסכם שנחתם עם ממשלת פולין הגולה בלונדון 21 – גנרל אנדרס 22 יחד עם צבאו יצאו למזרח התיכון – חלק מהפולנים יצאו לאפריקה דרך המדינה היחידה שהיתה תחת השפעת "מעצמות המערב" והסכימה לקלוט אותם במחנות מעבר, היא אירן. היהודים יצאו לארץ ישראל וכך הוקמו מוסדות ילדים לקליטת הילדים יהודים, במימון "הגוינט" ו"נשי -הדסה" ובאחריות "עלית הנוער" בטהרן. הן ארגנו את הטיפול בהם 23 ואפשרו את ריכוז הפליטים בטהרן מחוץ לתחומי התחולה של מלחמת העולם השנייה. (שם גם התקיימה, כעבור זמן מה, ועידת מנהיגי "מעצמות הברית": ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות, על מנת לקבוע הסדרים בינלאומיים).

המעבר לארץ ישראל נתקל בקשיים : למרות שעירק היתה תחת מנדט בריטי, הממשל הבריטי בעירק סירב לאפשר את המעבר של 1800 הפליטים ומתוכם 716 ילדים בדרך הקצרה לארץ ישראל. וכך נבחר ה"מסלול העוקף".

הדרך לארץ ישראל

בדרך הים, שהיתה מסלול ימי חשוב של בריטניה, עבר נתיב אספקה חיוני של צבאות "בעלות הברית" בין הודו לבין בריטניה, דרך תעלת סואץ. בעת המעבר של הספינות עם הילדים היה צריך לנקוט באמצעי זהירות מהפצצות אוויריות אך יותר מזה חששו מטורפדות של צוללות גרמניות, שהיו באזור. הילדים עברו אימונים לשימוש באפודות הצלה. אחד הילדים תאר כך את הנסיעה:"במסע לארץ ישראל , באחד האוקיינוסים עמדתי על סיפון האוניה וראיתי כדורי מתכת גדולים מאד, מצוידים בדוקרנים מאיימים, צפים במיים. אלה היו מוקשים ימיים היה מפחיד מאד. "סֵפֶר תוֹרָה" הועלה לסיפון ורָב עָרַך תפילה. מאות ילדים שוכבים בערסלים בבטן האוניה וריח איום ומבאיש דוחס את החלל. לאחר שנים רבות אדע שהיה זה ריח הגופרית שעלה ממשחת הגרדת. 25 בקהיר ממתינים לילדים חיילי הבריגדה היהודית מארץ ישראל, אשר מציפים אותם בממתקים וגם בדגלי "כחול לבן", עמם יגיעו לארץ ומשם ברכבת לארץ ישראל.

בואם לארץ

קבלת הפנים בתחנת הרכבת בחדרה

תחנת הרכבת ברחובות, 1935, שמונה שנים לפני שהגיעו אליה ילדי טהרן. התמונה מובאת לצורכי המחשה כיצד נראתה התחנה בזמן המנדט

ילדי טהרן הגיעו לארץ ישראל בערב פורים תש"ג, לאחר שהסוכנות היהודית הצליחה להסדיר את קליטתם בארץ. נלוו אליהם כמה מבוגרים. הם הגיעו באוניה עד מצרים וברכבת עד עתלית. בדרך נערכו להם קבלות פנים בתחנות הרכבת ברחובות ובחדרה. בשני המקומות קיבלו הילדים מזון וממתקים.

בערב פורים תש"ג , עיתון הצופה כתב בכותרת ראשית: "ושבו בנים לגבולם". השיירה כללה 1,228 נפש שהגיעו ב-12 קרונות שינה (פולמאן). קבלת פנים חגיגית נערכה להם בתחנת הרכבת העברית הראשונה שעצרו היא תחנת הרכבת ברחובות. הצופה כותב:

	ממצרים, סחופי צער ודווי, הלומי אסון, יחפים ולבוש דל על בשרם - ראו הנאספים את המבשרים הראשונים של ההצלה. הילדים שלא באה תנומה לעיניהם כל הלילה, בציפיה לראות היהודי הראשון בארץ ישראל - פרצו בקריאות גיל, כמנהל התחנה פנה אליהם בעברית. שאלו אותו : "אתה עברי" והוא ענה להם: "לא, אני יהודי" והם פרצו בצחוק. ילדה בת 13 הרבתה בבכי תוך געגועים להורים, אמרו לה ההורים עוד בחיים, היא השיבה שלא ייתכן שכן במו ידיה היא קברה אותם. היא ספרה שהנאצים נתנו לה ולאחיה אתים ולאחר שירו בהורים אמרו להם לכסות אותם.
– סיפורו של משק ילדים מוצא מנקודת ראות אישית בשנים 1943 - 1947 - הוצאה פרטית - ינואר 2003 - לא פורסם

קבלת פנים חגיגית נערכה להם בתחנת הרכבת עתלית. שם הילדים ירדו והועברו למחנה העולים במקום. לתחנת הרכבת בעתלית הגיעו תלמידי בתי ספר ובידיהם דגלים וכתובות וגם עגלות מלאות כל טוב, פירות ומגדנות. "כאשר הרכבת התקרבה לרציף, פרץ הקהל בתרועת גיל אדירה ושירת התקווה הרעידה את האויר". עשרות אוטובוסים של חברת "החבר" מחיפה העבירה בהתנדבות את העולים למחנה הקליטה לעולים.

הילדים סיפרו כי החיילים הבריטים דאגו לכל מחסורם בדרך, נתנו להם ארוחת בוקר ואפילו טיפלו בתינוק שנולד ברכבת (היו הורים בודדים שהצטרפו לילדים).

פולמוס קליטת ילדי טהראן

הגעתם של ילדי טהראן הביאה לוויכוח חריף בין הגורמים השונים בישראל על קליטתם. היו ילדים שהיו להם קרובי משפחה בישראל אשר ביקשו לגדלם, ורק לאחר מאמץ קיבלו את מבוקשם. עיקר הוויכוח היה בין גורמים דתיים לחילוניים על חינוך הילדים בישראל. הגורמים הדתיים, והרב הראשי לישראל ביניהם, דרשו שכל ילד יהודי שאין לו הורים יישלח למסגרת חינוכית דתית. לעומתם, גורמים חילוניים דרשו למסור את הילדים למסגרות שבהן יש תנאים "טובים יותר" לקליטתם, בכוונם לקיבוצים חילוניים. בסופו של דבר החליטה הנרייטה סולד שילדים מעל גיל 14 יבחרו את המסגרת בעצמם, ולגבי ילדים מתחת לגיל 14 ייעשה בירור כדי לבדוק האם גדלו במשפחות דתיות בפולין. על מנת לברר עניין זה שוחחה סולד אישית עם כ-400 מהילדים, ועוזרה, הנס בייט, שוחח עם השאר. לגבי הילדים הקטנים נעשה ניסיון לדלות פרטים כמו האם עשו אצלם קידוש והבדלה בבית. הילדות ידעו במקרים רבים לתאר את "הכשרת הבשר".

על פי דיווח של הנרייטה סולד, בסופו של דבר חולקו ילדי טהראן כדלהלן: 288 - במוסדות ויישובים של המזרחי. 38 - במוסדות של אגודת ישראל. 27 - אצל קרובי משפחה. 36 - במוסדות לגביהם הייתה מחלוקת האם הם דתיים או חילוניים. 15 - נמצאו בבית תינוקות. 17 - טרם שובצו בעת מתן הדיווח. 298 - במקומות חילוניים.

תמונות היסטוריות

המקור:ויקישיתוף באמצעות ארכיון התצלומים הלאומי - תמונות רבות נוצרו על-ידי צלמי לשכת העתונות הממשלתי ובין השאר זולטן קלוגר ארכיון קרן קיימת לישראל

קישורים חיצוניים

• ילדי_טהרן