מזכיר החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה עתיקות, זה כבר לא מה שהיה פעם - ב-70 שנות עבודה בחברה לחקירת ארץ-ישראל, יוסף אבירם היה שותף לכל הגילויים הגדולים. במלאות מאה שנה לחברה, הוא מצר על ירידת קרנה של הארכיאולוגיה
מהכתבה - "יוסף אבירם היה בחפירות בית שערים כשאלכסנדר זייד, רכוב על סוס, בא להציג את הממצאים לסטודנטים שסיירו באתר בשנות ה-30; הוא ארגן את החפירות המקצועיות הראשונות באזור הכנרת בשנות ה-40; הוא הביא לדוד בן-גוריון את אחת מהמגילות הגנוזות שנמצאו במדבר יהודה בשנות ה-50; והוא העלה את יגאל ידין למצדה בשנות ה-60. בארכיאולוגיה הישראלית, לפיכך, אבירם הוא האיש שהיה שם. הוא היה עד ושותף לרבים מהגילויים הארכיאולוגיים החשובים בישראל וקולו נשמע בכל הוויכוחים הגדולים על אתרים, ממצאים ומשמעותם. "
"החפירה החשובה ביותר שניהלה החברה לפני קום המדינה היתה בבית שערים. החברה גם מילאה תפקיד מרכזי בהנחלת המושג ידיעת הארץ ובגיבוש הנרטיב הציוני המרכזי של שיבה לארץ האבות. "אני זוכר ישיבה עם בן צבי, מזר ושוובה", אומר אבירם. "בן צבי שאל איך קוראים לי. אמרתי לו יוסף אברמסקי, אז הוא אמר אברהמי, זה השם שלך מעכשיו. אחר כך שיניתי לאבירם. באותה ישיבה משה שטקליס ומיכאל אבי-יונה (לימים פרופסורים לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, נ"ח) אמרו שהחברה לא יכולה להישאר של האליטה הירושלמית והתל אביבית, היא מוכרחה לרדת לעם. כך נולד הכינוס הראשון לידיעת הארץ".
הכינוסים, גולת הכותרת של פעילות החברה, זכו להצלחה ואלפי אנשים השתתפו בהם. "זה נמשך עד היום, אבל לצערי מספר המשתתפים ירד כי אנשים מתו והצעירים לא כל כך המשיכו את זה", אומר אבירם, שזוכר את כל הכינוסים. "ב-1947 היה כינוס גדול בטבריה, רגע לפני פרוץ מלחמת העצמאות. באמצע הכינוס אנשים התחילו להגיד שהם לא יצליחו לחזור כי תפרוץ מלחמה. הלכתי לסוקניק ואמרתי לו שיתקשר ליגאל (ידין) – הוא היה אז ראש המבצעים בהגנה – וישאל אותו מה לעשות. הוא התיישב במלון והתחיל לחפש אותו. ידין אמר לאביו, 'תורה לא מפסיקים. תמשיכו ותוכלו לחזור הביתה', וכך היה. ב-1956 היה כינוס הדמים. בסיור ברמת רחל הליגיון (הירדני) התחיל לירות ונהרגו ארבעה אנשים. 19 נפצעו".
(מי שרוצה לקרוא את המאמר במלואו ואין לו מנוי לעיתון "הארץ" יכנס לערך "יוסף אבירם" בויקיפדיה העברית - קישורים חיצוניים וימצא שם את הקישור להמאמר במלואו)