קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
גאיוס יוליוס קיסר (בלטינית: Gaius Iulius Caesar;[1] 13 ביולי 100 לפנה"ס – 15 במרץ 44 לפנה"ס[2]) היה מנהיג צבאי ופוליטי חשוב ברפובליקה הרומית. הוא הרחיב את גבולות הרפובליקה ואת תחום השפעתה של התרבות הרומית אל תוך גאליה, יזם מלחמת אזרחים וניצח בה – ניצחון שהותיר אותו כשליט יחיד ובלתי מעורער של האימפריה הרומית – והחל ברפורמה מקיפה של הממשל והחברה ברומא. הוא הכריז על עצמו כדיקטטור לכל ימי חייו, וריכז את הכוח הפוליטי בידיו.
רציחתו הדרמטית באידו של מרץ (15 במרץ) זירזה מלחמת אזרחים נוספת, שציינה את קיצה של הרפובליקה הרומית ואת ראשיתה של הקיסרות הרומית. בסוף מלחמת האזרחים עלה לכס הקיסר בנו המאומץ אוגוסטוס קיסר כשליט יחיד של האימפריה הרומית.
ביוגרפיה[]
העתק דיוקנו של יוליוס קיסר בצעירותו – מוזיאון ארץ ישראל
ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת[]
יוליוס קיסר נולד ברומא למשפחה פטריקית ידועה מבית אב (Gens) היוליים, אשר ייחסה את מוצאה לנסיך הטרויאני איניאס, שעל פי המיתולוגיה הרומית היה בנה של האלה ונוס. תאריך הלידה המדויק שלו שנוי מעט במחלוקת כי החלקים הראשונים בביוגרפיות שלו שכתבו פלוטרכוס וסווטוניוס אבדו. נטען כי נולד בשנת 102[3] או 101 לפנה"ס, אך טענה זו מיושנת, ובמחקרים מודרניים מקובל לציין את שנת 100 לפנה"ס כשנת לידתו.[4] הוא נשא את שם אביו, גאיוס יוליוס קיסר, שהגיע למשרת פרוקונסול. אמו, אורליה, הייתה בת למשפחה פלבאית אצילה, משפחת קוטה, וסבו, לוקיוס אורליוס קוטה, הגיע לדרגת קונסול.
בתחילת חייו גר יוליוס קיסר ברובע סובורה בעיר רומא. לאחר שקיבל את משרת הכהונה, עבר לגור בוויה סקרה (הדרך הקדושה).[5]
משפחתו של קיסר לא הייתה עשירה על פי הסטנדרטים של האצולה הרומית, אם כי אביו הצליח לבסס את מעמדה הכלכלי. דודתו מצד אביו, יוליה, נישאה לגאיוס מריוס, איש צבא ורפורמיסט מוכשר, מנהיג הסיעה הפופולרית, שהיה יריבו הקשה של לוקיוס קורנליוס סולה, מנהיג סיעת האופטימאטים השמרנית. לקראת סוף חייו של מריוס, בשנת 86 לפנה"ס, הגיעה הפוליטיקה הפנימית ברומא למשבר. הסכסוך בין סיעתו של מריוס וסיעתו של סולה הוביל למלחמת אזרחים, שבה הפך סולה לדיקטטור. קיסר היה קשור לסיעתו של מריוס: לא רק שהיה אחיינה של אשתו של מריוס, אלא אף היה נשוי לקורנליה, בתו של לוקיוס קורנליוס קינה, שהיה תומכו הגדול ביותר של מריוס ואויבו המושבע של סולה. בגיל 16 מונה קיסר מטעמו של קינה לכהונתו הציבורית הראשונה, פלמן יופיטר (Flamen Dialis).
כך, כאשר הסתבר כי סולה הוא המנצח במלחמת האזרחים והחל במסע טיהורים, היה קיסר בן ה-21 במצב עדין. סולה הורה לו להתגרש מקורנליה, אך קיסר סירב, התפטר מכהונתו, ועזב את רומא למקום מחבוא. כתוצאה מהתערבותם של קרובי משפחה עשירים, העניק סולה חנינה לקיסר. מסופר כי סולה התנבא במעמד זה, כי "בקיסר חבוי יותר ממריוס אחד". על אף החנינה החליט קיסר שלא לשוב לרומא, והחל בשירות צבאי באסיה הקטנה (היא טורקיה) ובקיליקיה (פרובינקיה שנמצאת בין טורקיה וסוריה של ימינו) בזמן מלחמת מיתרידטס השנייה. הוא הצטיין בשירותו הצבאי וזכה לעיטור הכתר האזרחי היוקרתי על גבורתו. בשנת 81 לפנה"ס נשלח לביתיניה (בצפון מערב טורקיה) על מנת לארגן שם את הצי. הצלחתו הובילה לגל של שמועות בדבר רומן הומוסקסואלי עם מלך ביתיניה, ניקומדס הרביעי. על פי ההיסטוריון סויטוניוס רומן זה היה לכתם מתמיד על שמו והביא לכינויים כגון "פילגש המלך" או "המסעד הפנימי של ערש המלך". עם זאת, במשך כל ימיו גילה תאווה למין הנשי והיה ראוי לכינוי שכינהו קוריו האב בסנאט "בעלן של כל הנשים ואשת כל הגברים", אולם פרשיות האהבים הרבות שלו לא פגעו בפופולריות של קיסר בקרב העם, ואף נחשבו בעיני העם כחלק מחינו.
קיסר שב לרומא עם מותו של סולה, בשנת 78 לפנה"ס. הוא החל בקריירה בבתי משפט, והיה ידוע בסגנונו הרטורי המשובח ויציאתו כנגד בעלי משרות מושחתים. במטרה להגיע לשלמות בשטח הרטוריקה, יצא קיסר לאי רודוס בשנת 75 לפנה"ס, על מנת להשתלם ברטוריקה ובפילוסופיה אצל הנואם המפורסם אפולוניוס מולו.
בדרכו נחטף קיסר על ידי פיראטים בים התיכון. כשאלה דרשו כופר של 20 כיכרות כסף, הורה להם קיסר לדרוש כופר של חמישים כיכרות. הם החזיקו בו במשך 38 ימים עד שהכופר נתקבל, ובמשך זמן זה כתב נאומים והתאמן בנאום אל מול שוביו. אם אלה לא אהבו את סגנונו, היה מאיים עליהם בבדיחות הדעת בצליבה. קיסר שוחרר לאחר ששולם הכופר, יצא בעזרת הצי הרומי בעקבות שוביו, ומשאלה נתפסו, עמד בדיבורו והענישם בצליבה. עם זאת, מאחר שבשביו הם התנהגו אליו כיאות, הורה לחתוך את גרונותיהם ולהורגם בטרם יתחיל עינוי תהליך הצליבה.
בשנת 69 לפנה"ס התאלמן קיסר מאשתו קורנליה שכרעה ללדת בטרם עת. באותה שנה מתה גם דודתו יוליה, אליה היה קרוב מאוד. במהלך הלוויות נשא קיסר הספדים מעל במת הנואמים הציבורית, הרוסטרה. הלווייתה של יוליה, אלמנתו של מריוס, הייתה בעלת הקשר פוליטי, וקיסר התעקש כי בלוויה יוצג צלמו של מריוס. הייתה זו התקפה ישירה ואמיצה על הפרוסקריפציות שערך סולה בעשור הקודם. עד כמה שהיה קיסר קשור לשתי הנשים, הוא ניצל היטב את מעמד ההלוויה כדי לקדם את שאיפותיו הפוליטיות לקראת בחירתו הקרבה לתפקיד הקוואיסטור.
תחילת דרכו הפוליטית[]
בשנת 69 לפנה"ס נבחר קיסר למשרת קוואיסטור, והוקצתה לו הקויסטורה של היספניה בייטיקה (בימינו באזור דרום ספרד ופורטוגל). את משרה זו עזב בטרם עת, שכן חש כי כישוריו מתבזבזים, עת ראה פסל של אלכסנדר הגדול, ונאנח כי בגילו כבר כבש אלכסנדר את כל העולם. עם זאת, כקוואיסטור, מונה באופן אוטומטי לחבר הסנאט הרומאי.
עם שובו לרומא המשיך בהתקדמותו במסלול המשרות, ונבחר לאיידיל בשנת 65 לפנה"ס. משרה זו קסמה לו במיוחד שכן היא כללה את ארגונם של המשחקים ההמוניים, שהיו חביבים על ההמונים והיו אמצעי לצבירת כוח והשפעה פוליטית.
כאיידיל היה קיסר ראוותני ונוצץ. הוא שיפץ את הפורום וקיים משחקים מפוארים, בהם זכה באהדת העם, אך בזבז עליהם מאות כיכרות זהב שרוששו אותו מבחינה כלכלית. בזמן זה נוצר הקשר הראשון של קיסר עם מרקוס ליקיניוס קראסוס שהלווה לו כספים שלהם נזקק באופן נואש. תחנתו הפוליטית הבאה הייתה משרת הפונטיפקס מקסימוס היוקרתית שבה זכה הודות לשיחוד הבוחרים.
משרה זו הביאה לו רווחה כלכלית, אך בעת ששימש בה, אירעה לו תקרית חמורה. אשתו החדשה, לה נישא לאחר מות קורנליה, הייתה פומפיאה סולה, נכדתו של סולה הדיקטטור. כאשתו של הכהן הגדול, הייתה פומפיאה ממונה על ארגון חגיגות הבונה דיאה בחודש דצמבר. טקסים אלו נועדו לנשים בלבד ונחשבו לקדושים ביותר. עם זאת, אציל בשם פובליוס קלודיוס פולכר, שהיה מאהבה של פומפיאה, הסתנן לאחד הטקסים שארגנה פומפיאה כשהוא מחופש לאישה. היה זה חילול קודש שכמותו לא נודע עד אז, אולם כדי לא לפגוע בקשריו הפוליטיים עם פולכר, סירב קיסר להפלילו במשפטו, והתגרש מפומפיאה כשהוא מנמק זאת בכך ש"אשת קיסר חייבת להיות מעל לכל חשד".
שנת 63 לפנה"ס הייתה שנה קשה הן לרפובליקה הרומית והן בחייו של קיסר. מרקוס טוליוס קיקרו היה הקונסול הבכיר באותה שנה, וקיסר נבחר לפראיטור. במהלך כהונתו גילה קיקרו קשר לרצוח את הקונסולים המכהנים ולכונן ברומא שלטון דיקטטורי, אותו ארגן לוקיוס סרגיוס קטילינה, אשר נכשל בבחירות לקונסולאט בהן נבחר קיקרו (קשר קטילינה). בעקבות גילוי הקשר הכריז קיקרו על מצב חירום ברומא, וערך דיון בסנאט, בו קרא להטלת עונש מוות ללא משפט על חמישה מראשי הקושרים, כדי למנוע מהם להצטרף לצבאות אשר המתינו להם מחוץ לרומא. קיסר מצא את עצמו בעמדה קשה. מצד אחד, היו שטענו שהוא היה אחד מהשותפים לקשר, ומלשינים אף נקבו בשמו, ולפיכך היה עליו לתמוך בראשי הסנאט בתקיפות ולדרוש להטיל עונש מקסימלי לקושרים. מאידך, זיהויו עם הסיעה האופטימאטית בסנאט, היה עשוי לפגוע בתדמיתו כלוחם למען האינטרסים של העם מול האוליגרכיה השלטת. בנאומו בפני הסנאט הצליח קיסר להימנע מנקיטת עמדה ברורה. הוא דיבר אמנם בחריפות נגד הקושרים, אך הביע התנגדות להוצאתם להורג ללא משפט. עמדתו לא התקבלה אמנם, ולאחר נאום מזהיר של קאטו הצעיר החליט הסנאט על הוצאת הקושרים להורג, אך שמו הטוב של קיסר והפופולריות שלו לא ניזוקו.
לאחר סיום כהונתו כפראיטור, התמנה קיסר למושל הפרובינקיה היספניה בייטיקה בשנת 61 לפנה"ס בסמכות של פרו-פראיטור.[6] בתפקיד זה הצליח לשלם מקצת מחובותיו המעיקים על ידי בזיזת הפרובינקיה, ולהתפנות לבחירות למשרת הקונסול בשנת 59 לפנה"ס.
הטריומווירט הראשון ומלחמת גאליה[]
מסע הבחירות וכינון הטריאומווירט[]
תבנית:הפניה לערך מורחב ערב הבחירות לקונסולט בשנת 59 לפנה"ס, עמד הסנאט הרומי, שהיה מורכב מאופטימאטים שמרנים, בפני תאוות השלטון של שלושה אנשים. קיסר היה הראשון שבהם. השני היה גנאיוס פומפיוס מגנוס, איש צבא פופולרי וקונסול לשעבר שחזר מכיבושים מרהיבים במזרח, והחל במערכה על מנת לקבל אדמות מדינה כדי לשכן בהם את חייליו המשוחררים. השלישי גם כן היה קונסול לשעבר באותה שנה שבה היה פומפיוס קונסול, קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא, שהיה בסכסוך עם הסנאט כנציגו של מעמד שלם של בעלי חוזי חכירה למשרות ולאדמות, ששאפו להיטיב את תנאי החוזים לחכירת מיסים באסיה. מולם עמד סנאט שמרני, תקיף, אך אדיש לסכנה הטמונה לרפובליקה משאיפותיהם האישיות של שלושה אישים אלה.
קונסול[]
בבחירות נבחר קיסר למשרת הקונסול ביחד עם סנטור בשם מרקוס קלפורניוס ביבולוס. מעשהו הראשון של ביבולוס במשרת הקונסול היה גם האחרון. הוא הודיע על פרישתו מעסקי הציבור על מנת לעקוב אחרי אותות שמימיים. כוונתו הייתה כפי הנראה לשתק את פעילותו של קיסר על פי חוק שאסר על פעילות פוליטית אם נתגלו בשמים סימנים רעים. בפועל הביא הדבר להשתלטות קיסר על שתי משרות הקונסול, עד כדי כך שהרומאים, שהיו מציינים את השנה בנקיבת שמות שני הקונסולים, קראו לשנת 59 בלעג לא שנת "ביבולוס וקיסר" כי אם שנת "יוליוס וקיסר".
בפועל שלט קיסר על פי ברית סודית ביחד עם פומפיוס וקראסוס שכונתה הטריומווירט הראשון. סווטוניוס כותב כי לא נעשה דבר ברומא אלא אם כן שלושתם מסכימים לו,[7] אם כי זאת הגזמה. על מנת לחתום את הברית נישא פומפיוס לבתו היחידה של קיסר, יוליה. נשואיו של פומפיוס ליוליה היו מושתתים על אהבה, חרף פערי הגילים.[8] אהבתו של פומפיוס ליוליה היו אחד הגורמים החשובים שחיזקו את הברית הפוליטית בינו לבין יוליוס קיסר. למותה של יוליה בעת לידה היו השלכות הרסניות על ברית זו.
מלחמת גאליה[]
תבנית:הפניה לערך מורחב
הרקע למלחמה[]
לאחר שכיהן בתפקידו כקונסול במשך שנה, ניתנה לקיסר השליטה על הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה (צפון איטליה המודרנית) וכן על איליריקום (בחוף דלמטיה) למשך חמש שנים עם צבא שכלל שלושה לגיונות. בנוסף לכך, סנאטוס קונסולטום העביר לשליטתו גם את גאליה טרנסאלפינה (אזור דרום צרפת של היום) עם הלגיון המוצב שם. קיסר, שראה בכך הזדמנות להגדיל את הפופולריות שלו ואת יוקרתו הפוליטית, פתח במלחמה.[9] בתחילה תכנן קיסר מערכה נגד בורביסטה הדאקי, אך האירועים הובילו אותו להתחיל את המערכה בגאליה.[10]
הגאלים היו מחולקים לשבטים, שחיו בכפרים חקלאיים, ואף בנו ערים בצורות שקיסר קורא להם אופידה. הם נשלטו על ידי מעמד של בעלי קרקעות, שלחמו לעיתים זה בזה. תרבותם של הגאלים הייתה מפותחת, והם היוו יריב קשה לצבא הרומאי בהנהגת יוליוס קיסר, אשר הכניעם רק לאחר מלחמה שארכה תשע שנים. קיסר החל את מסע המלחמה שלו בראש צבא שכלל 4 לגיונות, אך בשלבים המאוחרים של המלחמה בגאליה גדל צבאו עד לכדי 12 לגיונות. ברוב הקרבות נהנו הגאלים מעדיפות מספרית על הצבא הרומאי, אך יתרונם של הרומאים בטקטיקה קרבית, במשמעת, בציוד ובנשק ובכישרון הפיקוד של קיסר, הכריעו את הכף לטובתם.
הצלחות ראשונות[]
המלחמה נפתחה בצורה טובה מבחינתו של יוליוס קיסר. תחילה פנה קיסר נגד ההלווטים בשנת 58 לפנה"ס והביס אותם בשני קרבות: קרב אראר ובקרב ביבראקטה. התבוסה ההלווטית הייתה מוחצת. קיסר מוסר שמתוך 338,000 הלווטים שלקחו חלק בהגירה רק 130,000 שרדו את הקרבות[11] ומאלה רק 110,000 שבו למולדת.[12] בשנה הבאה פנה נגד הבלגים. הבלגים אספו צבא עצום – קיסר דיווח על כ-300,000 לוחמים שנכחו בקרב אקסונה,[13] אך צבא עצום זה לא יכול היה לכלכל את עצמו והתפזר אחרי זמן קצר. קיסר המשיך את תנופת הניצחון והסב תבוסה מוחצת לבלגים בקרב סאביס ומצור על האופידום של האדוואטוקים.
לאחר השלמת משימות אלה פנה בשנת 56 לפנה"ס לדרום גאליה ולמערבה. במערב הלגאטוס שלו דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס הביס את הוונטים בקרב מפרץ קיברון ואילו פובליוס ליקיניוס קראסוס, בנו של מרקוס קראסוס, בעל בריתו הפוליטי של קיסר לטריאומווירט הראשון, כבש את גאליה אקווטיניה.
כמו כן, הפרוקוסולאט של קיסר הוארך בחמש שנים נוספות על ידי הסכמות שהתקבלו במהלך ועידת לוקה. בשנת 55 חצה את נהר הריין על מנת להטיל חיתתו על הגרמאנים על גבי גשר ראשון מסוגו שבנה מעל הנהר. יחסית לתקופה ולכלים שעמדו לרשותו נבנה הגשר בזמן קצר יחסית על ידי חייליו. חייליו חצו את הנהר לכיוון גרמאניה, ולאחר ששבו דרך הגשר חזרה לגאליה נהרס הגשר בהוראת קיסר. כמו כן, פלש פעמיים לאי הבריטי.
המרידות בגאליה ודיכויין[]
הצרות התחילו בחורף שנת 54 לפנה"ס לאחר סיום הפלישה השנייה לאי הבריטי. מנהיגי שבט האבורונים הבלגי קאטיבולקוס ואמביוריקס היו הראשונים למרוד. הם הצליחו לפתות את שני הלגאטים של קיסר: סבינוס וקוטה לצאת מהמחנה המבוצר שלהם וטמנו להם מארב בקרב אטואטוקה. האבדות הרומיות היו כבדות: לגיון וחצי ועוד כוחות עזר, סך הכול כ-8,000 חיילים[14] המרד דוכא במהלך שנת 53 לפנה"ס.
בשנת 52 לפנה"ס פרץ מרד נוסף, הפעם גדול יותר שהקיף כמעט את כל שבטי גאליה תחת מנהיגותו של ורקינגטוריקס, האריסטוקרט הכריזמתי משבט הארוורנים. ורקינגטוריקס שהכיר בעליונות הטקטית של הצבא הרומי פנה לטקטיקות של מלחמת גרילה ואדמה חרוכה. קיסר הצליח להביס את המורדים באווריקום, אך ספג תבוסה בגרגוביה.
בסופו של דבר הצליח קיסר לדחוק את ורקינגטוריקס לפינה והטיל עליו מצור באלסיה באוקטובר אותו שנה. ורקינגטוריקס הזעיק תגבורות מכל רחבי גאליה, אך למרות יתרון מספרי גדול לגאלים – 180,000 לפי הערכות מודרניות[15] לעומת כ-35,000 עד 45,000 רומאים, קיסר יצא עם ידו על העליונה. בסופו של דבר נפל ורקינגטוריקס בשבי. הוא נלקח לרומא, הוצג לראווה בטריומף של קיסר בשנת 46 לפנה"ס, והוצא להורג לאחר מכן.
על פי פלוטרכוס במהלך המערכה של קיסר בגאליה נכבשו 800 ערים, 300 שבטים הוכנעו, מיליון גברים נמכרו לעבדות ושלושה מיליון נוספים נהרגו בקרבות, אם כי קשה לאמת מספרים אלה.[16]
סופו של הטריומווירט הראשון[]
הצלחותיו הצבאיות של קיסר, אשר הגדילו את השטח שבשליטת האימפריה הרומית והעשירו את קופתה, לא התקבלו בעין יפה על ידי הסיעה השמרנית (ה"אופטימטים") בסנאט הרומאי, שחבריה חששו מהתחזקות כוחו של קיסר. בשנת 55 לפנה"ס הוארך המינוי המיוחד שלו כפרוקונסול בגאליה ל-5 שנים נוספות, ביוזמת שותפיו הפוליטיים פומפיוס וקראסוס, אשר שימשו כקונסולים באותה שנה. האחרונים כיבדו התחייבות שנתנו לקיסר במהלך פגישה משולשת של חברי הטריומווירט, שנערכה בעיר לוקה בשנת 56 לפנה"ס. אולם הייתה זו הפעם האחרונה, ששלושת האישים שיתפו פעולה לשם השגת מטרה פוליטית.
בשנת 54 לפנה"ס מתה בתו של יוליוס קיסר, שהייתה נשואה לפומפיוס, במהלך לידה, ומותה פגע בקשרים הפוליטיים בין שני האישים. קראסוס, השותף השלישי, ששאף אף הוא לתהילה צבאית ולכיבושים, נהרג בשנת 53 לפנה"ס במסע מלחמה כושל נגד האימפריה הפרתית (קרב חרן). פומפיוס הפך בהדרגה ליריב פוליטי של קיסר, תוך שהוא מעביר את תמיכתו הפוליטית לסיעה האופטימאטית. עוד בהיותו בגאליה חש קיסר שתמיכתו של פומפיוס בו הולכת ונחלשת. הוא ניסה להציע לו לשאת לאישה את בת אחייניתו אוקטביה, אך פומפיוס בחר להתחתן עם בתו של מטלוס סקיפיו, שהיה אחד מאויביו של קיסר. נראה היה כי התרחבות הקרע בין שני האישים עתידה להפוך את השותפות ביניהם ליריבות.
מלחמת האזרחים[]
תבנית:הפניה לערך מורחב
מאבק נגד פומפיוס[]
בהיעדרו של קיסר חלו תמורות משמעותיות ברומא. פומפיוס הפך לאיש אמונם של הסנטורים השמרנים, האופטימאטים, ועשה עתה ככל יכולתו כדי להקטין את השפעתו של קיסר. הקונסול, עושה דברו של פומפיוס, מרקוס קלאודיוס מרקלוס, דרש את מינויו של ממלא מקום לקיסר כפרוקונסול בגאליה, עוד בטרם תמה תקופת כהונתו של קיסר, ופיזורו של צבא קיסר. קיסר ידע כי אם ייכנע לדרישות אלו, ישוב לרומא ללא צבאו, וייגרר למשפטים פומביים שיסתיימו באובדן הקריירה הפוליטית שלו, בהגלייתו או אף בגרוע מכך. מולו עמד סנאט שמרני, תקיף, חסר פשרות, המונהג על ידי פומפיוס שהיה עתה לגרוע שבאויביו. ניסיונו של קיסר להיבחר למשרת הקונסול, וכך לקבל חסינות מהעמדה לדין, הוכשל על ידי החוק שאסר על אדם הנמצא מחוץ לרומא להעמיד עצמו לבחירה כקונסול. קיסר עמד בפני הכרעה היסטורית.
הוא החליט לחצות את נהר הרוביקון (גבולה הקדוש של רומא, אשר הכנסת הצבא אל תחומיה הייתה בבחינת טאבו, אותו שבר קיסר), בהכריזו "Alea iacta est" – "נפל הפור!", ב-10 בינואר 49 לפנה"ס. מנהיגי האופטימטים נמלטו לדרום המדינה. קיסר רדף אחר פומפיוס עד לברינדיסיום, ומשם להיספניה שם הכה בו בשדה הקרב. פומפיוס הצליח להימלט ליוון, שם הוביל את צבאותיו, שעדיין היו מרובים בהרבה מצבאות קיסר. פומפיוס, ועמו חברי הסנאט, קיוו להפוך את החלק המזרחי של האימפריה למקור לכוחם, ולהקים צבא חדש. בקרב פארסלוס הוכו צבאותיו של פומפיוס באופן סופי. הוא עצמו נמלט לאלכסנדריה. קיסר שב לרומא שם מונה לדיקטטור. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול. אז יצא קיסר לאלכסנדריה בעקבותיו של פומפיוס.
שהות באלכסנדריה[]
תבנית:הפניה לערך מורחב קיסר הגיע לאלכסנדריה ב-2 באוקטובר 48 לפנה"ס.[17] עם הגיעו מצא כי תושבי המקום רצחו את פומפיוס על מנת לשאת חן בעיניו. כיוון ששהה במקום עם צבאו מצא עצמו מעורב במלחמות השושלתיות על כס מלכות מצרים, והכריע לטובת קלאופטרה השביעית, עמה ניהל רומן שהביא ללידת בנם קיסריון.
מאבק נגד שרידי האופטימאטים[]
בתחילת יוני 47 לפנה"ס עזב את אלכסנדריה.[18] בדרכו חזרה לרומא ניהל את קרב זלה, מלחמה קצרה כנגד המלך פארנקס מפונטוס שהתקיים ב-2 באוגוסט 47 לפנה"ס.[18] הניצחון היה כה מהיר עד שקיסר מצא לסכם אותו במילים "Veni, vidi, vici" (באתי, ראיתי, ניצחתי) אשר היו לאמרה ידועה. הוא המשיך בלחימה בשנת 47 לפנה"ס כנגד כוחות הסנאט ובניו של פומפיוס, אשר נמלטו לצפון אפריקה ולאחר מכן להיספניה. המלחמה נמשכה עד לשנת 45 לפנה"ס, ובמהלכה נבחר קיסר שוב לקונסול פעמיים. ב-17 במרץ 45 לפנה"ס זכה קיסר בניצחון מכריע כנגד אחרוני תומכי פומפיוס בקרב מונדה, ובכך הסתיימה (לפחות זמנית) מלחמת האזרחים ברומא.
שלטונו כדיקטטור וההתנקשות בחייו[]
מיד לאחר שובו מן המזרח, ובטרם צאתו לספרד להשמדת אחרוני אנשי פומפיוס, החל קיסר ברפורמות מרחיקות לכת בממשל הרומי ובחברה הרומית. הוא הסדיר את רכישת הדגן מן הממשלה, ואסר על רכישת דגן באופן פרטי מן האסמים הציבוריים. הוא הרחיב את האזרחות הרומאית לכל תושבי גאליה קיסאלפינה ולמעשה ניתנה האזרחות לכל תושבי חצי האי האיטלקי. הוא תכנן את חלוקת האדמות לוותיקי מלחמותיו וייסוד מושבות של ותיקי מלחמה בשטח האימפריה הרומית כולה. אחת מן הרפורמות המפורסמות שביצע הייתה תיקון הלוח הרומי. הוא ביטל את הלוח הירחי שהיה נהוג ברומא והנהיג שנה בת 365 יום, כאשר אחת לארבע שנים תהיה שנה מעוברת בת יום אחד נוסף. חידושים אלו, הקרויים על שמו הלוח היוליאני החזיקו מעמד עד לשנת 1582 עת ביצע האפיפיור גרגוריוס ה-13 את תיקון הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו.
קיסר שב לרומא ממלחמותיו, והחל לקבל כיבודים יוצאי דופן מן הסנאט אשר לא ניתנו לאיש מלפניו. הוא קיבל את התואר "אבי המולדת" והורשה ללבוש בגדי שרד בכל עת. החודש החמישי למניין החודשים ממרץ (כפי שהיה נהוג למנות בתקופת הלוח היוליאני) נקרא על שמו "יולי", והוא מונה לדיקטטור עם הזכות להתמודד שוב למשרה בעשר השנים הבאות. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול.
בשנת 44 לפנה"ס נבחר כקונסול בפעם החמישית, ולצדו מרקוס אנטוניוס. לאחר מכן מונה לדיקטטור לכל ימי חייו, והחל נועל מגפי ארגמן, בנוסח מלכי רומא הקדומה. בפברואר 44 ניסה מרקוס אנטוניוס להעניק לו את הדיאדמה - רצועת פשתן לבנה הנענדת מסביב לראש כסימן למלכות במזרח. קיסר סירב לכך, אך עד היום קיים ויכוח היסטורי בשאלה האם נתכוון להתמנות למלך בסופו של דבר.
התנהגותו של קיסר בימיו האחרונים הייתה שחצנית ורברבנית. הוא קיבל בישיבה את נציגי הסנאט שבאו לפניו על מנת לעטרו באותות כבוד. היה זה עלבון בלתי נסלח. גל של שמועות החל לפיהן עומד קיסר להכריז על עצמו כמלך, להעביר את בירת האימפריה לאלכסנדריה, ביחד עם אוצרות הממלכה, ולרוקן את רומא מתושביה באמצעות גיוס כפוי לצבא.
רומא הייתה רפובליקה מאז ימי המלך האחרון לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, כארבע מאות וחמישים שנה לפני ימיו של קיסר. רעיון המלוכה היה שנוא כל כך על העם הרומאי, עד שדי היה ברמיזות כאילו קיסר מנסה להתמנות למלך על מנת להביא למשטמה עזה בקרב האצולה הרומית, אשר נפגעה ממילא מן הרפורמות שניסה קיסר להנהיג ויחסו המזלזל. רעיונות מלוכניים, ומוסד המלוכה לה נחשפו הרומים באזור המזרח, שם שלט המלך שלטון ללא מצרים בכוח זכות אלוהית, נראו זרים לרוחו של העם הרומי. הלשונות הרעות טענו כי לצורת שלטון כזו בדיוק חפץ קיסר להגיע.
ההתנקשות[]
וינצ'נזו קאמוצ'יני, "מותו של קיסר", 1798
לפי פלוטרכוס, הזהיר חוזה עתידות את יוליוס קיסר, מאשר יארע לו ביום זה:
| "רבים המספרים שרואה אחד יעץ לו לקיסר להיזהר מפני סכנה הצפויה לו באידו של מארס. הגיע היום, ובדרכו לישיבת הסינאט בירך קיסר את הרואה בדברי לגלוג: "הנה בא אידו של מארס". אולם הרואה ענה לו חרש: "אכן, בא – אך טרם חלף." | ||
| – חיי גדולי רומי, תרגום: ישראל אחידוב | ||
בסופו של דבר, קיסר אכן נרצח באידו של מארס. הרצח אירע בתיאטרון פומפיוס, המקום שבו התכנס הסנאט. כאשר הגיע קיסר לתיאטרון, התקיפה אותו קבוצת סנאטורים. בראשה של הקבוצה, עמדו מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס, שראו עצמם כמגיני העם הרומי מפני עריצותו של קיסר. בקבוצה זו היו בני המשפחות המכובדות ביותר ברומא, ורבים מהם היו אנשים שחבו לקיסר את קידומם ואת הקריירה שלהם. קיסר נדקר 23 פעמים, ונפל למרגלות פסלו של פומפיוס שהוצב בתיאטרון. מרקוס יוניוס ברוטוס, מראשי קושרי הקשר, היה איש שזכה לאמון ולביטחון רב מצדו של יוליוס קיסר. סווטוניוס מספר "שיש גם המוסרים, כי בראותו את מרקוס ברוטוס מתנפל עליו אמר ביוונית: הגם אתה, בני?".[19] במחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר, הפך המשפט הזה למשפט המפורסם, "אט טו, ברוטה?" ("Et tu, Brute"), שבעברית פירושו "הגם אתה, ברוטוס?" משפט המשמש עד היום כסמל לתגובתו של אדם, החווה בגידה קשה באמון שנתן בחברו הטוב.
האלהה לאחר המוות[]
שרידי מקדש קיסר
אם סברו הקושרים כי בהורגם את קיסר יזכו לאהדת ההמונים, הרי שטעו. ההמון פנה כנגד הקושרים, ועוד ביום מותו של קיסר ניסה להרוג כמה מן הקושרים. הפולחן לקיסר נוצר באופן ספונטני ביוזמת המוני העם שהקימו מזבח לקיסר במקום שריפת גופתו ונשבעו בשמו. רגשות אלו נוצלו על ידי פוליטיקאים כמו פסבדו-מריוס ובמיוחד בנו המאומץ של קיסר, אוקטביאנוס, שניצל את רגשות העם כדי לצבור כוח פוליטי תוך שהוא מדגיש את היותו בנו של "יוליוס האלוהי" וכך מבצר את מעמדו. קיסר הועלה באופן רשמי על ידי הסנאט בשנת 40 לפנה"ס לדרגת אל והיה הרומאי הראשון שקיבל כבוד זה. נבנה לכבודו מקדש ויוסד חבר כוהנים (קולגיה) שהיה ממונה על פולחנו הרשמי.
ככל שאוקטביאנוס-אוגוסטוס ביצר את מעמדו הוא החל להתרחק מדמותו של קיסר. אמנם קיסר היה עדיין אהוד במידה רבה על הפלבס והצבא אבל הוא נותר שנוא נפשם של המעמד הסנאטורי. סופרים בעידן האוגוסטני נטו להאשימו בפריצת מלחמת האזרחים וגם יחסיו עם קלאופטרה נתפסו באופן שלילי.
קיסר איש-האשכולות[]
קיסר הצליח בכל מעשיו ודרכיו. בתור אידיל היה אהוד מאוד, אף ששקע בחובות. בתור מצביא הוכיח את עצמו כנועז ומוצלח, ואף יצא בראש הפלוגה האחרונה בקרב הגדול נגד ורקינגטוריקס אשר הודה, כשנשבה בידי קיסר: "הריני ניצב, אדם חזק, מובס בידי אדם אף-חזק ממני". במישור זה מיוחס לקיסר גם השימוש בצופן קיסר.
כקונסול, אמנם קיסר העלה עליו את חמת הרפובליקנים, וכן את זו של רבים מבני-העם, אך הוא חוקק חוקים ותקנות חשובים מאוד, ובהם לוח השנה היוליאני, חוק הגבלת תנועת-עגלות בפורום ביום (כדי למנוע פקקים), ומיוחס לו גם ייסוד ה-"אקטה דיורנה" (Acta Diurna, אירועי-היום), הוא העיתון הקדום ביותר.
על-אף אופי הכתיבה הפשוט של הקנטרסים של קיסר ("על המלחמות הגאליות", "על מלחמת האזרחים"), אשר כתביו משמשים לכן מקורות לתלמידי-לטינית מתחילים, קיסר נודע כבלשן וכמי "שנואם בו-בלהט בו הוא לוחם". ליבו נטה לכיוון השפה האינטגרלית, כלומר: שימוש בלטינית "צחה", בלי ביטויים חדשים, ממוצא יווני וכדומה. מיוחסת לו האימרה כי "כמו מפני-צוק עליך לנוס ממילה לא-שגורה שטרם-נשמעה". יתרה-מזאת, אופי כתיבת ה"קומנטאריי" היה פשוט במכוון, ויש בו רמיזות מובלעות המטיבות עם קיסר. יצירותיו הספרותיות, הקשורות למדעים ולשון, לא נודעו ברבים, שכן אוגוסטוס אסר לפרסמן.
קיסר והיהודים[]
יחסו של יוליוס קיסר ליהודים היה סובלני ומקבל. הוא קבע שהיהודים הם עם (אתנוס), הנשלט בידי אתנרך/כהן גדול במעמד מוכר של בעל ברית.[20] למושלים מעין אלו התירו הרומאים להחליט בכל אורחות החיים של אזרחיהם. גם היהודים שהיו מחוץ ליהודה זכו בפריבילגיות חשובות בשל עמדתו של יוליוס קיסר. בתקופתו בשל רצון לשמר את שלטונו, היה איסור על התאגדויות שונות להתכנס ברומא. אך היהודים לא נכללו באיסור זה, והותר להם להתכנס ולקיים את טקסי דתם.
פומפיוס כבש את ארץ ישראל בשנת 63 לפנה"ס ומינה את הורקנוס השני ככהן גדול של היהודים.[21] קיסר ביקש להיעזר באריסטובולוס השני – מלכה המודח של יהודה שהיה אסיר ברומא, במלחמתו בפומפיוס, ושלח אותו בחזרה ליהודה,[22] אך אריסטובלוס הורעל בטרם נסתייע הדבר. כמו כן נרצח אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס בידי מתנגדו של קיסר.[23] לאחר ניצחונו על פומפיוס שינה קיסר את אופיו של תפקיד הכוהן הגדול, ואישר את הורקנוס השני מחדש למשרת הכוהן הגדול.[24] כמו כן, קיסר מינה את הורקנוס השני ואת יורשיו ל"אתנרך" ("ראש העם"),[24] ואת אנטיפטרוס מינה לאפוטרופוס ("משגיח") על יהודה.[25]
יוליוס קיסר התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב ליהודה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, העיר יפו. כן אסר, לדברי יוסף בן מתתיהו, על גיוסם של היהודים (כולל יהודי התפוצות) לצבא רומי ועל גביית כספים מהם בשנת השמיטה.[26]
הגורם ליחסו של יוליוס קיסר להורקנוס השני, היה תמיכתו של הורקנוס השני ביוליוס קיסר במהלך מלחמת האזרחים. לפי יוסף בן מתתיהו, הורקנוס השני הביא עמו כוח של 1,500 או 3,000 אנשים לעזרת יוליוס קיסר במהלך המערכה על מצרים. יוליוס קיסר שלח אותו להילחם בעמים אחרים, ושיבח את הורקנוס השני על גבורתו ועל האומץ שלו.[27]
לאחר מותו של קיסר התאבלו עליו היהודים: "המון רב של נכרים נתקהל מסביב והשתתף באבל הגדול של הציבור על ידי קינותיו, כל אחד לפי מנהגו, וביחוד היהודים, שלילות רצופים באו לבקר במקום השריפה".[28]
קיסר בתרבות בספרות ובאמנות[]
העת העתיקה[]
דגם תלת ממדי של המקדש שהוקדש לזכרו של קיסר וכוכב השביט שלו
קיסר זכה לפופולריות עצומה עוד בימי חייו, פופולריות שלא הועמה גם לאחר מותו. מקדש מיוחד הוקם לזכרו ולזכר כוכב השביט שהופיע בשמי רומא בסמוך למותו.
העת החדשה[]
דמותו ההיסטורית של קיסר היא בין המרתקות שבדמויות האימפריה הרומית. עד היום ישנם מחקרים, דיונים, מאמרים ויצירות אומנות המתייחסות לחייו ולמורשתו. קיסר שימש השראה למחזות ולספרים, שנכתבו על ידי יוצרים רבים ומגוונים - מויליאם שייקספיר אשר כתב את המחזה "יוליוס קיסר" ועד לג'ורג' ברנרד שאו, ולצידם תורנטון ויילדר וקולין מקאלוג, גאורג פרידריך הנדל שכתב אופרה אודותיו, ועוד רבים. שמו של קיסר הפך לתואר אצולה.[29]
שייקספיר, במחזהו "ריצ'רד השלישי" שם בפיו של המלך הצעיר אדוארד החמישי את הפסקאות הבאות, המהוות הערכה היסטורית ראויה לקיסר:
That Julius Caesar was a famous man,
With what his valour did enrich his wit,
His wit set down to make his valour live,
Death makes no conquest of this conqueror,
For now he lives in fame if not in life,
נראה כי אכן, מזמנו של קיסר ועד ימינו, "חי הוא בתהילה, אם לא בחיים".
המאה ה-20[]
גם בקולנוע ובטלוויזיה הונצחה דמותו של יוליוס קיסר. דוגמאות בולטות לכך הן הסרט "יוליוס קיסר" משנת 1953 בבימויו של ג'וזף מנקייביץ' ובהשתתפות מרלון ברנדו, ג'יימס מייסון, לואיס קלהרן וג'ון גילגוד. גם הסדרה "רומא" (2005) מתמקדת בדמותו של יוליוס קיסר, ובסדרת הטלוויזיה "האימפריה הרומית" תבנית:אנ, העונה השנייה עוסקת בדמותו ובקורות חייו של יוליוס קיסר.
מבין הספרים המרובים שראו אור במאה ה-20 אודות יוליוס קיסר, הופיע הרומן ההיסטורי "יוליוס קיסר הצעיר" מאת רכס וורנר (הוצאת עם עובד, תשכ"א, 1960); ובסדרת הקומיקס "אסטריקס" מופיע קיסר כאדם יפה תואר, שופע אמרות, שונא גאלים ואוהב מלחמות.
המאה ה-21[]
בעונה 2 של סדרת הדוקו-דרמה האימפריה הרומית בהפקת נטפליקס משנת 2019 מתוארת דמותו של קיסר וסיפור עלייתו לשלטון.
ראו גם[]
תבנית:קישורי פורטל
- צופן קיסר – סוג הצפנה המיוחס ליוליוס קיסר, בו כל אות מוחלפת באות עם מרחק קבוע ממנה (א' תוחלף ב-ד', ב' ב-ה', ג' ב-ו', וכו')
- "כך תמיד לרודנים"
לקריאה נוספת[]
מקורות עתיקים[]
- יוליוס קיסר, מלחמת גאליה בשבעה ספרים, בצירוף ספר שמיני מאת אבלוס הירציוס. תרגם מן המקור הרומי והוסיף מבוא, הערות ומפתח שמות: נ' רבן, תל אביב, יבנה, תשי"ט (1958). (גרסה דיגיטלית של הספר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת גאליה. תרגום מלטינית, מבוא והערות: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ב (2011). תבנית:ULI
- גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת האזרחים, מלחמת אלכסנדריה, מלחמת אפריקה, מלחמת ספרד. תרגום מלטינית והערות: משה ליפשיץ. מבוא: יונתן פרייס. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ג (2013). תבנית:ULI
- גאיוס סוויטוניוס טרנקווילוס. חיי שנים-עשר הקיסרים. תרגם מרומית: ד"ר אלכסנדר שור. תל אביב, הוצאת מסדה, תשי"ט. תבנית:ULI
- פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי. תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954. תבנית:ULI
- דיו קסיוס, היסטוריה, ספרים 37, 38, 39 40, 41, 42, 43, ו-44 (הקישורים הם לתרגומים באנגלית)
מקורות מודרניים[]
- צבי יעבץ, קיסר וקיסריזם, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב, תשל"א. תבנית:ULI
- צבי יעבץ, יוליוס קיסר - תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, תשנ"ב 1992. תבנית:ULI
- Richard A Billows, Julius Caeser The Collossus of Rome, Routledge, 2009
- M. Gelzer, Caesar: Politician and Statesman. Oxford university press, 1968 (תרגום מגרמנית, הספר המקורי יצא בשנת 1921)
- Adrian Goldsworthy, Caeser - The life of Colossus, Yale university press, 2006
- Anthony Kamm, Julius Caeser a life, Routledge, 2006תבנית:קישור שבור
קישורים חיצוניים[]
- ויקישיתוף
- All Julius Caesar – אתר ובו תקציר של המחזה, ביוגרפיות של שייקספיר ושל קיסר
- Julius Caesar – אתר פרטי של סוזן קרוס הכולל לוח זמנים של חיי קיסר, וביוגרפיה
- C. Julius Caesar, באתר http://www.livius.org
- Julius Caesar – virgil.org – מדריך מוער למקורות רשת הנוגעים ליוליוס קיסר
- Julius Caesar – דף הכולל קישורים לאתרים המתייחסים לקיסר בשפות רבות
- Suetonius: The Life of Julius Caesar (Latin)תבנית:D – הקטע מספרו של סויטוניוס העוסק בקיסר. לטינית וכן תרגום לאנגלית.
- Plutarch: The Life of Julius Caesar – הקטע העוסק בקיסר בספרו של פלוטרכוס
- כתביו של קיסר בלטינית, איטלקית ואנגלית
- חרפה רבה היא להם לדעת אשה בטרם ימלאו להם עשרים שנה, באתר הארץ, 8 באפריל 2011
- אנז'ליק כריסאפיס, יוליוס קיסר: באתי, ראיתי, ניצחתי - והושלכתי למים, באתר הארץ, 16 במאי 2008
- ישראל שצמן, היחצנות של יוליוס קיסר, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2013
- סדרת כתבות על יוליוס קיסר באתר שמוקדש לרומא העתיקה (באנגלית)
- תבנית:בריטניקה
הערות שוליים[]
- ↑ השם מובא כאן בכתיב לטיני מודרני. בלטינית בת זמנו של קיסר, אוית השם בצורה "CAIVS•IVLIVS•CAESAR".
- ↑ התאריכים בערך זה הם לפי לוח השנה הרומי לפני שנת 45 לפנה"ס, ולפי הלוח היוליאני החל משנה זו (שמות החודשים בהתאם ללוח היוליאני).
- ↑ T. Rice Holmes, Was Caesar Born in 100 or in 102 B.C.?, The Journal of Roman Studies, Vol. 7. (1917), pp. 145-152
- ↑ Adrian Goldsworthy, p 30
- ↑ סווטוניוס, חיי שנים עשר הקיסרים, יוליוס האלוהי, 46, תרגום מלטינית: ד"ר אלכסנדר שור.
- ↑ http://www.livius.org/caa-can/caesar/caesar_t03.html
- ↑ סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, קיסר, 19.2 קישור לגרסה דיגיטלית
- ↑ פלוטרכוס, חייו של פומפיוס, 48.5 קישור לגרסה דיגיטלית (באנגלית)
- ↑ A. N. Sherwin-White. "Caesar as an Imperialist". Greece & Rome, Second Series, Vol. 4, No. 1 (Mar., 1957), p. 36
- ↑ Goldsworthy (2006), p. 197
- ↑ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 1.26
- ↑ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 1.29
- ↑ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 2.4
- ↑ Goldsworthy (2006), p. 186
- ↑ "Siege of Alesia" in: United Nations of Roma.com.
- ↑ Kate Gilliver, Caeser's Gallic Wars, Osprey, 2002 p 71
- ↑ צבי יעבץ, יוליוס קיסר: תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, 1992, עמ' 197
- ↑ 18.0 18.1 צבי יעבץ, יוליוס קיסר: תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, 1992, עמ' 198
- ↑ סווטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, יוליוס האלוהי, 82. תרגם מרומית: ד"ר אלכסנדר שור
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יד, 194, 199
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 14, 73.
- ↑ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 41, פרק 18, סעיף 1.
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 14, 123-124
- ↑ 24.0 24.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק 10 פסקה 2
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק 8 פסקה 5
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק 10 פסקה 6
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 14, 193
- ↑ סווטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, יוליוס האלוהי, 84. תרגם מרומית ד"ר אלכסנדר שור
- ↑ ראו: קיסר.
תבנית:תשעת המכובדים
תבנית:בקרת זהויות