יהונתן בנימין צור (ברנש)
"הוא היה בלתי מנוצח": פרידה ממפקד סיירת הנח"ל, יהונתן צור מאת הודיה כריש חזוני כ״ג בתשרי ה׳תשפ״ד (08/10/2023 14:04) - מקור ראשון
ביישוב קדומים, שבו התגורר מפקד סיירת הנח"ל, סא"ל יהונתן צור הי"ד, עדיין לא יודעים מתי תיערך הלווייתו. בצה"ל עוד לא אמרו כיצד בדיוק הוא נפל בקרבות מול מחבלים אמש, אבל בני המשפחה, חברים ופקודיו כבר מתכנסים בביתו: "מפקד נערץ"
"הוא היה בלתי מנוצח", מספרת הבוקר (א') ראשית צור, רעייתו של סגן אלוף יהונתן צור, מפקד סיירת הנח"ל, שנפל בקרב מול מחבלי חמאס. צור, אב לשלושה, הוקפץ מביתו בקדומים אתמול לאחר תחילת המאורעות, והיום בשעת בוקר מוקדמת הגיעו נציגי צה"ל והיישוב לבית המשפחה עם הבשורה המרה על נפילתו. "איש גדול וחזק, איש אשכולות", מוסיפה ראשית.
בצל הלחימה המתמשכת – בצה"ל לא יודעים עדיין לספר למשפחה את נסיבות נפילתו המדויקות של צור, וגם מועד להלוויה טרם נקבע. ובינתיים בבית מתאספים בני המשפחה וממתינים.
צור, שהיה מכונה "ברנש", קיצור של שם משפחתו המקורי, ברנשטיין, גדל ביצהר ובנה את ביתו בקדומים עם ראשית, בת קדומים. גם אמו, רבקה ספיר, מתגוררת ביישוב. בהודעת האבל שהוציאה מועצת קדומים, נכתב כי "יהונתן, אהוב על כולם, גדל על אהבת העם והארץ וראה בתפקידו כמפקד, שליחות לאומית לחיזוק העם היהודי בארצו".
בבית האבן היפהפה, שאת חלק ממנו ומרהיטי העץ שבו הוא בנה במו ידיו, תלויים קישוטי יום הולדת לכבוד צעיר הילדים, דגן, שהיום הוא בן ארבע. בסוכה, עדיין תלויות שרשראות החג. אחיו של צור אמור להינשא בשבוע הבא. לכאן הוא הגיע על מדי ב', לאחר שגויס גם הוא אתמול.
"הוא היה הנכד הבכור", מוסיפה דודתו ציפי מוזס, "גאוות המשפחה". דנאל, שכיהן עד לא מזמן כסגנו של צור בסיירת, לאחר שהסגן הקודם רס"ן בר פלח נפל בקרב מול מחבלים בספטמבר אשתקד, מוסיף כי היה מפקד נערץ.
בכתבה שהתפרסמה עמו בחודש מאי האחרון ב'ידיעות אחרונות' (להלן), תאר צור את ילדותו ביצהר ואת העובדה שכנער היה שותף למחאות כנגד ההתנתקות מרצועת עזה, כמו גם לחיכוכים מול תושבי הכפרים הערביים. הוא סיפר כי כשהתלבט לגבי הגיוס בעקבות התסכול מהעקירה ברצועת עזה, אמר לו אביו כי "אסור לפרק את המפעל הציוני על כעס כזה או אחר". מה שגיבש בו החלטה להפנות את כל מרצו לגיוס לצה"ל. "סגרתי את התיקים הפליליים עם קצינת מבחן, עשיתי אלף שעות עבודה למען הקהילה. במקביל התאמנתי והתכוננתי לגיבושים. היה לי ברור שאני הולך ליחידה הכי טובה שאני יכול להגיע אליה", אמר צור.
מנער גבעות למפקד סיירת הנח"ל: "אף אחד ביחידה לא יודע מה הדעות הפוליטיות שלי"[]
המקור:איתי אילנאי פורסם: 19.05.23|07:42 YNET
בגיל 17 הסתובב יהונתן צור עם תיקים פליליים, נחשב ליעד של השב"כ ולא היה בטוח שיגויס לצה"ל. היום, אחרי מסלול בשלדג ושורה של תפקידי קצונה, עם הכיפה שעשתה את דרכה מהראש אל תא הכפפות, סא"ל צור ("ברנש") מוביל את לוחמיו במבצעים נגד מוקדי הטרור. כשסגנו, רס"ן בר פלח, נהרג בהיתקלות עם מחבלים, אפילו המפקד הקשוח בכה. "אמרתי לעצמי: 'פלח האיש הכי חזק בעולם. הוא ישרוד'. ואז הרופאה מעדכנת: 'קבענו לו מוות'"
כמו כל מי שגדל על פסגות השומרון, ההתנתקות בקיץ 2005 הייתה רעידת אדמה עבור יהונתן צור. הנער שנולד ביצהר, בן בכור לאחת המשפחות הראשונות ביישוב הדתי שבגב ההר, בילה את החופש הגדול שבין י"א ל־י"ב במחאה. הוא חסם כבישים, התעמת עם שוטרים, הוביל שיירת סוסים שהסתננה להתנחלות שא־נור בצפון השומרון כדי להעביר לנצורים ציוד ומזון, וביום הפינוי נעקר משם בעצמו בידי חיילי צה"ל. "זה היה יום מאוד עצוב", הוא מספר. "ישבנו, החזקנו ידיים, בכינו. זו הייתה ממש תחושה של חורבן הבית".
הנסיגה מעזה וצפון השומרון, "סטירת לחי להתיישבות" כפי שמנסח זאת צור, סדקה את המוטיבציה שלו להתגייס לצבא. "יצהר שבה גדלתי היא לא אותו יישוב כמו שמצטייר היום", הוא אומר. "אם אני מסתכל על מחזורים מעליי, לפני נקודת השבר כולם היו מתגייסים לצבא. כל ההורים שלנו היו בצבא. הכיוון היה כן להתגייס ולתרום למדינה. הצבא היה עד אז אליל. אני חלמתי כל הילדות והתאמנתי להיות לוחם ביחידה מיוחדת, אבל ההתנתקות יצרה מצב שפתאום חיילים מפנים אותך. לא שלפני זה לא היו פינויים, לי בעצמי הרסו את הבית שהוריי הקימו על הגבעה המזרחית ביצהר – יום אחד בכיתה ג' אני חוזר מבית ספר ופשוט אין בית – אבל מי שהרס אותו היו יס"מניקים, לא חיילים. חיילים היו אהובי נפשנו. עד ההתנתקות".
צור, שבאותו שלב כבר החל במיונים ליחידות המיוחדות, שקל לעצור את הליך הגיוס. אילו היה עושה זאת, יכול מאוד להיות שבצה"ל היו חשים הקלה: הנער מיצהר סחב על גבו שורה של תיקים פליליים, רובם בגין מה שצור מגדיר כ"חיכוכים לאומניים". "היו נקודות חיכוך סביב יצהר, לא מעט", הוא מסביר. "כשאתה בן 16 ומתחילות שריפות מסביב ליישוב, וערבים מתחילים לעלות עם אלות וגרזינים, יש חיכוך. אלה עולים מלמטה, אלה יורדים מלמעלה, ואז הולכים מכות. אבל זה היה חצי ספורט. נראה לי שכל הצדדים נהנו מהסיפור הזה".
זה היה צומת דרכים עבור צור בן ה־17: שמאלה לצבא או ימינה לגבעות. "ואז, אבא שלי עשה לי שיחה", הוא נזכר. "הוא אמר לי: 'תקשיב, יש לנו הרבה כעסים והרבה בבטן, אבל אסור לנו לשבור שורות, צריך להתגייס לצה"ל. אסור לפרק את המפעל הציוני על כעס כזה או אחר'. אחרי זה סגרתי את כל התיקים הפליליים עם קצינת מבחן, עשיתי אלף שעות עבודה למען הקהילה. במקביל התאמנתי והתכוננתי לגיבושים".
איך שיכנעת את קצינת המבחן שסגרת את הפרק הקודם בחיים שלך?
"סיפרתי את האמת, לא סילפתי עובדות. אני חושב שגם היא הבינה שבאותה תקופה נתפרו לא מעט תיקים פליליים, שלא כולם עם בסיס מספיק עבה. על אירוע אחד של חסימת כביש תופרים לך שלושה תיקים של העלבת עובד ציבור, הפרעה לתנועה וכו'. אז אני פשוט אומר לה שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים. היה לי ברור שאני הולך ליחידה הכי טובה שאני יכול להגיע אליה. אמרתי: 'אני יודע מה היכולות שלי, ואני מכוון לטופ'".
"כשאתה בן 16 וערבים מתחילים לעלות ליישוב עם אלות וגרזינים, יש חיכוך. אלה עולים מלמטה, אלה יורדים מלמעלה, ואז הולכים מכות. אבל זה היה חצי ספורט. נראה לי שכל הצדדים נהנו"
הוא התקבל לשלדג, יחידת הקומנדו של חיל האוויר, הטופ של הטופ. לימים, אחרי שייבחר לחייל מצטיין, ישלים קורס קצינים ויתקדם בשרשרת הפיקוד בצה"ל, יגלה צור משהו שלא ידע על עצמו. "מסתבר שהייתי יעד של השב"כ", הוא מחייך. "סיפרו לי את זה החבר'ה מהשב"כ שעבדתי איתם. הם בדקו במחשב שלהם והופעתי שם. אבל מעולם לא עברתי חקירת שב"כ. מקסימום חקירת משטרה. לא הייתי מהחבר'ה של 'תורת המלך', אבל כן הסתובבתי עם חבר'ה כאלה מהיישוב והתיכון. באותה תקופה זה היה צו המצפון, שההתנתקות לא יכולה לעבור".
השם הרשמי הוא סגן אלוף יהונתן צור, מפקד סיירת נח"ל. אבל כולם מכירים אותו כבַּרְנָשׁ (במלעיל). "שם המשפחה המקורי שלי הוא ברנשטיין", הוא מסביר, "עיברתי אותו לצור, אבל הכינוי ברנש תפס עוד לפני הצבא. אנשים בצבא לא יודעים איך קוראים לי. כשעברתי לחטיבת הנח"ל אמרתי שאני פותח דף חדש ומציג את עצמי בתור יהונתן. זה לא הלך. אני אפילו מופיע בתור ברנש במייל הצה"לי".
הוא בן 33, נשוי לראשית ואבא לנטע, ארבל ודגן, מתגורר בקדומים. "זה אמנם קרוב אווירית ליצהר, אבל רחוק מנטלית", הוא אומר. "מקום הרבה יותר מתון והרבה יותר ממלכתי. כשעוד גרתי ביצהר וחזרתי הביתה עם רכב צבאי הייתי שם שלט 'שייך ליהונתן ברנשטיין' כדי שלא יפנצ'רו לי את הגלגלים. בקדומים אין חשש שזה יקרה".
וסט מלא דם[]
אנחנו נפגשים בבסיס צה"ל ביקיר, שנמצא בין אריאל לראש־העין ומשתייך לגזרת אפרים. בשבועות האחרונים הסיירת של צור – יחידה בהיקף של גדוד המונה שלוש פלגות לוחמים המתמחים בסיור, חבלה ולוחמה בשטח בנוי – תופסת כאן קו. אני מחפש את הכיפה על ראשו, ואין כזו. "כיפה יש לי בארון ובתא הכפפות, לא על הראש", הוא אומר. "אני אוהב מסורת, הולך לבית הכנסת בערב שבת ושומר שבת. אבל אני כבר לא אדם דתי".
הוא לוקח אותנו לסיור פסטורלי אל הגבעה שלמרגלות הבסיס. מישהו חפר כאן בריכה ואגר נחל קטן לכדי מעיין יפהפה, וכמה בנות אולפנה משכשכות רגליהן במים. "אתה רואה את הגבעה הזו ממול", מצביע צור. "לא מזמן הגיע לכאן מחבל ופתח באש על הבתים הקיצוניים של היישוב יקיר. הרמנו רחפן, עקבנו אחריו ותפסנו אותו".
עם כל הכבוד למעצר הזה, הקו הנוכחי הוא משחק ילדים עבור החבר'ה של צור, שעד לפני כמה חודשים היו מוצבים בגזרה החמה ביותר ביו"ש – ג'נין. "שבועיים אחרי שנכנסתי לתפקיד הגענו לג'נין. היינו שם ארבעה חודשים", הוא אומר. במהלך התקופה הזו, שיאו של מבצע שובר גלים, כל כניסה של כוחות צה"ל לעיר נתקלה בכמויות עצומות של אש. סיירת נח"ל ביצעה במהלך שהייתה שם 138 מעצרים, והשתתפה בהריסת בתי המחבלים מהפיגועים באלעד וברחוב דיזנגוף באפריל 2022. הקַשר של צור חטף כדור כשעמד ממש לידו, ואחד הצלפים ביחידה נפצע מרסיסים בפנים. אבל המכה הקשה ביותר הייתה נפילתו בקרב של סגנו של צור וחברו הטוב, רס"ן בר פלח ז"ל.
ב־14 בספטמבר 2022 זיהתה תצפית צה"ל שני חשודים מתקרבים לגדר ההפרדה, סמוך לכפר ג'למה. לתצפיתניות לא היה ברור אם השניים נושאים נשקים. כוח שהוקפץ למקום בפיקוד פלח ומח"ט מנשה אל"ם אריק מויאל איגף את החשודים והגיע למרחק של מטרים בודדים מהם. אז נפתחה לעברם אש. פלח, שקם להסתער, נהרג מהירי. שני המחבלים חוסלו.
"באותו לילה ישנתי בבית", משחזר צור. "זה היה יום שלישי, אפטר. הייתה הזדמנות לראות את הילדים. האירוע קרה סביב חצות וישנתי עמוק. אשתי התעוררה ואמרה לי שהטלפון לא מפסיק לצלצל. אני עונה ואומרים לי: 'יש אירוע רב נפגעים ביחידה, שבעה פצועים ושני מחבלים הרוגים'. אמרתי 'וואט דה פאק?! איך שני מחבלים פוצעים שבעה מהחיילים שלי?' זה הטריף אותי. נכנסתי לרכב, על המהירות לא נדבר פה, אספתי את הנהג שלי והגענו לנקודה ליד ג'למה. בדיעבד התברר שהתצפיתניות ראו את כל הכוח משיב אש ואז נופל לרצפה, אז הן היו בטוחות שכולם נפגעו. אבל כבר בדרך קיבלתי דיווח שיש למעשה רק פצוע אחד, פלח. הבנתי שהוא חטף כדור אבל לא דאגתי. אמרתי לעצמי, 'פלח, האיש הכי חזק בעולם. הוא יספוג את זה'".
בדיוק כשהחנה בסמוך לכפר ג'למה, צילצל הטלפון. "מתקשר אליי מפקד הצוות שליווה את פלח באמבולנס", הוא נזכר. "הוא אומר לי 'ברנש, הרופאה פה רוצה לדבר איתך'. ואז היא אומרת לי 'קבענו לו מוות'".
"מפקד וסגן זו אינטימיות, אנחנו הרי גרים באותו חדר. זה ברמה של 'פלח, יא בן אלף, תנקה את השירותים אחריך!' אשתי הייתה צוחקת עליי: 'דיברת כבר עם אשתך השנייה היום?'"
צור תפס את עצמו בתוך הרכב. "אמרתי לנהג שלי, 'תקשיב טוב: אם אתה רואה אותי מתפרק, תן לי סטירה של החיים'. לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי לחבר'ה. הבנתי שאני צריך להיות איש הברזל מול כולם, למרות שזה לא משהו שבא לך לעשות. אתה אומר לעצמך 'כוס אמק, חבר טוב שלי הלך, בא לי להתפרק'. ואתה לא יכול. ריכזתי את כולם ואמרתי להם: 'שנייה לפני שאנחנו מתחילים פה תחקיר אני רוצה שתכירו שפלח נהרג'. אני רואה בעיניים שלהם שהם לא מאמינים לי. מי שטיפל בו (סמ"ר ג', קשרו של פלח, שקיבל על כך צל"ש) אמר לי, 'אין מצב שהוא מת. אני שמתי לו חוסם עורקים ועצרתי לו את הדימום'. אמרתי לו שכנראה הייתה פגיעה פנימית שלא ראינו. בדיעבד התברר שהייתה פגיעה באבי העורקים. היה קשה להאמין שהוא מת כי פלח, עד הרגע שפינו אותו, עוד דיבר עם החיילים. הוא אמר להם 'כואבת לי הבטן מהסלט עוף המסריח שהבאתם לי לארוחת צהריים', צחק איתם. ואז, ברגע אחד, כל המערכות שלו קרסו. הם לא האמינו לי. אמרתי להם 'שימו את זה בצד, אנחנו עושים עכשיו תחקיר מבצעי'".
ומתי אתה בכל זאת מתפרק?
"אחרי התחקיר חזרנו לכוננות. אני עליתי על הווסט של פלח, כולו דם. עברתי בין כולם ווידאתי שהם מילאו תחמושת ומים, שכולם בכוננות מלאה. ידעתי שאני חייב להחזיר את הלוחמים לקצב. למחרת עשיתי איתם שיחה. אמרתי להם 'איבדנו את פלח, אבל צריך לזכור שאנחנו משדרים כאן עוצמה. יש לנו משימות'. ירדו לי דמעות תוך כדי השיחה הזו, אבל עמדתי, ברזל. אחר כך אשתי שלחה לי הודעה 'מה קורה?' אני זוכר שהלכתי מאחורי איזו מכולה בבסיס, התקשרתי אליה, והתפרקתי. שש־שבע דקות לא הצלחתי להפסיק לבכות. אמרתי לה 'אני מחזיק את עצמי פה כבר שעות'".
באותו ערב, תוך כדי הלוויה, התגלה לצור שבלילה מתוכנן מבצע למיפוי בתי המחבלים שהרגו את פלח ולמעצר שני סייענים. המבצע היה אמור להיות מסוערב ולהתבצע בידי יחידה אחרת. "התקשרתי למח"ט ואמרתי לו: 'תקשיב, כל המבצעים האלה הם שלנו'", הוא מספר. "אחרי הלוויה חזרנו לבסיס, הורדנו את מדי ה־א', עלינו על מדי ב', ועשינו נוהל קרב חפוז. יצאנו למבצעים האלה, תפסנו את שני הסייענים ומיפינו את בתי המחבלים. זה היה לילה מלא אש, ועם אור ראשון עוד הרגנו שני חמושים שירו עלינו.
"אני זוכר את עצמי חוזר לבסיס אחרי שני לילות בלי שינה, מפורק. ואז אני אומר, 'אני צריך ללכת לישון'. נכנסתי למיטה ולא נרדמתי. הייתי שטוף אדרנלין. אחרי חצי שעה קמתי, היו לי מלא דברים לעשות. זו גם הייתה העוצמה של סיירת נח"ל – היא לא עצרה למאית שנייה אחרי המוות של פלח. רק העלינו קצב. שם אמרתי לעצמי: 'וואו, איזו יחידה מטורפת'".
הכרת את פלח רק כמה חודשים. הוא מונה לסגן שלך אחרי שהגיע מיחידת עוקץ, וזו הפעם הראשונה שאתם נפגשים. עד כמה הספקת להתחבר אליו?
"מפקד וסגן זו אינטימיות, אנחנו הרי גרים ביחד באותו חדר. זה ברמה של 'פלח, יא בן אלף, תנקה את השירותים אחריך!' אשתי הייתה צוחקת עליי ואומרת: 'דיברת כבר עם אשתך השנייה היום?' זו הייתה ממש זוגיות. פלח זה בן אדם שחי את הרגע במלוא עוצמתו. אתה רואה בן אדם דלוק, לא עוצר לרגע, אין מחסום שהוא לא מסוגל לפרוץ".
זו תקופה שבה כמעט בכל לילה אתם נכנסים לג'נין, ובסוף דווקא ליד גדר ההפרדה, מקום רגוע לכאורה, פלח נהרג.
"הקו בג'נין מאוד בעייתי. בפנים יש לך טירוף, המון־המון אש, המון פעילות שאתה יוזם ותוקף. זו תחושת מלחמה אמיתית. אבל כשאתה יוצא החוצה, הגזרה שלך זה הגלבוע. אתה יושב עם פק"ל קפה ורואה את הזריחה. צריך גם להבין שבאזור גדר ההפרדה אין אירועים חבלניים. מקסימום אתה רודף אחרי שב"חים עם וסט קל, כדי שתוכל לתפוס אותם. האירוע שבו פלח נהרג היה סיטואציה מוזרה שקשה להתכונן אליה".
ויתר על גוזמבות[]
זו לא הייתה הפעם הראשונה שצור איבד חבר קרוב לטרור. כיליד יצהר ובן למשפחה חרד"לית, הוא גדל כנער גבעות במובן המילולי ביותר. "היו לי ארבעה סוסים, אופנוע ובאגי", הוא צוחק. "נכון שהיו לי תיקים על חיכוך לאומני, אבל אם היית מסתכל עליי לא היית רואה נער גבעות קלאסי עם גוזמבות (פאות לחיים עבות – א"א). היית רואה כובע בוקרים, נעלי בוקרים ושיער ארוך. את הפאות הורדתי בכיתה ג', ובהמשך גם עברתי לכיפה קטנה. זה היה מאוד מהפכני ביצהר".
בית הספר היסודי שלו היה באלון מורה, והתיכון באיתמר. הוא חי לא רק את החיכוך של מרחב גב ההר, אלא גם את התוצאות הקטלניות שלו. הכיר היטב את שני תושבי יצהר, הראל בן־נון ושניאור שלמה ליבמן ז"ל, שנרצחו בפיגוע ירי ב־1998. רחל גביש ז"ל, שנרצחה בידי מחבלים עם שלושה מבני משפחתה ב־2002, הייתה המזכירה בבית הספר שלו. הוא הכיר מקרוב גם את ארבעת בני משפחת שבו שנרצחו באיתמר באותה שנה. אליהו אשרי ז"ל שנחטף ונרצח ב־2006 למד איתו בתיכון.
אבל הפיגוע שהכי השפיע עליו היה זה של שקד לסקר ז"ל, שנרצח בגיל 16, כחצי שנה לאחר ההתנתקות. "כנער התאמנתי בקפוארה עם שקד ועוד חברים", מספר צור. "האימון היה בקרני שומרון, ומשם היינו חוזרים בטרמפים ליצהר. באותו יום הגענו כמה חברים לטרמפיאדה קצת לפני שקד, תפסנו טרמפ ולא היה עוד מקום פנוי באוטו, אז ניפנפנו לו לשלום. כשהתחלנו בנסיעה ראינו מישהו חשוד עומד בתחנת האוטובוס ליד הטרמפיאדה. בחור גבוה עם קוצים בשיער. הוא לבש מעיל שחור ארוך והחזיק תיק ספורט גדול של פומה. אמרנו למי שהסיע אותנו שכדאי לדווח על זה, זה היה עוד לפני שהיו טלפונים ניידים, אבל עד שהגענו שכחנו מזה".
מעט אחרי שצור וחבריו ירדו מהטרמפ בקדומים, תחנת ביניים בדרך ליצהר, הגיע לכיוון הצומת שבו עמדו רכב בשעטה. "פתאום הוא חרק בלמים, נעצר ארבעה־חמישה מטר מאיתנו והתפוצץ. חוטי החשמל בצומת נגעו אחד בשני ונהיה חושך מצרים ברגע אחד, עם רכב בוער באמצע", משחזר צור. ייקחו לו עוד כמה דקות לגלות ששקד היה באוטו שהתפוצץ. התברר שהוא תפס טרמפ ממש אחריו, עם בני הזוג הלנה ורפי הלוי ז"ל מקדומים ובת השירות הלאומי רעות פלדמן ז"ל. לרכב הצטרף ברגע האחרון גם אותו חשוד שצור ראה קודם בטרמפיאדה. הוא היה מחבל, ובתיק שלו הוחבא המטען הקטלני.
"לאורך תקופה ארוכה בילדות הפיגועים האלה ליוו אותנו", אומר צור. "בכל מקום היה שכול, זה היה חלק מהחיים. אני לא אגיד לך שזה לא היה עצוב". אחרי מותו של לסקר צור כבר לא חזר להתאמן בקפוארה.
הוא התגייס לשלדג ב־2007. "זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבועה. פתאום אתה פוגש אנשים שאתה לא רגיל לפגוש ביום־יום", הוא אומר. "אני כמובן סומנתי שם. בסרטון סוף מסלול לכל אחד בצוות מופיעה כותרת מעל הראש. הכותרת שלי הייתה: 'המתנחל'".
יהונתן צור עם משפחתו בביתם בקדומים
ב־2010 מונה למפקד הצוות הראשון של יחידת רימון, שהוקמה על ידי אלוף פיקוד הדרום דאז יואב גלנט, כיחידה מיוחדת ללוחמה זעירה בעזה. ברימון הכיר את בניה שראל ז"ל, והשניים עברו בהמשך לחטיבת גבעתי. במהלך מבצע צוק איתן שימש שראל כמפקד פלגת הסיור של גבעתי, ואילו צור פיקד על פלוגת המסלול של החטיבה. שניהם נכנסו פנימה, לתוך עזה.
"היו לי חוויות שאני יכול לסווג כפוסט־טראומה. בזמן ריצה במטעים, פתאום אמרתי לעצמי: 'אני בשטח נחות'. קפצתי למטע והתחבאתי. ואז תפסתי את עצמי ואמרתי 'יא דפוק, מה אתה עושה?'"
שראל נפל בערב שבת, בקרב ליד רפיח. "בשלב הראשון הודיעו שמ"פ של גבעתי נהרג, בלי למסור שם", מספר צור. "אשתי שמעה את ההודעה ביום שישי ונכנסה השבת בלי שהיא ידעה אם אני זה שנפל. היינו אז נשואים טריים וזה היה אירוע מורכב. אחרי צוק איתן טסנו לחודש בסרי־לנקה, בטן־גב וקוקוסים, כדי להוריד את הפאניקה".
איבדת הרבה חברים. איך מתמודדים עם זה?
"אני לא חושב שאני מדחיק. אחרי צוק איתן הייתי צועק מלא בלילות. זה לא משהו שאני זוכר, אשתי סיפרה לי. אבל כן היו לי שתי חוויות שאני יכול לסווג כפוסט־טראומה, שפתאום ברגע אחד אני נזרק לסיטואציה אחרת. פעם אחת זה היה בריצה במטעים, בשבת בבוקר לפני שכולם מתעוררים. היה שם ריח של משהו שרוף, וביחד עם הזווית של הצינורות במטעים קרה לי משהו ופתאום אמרתי לעצמי 'אני בשטח נחות'. קפצתי לתוך המטע והתחבאתי. אחרי כמה שניות תפסתי את עצמי ואמרתי 'יא דפוק, מה אתה עושה'. פעם נוספת הייתה באמצע טיול אופנועים. פשוט זרקתי את האופנוע תוך כדי נסיעה וקפצתי לתוך שיח. גם שם הנוף והריח השרוף הכניסו אותי לאיזו סיטואציה. לפני כמה שנים, בהמלצה של אשתי, הלכתי לפסיכולוגית וטיפלתי בזה".
הוא המשיך להתקדם בתפקידי קצונה בשלדג ובגבעתי, ואחרי שהשלים תואר בלימודי משפטים מונה לפני כעשרה חודשים למפקד סיירת נח"ל. "סיירות צנחנים וגולני נתפסות כיוקרתיות יותר בגלל העבר המפואר שיש להן לעומתנו", הוא אומר. "המוטו של היחידה שלנו זה 'בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם'. אני אוהב את המשפט הזה".
את הלל ויגל יניב ז"ל, שני האחים תושבי הר ברכה הסמוך ליצהר, הוא דווקא לא הכיר. הרצח שלהם בכפר הפלסטיני חווארה, מרחק זריקת אבן מיצהר, תפס אותו כמפקד הגזרה הסמוכה. "חווארה זה מסדרון תנועה צפוף שכולם עוברים בו", הוא מספר. "רוב הפיגועים שם הם לא של תושבי חווארה, אלא של תושבי הכפרים הסמוכים, שמנצלים את המסדרון כדי לפגע ולנתק מגע. אחרי האירוע שם, התפקיד שלי היה להציב מחסומים על צירי הבריחה מחווארה".
כמי שחי את האזור, הייתה לך תחושה שאחרי הרצח של האחים הולכות להתפתח פרעות בחווארה?
"זה שמתיישבים יורדים להפגין בצירים אחרי פיגועים, זה לא חדש. זה קורה לי גם פה בגזרה כל הזמן. יוצאים, חוסמים את הכביש או מפגינים עם דגלים, הצבא חוסם את השטח לתנועת פלסטינים, ואז המפגינים מתפזרים. להגיד לך שמה שקרה בחווארה היה צפוי? לדעתי לא. זה הפתיע את כולם, בטח בעוצמות".
במשך כמה שעות עשרות יהודים מציתים בתים בכפר פלסטיני, והצבא לא מצליח לעצור את זה.
"הגדוד שאחראי על האזור היה מפוצל באותו שלב ועיקר הקשב שלו היה נתון לאביתר, שם גם התמקם המח"ט. כשהמהומות החלו להתפתח כבר היה קשה לעצור את זה. זה מאוד מפוזר ברחבי הכפר. ברגע שהמפגינים עברו מהציר הראשי אל בין הבתים, זה הופך לאירוע מאוד מורכב. חווארה זה כפר ענק, שפרוס על שטח גדול".
ובכל זאת, איך מגדירים בצבא את אירועי חווארה?
"כישלון".
קרה שהקפיצו אותך לאירוע של זריקת אבנים מצד יהודים, ופגשת שם מישהו מיצהר?
"זה קרה לא מעט, אבל המשימה שלך היא ברורה".
יש טענה שהצבא באזור הזה לא תמיד מתערב, כשיהודים מיידים למשל אבנים על פלסטינים.
"אני לא מכיר כזה דבר. אנחנו מתערבים איפה שצריך ועושים מה שצריך. אנחנו גם מתאמנים על מקרים כאלה ומבצעים סימולציות באימון לפני תעסוקה. בסוף, התפקיד שלנו הוא לשמור כאן על כל הצדדים".
שדרת הפיקוד באיו"ש כוללת הרבה קצינים שגדלו בהתיישבות. זה משפיע על הפעילות של צה"ל בגזרה?
"אני לא חושב שקיימת פה השפעה. יש חשיבות לזה שאתה מכיר את ההתיישבות ומבין את האתגרים שלה, אבל העבודה היא צבאית פרופר".
שיחות על הרפורמה[]
צור מעולם לא התבייש בכך שגדל ביצהר, אבל מודע לכך שכיליד המקום הוא מיד מסומן פוליטית. "אם תשאל מישהו ביחידה היום מה הדעות הפוליטיות שלי, הוא לא יידע לענות", הוא מגיב. "גם כשדיברתי עם החיילים שלי על הרפורמה המשפטית, המטרה שלי הייתה רק להסביר להם על מה הוויכוח, כי הם חיילים צעירים ולא כולם מבינים בנושא. מה שמעניין אותם זה השמירות 4/8 ואם יש מעצר בלילה".
לדבריו, ביחידה שלו לא היו גילויי סרבנות, גם לא לאחר פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט, שבוטלו בהמשך. ובכל זאת, משהו בפיטורים האלה גרם לו לעשות מעשה. "באותו ערב אמרתי שאני חייב לראות מה קורה בעם ישראל", הוא מגלה. "נסעתי לאיילון, עמדתי מהצד והסתכלתי. אמרתי: 'זה העם שלי, יש פה אירוע שלא קורה כל יום, ואני צריך לראות מה קורה'. כשיש קרע בעם, וזה גם מה שאמרתי לחיילים שלי, נכנס הכוח של הצבא. במילואים כבר יש סדקים של סרבנות, אבל הצבא הסדיר חייב להראות שהוא גוש אחד שלא נכנס לוויכוחים האלה. אנחנו הזרוע הכי חזקה שיש למדינת ישראל, ואם נקבל משימה נעשה אותה, לא משנה מה הדעות הפוליטיות שלנו. אם ניתן לזה מקום, אז חייל אחד יגיד שאנחנו לא צריכים להיות בשטח כבוש והשני יגיד שחייבים לזמבר את הערבים אחרי כל פיגוע. זה לא שיח מקובל, אנחנו צבא. יש נוהלי פתיחה באש, יש הוראות מקצועיות, ואנחנו חייבים להיות מקצוענים. אסור לשבור שורות"
"לפעמים גם גיבורים מתים, זה מה שאמרתי לבני"[]
מאת: יפעת ארליך 12/10/2023, 16:30, "ישראל היום"
ברנש. מין איש כזה עם כינוי מיוחד. מין איש כזה שאין מילים לתאר. סא"ל יהונתן צור (ברנשטיין), מפקד גדוד הסיור של הנח"ל, נהרג בשבת בבוקר בקרב עם מחבלי חמאס, בעת שדהר מביתו בקדומים אל חייליו בכרם שלום. יהונתן (34) היה אב לנטע, ארבל ודגן. איש אוהב לראשית, שגדל ביצהר והיה למפקד אגדי עוד בחייו.
את ברנש לא פגשתי מעולם פנים אל פנים, אבל היתה לי איתו שיחת טלפון של שעה וחצי. פניתי אליו כמי שהיה חבר טוב של בניה שראל, מפקד סיירת גבעתי שנהרג בצוק איתן. עמלתי אז על כתיבת ספר על בניה. אחרי השיחה עם ברנש הרגשתי בפעם הראשונה שאני מצליחה להבין סוף־סוף מי זה בניה.
זה קרה הודות לכך שמי שדיבר איתי מעבר לקו דמה עד מאוד במרדנותו, בעוז רוחו, בכושר סיפורו הדרמטי ובחוש ההומור השובב לבניה. ברנש הצליח להחיות לי את בניה, וגם דיבר בפתיחות על לבטי חייו שהיו זהים ללבטים של בניה - הקשיים עם המסגרת הדתית ועם הביורוקרטיה הצבאית. כשסיימתי את המלאכה, שלחתי לו את הספר עם תודה והקדשה.
כשראיתי את ההודעה על מותו, נשנקתי ורצתי מהר לחפש את הקלטת השיחה. לשמחתי, מצאתי אותה מייד. התקשרתי למשפחתו ושאלתי אם אפשר להגיע, למסור את ההקלטה ולראיינם. כך מצאתי את עצמי נוסעת על הכביש מעפרה לקדומים, חוצה את חווארה שהפכה לעיר רפאים, עולה בדרך התלולה והמתפתלת בין עצי הזית עד להר חמד, מאחז קטן בפאתי קדומים והמקום הכי יפה בארץ.
בדרכי חשבתי על כך שזה רק אחד. אחד מתוך לפחות 1,200 נופלים ונרצחים, שכל אחד מהם הוא גיבור וראוי לכתבה בעיתון, אבל בגלל ממדי האסון המפלצתיים בקושי יזכה לתמונה קטנה. המחשבה הזו החלישה אותי, אבל החלטתי לדבוק במשימתי הקטנה, להביא למשפחה את ההקלטות ולשרטט כאן את דמותו של ברנש.
הנוף המסחרר במרומי הר חמד מכה בי. כמה יפה ארצנו וכמה יפה הבית שבנו ברנש וראשית על קצה הצוק הפראי, בית שאליו נכנסו לפני כשנה וחצי. חזית הבית מוקפת קשתות אבן, שמעליהן פרגולת עץ יפהפייה. הגפן הצעירה שנטע ברנש משתרגת מן האדמה אל עמודי האבן, מטפסת לקורות העץ ונושקת לשמיים כחולים. כאן במקום הזה בוחרת אחרי לבטים רעייתו להצטלם.
"יהונתן אהב מאוד את הגפן הזו. בכל פעם שהיה שב מהצבא, היה זורק בכניסה את התיק והנשק ורץ לטפל בגפן. 'תראי איך היא גדלה', היה מתפעם בכל פעם מחדש", מספרת ראשית האלמנה הטרייה. "הוא היה מאוד גאה בגינה הזו. אחרי הטיפול בגפן היה מכין איזה סטייק טוב במנגל במרפסת וסועד ככה עם כוס יין ממערת היינות שלו, ואז חוזר שוב לעבוד בגינה עד הלילה".
דינות וכוח[]
בגינה מוצגת לגאווה מכונית חיפושית נושנה בצבע כחול בוהק. "עם המכונית הזו הוא ניסה להסביר לי למה שווה לי לצאת איתו", נזכרת ראשית בחיוך. "הוא אמר לי 'אני בשלדג, יש לי אופנוע ויש לי חיפושית'. שלדג לא הרשים אותי, גם לא האופנוע, אבל מול החיפושית כבר לא יכולתי להישאר אדישה. חרשנו איתה את הארץ, והיו לה אינסוף תקלות. בין השאר, בכל פעם שלחצו על הבלם גם הצופר עבד". ראשית מתארת סיטואציות מצחיקות, שבהן כל תאונה או עצירה היו מלוות ברעש מחריש אוזניים של הצופר הסורר ובמבטים המומים של עוברים ושבים.
אחרי שהתחתנו ונולדה נטע בתם הבכורה, ברנש עם חברו יהודה הרמן שיפצו יחד משאית ישנה. "לקח להם כמה חודשים להפוך את המשאית לצימר מפואר עם כל מיני פטנטים. אחרי שאיבד את בניה חברו הטוב, שהוא אחד האנשים הבודדים בעולם שיהונתן ממש העריץ, הפך הרמן לחברו הטוב. הרמן - אשתו השנייה של יהונתן, כך תמיד קראתי לו. עם המשאית הזו טיילנו במשך חודש וחצי בכל הארץ. אגב, אשתו השלישית של יהונתן היתה הגינה".
ראשית מסבירה שהיא היתה מהיחידים בעולם שקראו לו בשמו הרשמי. "ברנש זה הכינוי הצבאי. רציתי שתהיה הפרדה. שבבית, כשהוא מסיר את המדים, הוא יהיה איש ואבא, ולא גנרל. מאחורי הלוחם הסתתר איש עם נפש רגישה, שכתב שירים. אחרי שהוא הקריא לי את השירים, בשיאו של מסע הכיבוש שלו אותי, נשביתי בקסם.
"היתה בו עדינות אינסופית. קשה להבין את המורכבות הזו. יהונתן הוא איש חזק באופן קיצוני. הוא סחב לבד משאות כבדים מאוד, וביד אחת שלו היה יכול להרוג אדם בקלות, אבל הוא גם איש רך, רגיש וחכם. ברור לי שברגעיו האחרונים הוא לחם בחוכמה ובגבורה מול המחבלים. יש שיר שהוא מאוד אהב ותמיד היה צוחק שזה השיר ללוויה. אמרתי לו מה לוויה, אתה בלתי מנוצח. לפעמים גם גיבורים מתים, זה מה שאמרתי לדגן הקטן, ששאל איך יכול להיות שאבא שלו הגיבור מת. השמענו את השיר הזה בלופ בסוף הלוויה".
רכותו של ברנש הופנתה במיוחד כלפי סבתו חנה, שאותה אהב והעריץ. בשנותיה האחרונות ממש סעד אותה פיזית. הוא היה זה שהופקד על תורנות הטיפול בה כאשר חלתה בסרטן. בין השאר, הכין לה רשימת משאלות, למשל להיות בהופעה של הזמר הנערץ עליה, חוליו איגלסיאס. ברנש עמל כדי להגשים את משאלות סבתו. היה מגיע אליה לשבתות יחד עם חברים, וסבתא חנה היתה מפנקת את כולם. אחרי שנפטרה בנה ברנש לזכרה במו ידיו צריף קטן בסמוך לביתו, שלו קרא "סבתא חנה".
הצריף משמש פינת פינוק ומרגוע לחיילים. בתוכו תמונה של סבתא חנה ומילים מרגשות שכתבו ברנש וראשית לזכר סבתא ולהכרת תודה לחיילים. קשה להבין איך אדם שהקדיש את חייו לצבא כמפקד בכיר, מפעיל בחופשות הקצרות פינת פינוק לחיילים.
סופת שלגים[]
ליד הגפן ראשית מאזינה בעיניים דומעות להקלטת השיחה של ברנש איתי. ברנש משחזר בהקלטה כיצד החלה החברות עם בניה. תחילה נוצר בין השניים מתח, ואפילו סוג של עימות, אבל חודש אחרי שבניה היה סמ"פ בסיירת רימון וברנש מפל"ג הלוחמים, "התחלנו להבין שאנחנו יותר מדי דומים.
שנינו מתנחלים שמגיעים מרקע דתי. גם אני וגם בניה מאוד שנאנו את הביורוקרטיה הדתית, וזה השפיע על האמונה שלנו. איך הגיעו מלא תבשל גדי בחלב אמו לשמירה של שש שעות וכיור חלבי ובשרי? שנינו קצת מאסנו בזה. לא רצתי שדברים שמכעיסים אותי ישפיעו על התקשורת עם א־לוהים. אני חושב שלבניה היה קשר רציף עם א־לוהים. בניה מאוד האמין בא־לוהים וידע שהוא אבא שלו ומשגיח עליו, והוא גם ידע שהוא סוטה מהדרך, שהוא ילד שובב. זה מסביר לך איך זה יכול להיות שכשהוא נסע בשבת, הוא היה אומר תפילת הדרך".
כמו ביחס למסגרת הדתית, כך גם עם המסגרת הצבאית, שהשניים התלבטו לגביה כל הזמן.
"בכל תפקיד שעשה בצבא בניה היה אומר 'זהו, זה התפקיד האחרון שלי'. גם אצלי זה היה בדיוק כך. בכל תפקיד אמרתי 'די, זהו, אני נותן את זה ואז יוצא לחיים'. השתגענו ביחד מהבינוניות בצבא, מהארגון המסורבל שבו דברים לא זזים. מאוד היה חשוב לבניה החינוך והערכים הצבאיים, אבל מה ששיגע אותו זה הפוליטיקה הפנימית. לא נעים להגיד, אני עוד איש צבא, אבל צה"ל הוא ארגון מאוד בינוני", אומר ברנש בהקלטה.
"אחרי שסיימתי את תפקיד המפל"ג ברימון, יצאתי לקורס מ"פ ואז לקחתי חל"ת. הייתי בתקופה כזו שמאוד התלבטתי לגבי ההמשך, ומי שעימו שוחחתי ארוכת על הלבטים היה בניה".
ברנש והרמן יצאו לטיול אופנועים משוגע בצפון אמריקה, שארך ארבעה חודשים. בשלב מסוים נתקעו בתוך סופת שלגים עזה ומצאו מחסה בבקתה מבודדת, כשהם בלי כל קשר עם העולם החיצון. "פתאום אנחנו קולטים שוואלה, יום הזיכרון היום", מתאר ברנש. " לקחנו דגל, תלינו אותו יחד עם דגל של רימון והתחלנו לבכות על כל החברים שאיבדנו. זה היה משהו שקשה להסביר. כל מה שלא קלטתי המון שנים בארץ, קלטתי שם. קבלתי כאפה של משמעות כזו, של החשיבות של התפקיד, והבנתי מה אני צריך לעשות. חולצנו משם והגענו למלונית שהיה בה אינטרנט. מי האדם הראשון שהתקשרתי לדבר איתו? בניה. אמרתי לו: 'אחי, החלטתי' הוא אמר לי: 'אתה לא צריך להגיד לי מה. אני שמח. ידעתי שזה מה שתחליט'".
אחרי יום הזיכרון הספיקו ברנש והרמן לחגוג גם את יום העצמאות. "צדנו אווזים כי חייבים מנגל ביום העצמאות", משחזר ברנש ומתחיל לצחוק. "היתה איתי סכין כשרה לשחיטה ועברתי עוד בארץ קורס שחיטה, כדי שנוכל לאכול עוף, אז חגגנו יום העצמאות עם מנגל של ברבור קנדי".
לאלף את החיה[]
עם החזרה ארצה, יחד עם ההחלטה להמשיך בצבא, קיבל ברנש עוד החלטה, להקים בית עם ראשית. בני משפחתו של ברנש מספרים כי ראשית הצליחה לעשות משהו שאיש לא הצליח, היא אילפה את חיית הפרא. תחילה גרו בשכונה רגילה בקדומים, אבל פעם אחת ראשית לקחה אותו לשתות קפה בהר חמד.
"הוא אמר לי מייד: 'ראשית, איך העזת להסתיר ממני את המקום המדהים הזה? אנחנו מסתובבים בארץ ומתלבטים איפה לגור, וזה פשוט נמצא כאן לידנו. זה הבית שלנו, רק פה'. הוא פשוט התאהב מייד במקום". תחילה גרו בקרוואן שהורחב, אבל כשברנש יצא לשלוש שנות לימודים הוא החל לבנות את בית החלומות שלהם, עד להפיכתו לארמון חמים עם נוף פנורמי. יחד עם האהבה לארץ היתה בו אהבה לאדם. כל אדם. בתקופה האחרונה, למשל, קפץ להפגנות בקפלן מתוך סקרנות. "הוא לא ראה אותם כצד שני", מספרת ראשית. "הייתי בשוק כשהוא סיפר לי שהלך להפגנה. שאלתי אותו: 'מה לך ולאנשים האלה?' הוא אמר לי: 'זה לא מה שאת חושבת, זה אנשי חיל. זה משהו עוצמתי'. הוא הסתכל עליהם כאנשים. היה לו חשוב להבין מה הם מרגישים. היתה לו יכולת להתחבר גם למי שהיו לו דעות הפוכות משלו".
"הוא השאיר אחריו בכל מקום שובל של אנשים מאוהבים", מספר עשהאל אחיו. הם יושבים יחד במרפסת, האב חיים, האם רבקה והאחים צוריה, אחינועם, עשהאל ואריה ומביכים את הבן והאח הבכור. "כשהתגייסתי לגבעתי הייתי חייל צעיר בגדוד רותם והוא היה מ"פ של הפלגה המבצעית. תפסנו יחד קו בנחל עוז. היינו יורדים מסיור והולכים לשתות קפה יחד. גם באימון היינו יושבים יחד. הוא ישב איתי ועם החברים שלי בלי שום דיסטנס. עומד מ"פ ומסביר לחיילים צעירים איך לנקות את הנגבים. זה לא מראה רגיל. אחר כך היה הולך ויושב על סיגריה עם החבר'ה של המפקדה, האנשים הכי שבורים בגדוד".
הם מעלים ביחד עוד ועוד סיפורים וגועים מצחוק שמתחלף בבכי. "כבר בתור ילד בגלל הפעלתנות שלו הוא כל הזמן היה נפצע", מספרת רבקה אמו. "פעם אחת הבלמים של האופניים נהרסו לו תוך כדי ירידה, והוא נפל ונתקע במשהו חד. נוצר לו חור מתחת לשפה והוא התחיל לצחוק שעכשיו הוא יכול לשתות דרכו עם קשית".
לצד השטויות והתעלולים של ברנש, הם מתארים איש רציני שיודע בדיוק מה הוא רוצה. "הוא תמיד היה אומר 'אני לא אשאר בצבא כדי לבזבז את הזמן', לא היה לו כוח לכל מלחמות הקידום בצבא", מתארת אמו. "הוא היה אומר 'אם תיתנו לי תפקיד מצוין, אם לא - יש לי כל כך הרבה דברים לעשות בחוץ. אני צועד רק קדימה, אני לא אסרטן לתפקידים צדדיים'. הוא המציא את המילה הזו, לסרטן. כלומר, ללכת הצידה".
יותר מכל חסרים הם את מי שהיה אלוף המעשיות. "גם כשהייתי חווה בעצמי עם יהונתן איזו חוויה, הייתי תמיד שמח לשמוע אותו אחר כך מספר עליה", אומר עשהאל. "זה תמיד היה הרבה יותר טוב מהמציאות עצמה, בגלל שהוא היה מספר את זה נפלא".
כשנהרג בניה, ספד לו ברנש על קברו והתקשה להתאושש מהאובדן. כמה חודשים אחר כך הוצעו לו שני תפקידים. "הציעו לי להיות מפל"ג בשלדג, כי התחלתי שם", מספר ברנש בהקלטה. "זו היתה הצעה מאוד מחמיאה כי לא הייתי מפק"צ בשלדג. אבל במקביל הציעו לי את הפיקוד על סיירת גבעתי. לא יכולתי לומר לא. עם כל היוקרה של שלדג, ללכת למלא את המשבצת של בניה זה היה הרבה יותר משמעותי עבורי. בגלל הסיפור ביום הזיכרון עם סופת השלגים, כל יום זיכרון מתחבר לי עם בניה".
את הספר על בניה שנתתי לברנש הוא העביר לאמו רבקה. "ראיתי את הספר עם ההקדשה שלך והתחלתי לקרוא", היא אומרת, "אמרתי לו 'זה יותר מדי דומה, רק שלא תגמרו אותו הדבר'".