יהדות נורבגיה

בית הכנסת המקור

יהדות נורבגיה היא הקהילה היהודית הצפונית ביותר על פני כדור הארץ ומהקטנות ביותר ברחבי העולם (כ-1500יהודים). רוב תושביה היהודיים של נורבגיה מתגוררים בעיר הבירה אוסלו ובעיר הכתר הצפון מרכזיתטרונדהיים, בה קיים בית הכנסת הצפוני ביותר בעולם, (כ-500 ק"מ מהחוג הארקטי). היישוב היהודי בנורבגיה, אינו כה ותיק. שכן בדומה לשאר ארצות סקנדינביה, אסורה הייתה כניסת יהודים לנורבגיה, עד המאה ה-19.

ייסוד הקהילה

כריסטיאן הרביעי מלך דנמרק-נורבגיה פרץ את הדרך להתיישבות יהודים בנורבגיה - המקור:ויקישיתוף.

בשנת 1015 אסר המלך הויקינגי של נורבגיה, אולף השני האראלדסון, על מי שאינו נוצרי לגור בנורבגיה. היה זה חלק מהמהלך לאימוצה של הדת הנוצרית בנורבגיה כדת הרשמית והיחידה. מהלך שהפך אותו מאוחר יותר כ"קדוש מגן" של נורבגיה, לאחר שנהרג בקרב סטיקלסטאד ב-29 ביולי 1030. במהלך הרפורמציות בנורבגיה (1536–1596), שהובילו לפירוקה של הכנסייה הנורבגית העצמאית, בשנת 1537, נחלשה מעט שנאת הזרים הנורבגית, מה שהביא נוצרים שלא מבני הדת הלותרנית, כמו גם יהודים להתיישב בנורבגיה. אולם, הדבר היה לצנינים בעיני אנשי הכמורה.

המלך כריסטיאן הרביעי (1588-1648) שמשל על דנמרק-נורבגיה, אמנם האמין שהיהודים עשויים להועיל למממלכתו, אך בשל התנגדות הכמורה הנורבגית הקנאית, היה עליו להסתפק באישור ליהודים לגור בדוכסויות של שלזוויג-הולשטיין (כיום בצפון גרמניה), שנמצאה בחלקה הדרומי של דנמרק-נורבגיה ולהכריז על איסור מיוחד ליהודים להתגורר בשאר תחומי ממלכתו. רק בשנת 1630, לאחר שהכריז על חופש דת מוחלט, התיר המלך ליהודים לנוע צפונה ולסחור ברחבי הממלכה הדנו-נורבגית.

היהודים הראשונים שהגיעו לנורבגיה היו סוחרים אנוסים שנמלטו מחצי האי האיברי והתיישבו בתחילת המאה ה-16 בהמבורג ובארצות השפלה, חלקם עדיין שמרו בגלוי על הדת הנוצרית, מה שהקל את כניסתם לשטחי נורבגיה. בד בבד עם הללו, החלו גם יהודים מצאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל, להיכנס לסחור במקום. בשנת 1641 התיר כריסטיאן ה-4, גם את כניסתם של יהודים אשכנזים, שהגיעו ממזרח אירופה וממרכזה, בעיקר מפולין וגרמניה.

שלא כמו במדינות רבות באירופה, לא חויבו היהודים לגור בגטאות או ברחובות יהודיים מיוחדים וכן לא נדרש מהם ללבוש ביגוד מיוחד שיבליטו את שונותם. היהודים יוצאי ספרד ופורטוגל לא נבדלו מהנוצרים בהופעתם החיצונית, מה שאין כן הסוחרים בני אשכנז ופולין הקפידו לשמר את לבושם היהודי המסורתי מה שגרם לריחוק מסוים בינם לבין הנורבגים הלותרנים.

תחת משטרו של יורשו, המלך פרדריק השלישי (1648-1670), חלה החמרה ביחס השלטונות כלפי היהודים והם חויבו, ללא יוצא מן הכלל, לשאת עימם אשרת שהייה חוקית בכל עת. בשנת 1687, גירש המלך כריסטיאן החמישי את היהודים מארצו ופרס כספי ניתן לכל אזרח נורבגי, שידווח לשלטונות על יהודי שחדר לתחומי הממלכה. יש הסוברים, כי חלק מהיהודים הפורטוגזים נשארו בממלכה, שהייתה כאמור סובלנית יותר ביחסה כלפיהם לעומת בני אשכנז, אולם במידה ועשו זאת נדרשו הם לטבול לנצרות "מרצון".

בעת החדשה

הנריק ורגלנד, נאבק למען זכותם של יהודים לחיות בנורבגיה, אך לא זכה לראות את התגשמות משאלתו - המקור:ויקישיתוף

לאחר האיחוד השבדי-נורבגי בשנת 1814, אומצה חוקה חדשה לנורבגיה. למרות אופיה הליברלי יחסית לאותה תקופה, נכתב בחוקה סעיף מפורש, האוסר באופן מוחלט על כניסת יהודים למדינה. בחירתו של המלך השבדי, קרל ה-13, בשלהי אותה שנה על ידי הפרלמנט הנורבגי, הייתה מותנית בהכרתה של שבדיה בחוקה על כל פרטיה והאיסור על כניסת יהודים לנורבגיה, נותר בעינו. זאת למרות שבשבדיה עצמה ואף בדנמרק השכנות אומץ יחס חיובי כלפי היהודים. בשלהי שנות השלושים של המאה ה-19, החל המשורר הנורבגי הנריק ורגלנד במאבק ציבורי למען זכותם של היהודים להתגורר בנורבגיה. כחלק מהלחץ הציבורי על הפרלמנט הנורבגי, כתב ורגלנד ופרסם שני שירים: "JØDEN" (ב-1842) ו-"JØDINDEN" (סמוך למותו בשנת-1844). המאבק הארוך, לו היו שותפים גם כמה משכילים מחברי הפרלמנט הנורבגי, אכן נחל הצלחה. בשנת 1844 הכריז משרד המשפטים הנורבגי, כי יהודים ממוצא פורטגזי רשאים להיכנס למדינה בחופשיות ובשנת 1851, קיבלו היהודים ללא הבדלי עדה זכות התיישבות ואזרחות מלאה בנורבגיה.

אם כי הסיבות הראשוניות לאיסור על יהודים לגור בנורבגיה, נבעו ממניע נוצרי דתי, הרי שהטיעונים שהועלו כנגד היהודים, בתקופת המאבק למען מגורי יהודים בנורבגיה, לא היו דתיים. ניתן להגדיר את נקודת המבט השלילית של העם הנורבגי על יהודים, כדבקות בסטריאוטיפים ודעות קדומות על טבעם, אופן התנהגותם הבדלנית, וחוסר יכולתם כביכול, מנקודת מבטם הצרה של הנורבגים, להתאים את עצמם לחברה הכללית. ביטוי לתפיסה זו, ניתן לראות בחוק האוסר את השחיטה היהודית, שהוחק בשנת 1929 ונמצא בתוקף עד היום. בדיונים בפרלמנט סביב חוק השחיטה, התבטא אחד החברים המכובדים במשפט הבא: "לא הזמנו את היהודים לארצנו ואין לנו כל התחייבות למסור לידיהם חיות לצורך האורגיות הדתיות שלהם". גם חברים אחרים בפרלמנט דיברו על "הברבריות של היהודים" ועל התקווה כי איסור השחיטה ישכנע רבים מהם להעתיק את מגוריהם מתחומי הממלכה.

הקהילה היהודית

ייתכן, שהסלידה של בני העם הנורבגי מאורח החיים היהודי הבדלני והמסתגר, היא הסיבה לכך שלמרות שהחוקה הנורבגית שונתה בשנת 1851, הרי שהתיישבות היהודים בה התרחשה טיפין טיפין. ורק קומץ של יהודים מליטא ופולין ראו לנכון לנצל את אפשרות המגורים בנורבגיה, בעיקר כאלו שלא היה באפשרותם להגר לארצות הברית. על פי הרישומים הרשמיים משנת 1875, חיו בכל רחבי נורבגיה רק 25 תושבים יהודים. אולם במרוצת היובל, עלה מספר היהודים בהדרגה.

• בשנת 1892 - 214 נפש.
• בשנת 1905 - 642 נפש.
• בשנת 1920 - 1,457 נפש, חלקם פליטים ממלחמת העולם הראשונה.

הקהילה בכריסטיאניה-אוסלו

בית העלמין הישן בסופיאנברג - אוסלו - מקור התמונה:ויקישיתוף.

בשנת 1892, גרו בעיר הבירה כריסטיאניה, כיום אוסלו, 136 יהודים מתוך כלל 214 יהודי נורבגיה. ביוני של אותה שנה, הוקם הגרעין הראשון לגיבוש הקהילה היהודית שנקראה: "Det Jødiske Samfund i Christiania" - "הקהילה היהודית של כריסטיאניה". כעבור כשנה הוסב השם ל: "Det Mosaiske Trossamfund" -"הקהילה (מלשון משה) ".

הקמת מוסדות הקהילה נועדה להשגת המטרות הבאות:

• שמירה על האינטרסים היהודיים, באוסלו בפרט ובנורבגיה בכלל.
• הקמת בית כנסת שיהיה מרכז לתפילה ולפעילות תורנית עבור יהודי אוסלו.
• שכירת איש חינוך דתי, שישמש כמלמד לילדי המקום.

זמן קצר לאחר הקמת הקהילה, הובא לאוסלו יהודי מלטביה השכנה, על תקן של: מלמד, חזן, שוחט ומוהל. בשנת 1893 נבחר לרבה הראשון של הקהילה, הרב דר' מאיר אשכנזי.

בית הכנסת באוסלו

עם גידול מספר חברי הקהילה, צר היה בית הכנסת מלהכיל את המתפללים וכך הוא הועבר מידי כמה שנים, ממקום אחד למשנהו. לבסוף בשנת 1920, בעת בה מנתה הקהילה באוסלו 852 נפש, קרוב לשני שליש מכלל יהודי נורבגיה, זכו יהודי אוסלו לחנוך את משכן הקבע של בית הכנסת, שנבנה ברוב פאר והדר. מבנהו הארכיטקטוני המרהיב של בית הכנסת, הצדיק את ההמתנה הממושכת להקמתו. ייחודו הוא בתקרתו המקומרת ובקישוט סביבתה בצורת טלית. בכניסה לבית הכנסת חרוט הפסוק : "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" .

אחד המאפיינים היחודיים של בית הכנסת הוא מקומו וגובהו של ארון הקודש ועמוד הדרשה של רב הקהילה הנמצא בקדמתו, אליהם יש לעלות במספר רב של מדרגות, עד לגובה של כארבעה עד חמישה מטרים מגובה הרצפה..

בתקופת השואה לא ניזוק בית הכנסת, מאחר והוא שימש כמחסן לספרות נאצית ורכוש יהודי מוחרם - מה שגרם לכך שאפילו ספרי התורה שרדו ונותרו בשלימותם.

לאחר מלחמת העולם השניה חזר בית הכנסת לתפקד תחת הנהגתו של הרב זלמן אהרונזון. ובשנת 1969 נבנה מרכז קהילתי בסמוך אליו.

כיום מתפללים בבית הכנסת מידי שבת כ-150 עד 200 : גברים, נשים וילדים. תפילת שחרית של שבת נחשבת לאירוע הדתי והחברתי המרכזי של השבוע בין חברי הקהילה ויהודים רבים נוטלים בה חלק פעיל למרות שאינם דתיים.

תמונות בית הכנסת

מקור התמונות:ויקישיתוף

חיי התרבות של הקהילה

בין השנים 1915 - 1940 התפחתו חיים תרבותיים יהודיים באוסלו: הוקם תיאטרון ביידיש, מקהלה וארגונים אקדמאיים שונים. הוקמה גם תנועת נוער, אשר הפכה לגוף הפעיל ביותר בקהילה. בין השנים 1935 - 1940 הורחבה הפעילות להגברת התודעה היהודית בקרב חברי הקהילה על ידי רבה הראשי נורבגיה, הרב ד"ר יצחק (איזק יוליוס) סמואל, שנספה בשואה.

בשנת 1947 אפשרה הממשלה הנורבגית את כניסתם של כמה מאות פליטים יהודים, רובם מהונגריה.

לקראת סוף שנות ה-70 של המאה העשרים התחילה התחדשות משמעותית של הקהילה.

כיום מתקיימת באוסלו פעילות יהודית קהילתית עניפה. בין מוסדות הקהילה, בה חברים רשמית כ-75% מכלל יהודי העיר, קיימים מלבד בית הכנסת, מקווה טהרה, חנות לאספקת מזון כשר, גן ילדים, חדר בשעות אחרי הצהרים, בו לומדים 90 ילדים ונערים ב-10 כיתות, בית ספר בימי ראשוןו בית אבות. במסגרת הקהילה מתקיימים שיעורים והרצאות למבוגרים, שבתונים ומחנות לילדים וצעירים ופעילויות מגוונות שונות.

באוסלו פעילים ארבעה ארגונים, התורמים מחלקם לפעילות הקהילה ולשיפור הקשר שלה עם יהדות העולם ומדינת ישראל:

• תנועת הנוער -בני עקיבא.
• הקרן הקיימת לישראל.
• ויצ"ו - המפעיל בין היתר בזאר שנתי המיועד בעיקר למכירת מוצרים מישראל ויצירת אווירה ישראלית, בו מופעלים דוכני מידע על יהדות נורבגיה, דוכני טעימה למאכלים יהודיים מסורתיים ודוכני מכירות של מוצרי "כחול לבן"
• בני ברית.

בנוסף פעיל בעיר, סניף של תנועת חב"ד העולמית, המעניק שירות יהודי לצעירי הקהילה ולאורחים יהודים מרחבי תבל.

הרב מיכאל מלכיאור, רבה הראשי של נורבגיה: "הקהילה היהודית באוסלו היא כמו משפחה!" - המקור:ויקישיתוף

הרבנות של אוסלו

אחת התופעות הייחודיות בקהילה היהודית באוסלו שעליהן גאוותה של הקהילה, היא השלשלת המשפחתית הרבנית. הרב מיכאל מלכיאור שימש במשך שנים רבה של הקהילה היהודית באוסלו ותרם רבות לחידושה וחיזוקה, כאשר הוא ממשיך שושלת משפחתית של רבנים בכלל ובארצות סקנדינביה בפרט החל מהמאה ה-18. כיום ממלא את מקומו בנו הרב יואב מלכיאור כרב הקהילה וממשיך את המסורת המשפחתית. כאות הערכה של הקהילה על פעילותו הברוכה, קיבל הרב מלכיאור האב מהקהילה את תואר הכבוד "הרב הראשי לנורבגיה", משרה אותה הוא נושא בו זמנית עם תפקודו כשר בממשלת ישראל.

הקהילה בטרונדהיים

פנים בית הכנסת בטרונדהיים, בשנות העשרים של המאה ה-20 - צילם:Olve Utne

היהודים הראשונים הגיעו לטרונדהיים (טרוניאם - Tronnyam בפי המקומיים) בשנת 1880. ב-7 בנובמבר 1899 הוקם בית הכנסת הראשון של הקהילה במבנה ישן של תחנת רכבת שנרכש מהעירייה ועוצב מחדש כבית כנסת וכחיידר - בית ספר קהילתי, ששימש את יהודי העיר במשך 26 שנים, עד שהוקם בית הכנסת החדש. אולם רק בשנת 1905 הכירו השלטונות הנורבגים באופן רשמי בבית הכנסת כ'קהילה תבנית:מונחון שאינה לותרנית'. במפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1900 נספרו בטורנדהיים 119 יהודים, רובם התפרנסו ממסחר. בשנת 1925, לאחר שנספרו 326 חברים בקהילה, החליטו בני הקהילה להקים בית כנסת גדול יותר, וזה נחנך באותה שנה.

בשנת 1940 פלשה גרמניה הנאצית לנורבגיה, ושנה לאחר מכן החרימו הנאצים את בית הכנסת, השחיתו אותו קשות ואף הפכו אותו לאורוות סוסים ומחסן סחורות כשעזרת הנשים שימשה כמספרה. אולם, כמה מכלי הקודש ניצלו על ידי הכנסייה המתודיסטית המקומית בה אוחסנו בסודיות במשך שנות המלחמה והושבו ליהודיה עם שובם לעיר.

רבים מיהודי העיר נמלטו לשבדיה השכנה בסיוע המחתרת הנורבגית, ובין ה-6 באוקטובר ל-25 בנובמבר של שנת 1942 נאסרו והוגלו כל 135 יהודי העיר הנותרים לאושוויץ. רק 5 מהם שרדו לבסוף.

פנים בית הכנסת בטרונדהיים,צילם:Olve Utne

בשנת 1945, לאחר סיום המלחמה, שבו מספר יהודים לטרונדהיים, המפגש הראשון של בני הקהילה ששרדו את השואה היה ב-31 ביולי של אותה שנה, בחנותו של חבר הקהילה מר קליין. עשרים ואחד איש השתתפו באסיפה מתוך כשמונים איש ששבו לאזור החל מחודש מאי. זרם השבים גדל ובמפקד שנערך באותה שנה, נספרו 123 חברים בקהילה. כעבור שנתיים שוחזר מבנה בית הכנסת, המתפאר בעובדת היותו בית הכנסת הצפוני ביותר בעולם. ובשנת 1997 נפתח בעיר המוזיאון היהודי - יודיסקה מוזאום (Det jødiske museum), על ידי סגן ראש העיר, ליב סנדבן רודלנד.

כיום מתגוררים בטורנדהיים כמאה וחמישים יהודים ומנהיגת הקהילה היא, ריטה אברהמסן[1].

שואת יהדות נורבגיה

כאמור, שנאת היהודים בנורבגיה, הייתה מציאות קיימת עוד לפני הכיבוש הנאצי. כשהעיתונים במדינה ניהלו תעמולה אנטי יהודית, בגיבויו המלא של הממשל. דוגמה קלאסית לכך ניתן למצוא במאמר מערכת משנת 1930 של העיתון "אפטנפוסטן" (Aftenposten), הבולט והחשוב שבעיתוני נורבגיה, אודות "היהודי המוצץ באמצעות קשית השתייה שלו, מכוסה של האומה." ב-1933, שבע שנים לפני כיבושה של נורבגיה על ידי הגרמנים, התבטא יוהנס נסה (Nesse), עורכו של העיתון, בשבחה של הגישה הנאצית כלפי היהודים והמליץ לקהל קוראיו ש"לא לגלות כלפי היהודים אהדה מוגזמת."

שנה קודם לכן התבטא ראש ממשלת נורבגיה האנטישמי, ינס הונדזיד, כלפי היהודים בנאומו בסטורטינג: "רבים מן הזרים הבאים לארצנו הם בני גזע נחות. מורשתם גרועה, אך הריבוי הטבעי שלהם נמרץ ומהיר. הגזע שלנו סובל בגלל הגירה זו". הונדזיד מינה את וידקון קוויזלינג לשר ההגנה בממשלתו. ב-17 במאי 1933, יום החוקה הנורבגי, הקימו קוויזלינג ופרקליט המדינה יוהן ברנהרט היורט את ה"נאציונל סמלינג" (NS, Nasjonal Samling), המפלגה הנציונל-סוציאליסטית הנורבגית. בין חברי המפלגה נמנה גם ראש הממשלה היוצא הונדזיד, והוא נשאר בין שורותיה עד שנת 1945.

מובן שגישתם השלילית של השלטונות כלפי היהודים, באה לידי ביטוי גם בתקופת השואה. כאשר הגרמנים פלשו למדינה, בשנת 1940, חיו בה כ-1,800 יהודים. בשנת 1942, שלחו הגרמנים בסיועה המלא של ממשלת קוויזלינג, 750 יהודים למחנה הריכוז אושוויץ. רק עשרים וחמישה מהם שרדו את התופת וניצלו. אמנם לצד הממשלה ששיתפה פעולה עם הנאצים, פעלה בנורבגיה גם מחתרת אשר הצליחה להבריח כשני שליש מיהודי המדינה, 930 במספר, אל מעבר לגבול השבדי, שם חיו כפליטים עד סוף המלחמה. מאה יהודים נוספים שרתו בצבא הנורבגי החופשי שהוקם על אדמת בריטניה.

רבם של יהודי נורבגיה בתקופת השואה, הרב ד"ר יצחק (איזק יוליוס) סמואל, סירב לנטוש את קהילתו, למרות שהוצע לו להימלט עם רעייתו ועם ילדיו לשבדיה. הרב סמואל נאסר במחנה גריני ולבסוף שולח בספינה מונה רוזה למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נספה. רעייתו הנרייטה, עלתה בשנת 1946 לישראל עם ילדיה שניצלו ואף שימשה כעדת התביעה במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן.

רובם המכריע של יהודי נורבגיה שנמלטו ממנה בתקופת השואה, לא שבו אליה לאחר המלחמה.

בשנת 1988, הותרה על ידי משרד ההגנה הנורבגי השמדתו של ארכיון ממשלתי, שהכיל מידע על אנשים ומוסדות נורבגים נאציים, נאו-נאצים ופרו-נאצים. בשנת 1994, בשעה שהקונגרס היהודי העולמי והעיתונאי הנורבגי ביורן ווסטלי (Westlie), כתב היומון הכלכלי "דאגנס ניירינגסליף" (Dagens Naeringsliv), אספו מידע אודות הנאציזם בנורבגיה והרכוש היהודי שנבזז במדינה בתקופת השואה ולאחריה, הושמד כל החומר שבארכיון. אולם בגבור הלחץ הציבורי, מינה משרד המשפטים הנורבגי בשנת 1996, וועדה מיחדת על מנת לבחון את נושא החזרת הרכוש היהודי שנגזל על ידי משטר קוויזלינג. בתום שנתיים של דיונים החליטה ממשלת נורבגיה בשנת 1998 להעניק פיצוי ליהודים על רכושם בשנות השואה[2]. על פי ההחלטה הוקצא סכום של 200 מיליון כתר נורבגי למי שנפגעו מהרדיפות האנטי-יהודיות.

ג'ו בנקוב יהודי גאה, מנהיג המפלגה השמרנית הנורבגית ונשיא הסטורטינג - הפרלמנט הנורבגי ויקישיתוף.

אנטישמיות בנורבגיה כיום

באפריל 2007, כלל מרכז שמעון ויזנטאל את נורבגיה כאחת המדינות שעשו מעט מאד לחקירתם, שלא לדבר על העמדתם לדין של פושעי מלחמה נאצים. נורבגיה, היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שאין אפשרות להעמיד בה לדין פושעי מלחמה נאצים, כיון שכבר חל על פשעים אלו "חוק ההתיישנות".

תעשיית הקריקטורות האנטישמיות בעיתונות הנורבגית, הינה תופעה מוכרת. הקריקטורות ממחזרות מוטיבים אנטי-יהודיים מסורתיים. גם מזכ"ל מפלגת העבודה הנורבגית בדימוס, הוקון ליאה (Lie), כתב באוטוביוגרפיה שלו: "מפלגת העבודה ניהלה התקפות חמורות נגד ישראל; היא השתמשה בקריקטורות של פין גראף, שהעלו מן האוב את האיורים האנטישמיים של דר שטירמר (Der Stürmer) מימי היטלר ושל הקרוקודיל במוסקבה". משרד החוץ הישראלי וארגונים הנלחמים באנטישמיות ובגזענות הגישו לא אחת את מחאותיהם לממשלת נורבגיה על ביטויים אנטישמיים בעיתונות הכתובה והמשודרת במדינה.

אולם למרות חוסר האהדה ליהודים ולמדינת ישראל בנורבגיה, הגיעו אחדים מיהודי המדינה לעמדות מפתח. אחד הבולטים שבם הוא, ג'ו בנקוב, שהיה מנהיג המפלגה השמרנית ונשיא הסטורטינג, הפרלמנט הנורבגי.

גאוגרפיה והלכה

למיקום הגאוגרפי של נורבגיה יש משמעות מרובה גם מבחינת שמירת המצוות על פי ההלכה. הבעיה העיקרית היא באמצע הקיץ ובאמצע החורף עקב התארכות הימים והלילות. היממה אינה מתחילה ואינה מסתיימת בצורה שאנו מכירים, והדבר מעורר שאלות אינספור לגבי שבת, ספירת העומר, טבילה בזמנה ועוד.

כך לדוגמה יש שבתות הנכנסות בחורף בחצות היום ביום שישי (בערך בשעה 14.00) ויוצאת בחצות היום של יום שבת (בערך בשעה 15.00), ובקיץ שבת נכנסת בחצות הלילה של יום שישי (בערך בשעה 12.00 בלילה), ויוצאת בחצות הלילה של שבת – ובעצם לפנות בוקר של יום ראשון, לאחר השעה 1.30....

למרות שיש דעות שונות בהלכה ומנהגים שונות בקהילות האזור הצפוני, חברי הקהילה היהודית באוסלו נוהגים בימי הקיץ להתפלל תפילת ערבית של מוצאי שבת לאחר פלג המנחה, כאשר עוד יום בחוץ, להבדיל על הכוס ללא בשמים ואש, ולהודיע קבל עם ועדה ששבת עדיין לא יצאה ושאסור לעשות מלאכה. במקומות אחרים, הולכים לישון במוצאי שבת ומבדילים ביום ראשון בבוקר הבדלה מלאה.

קיימות גם שאלות לגבי זמן הנחת תפילין ואמירת קריאת שמע, טבילת אישה במקווה כאשר עוד לא החשיך, בזמן ששלושת הכוכבים מואילים בטובם לצאת רק לקראת שתיים לפנות בוקר. באשר למקום שבו השמש כלל אינה זורחת (או אינה שוקעת) בשיא החורף (או הקיץ), ישנן שתי שיטות עיקריות בהלכה. יש הסוברים שיממה נקבעת על-פי המהלך האסטרונומי, כלומר השלמת הקפה אחת של כדור הארץ סביב עצמו תוגדר כיממה ללא תלות בזריחה ושקיעה (ראה רמב"ם, "מורה נבוכים", ח"ב פרק ל, ואבן-עזרא בראשית א, ה "וטעם יום אחד הוא תנועת הגלגל").

הרב שלמה גורן היה סבור אחרת. הוא טען שבקיץ הצפוני חצות הלילה (היינו שעה 24:00 בקירוב) היא זמן השקיעה, ומיד לאחר מכן מגיע זמן עלות השחר.

העיקרון המנחה הוא שכאשר ישנו לילה קצר, ואפילו של כמה דקות בלבד, ודאי שתחילת הלילה היא השקיעה וסופו - עלות השחר; על בסיס זה, גם כאשר כבר לא יהיה עוד לילה כלל, נקודת חצות נשארת שלב המעבר מן היום שעבר ליום הבא. והוא הדין לגבי החורף הצפוני, שבו השמש כלל לא זורחת. חצות היום (שעה 12:00 בקירוב) היא שלב המעבר מיממה ליממה (ראה תורת השבת והמועד: השבת בארצות הצפוניות ובמזרח הרחוק).

על פי דבריו, בקיץ השבת תיכנס בחצות הלילה של יום שישי ותצא בחצות הלילה של שבת, ובחורף תיכנס בחצות היום של יום שישי ותצא בחצות יום השבת" </ref>.

הרב מיכאל מלכיאור ובנו הרב יואב מלכיאור סבורים כי ייחודה של הקהילה היהודית באוסלו הוא : "הקהילה היהודית באוסלו היא כמו משפחה. יש בה מקום לכל יהודי והיא דואגת לצרכים הרוחניים והתרבותיים של כל חברי הקהילה. למרות שהיו תחזיות קודרות באשר להמשך קיומה של קהילה קטנה ייחודית וצפונית זו, הקהילה ממשיכה להתקיים ואף מחדשת את פניה ומתחזקת. לא אלמן ישראל" .

קישורים חיצוניים

• אתר הקהילה היהודית באוסלו
• אתר הקהילה היהודית בטרונדהיים
• The Virtual Jewish History Tour - Norway
• אליהו בירנבוים, משפחה בצפון הרחוק - מקור ראשון - על יהדות נורבגיה - דצמבר 2007
• המרכז למאבק באנטישמיות, אתר הארגון
• ארז אוריאלי - ההיסטוריה של האנטישמיות בנורבגיה ושנאת יהודים בקריקטורות נורבגיות בימינו - באתר כתב העת נתיב.