קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
ביהדות, כאשר מת אדם שלא השאיר אחריו צאצאים, מצווה על אחיו לייבם את אשת אחיו, כלומר לשאת אותה לאישה, ו'להקים לאחיו שם' על ידי העמדת צאצאים מאשת אחיו. לחלופין, מתבצע טקס חליצה בו האח מצהיר בפומבי על סירובו לייבם את אשת אחיו, ולאחריו האישה מותרת להינשא לכל גבר.
מקורו של המנהג קדום, והמושג "ייבום" היה מוכר כבר בתקופת האבות, כמסופר בספר בראשית: "וַיֹאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹא אֶל אֵשֶת אָחִיךָ וְיַבֵם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ" (בראשית ל"ח ח'). מדין התורה, היבמה (אשת האח המת) נישאת לאחי בעלה על ידי קיום יחסי אישות, שלאחריהם הופכים היבם (אחי הנפטר) והיבמה לבעל ואישה לכל דבר. חכמים תיקנו שלא יישא היבם את יבמתו, אלא לאחר קידושין, בדומה לנישואים רגילים. קידושין אלו נקראים - "קידושי מאמר".
דיני הייבום והחליצה רבים הם, ומיוחדת להם מסכת מיוחדת בש"ס, מסכת יבמות, הנחשבת לאחת משלוש המסכתות הקשות בש"ס, יחד עם מסכת עירובין ומסכת נידה.
פרטי המצווה וגדרה[]
הייבום[]
"כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ - לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד - יָקוּם עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל." |
דברים, כ"ה, ה' |
בתנ"ך פרטי המצווה מפורטים בספר דברים. דוגמה לקיום המצווה מופיעה במגילת רות, שבה נאמר: "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִם שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם:" (מגילת רות פרק ד' י'). אולם, בעז, ה'יבם', לא היה יבם במובן ההלכתי של המילה - אחי הבעל המת - אלא קרוב משפחה רחוק. מהמגילה ניתן ללמוד שהנוהג באותה תקופה, היה במקרה שהייתה נותרת אלמנה ללא אחי בעל, קרובי המשפחה לפי רמת קרבתם היו צריכים לייבם אותה. עוד מעניין כי פעולה זו של ייבום אשת המת נקראה "גאולה", והאדם שביצע את הדבר נקרא "גואל" [בדומה לגואל דם]. (מגילת רות ג' י"ב-י"ג, ד' ד').
מצוות הייבום היא מצוות עשה הדוחה איסור ('לאו') המתקיים בדרך כלל, שכן אסור לאדם לשאת את אשת אחיו, אף לאחר מות אחיו, ורק במקרה בו נפטר האח ללא צאצאים, ואין סיבות המונעות את הייבום, מותר (וזוהי אף מצווה) לאדם לשאת את אשת אחיו. בתלמוד ישנו אף דיון על הקשר בין מצוות הייבום לבין הכלל 'עשה דוחה לא תעשה'. בכל מקרה שבו האישה לא התייבמה, היא לא תתייבם יותר לעולם, שכן חזר לחול עליה איסור 'אשת אח'.
החיוב בייבום הוא רק כאשר הבעל מת ללא כל צאצאים (בנים, בנות או נכדים) חיים בעת מותו. אם לבעל לא היו אחים, האישה פטורה מייבום. כמו כן, אם האח מנוע מלשאת את האישה, למשל מפני שהוא נשוי לאחת מקרובותיה ('איסור ערווה'), האישה פטורה מייבום וחליצה ואסורה לו מכוח איסור עריות. כל אישה הפטורה מן הייבום פטורה אף מן החליצה. ישנם מקרים רבים בהם אסור לאדם לייבם את אשת אחיו מסיבות של מצוות לא תעשה או גזירת חכמים. במקרים אלו האישה חולצת ולא מתייבמת.
במקרה שבו ישנם כמה אחים, והאישה אסורה להתייבם רק לאחד מהם, חייב אחד משאר האחים לייבם או לחלוץ לה. מי שהיה נשוי לכמה נשים (פוליגמיה) - אסור לאחיו לייבם יותר מאישה אחת, וכן אין צורך לחלוץ אלא לאחת מהם כדי להתיר את כולם להינשא לזרים. במקרה שבו רק אחת מהנשים אסורה להתייבם לכל האחים, הרי היא פטורה גם מחליצה, ופוטרת גם את צרתה (היינו - האישה השנייה) מחליצה. הלכה זו, שנקראת 'צרת ערווה', הייתה נתונה במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, שכן לדעת בית שמאי מותר לייבם את צרת הערווה, ואף צריך לחלוץ לצרת הערווה כדי להתירה להינשא לזר. מחלוקת זו הייתה אחת המחלוקות החמורות בין בית שמאי ובית הלל, שכן היא קשורה לממזרות ולאיסורי עריות.
אם האישה איננה מעוניינת בקיום הייבום[1], היא יכולה לפנות לבית הדין בבקשה לפוטרה ממנו (יבמות, ד,א). אולם קיימת מחלוקת בפוסקים אם בית הדין יכול לכפות את האח לחלוץ לה, או לא[2].
אם היבם בא על היבמה שלא לשם קיום מצוות ייבום אלא לשם זנות (כלומר כל יחסי אישות מחוץ לנישואים), בשוגג (כאשר לא הכירו אחד את השני) או באונס - הייבום חל, אף שנעשה ללא כוונתם או ידיעתם, והם נחשבים לזוג נשוי. דין זה הוא בין אם רק צד אחד לא התכוון לייבום או לא הכיר בצד השני, ובין אם שני הצדדים לא התכוונו לייבום ולא הכירו אחד בשני.
טקס החליצה[]
"וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ, לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ; וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל - לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו; וְעָמַד וְאָמַר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית, חֲלוּץ הַנָּעַל." |
דברים, כ"ה, ה' |
אם האח אינו מעוניין או אינו יכול לייבם את האישה, היא נשארת 'זקוקה' לו, דהיינו - אין לה להינשא עם אדם אחר, עד שתתקיים חליצה. טקס זה מתבצע כאשר האדם נועל סנדל מיוחד למעמד זה, המתקיים בפני שלושה דיינים. האישה חולצת את סנדלו, יורקת בפניו (על הרצפה שלפניו) וקוראת לפניו "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", ומסיימת: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". לאחר החליצה האישה מותרת להינשא לכל אדם מלבד כהן, שהיא אסורה לו בגלל גזירת חכמים (ראו איסורי נישואים לכהן). אחרי החליצה אומרים הדיינים: "יהי רצון שלא תבואנה בנות ישראל לא לידי חליצה ולא לידי ייבום". למעשה, החלק העיקרי בטקס הוא חליצת הסנדל, שאם לא נעשה, יש צורך לחזור על החליצה מחדש, אך אם האישה לא קראה את הפסוקים או לא ירקה בפני היבם, החליצה חלה בדיעבד.
משמעות הטקס: בטקס החליצה האישה מעבירה ביקורת על אחי בעלה על שהוא מסרב לשאת אותה לאישה ולדאוג להמשכיות של אחיו. וכתב הר"י בן פלט (ספרן של ראשונים עמוד 204), שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אמור ליבם שלא ירצה לייבם: רשע, בגופך היית יכול לקיים ומאנת, לפיכך תחלוץ מנעלך כאבל וכמנודה שדרכם להיות יחפים, ומטיפה סרוחה שבגופך היית יכול לקיים לאחיך זרע, לכך וירקה בפניו טיפה סרוחה.
בעבר הייתה החליצה מתקיימת בפרהסיה, ולכן נהגו לבצע אותה מיד אחרי תפילת שחרית, שכן אז יש אפשרות לכנס אנשים רבים לפני שיצאו לעבודת יומם (רמ"א סדר חליצה סי"ג), אולם בימינו החליצה נעשית בצנעה, כנראה בשל כך שאין נוהגים היום לייבם בדרך כלל, ואין מקום להשפלה פומבית של היבם.
קיום מצוות הייבום בזמננו[]
ביהדות ארצות האסלאם היה מקובל, לעתים, לייבם, שכן ייחסו חשיבות רבה לדברי המשנה האומרת שמצות ייבום קודמת למצוות חליצה ואולי גם בגלל דברי הקבלה לפיהם היבום מסייע בענייני גלגול נשמות (נשמת המת מתגלגלת בבן שיוולד לאחיו). לעומת זאת, ביהדות אשכנז היה מקובל שבשום פנים אין להחליף את החליצה ביבום, כלומר אף אם האישה ואחי הבעל מעוניינים - אל להם להפוך לזוג.
בתקנות הרבנות הראשית לישראל משנת תש"י ("חרם ירושלים"), נאסר לייבם בארץ ישראל, ללא קשר למוצא היבם, אלא רק במקרים מיוחדים. הטעם היה ש"בזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצווה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות".[3] שנה לאחר מכן, יצא הרב עובדיה יוסף נגד התקנה, וקבע בפסק דין שגם בזמן הזה מצוות היבום קודמת לחליצה עבור הספרדים, וכי להחלטות הרבנות הראשית לישראל אין סמכות לאסור את מצוות היבום, ולכן אין להחלטה זו תוקף. [4]
אף שמדובר במצווה שמקורה בהלכה, הרי מכוח חוקי הנישואים בישראל, המחייבים אדם להינשא רק לפי עקרונות דתו, חלים דיני ייבום וחליצה בישראל גם על יהודים שאינם שומרי מצוות, ואשה שזקוקה לחליצה, לא יכולה להינשא קודם חליצה.
יבמה מבוגרת, שאינה מתכננת בלאו הכי להינשא לאחר, ומשכך אין לה צורך בחליצה כדי שתוכל להינשא, אם רוצים שניהם שלא לעשות לא ייבום ולא חליצה (היכולה להיחשב מעמד משפיל) - נחלקו הפוסקים אם יכולת בידם לעשות כך. המחלוקת נובעת ממחלוקת בהגדרת הסטטוס ההלכתי של החליצה, אם היא מצווה בדומה לאכילת מצה בפסח שחייבים לקיימה, או שהיא פעולה משפטית קנינית בלבד, שהרוצה יעשנה ושאינו רוצה לא יעשנה.
לשאלה זו בהגדרת הסטטוס ההלכתי של החליצה השלכות נוספות, כגון קיום החליצה בזמן שהאשה אבלה על מות קרובה לפני קבורתו, מצב המוגדר בהלכה כאונן הפטור מכל המצוות; וכן, האם על החולץ לברך ברכה על החליצה, כפי שמברכים על כל המצוות. (ראה שו"ת חכם צבי סי' א).
בעת שזוג נרשם לנישואין נוהגים ברבנות לרשום את שמות האחים למקרה, חלילה, שהבעל ימות ללא צאצאים, ויהיה צורך בחליצה.
קשיים כתוצאה מחובת החליצה[]
על פי ההלכה, גם אם ביום מותו של הבעל חשוך הילדים נולד לו אח, אח זה חייב ליבם או לחלוץ את האישה. התוצאה היא שאישה עלולה להיוותר עגונה שלוש-עשרה שנים, עד הגיע האח למצוות, מבלי שיהיה כל פתרון למצוקתה, שכן קטן (מי שלא מלאו לו 13 שנים) אינו יכול לחלוץ. קושי גדול אף יותר מתעורר במקרה שישנו אח יחידי שהוא שוטה או שאינו נחשב כבר דעת לחלוץ.
בעיה נוספת, קשה לא פחות, התעוררה בשל ריבוי מקרי השמד בקרב יהודים. אם אחיו של הבעל הוא משומד, קטנים הסיכויים שיסכים לקיים טקס דתי יהודי של חליצה, והאישה צפויה להישאר עגונה עד סוף ימיה. לפיכך מופיע בשולחן ערוך בהגהות הרמ"א פתרון הלכתי נדיר ומרחיק לכת, שנועד לאפשר לאחים למומרים למצוא לעצמם זיווג, ללא חשש שאלמנתם תתעגן לאחר מותם. הבעל יכול להודיע בקידושי האישה, שהוא מקדשה אך ורק בתנאי שלא יידרש יבום מאחיו. אם בסופו של דבר יידרש יבום כזה, יתבטלו הקידושין רטרואקטיבית, והאישה תהפוך לרווקה.
ייחודו של דין זה משך אליו את תשומת לבם של פוסקי הלכה, שניסו לעשות בו שימוש כדי להקל על עגונה בעטיין של סיבות אחרות.
בעיה אחרת ונדירה היא במקרים של חירשת אילמת, שעל פי ההלכה אינה יכולה לקבל חליצה (אין באפשרותה לומר את חלקה בטקס החליצה). הפתרון היחיד למצוקתה, אם היא חפצה לצאת מהעגינות, הוא ייבום, דהיינו קיום יחסי מין עם המייבם ולאחר מכן גירושים ממנו [1].
היו דיווחים על מקרים נדירים בהם סירבו האחים ליבם את אלמנת אחיהם או שלא הצליחו לאתר אותם. תקנת הרבנות הראשית (כ"א בטבת תש"ד) מנחה [2] את בית הדין לחייב, לאחר שלושה חדשי המתנה, את היבם הסרבן במזונות יבמתו.
במקרים בהם הבעל מודע לבעיתיות שעלולה להיוצר עם מותו, יכול הבעל קודם מותו לגרש את אשתו, על מנת שלא תזדקק ליבום או חליצה.
בכל אופן יש לציין שהנזקקת ליבום שנולד לה בן מאחר, אין בן זה נחשב לממזר.
אין מקביל גברי למצב של "שומרת יבם", והאלמן חופשי להינשא כרצונו אף אם לאשתו המתה אין צאצאים חיים. אולם ישנה מצוות עשה לייבם או "לחלוץ" את אלמנת אחיו. אמנם מצווה זו מעיקרה אינה אוסרת על היבם מלהינשא לאחרת, אולם בימינו, חרם דרבנו גרשום מאפשר לשומרת יבם המסרבת לחליצה לעגן את היבם. אם כך תבחר לעשות השומרת, לא יחוייב היבם במזונות.
דיונים תלמודיים בנושאי ייבום[]
מסכת יבמות מרחיבה רבות בהלכות ייבום וחליצה. בין השאר נידונים שם הנושאים הבאים:
נישואין מפילין או מיתה מפלת[]
ישנה מחלוקת תלמודית, מתי נגרם המעבר של האשה למצב של זיקה ליבם כך שהיא זקוקה לייבום וחליצה; אם זה נגרם בשעת נישואי המת, כלומר שכבר בשעת נישואיו של האח הראשון שנפטר עתה חלו דיני התורה המשייכים אותה כאשתו של השני במקרה שהראשון ימות ללא בנים, או שדין זה נגרם ומתחדש רק בשעת מיתת האח המת.
בין שני שיטות אלו, ישנם הלכות רבות שנובעות כתוצאה מכל אחת מהשיטות. אחת מהן היא צרת ערווה. אם אחת מהיבמות הייתה צרת ערווה בשעת הנישואין, ולאחר מכן כבר לא, באופן שהערווה אינה ערווה יותר, כגון אחות אשתו שאשתו נפטרה, באופן כזה הערווה עצמה תהיה מותרת לייבום מכיום שהותרה, אך הצרה תהיה אסורה מכיוון שנאסרה בשעת הנשואין שעה אחת[5].
צרת ערווה[]
כאשר אשה נצרכת ליבום ועימה נופלת ליבום אשה נוספת של אותו בעל שמת (שהיה נשוי לשתי נשים) שהיא ערווה לגבי היבם (כלומר קרובת משפחה האסורה בנישואין עם היבם מהתורה מצד עצמה, כגון בתו של היבם), אזי גם האשה הראשונה שאינה אסורה ליבם מצד עצמה אסורה להתייבם לו מכח האשה השנייה, וכן היא מותרת מיד להנשא לזר ללא צורך בחליצה, אם אין יבמים נוספים.
יבמה שנאסרה שעה אחת[]
יבמה שנאסרה ליבום בשעת נפילתה ליבום, אסורה לעולם להתייבם לאותו יבם שנאסרה עליו. מקור הדין הוא אמרתו של רב האומר: "כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה". דין זה הוא גם אם היה ישנן כמה יבמות שנפלו לפני כמה יבמין, ואחת מהם נאסרה לאחד מהאחים, למרות זאת חל דין זה על היבם והיבמה ואסור להם לקיים את היבום.
הראשונים חלוקים אודות טעם דין זה. יש שתלו זאת בטעם דרכיה דרכי נועם[6] המורה שברור שהתורה לא תגרום למצב בו היבמה תיזקק ליבום לאחר שנפטרה, דבר העלול לגרום שתי בעיות, האחת שיבמה שהותרה ונשאת לאדם אחר, ותזקק ליבום לאחר נישואיה לאחר, וממילא תזקק לבצע חליצה, דבר המציג אותה כאשה שנישאה באיסור, מכיוון שלאחר נישואיה הייתה עליה זיקת היבם, ומכיוון שדבר זה עלול לגרום עליה להתגנות על בעלה, ברור שהתורה אסרה זאת[7] הבעיה השנייה היא, שאין זה דרכי נועם אם עליה להזדקק שוב לאותו יבם שכבר נפטרה ממנו[8]
לפי שני טעמים אלו, דין נאסרה הוא דין דאורייתא, ומכיוון שהיבמה אסורה להתייבם הרי היא "כאשת אח שיש לה בנים" כלשון הגמרא, והיא ערווה גמורה, האוסרת את צרתה להתייבם.
יש מהאחרונים שתלו את דין נאסרה בסברא, שדיני האישות חלה רק בשעת נפילה שהיא הזוקקת ליבום, ומכיוון שבשעת הנפילה לא הייתה נפילה ליבום, לא ניתן לזקוק אותה ליבום לאחר מכן. לפי טעם זה, ניתן להבין מדוע יבמה שנאסרה וחזרה והותרה, מותרת ליבום לכל הדיעות, גם לפי מי שסובר שאין מצוות יבום באופן כזה[9] מכיוון שכבר הייתה נפילה ליבום המתירה את איסור אשת אח, ולכן גם אם מצוות יבום התבטלה, לא נפקע איסור אשת אח.
לעומת זאת, הרמב"ם[10] מסתפק בדבר, והוא מציע אפשרות כי הדין הוא תקנה דרבנן, ואם כן אין צרתה נפטרת מהחליצה.
אשת אחיו שלא היה בעולמו[]
אחד מהאופנים בהם אסורה היבמה להתייבם, היא כאשר היא אשת אחיו שלא היה בעולמו, כלומר שהיבם עדיין לא נולד בשעת פטירתו של המת בעלה של היבמה. לפי דעת רבי שמעון[11], אם היבם נולד לאחר שאחד מהאחים כבר ייבם את היבמה, אין היבמה אסורה יותר, מכיוון שכאשר היא נשאת ליבם היא נעשית אשתו לכל דבר[12] ונפקעת איסור אשת אח לגבי היבם, ולכן כאשר האח הנולד בא לייבם מכח נישואי אחיו, היא מותרת לו, מכיוון שהוא קם תחת אחיו, ולגבי אחיו וכל הבאים מכוחו הותר איסור אשת אח[13] עם זאת, כאשר האח נולד לפני היבום, אין תקף לגביו ההיתר, ויש התולים זאת באיסור ל "יבמה שנאסרה שעה אחת"[14].
אשת אח שיש לה בנים[]
"אשת אח שיש לה בנים" הוא מושג תלמודי נפוץ במסכת יבמות, המשמש כל אשת אח שאינה נופלת ליבום. בתואר זה מתארת הגמרא יבמה שנאסרה שעה אחת, או אשת אח שלא היה בעולמו[15], וזאת מלבד אשת אח רגילה שיש לה בנים.
התואר בא להבדיל את האשה, מ"אשת אח שאין לה בנים" האסורה ליבום, כמו למשל חלוצה לדעת רבי יוחנן, כלומר אשה שנפלה לייבום וחלצו לה, שבאופן כזה מכיוון שהיא אשת אח שיש לה בנים המכונית "במקום מצווה", אז כבר לא קיים איסור אשת אח, והאיסור לייבם את האשה לאחר החלימה הוא איסור מחודש של לאו של "כיון שלא בנה שוב לא יבנה". לעומת זאת, לפי ריש לקיש גם אשה כזו נחשבת לאשת אח שאין לה בנים[16].
ההסבר לכינוי זה הוא העובדה שאיסור אשת אח הותר לחלוטין לעניין יבום, עד שאפילו בנפילה שנייה, כלומר כאשר לאחר שייבם היבם את היבמה הוא מת והיא נפלה ליבום לפני יבם אחר, כך שהוא לא מייבם אותה בזיקת אחיו הראשון אלא בזיקת אחיו השני, גם באופן זה מותר לייבם אותה[17]. כתוצאה מעובדה זו, מכנה הגמרא את איסור אשת אח שלא הותר ליבום כ"אשת אח שיש לה בנים".
אחת מהדוגמאות העיקריות לנושא היא אמרתו של רב יהודה[18]: " אמר רב יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה.".
לקריאה נוספת[]
- ספר דברים, פרק כה פסוקים ה-י
- מסכת יבמות, בייחוד דפים קא-קו (תיאור דיני החליצה)
- מסכת סוטה, פרק ט'
- אנציקלופדיה תלמודית, כרך טו ערך חליצה, וכרך כא ערך יבום.
קישורים חיצוניים[]
- יהודה איזנברג, מצוות חליצה ויבום, באתר "דעת"
- תיעוד חליצה
- רבקה לוביץ', הרמ"א כבר גרס: אפשר להתנות קידושין (התמודדות עם מקרים בהם אחי המת נפקד, או אינו יכול או מעוניין לבצע חליצה), מאתר ynet
- הערך יבום, באתר "ויקישיבה" (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- הערך חליצה, באתר "ויקישיבה" (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
הערות שוליים[]
- ↑ בתלמוד מבואר שאם הבעל הינו מוכה שחין, אזי יכולה האישה לבקש מבית הדין להתירה. אולם רש"י והרמב"ם הרחיבו דין זה אף לכל טענה. בעלי התוספות והרמב"ן חולקים עליהם בדין זה, וסוברים שרק אם האח הינו מוכה שחין או שהוא מעבד עורות וכיוצא בזה, יכולה האישה להיפטר ממנו.
- ↑ דעת רש"י והרמב"ם שכופין אותו לחלוץ לה. אולם חלק גדול מהראשונים האחרים (ובכללם בעלי התוספות) פוסקים כי אין בית הדין יכול לכפות עליו לחלוץ.
- ↑ תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 69
- ↑ יביע אומר, ו, אבן העזר סי' יד
- ↑ תוספות בדף ל' ע"א.
- ↑ תוספות יבמות דף ב' ד"ה ואחות אשתו.
- ↑ רש"י, פ"ז ע"ב.
- ↑ תוספות שם.
- ↑ כך שיטת הרשב"א ביבמות מ"א.
- ↑ בפירושו על משניות יבמות פ"ג.
- ↑ י"ח ע"ב.
- ↑ כ' ע"א.
- ↑ רש"י שם.
- ↑ רש"י דף ב' ע"א ד"ה ואשת אחיו שלא היה בעולמו.
- ↑ רש"י ב' ע"ב.
- ↑ רבי נחום פרצוביץ, בדעת רש"י בדף י"ב.
- ↑ כך היא דעת רבים מהאחרונים וביניהם רבי נחום פרצוביץ. לעומת זאת החזון איש סבור שהיבום השני נחשב גם ליבום זיקת אחיו הראשון.
- ↑ במסכת יבמות דף ל' ע"א.