טיול שורשים בארץ - שאול ויערה בן תורה

טיול שורשים בארץ - שאול ויערה בן תורה

עתלית, שאול מספר:

ביולי 1945, ילדים ניצולי שואה יורדים מן הרכבת במחנה עתלית - צילם:KLUGER ZOLTAN המקור: "אוצר הצילומים הלאומי" -כך גם אנחנו נראינו

הגענו לעתלית עם הגיענו לארץ עם האנייה "פרינצס קטלין" ב25.03.45. המקום שמור כ"אתר מורשת ההעפלה". בין היתר אפשר לראות את הצריפים בהם התגוררנו, עם המיטות ("מיטות סוכנות", כינו אותן יותר מאוחר) השמיכות הדלות ומזרוני הקש. אפשר לראות גם את המתקן לחיטוי בד.ד.ט. (החומר המדביר כינים ופרעושים) כמקובל במחנות פליטים אחרי מלחמת העולם השנייה. עולים שלא עלו מאירופה, לא ידעו על כך ונעלבו מאוד כי חשבו שמתייחסים אליהם כאל ז'וקים. אנחנו הבינונו שדואגים לבריאותנו ושמחנו מאוד. אפשר לראות את חדר האוכל. נזכרתי במאכלים החדשים שאכלנו שם: החלבה, הטחינה, החומוס ואת החמאה שלא ראינו מזה שנים (הסתבר לנו יותר מאוחר שהייתה זאת מרגרינה...) זכרתי שגיליתי שאפשר להיכנס אחרי האכילה בחדר אוכל אחד, לחדר אוכל שני ושוב לאכול. הייתי בן 15 ובאיטליה של שנות המלחמה וגם באנייה לא שבעתי פעמים רבות. זכרתי את האולם ואת השולחן הארוך של "הסוכנות היהודית" שם ישבו נציגי המפלגות והחליטו לאן לשלוח אותנו, הנערים. "יודעי דבר, הפיצו שישאלו אותנו האם בבית הורינו הדליקו נורות בערב שבת ואם לא נענה שכך היה, ישלחו אותנו ל"שומר הצעיר" שם מתקלחים יחד בנות ובנים והאהבה היא חופשית. הבנות שלנו לא אהבו את סגנון חיים זה, הצהירו שבביתן הדליקו נרות שבת. ואנחנו הבנים שחיבבנו אותן הצטרפנו אליהן. כך הגענו לסקטור הדתי של מקוה ישראל. מרים (שולמית יהיה שמה) יחד איתי החליטה שזאת תהיה דרכו של דניאל, האח שלנו בן 9, והוא נשלח לבית ילדים דתי במוצא, בהרי ירושלים. היא עצמה, החליטה להצטרף לקבוצת ההכשרה "לנגב" שהתגבשה באיטליה והלכה לקבוצת דגניה א'. נסענו לארץ ישראל כמשפחה ציונית וכדי שהדודים שלנו לא יחלקו אותנו ביניהם ויפרידו אותנו ואף על פי כן נפרדנו. בכל זאת היינו בארץ ושמחנו.

עתלית: יערה מספרת:

הגענו לעתלית והסתדרו איך שהוא והתחיל תהליך קליטה. אמא שלי ניגשה אל פקיד הסניף הבנק המאולתר וביקשה להחליף את השטרות השטרלינג שלה למטבע ארצישראלי. הפקיד לקח את שטרות וזרק אותן לפח. הוא הסביר באנגלית לאמא שהן היו שטרות מזויפים, שהגרמנים הפיצו באירופה כדי לנסות למוטט את כלכלה הבריטית. אמא ניסתה להגיב ולומר לפקיד בצרפתית שהיא רכשה אותן בתום לב. השטרות הכסף שנרכשו תמורת מכירת הווילה שלה על שפת הים באיטליה, נשארו בפח. דודה טינה ודוד אומברטו ג'נצני, שעלו לארץ בשנת 1937. הם באו לעתלית והזמינו אותנו לדירתם הקטנה ברחוב ביל"ו בתל אביב. זאת הייתה קליטת העלייה בזמנים האם. הדוד שלי היה רופא. אמא ואני ישננו בסלון שבשעות היום שימש כחדר אוכל וכחדר המתנה לפציינטים. אני התחלתי ללמוד בבית ספר "תלפיות" ומירלה הצטרפה ל קבוצת ה"איטלקים" ב"מקוה ישראל".

מקוה ישראל, מספר שאול

בזמנו: בית קראוזה הישן: בהווה- בקומה השניה אולמות השינה - בכל אולם לרוב כ - 18 תלמידים בקומת הקרקע המטבח, וחדרי האוכל - חדר לכל כתה/מחזור - לרוב כ-35 חניך.

התגבשנו כקבוצת ה"איטלקים", במחזור ט'ז בסקטור הדתי של "עליית הנוער". המעבר לארץ חדשה ולשפה חדשה, גיבשה אותנו מאוד. גם מרים (שולמית קרצנר בעתיד) אחותי, עזבה את דגניה ובאה אלינו. כיום נותרו רק עדה (אלגרנטי) בולוטין ואני, אבל בזמנו מנינו כ 22 חברים. שמרנו שנים רבות על הקשרים בינינו והבנים שלנו ממשיכים אותם עד היום כידידים וכחברי קבוצת "WhatsApp ". רגילים לסגנון החופשי למדי של יהדות איטליה, היה לנו קשה להסתגל למנהגים הדתיים הנוקשים של המקום. התגוררנו באולמות גדולים, היו שם כעשרים מיטות באחד הבתים הוותיקים. הבית הזה קיים עוד היום וכך גם חדרי האוכל ששמרו על ריחם עד היום שביקרתי שם, לפני שנים אחדות. למדנו את המקצועות העבריים בצריף קטן וחם במיוחד. רק את לימודי חקלאות ומדעים למדנו בבניין המרכזי הגדול ויפה במרכז בית הספר החקלאי. שם נמצא עד היום גם בית הכנסת, יפה במושגי ארץ ישראל הוותיקה, צנוע ביותר בעיננו כי זכרנו את בתי הכנסת שהכרנו בפירנצה, ברומא ובמילנו. כתבנו על רגשותינו בעיתון משלנו שקיבל את הכינוי "קולבויניק", כי חיבבנו את הכלי המוזר בעינינו, שעמד במלוא כבודו במרכז השולחן. עיתונים האלה שמורים אצל עדה והעתקיהם שמורים אצלי. כתבנו וערכנו את העיתון בספסלים האחוריים של הכתה, הרחק מעיני המורה שהמשכה ללמד בלי שתשים לב אלינו. לא כל כך הסתדרנו אתה וכך גם עם המדריכים שהתחלפו כל פעם, לרוב לא אהבנו את דרך הדרכתם. הערצנו את המורים לחקלאות ולמדעים בהם זכינו ורשמנו את תקצירי שיעורם בשפה העברית שהכרנו בקושי. נוצר קשר עמוק עם מדריכי הגדנ"ע, קלטנו שהם היו "מלח הארץ" גם אם לא הכרנו את המושג הזה. הם התייחסו אלינו בכבוד. הם הדריכו אותנו באימוני שדה, אמוני לילה ונשק עם אקדח "פרבלום", שידע ימים טובים יותר. בתום ימי האמונים, נשבענו והיינו לחברי ה"הגנה". אהבנו את הגן הבוטני בו אפשר לבקר עוד היום, את חורשת האקליפטוסים שנטעה עוד בימי מיסד בית הספר החקלאי, קרל נטר. היא הפכה למגרש חנייה! כאב הלב לראות את זה. אהבנו את הפרדסים, מטעי עצי פירות, שדות הפלחה, הכרמים וגן הירק . עד היום הם נכס של שמירה על איכות הסביבה, על אף חמדת הקבלנים שרוצים להפוך אותם לשכונות מגורים. סיימנו את ימי לימודינו ויצאנו אל החיים. עם קבוצה של עוד שמונה בוגרים, הלכתי להכשרה ברמת יוחנן ולא שמרנו על דרך החיים עליה ניסו לחנך אותנו. שלוש מבין הבנות שלנו, נשארו במקווה ישראל כי נישאו עם שלושה "פראקטיקנטים" – מדריכים. ביניהן מרים (שולמית קרצנר).

רמת יוחנן, שאול מספר:

ביולי 1947, החלטנו ללכת להכשרה ברמת יוחנן, היא הייתה "קבוצה", הישוב הבנוי על העיקרון של כפר קטן, מלוכד בערכיו השיתופיים. באותם הימים, המאבק לקראת הקמת המדינה היהודית התחמם מאוד. המחתרות פגעו בחיילים הבריטיים והם הגיבו בחיפושים אחר מחסני נשק, מעצרים והטלת עוצר על ערים שלמות. צורפנו יחד עם חברי המשק האחרים, ל"חייל המשמר" של ה"הגנה" שהתאמנו אחרי שעות העבודה, בנשק ה"בלתי לגאלי" שהיה בידנו. הנשק הכבד ביותר היה מקלע "רקט" פולני ישן. גרנו באוהלים והתלכדנו כחבורה מלוכדת. חגגנו חתונה ראשונה בחבורה שלנו: ידידה, אחותה של יערה, נישאה למקס שמידט, ידידנו המצוין עוד מימי פירנצה, העלייה לארץ ומקוה ישראל. הידידות ביני לבין יערה, התחזקה מאוד. חברי הפלמ"ח שגרו לידנו פעלו באותם הימין כנגד קן המרצחים בבלד אל שייך, כיום תל חנן. הייתה זאת תגובה על רצח עשרות פועליים יהודים בבתי הזיקוק במפרץ חיפה. פעם אחרת הם הקימו מארב נגד שיירה עם תגבורת וכלי נשק שעמדה להגיע לחיפה ובקרב קשה ביותר גברו עליה. חיפה ניצלה. שובצנו בענפי המשק השונים. כך הגעתי לגן הירק והשתלבתי בו היטב, אחרים שובצו בענף הפלחה, הרפת, המספוא ועוד. בכ"ט בנובמבר 1947, צמודים לרדיו בחדר האוכל של הקבוצה, שמענו והתרגשנו יחד עם חברי המשק את ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם על הקמת מדינת ישראל. המאבק נגד הקמת המדינה של כוחות ערבים מארץ ישראל ומחוצה לו גבר. תקופת ההכשרה שלנו קוצרה. על פי בקשה של "המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית" ברצון הסכמנו והלכנו לחזק את הישוב החדש "גבים" שהוקם יחד "12 הנקודות" בנגב ערב הקמת המדינה, כדי להבטיח את שייכותו אליה.

רמת יוחנן, מספרת יערה.

המתח גבר בארץ ואמא שלי החליטה לבוא לרמת יוחנן . אחותי, ידידה (מירלה) הצליחה להכניס אותי לבית הספר של הקבוצה. היא הייתה חברת ההכשרה של קבוצת ה"איטלקים". גם אני השתייכתי לאותה קבוצה. אמא התחילה לעבוד במתפרה וקיבלה חדר שהפך לפינה חמה לחברי ההכשרה, בזכות יחסה החם אליהם... והרדיו שאצלה אפשר היה לשמוע. באותם הימים הרדיו נחשב מכשיר פרטי אסור בחברה הקיבוצית. אמא שלי לא הייתה חברת הקבוצה ולכן החברים לא מנעו זאת ממנה. הייתי בת 14 ונקלטתי היטב בקבוצת בני המשק שקיבלו אותי ברצון בחברת הנוער ובבית הספר של בני הקבוצה. תוך זמן קצר הסתגלתי לנורמות של בני קבוצים. הלינה המשותפת, הליכה ברגלים יחפות ו"סחיבת" אבטיחים מאושה, הקיבוץ השכן. מגדל המים תיפקד כמגדל תצפית וכבני גילי, גויסתי כדי לתצפת האם כוחות בריטיים או פורעים מהכפרים הקרובים יתקרבו ואז להזעיק את מפקדת ההגנה של הישוב. לעלות על מגדל המים היה קשה מאוד ולרדת ממנו עוד יותר קשה. כנהוג בימים ההם את כתה י"ב למדנו ב"כיתה מקובצת" של כמה בני קיבוצים. למדנו ספרות ותנ"ך בירושלים, על סוציאליזם ותנועת העבודה ב"בית ברל" וחקלאות במדרשה החקלאית ב -"כפר רופין". הכרתי את שאול עוד בימי המסע הארוך מפירנצה עד ארץ ישראל. אז הכרנו ושם התחלתי לחבב אותו והוא חיבב אותי. כמה פעמים נפגשנו בארץ ויום אחד, בשביל ליד שדרת האוהלים ליד המגדל של רמת יוחנן, עפה לה נשיקתנו הראשונה.

גבים, מספר שאול

קבוצת גבים ישבה, צנועה ובודדת בין גבעות ה"לס" של אדמת הנגב. הנסיעה מתל אביב ברכב המשוריין בלוחות פלדה דקיקות, בין הכפרים הערבים שתקפו את הרכבים היהודיים, המחישה את הצורך לחזק אותה. בקבוצה היו כשלושים, צעירים ואנחנו תשעת הראשונים, היינו תגבורת של ממש. תפקיד חברי הקבוצה היה לסייר לאורך שני צינורות המים שהובילו מניר עם אל "11 נקודות" שהתיישבו בנגב על פי הוראת בן גוריון, בימי הדיונים באו"ם על גורלה של ארץ ישראל ותוכנית חלוקתה. תפקיד לא פחות חשוב היה להקים משק חקלאי ואני שובצתי בגן הירק. ארבעת צריפי המגורים שלנו זכו להגנה של "בית ביטחון" בן שתי קומות ושלושה "פילבוקסים" ששלטו על פני השטח. בליל ה'באייר תש"ח, בזמן שעם ישראל חגג על ההכרזה על הקמת המדינה, נודע לנו שהצבא המצרי החל בהתקפתו. במכת אש הראשונה על קיבוץ נירים השכן, תותחיו הרסו את כל ביצוריו מעל פני הקרקע. הבינונו שאי אפשר לסמוך על ביצורים שהכינונו מראש ובמשך כל הלילה, באדמת "לס" היבשה והקשה, חפרנו ובנינו רשת של תעלות הגנה. הכוחות המצריים עברו לידנו בדרכם לתל אביב והצליחו לסגור אותנו ואת נגב כולו במצור. המצור נפרץ רק אחרי חמישה חודשים, על ידי הכוחות שלנו. שנים מחברינו, גרשון קלו ונתן רוסי שהתנדבו יחד עם שמונה חברים אחרים להשתתף במבצע, נהרגו בקרב חוליקאת. הקרבות הסתיימו, הזוגות אחדים נשאו ונולדו הילדים הראשונים. נבנו בתים ונסללו שבילים, נשתלו עצי פרי, עצי נוי ודשאים. הרפת והדיר התבססו. גן הירק בו עבדתי, גדל וסיפק את תוצרתו ל"תנובה". יערה, בתום לימודיה הצטרפה אלינו, לידידה אחותה ולגיסה מקס והרומן שלנו התהדק. נישאנו בשעה טובה ואירית נולדה.אם כל כך טוב היה, מדוע עזבנו? ההגבלות על חיי הפרט בקבוצה החלו להציק, ה"לינה המשותפת" של הילדים עוד יותר והחלטנו לעזוב את גבים. הארון, השולחן והכיסאות שהיו בדירה , היו רכוש הקבוצה ונשארו בגבים. העמסתי את המיטה וחפצים אישיים שלנו ויצאתי לדרך. אחרי שבע שנים של עבודה קשה ומסורה, לא הייתי זכאי לקבל את הרהיטים שהיו בדירתנו או לירה אחת. ביום אחד, הפכנו מ"חברים" ל"בוגדים". מה שלקחתי איתי היה הסיפוק האדיר שהייתי חלק ביצירת ישוב פורח בנגב שהפך לחלק בלתי מעורער של מדינת ישראל. בשנת 1947 , זה לא היה מובן מאליו. יצאתי לדרך, לעפולה. יערה עם אירית בזרועותיה, תצטרף אלי באוטובוס. תמונות המבנים הראשונים צילם:חיים אושרי : בית הבטחון והצריפים הראשונים

חויות מגבים

חויות מביקור בגבים בימיה הראשונים - 1950 - כתב: דניאל ונטורה בקרתי בקיבוץ של אחי, גבים בנגב המערבי. הגעתי ממוסד דתי, כפר בתיה, לביקור בקיבוץ חילוני. זכרתי כי בשנת 1946 נסעתי מהמוסד הדתי לאחי ברמת יוחנן וננזפתי קשות. ובכן, בשנת 1950, בחופש הגדול החלטתי לבקר את אחי בקבוצה "גבים". באותם הימים לא הייתה תחבורה סדירה לישובי ה"נגב הצפוני". יצאנו באוטובוס מפאתי העיר יפו, זאת הייתה תחנת היציאה לישובי הנגב. עצרנו במסמיה, ליד האנדרטה. חנייה נוספת עשינו בוואדי שנקרא "מג'נון" היום נחל שיקמה, מצפון לשדרות. הוואדי היה מלא בוסתנים של ערבים מהכפר הנטוש הוג', אשר ברחו לרצועת עזה במלחמת השחרור. על אדמותיו בין השאר, חוות השקמים. היטבנו את ליבנו בענבים הטעימים ולעת ערב הגענו לקיבוץ. בלילה, היה ערב שבת, סיירנו בקיבוץ ראינו את המבנים, בית הבטחון, המאפיה וכמובן הרפתי|- ביום ראשון יצאתי עם אחי לעבודה בגן הירק, למדתי פרק באינסטלציה (המשרתת אותי עד היום) וכן שהייתי ברפת. כמובן, ההפתעה הגדולה היית החדר האוכל. על השולחן היו ירקות בשפע ועשינו סלט לתפארת. כל זה היה נחמד, עד שהצצתי למטבח וראיתי איך שחטו את התרנגולות ! ואז נזכרתי בהיותי שומר מסורת. בשר, כמובן לא אכלתי שם. גבים זכורה לי לטובה .

קטע מ"סיפור שלי"/small>