צילום: נעם עביצל
חַרְחֲבִינָה מַכְחִילָה- לצמח זה דו-פרצופיות עונתית. בתחילת החורף מגדל הצמח שושנת העלים רחבים צמודי קרקע. העלים נאכלים וטעמם דומה לזה של כרפס (שניהם בני משפחת הסוככיים). נאמר אודות המרור "למה נמשלו מִצְרִיִים כמרור? לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופם קשה" (פסחים, ל"ט: ע"א). על סמך פסוק זה, יש המציעים שהמדובר בחרחבינה מכחילה מאחר ועלי החרחבינה אכילים בעודם צעירים ואפילו נאספים בידי כפריים כירק סלט בעוד העלים הבוגרים מרים. לקראת סוף האביב העלים מתקשים מכחילים ונעשים קוצניים ואז עולה עמוד הפריחה הקוצני המצטיין בצבעו הכחול.
בכפרים ערביים מספרים: "במו עיניי ראיתי חרדון שהכישו נחש. רץ מיד החרדון אל צמח חרחבינה מכחילה, טעם ממנה וכך ניצל". אופן שימוש זה ידוע כבר מימי היוונים הקדמונים. מכאן גם שמה האנגלי של החרחבינה ""Snake Root (שורש הנחש). עד עצם היום הזה מטפלים, בכפר הערבי, הכשות נחש באמצעות פיזור אפר שורשי החרחבינה על מקום הפגיעה. פירוש שמה הערבי של החרחבינה המכחילה הוא "עקיצה סורי ממני" וכן היא מכונה "עשב העקרבים". לפי אמונה הרווחת בכפרים ערביים מובטח למי שיאכל עלי חרחבינה מכחילה במשך ארבעים יום שלא יינזק מהכשת נחש או מעקיצת עקרב.
כדי לסתור את מתיקות מחלת הסכרת, נהוג בארץ להשקות את החולים במים בהם בושלו צמחים מרים וביניהם גם החרחבינה המכחילה.
מתוך: אמוץ דפני ונעם עביצל "מכותרת ועד צמרת- 200 מלים על 200 צמחים" הוצאת פרדס. חיפה לרכישה: contact@pardes.co.il על אודות הספר: http://www.pardes.co.il/…
מהויקיפדיה[]
חַרְחֲבִינָה מַכְחִילָה (שם מדעי: Eryngium creticum) היא מין במשפחת הסוככיים. זהו עשב רב-שנתי הגדל בעיקר בבתות ובשדות נטושים בחבל הים-תיכוני. תפוצתו מגיעה גם לחבל האירנו טורני, ושם הוא צומח בהר הנגב בנחלים בעלי קרקע לס.
החרחבינה המכחילה עוברת שינוי בולט במשך עונות השנה. בתחילת החורף מפתח הצמח שושנת עלים רכים הראויים למאכל אדם. באביב מתפתח גבעול תפרחת, שעליו מצויים עלים קטנים וקוצניים. בשלב זה משתנה צבעו של הצמח לכחול-סגול והוא נשאר כך במשך כל חודשי הקיץ.
לכל פרח גביע בן חמישה עלים זעירים, כותרת בת חמישה עלים זקופים ומופרדים, חמישה אבקנים ושני עמודי-עלי. הפרי בעל שתי פרודות חד זרעיות, ובעת ההבשלה הוא מתפרק לשני זרעונים. הפירות אינם מתפזרים בהבשלתם אלא נשארים על הצמח. כאשר מתייבשים הגבעולים בסוף הקיץ, הרוח שוברת אותם ונושאת אותם על פני השדות. בדרך זו נפוצה החרחבינה המכחילה.
השם העברי חרחבינה מכחילה נגזר מהשורש ח-ר-ב, מלשון יובש, ואילו שמו הערבי שוכּ אל-עקרבאני (=קוץ העקרבים או עשב העקרבים).
הצמח היה ידוע כירק, ונמנה עם חמשת הצמחים הנזכרים במשנה שאדם יוצא בהם ידי חובת מרור בפסח: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. בחזרת בעלשין ובתמכה ובחרחבינה ובמרור" (משנה, מסכת פסחים, פרק ב, משנה ו). יש המזהים את ה"מתיק" כמיץ המתוק שנמצא בעלים הצעירים של החרחבינה או בשורש שלה: "המלקט עשבים לחים עד שיבש המתיק" (משנה, מסכת שביעית, פרק ט, משנה ו).
מרורום ?[]
לפי פרופ' זהר עמר חרחבינה או "חרחבינין" או "חרבינין" - הוא הירק הרביעי שניתן לצאת על ידי אכילתו מחובת מרור בפסח. הזיהוי אינו קל. וכך נוגדר בתלמוד ירושלמי, מסכת פסחים: "בחרחבינה רבי יוסי בר' בון אמר רבי יסי חלי[11] . ובתלמוד בבלי, מסכת פסחים, אומררבי שמעון בן לקיש:" חרחבינא אמר רשב"ל אצוותא דדיקלא" [12]. בשני המקרים קשה לזהות את השמות וכן לא ברור האם הכוונה לשם אחד או שניים.
רש"י מבאר:"אצוותא דדיקלא" - "סיב הגדל ונכרך סביב לדקל שקורין ווידיל"א (בצרפתית עתיקה:קנוקנת). מתאור זה וצמח דומה בשם " אצוותא חרוזיאתא" עולה מדטבר בצמח מטפס, הגדל בארץ ובצרפת, בבתי גידול לחים ונכרך בעזרת גבעוליו הדקים דמויי החבל על צמחים שונים או על עצמים אחרים ושמו חבלבלן המשוכות (Calystegia sepium).
אבו אלעבאס אלנבאתי, רופא ועשבונאי אנדולסי שבקר בארץ בשנת 1215. זיהה אותו עם צמח הגדל עד היום בהרי ירושלים חרחבינה מכחילה ( Eryngium creticum) - חידוש אשר אומץ גם על ידי מחדשי הלשון העברית. הרב יוסף קאפח סבור כי הוא הצמח אליו התכוון הרמב"ם בכותבו:"מאכל ידוע בן פלחי ארץ ישראל". עם זאת הוא מסתייג מזיהוי הצמח עם "קוצים" . הוא טוען שיש ירק מסורתי עם שם דומה.
זהר עמר סבור שמדובר באותו הצמח, אלא שהוא עובר התפתחות בזמן גידולו. בתחילת החורף עולים עלים ראשונים, גדולים יחסית, הם רכים, טעמם מרור - ניתן לאכלם חיים או לאחר שליקה במים. בשלב זה הם לא קוצניים. יש לנו עוד צמח מהסוג שחז"ל כינו :"תחילתו מתוק וסופו מר". ההסתיגויות מצמח זה נעות סביב העובדה כי צמח קוצני לא יכול להיות צמח אשר יוגדר למאכל בתור מרור.
רופא ספרדי מהמאה ה-13 מכנה אותו "שוויכת אבראהים" , דהיינו : קוץ אברהם במקום אחר הוא מכנה את החרחבינה הכחולה בשם: "אלקרצענה אל זרקא" בשם "הקוץ היהודי" , דהיינו: אלשוכה אליהודיה.
רבי יצחק אלפסי בפירושו למשנה מעלה את האפשרות כי החרחבינה היא אולי התלתן.