קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
חרוב מצוי (שם מדעי: Ceratonia siliqua) הוא עץ, ירוק עד, דו-ביתי, ממשפחת הקסאלפיניים, שמתנשא לגובה של 10 - 15 מטר. נופו רחב ועגול ותפוצתו באזורים נרחבים של ארץ ישראל, בגליל, הרי ירושלים ורכסי הכורכר. תכולת המים בפרי החרוב נמוכה במיוחד ומכאן שמו (בעברית יובש = חרבה), אם כי יש הסבורים שהשם ניתן על שום דמיון הפרי לחרב.
עצי החרוב פורחים באוקטובר וזהו העץ הים תיכוני היחיד שפורח במועד זה. לפרחי הזכר יש ריח אופייני. סיום ההבשלה באוגוסט של השנה לאחרי, ואיסוף הפירות בחודשים ספטמבר-נובמבר (ראו בתמונה). פריחתו אדומה או צהובה.
מוצאו של החרוב הוא במזרח הים התיכון והוא גדל גם במקומות אחרים לפרי ולנוי.
ההבדלים בין הזכריים והעקביים[]
- הפרחים הנקביים נישאים על ענפים וגזעים של צמחי נקבה. עצים ירוקי-עד בעלי עלים מורכבים עם זוגות של עלעלים גדולים.
- הפרחים הזכריים ניכרים בקבוצות בנות 5 אבקנים; הם מצויים על עצי-זכר.הפרחים הזכריים ניכרים בקבוצות בנות 5 אבקנים; הם מצויים על עצי-זכר.
פרי החרוב[]
לחרוב פרי דמוי תרמיל באורך של עד כ-20 סנטימטר, שמכיל בין 10 ל 15 זרעים. זרעי עץ החרוב דומים זה לזה, ובעלי משקל דומה, דבר שהפך אותם בימי קדם למידת משקל אוניברסלית. בתנ"ך, זרע חרוב, הקרוי גֵרָה, הוא מידת המשקל הקטנה ביותר. מקורה של מידת המשקל הסטנדרטית לאבני חן, הקרט, שערכה 200 מיליגרם, גם הוא בזרעי חרוב, והיא קיבלה את שמה משם העץ ביוונית - קרטוניה.
תנובת עץ אחד יכולה להגיע ל-120 קילוגרם פרי. פרי החרוב משמש בראש ובראשונה למאכל בהמה. כיום קולים וטוחנים את פרי החרוב, ויוצרים ממנו אבקת חרובים, שממנה מכינים מוצרים שונים בתעשיית המזון, כמו שוקולד חרובים, שנחשב כחטיף בריאותי. גומי המופק מפרי החרוב משמש בתעשיות שונות ובהן טקסטיל, מזון, תרופות, עור וקוסמטיקה.
החרוב | |||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
ערך תזונתי ל-100 גרם | |||||||||||||
קלוריות | 222 קק"ל | ||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
|
החרוב בארץ ישראל[]
החרוב לא מוזכר בתנ"ך, ואף לא זכה להיכלל בין הפירות שארץ ישראל נשתבחה בהם. בעבר אף חשבו שהוא אינו עץ ארצישראלי טבעי, אלא הובא לארץ ישראל על ידי הרומאים לפני כ-2,000 שנה. אולם מגוון ממצאים ארכאולוגיים ופלינולוגיים, וכן דפוס הופעתו של הצמח באזורים טבעיים, מעידים כי מוצאו הטבעי הוא באזור מזרח הים התיכון, כולל ארץ ישראל. עם זאת, נראה שבתקופה הרומית חלה עלייה משמעותית בנפוצותו בארץ ישראל וסביבתה, ואז אף החל גידולו על ידי חקלאים.
למרות האמור, יש המוצאים רמז לחרוב בספר ישעיהו פרק א' - "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו, כי פי ה' דבר".
בניגוד לאי-אזכורו בתנ"ך, החרוב מוזכר פעמים רבות בתלמוד ובספרות המדרשית. כך בסוגיית "תנורו של עכנאי" מסופר על רבי אליעזר, שעשה נס בחרוב וגרם לו לזוז ממקומו[1]. עוד מסופר על רשב"י ובנו שברחו למערה בגליל מפני הרומאים, וניזונו שנים ארוכות מפרי עץ זה[2]. עוד מוזכר שחוני המעגל ראה אדם נוטע חרוב ותמה עליו[3], כיוון שהעץ היה אמור לתת פירות רק לאחר 70 שנה מזמן נטיעתו כפי שמוזכר בבבלי,[4] (נתון זה עומד בסתירה לעובדה שהחרוב מניב לאחר כ-6 שנים. יש המסבירים זאת לאור העובדה שהחרוב הינו עץ דו-ביתי: מדובר כאן בעץ בודד, שאכן לאחר תקופה של כ-70 שנה מניב פרי על אף שאין עץ מהמין השני בסביבתו[דרוש מקור], תופעה זו מתרחשת מכיוון שע"פ מחקרים עץ החרוב משנה את מינו כל 70 שנים, והיא נוצרת מכך שהעץ מפרה עצמו ל70 שנים בכל פעם, ולאחר מכן "מחכה" 70 שנים). על כך ענה אותו אדם לחוני: "כשם שנטעו אבותי לי, כן נוטע אני לבני".
יש הטוענים שהארבה אשר אכל יוחנן המטביל היו בעצם חרובים. מכאן שמו - "לחם יוחנן".
חרוב מצוי הוא צמח מוגן בישראל.
תכונות רפואיות[]
ברפואה העממית יש המשתמשים בחרוב כתרופה נגד שלשול, פצעים בפה, סוכרת, מחלות כלי הנשימה, שיעול חריף ולמניעת דימומים פנימיים.
מקורות[]
- Lipshchitz, N. 1987. Ceratonia siliqua in Israel: an ancient element or a newcomer? Israel Journal of Botany 36: 191–197
- Zohary, Daniel 2002. Domestication of the carob (Ceratonia siliqua L.), Israel Journal of Plant Sciences 50: S-141–S-145
קישורים חיצוניים[]
- על החרוב פורטל הבריאות הישראלי
- חרוב מצוי, באתר "טיולי"
- חרוב מצוי, באתר "צמח השדה"
- עוזי ליבנר, חרובי שקמה, חרובי צלמונה וחרובי גדורה: בין גאוגרפיה לבוטניקה, קתדרה 109, ספטמבר 2003, עמ' 184-175
- ש. יוסף וייצן, חוני המעגל, החרוב וט"ו בשבט, באתר ישיבה, שבט תשס"א
הערות שוליים[]
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נט, עמוד ב
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לג, עמוד ב
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג, עמוד א
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ח, עמוד א