|
|
|
|
מבט מקרוב |
מבט מעל |
אחד האתרים החשובים והמעניינים בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. לאחר שעמדה נטושה במשך עשרות שנים, חזרה החצר לפעול ביוזמתן של המועצה לשימור אתרים, המועצה האזורית עמק הירדן והעמותה לשחזור חצר כנרת. החצר הוקמה בשנת 1908 על אדמות דלייקה ואום-ג'וני במטרה להכשיר בה פועלים חקלאיים יהודים להתיישבות קבע. חצר כנרת הייתה מעין מעבדה, כוך היתוך בו התגבשו הניצנים הראשונים של רעיונות חברתיים, כמו הקבוצה, הקיבוץ והמושב. כאן חיו ופעלו אישים מרכזיים בתולדות היישוב בארץ: א.ד. גורדון, רחל המשוררת, האגרונומית חנה מייזל, ברל כצנלסון, זלמן שז"ר ועוד.
מה באתר: במקום פועל מרכז מבקרים והדרכה למורשת העלייה השנייה וההתיישבות בעמק הירדן. הסיור באתר כולל את מבני החצר, חדר האוכל, האסם, חוות העלמות, החאן וסרטון על רחל המשוררת.
לקהל הרחב: סיורים מודרכים והיכרות עם ההיסטוריה המרתקת של המקום, האישים והרעיונות שצמחו בו, התרשמות מעבודות השיקום והשחזור וביקור באתרים בולטים נוספים באזור (בית העלמין המפורסם של כנרת, בית המוטור בכניסה לקבוצות כנרת, ביתניה עילית ועוד).
תולדות האתר[]
החצר בחאן (בשם "אלדליקה") שנבנה בשנות ה-80 של המאה-19 ושימש כמלון אורחים. ב-1908 נוספו מסביב לחאן מבני החצר, כך שנוצרה חצר מוקפת מארבעת עבריה במבנים וסגורה כלפי חוץ. בין המבנים שהוקמו: חדר האוכל, מטבח, מבני המשק, כולל האסם, מבנה שירותים, בית הפקיד, בית העלמות, ומבנים למגורים. במסגרת העבודות הנוכחיות יחוזקו, בין השאר, החאן והאסם.
המקור: דוד הכהן Ynet
מהויקיפדיה העברית
האגרונום משה ברמן התמנה למנהל החווה מטעם המשרד הארצישראלי וקבוצת פועלים עבריים, שקודם לכן עבדה איתו בבן שמן, נבחרה לעבד את אדמת כנרת. בהמשך הגיעה לחווה קבוצה מפועלי רחובות בהנהגת בן ציון ישראלי, מאיר רוטברג ונח נפתולסקי ("שלישיית יחד"). בקבוצה זו הגיעה לראשונה לכנרת רחל בלובשטיין היא רחל המשוררת. תחילה חשב ברמן כי כבר בשנה הראשונה יהיו רווחים אך בתום כשנה, ב-1909, החלה מתיחות בין ברמן לפועלים ושנת המשק הראשונה הסתיימה בהפסדים. חלק מפועלי רחובות ובהם "שלישיית יחד" עזבו את החווה ועברו לגור ולשמור ב"בית המוטור" עקב מתיחות זו. בעקבות העימותים החליט רופין ב1910 לעשות ניסוי על אדמת אום ג'וני, בהקמת חווה שתימסר לניסיון לשנה לקבוצת פועלים אשר תנהל את המשק ותעבד את האדמה על אחריותה. ועד החורש קיבל את ההצעה וכך הונח היסוד לקבוצה הראשונה, "אם הקבוצות" - דגניה.
ב-פברואר 1911 פתחו הפועלים בשביתה נגד ברמן אותה ארגנו ברל כצנלסון ויוסף בוסל. רופין הגיע למקום והחליט לפטר את ברמן וכמו כן להחליף את כל צוות הפועלים. קבוצת הפועלים שהקימה בעצמה את המקום עזבה. לחווה הגיע האגרונום יואל גולדה וקבוצת פועלים חדשה. אך מצב החווה לא השתפר ורופין הגיע למסקנה שיש לשנות את גידול התבואה לגידול אחר. היחסים בין גולדה והפועלים השתפרו. בעיית החווה הייתה שאדמותיה הטובות נמסרו לדגניה, וברשותה נשארה אדמה פחות טובה.[1]
בשנת 1911 חכרה חנה מייזל שוחט שטח אדמה סמוך, על מנת להקים חווה לימודית בשם "חוות העלמות", להכשרת פועלות לעבודה חקלאית כדי שתוכלנה לעזור לבעליהן האיכרים או להתפרנס מחקלאות בכוחות עצמן. בחווה הקצו לה ולשש התלמידות הראשונות שני חדרים. כעבור שנה, מספר התלמידות גדל לכ-15. החוויות של רחל המשוררת מהחווה באו לידי ביטוי בשיריה. מבנה החווה הוחרם על ידי השלטון הטורקי במלחמת העולם הראשונה ולא נפתח מחדש בתום המלחמה.
בשנת 1912, לאחר שהייה בחדרה ובגליל, הובאו לחווה על ידי שמואל יבנאלי קבוצת משפחות יהודיות מתימן שכונו בשם "תימני כנרת". המשפחות חיו בתנאים גרועים, אך המשיכו להתגורר במקום למרות הקשיים.
בשנת 1912 החווה עברה לקבוצת עולים מארצות הברית בראשות אליעזר יפה, שנקראה "האיכר הצעיר", קבוצה זאת התפרקה. בשנת 1913 עמדה החווה לקרוס כלכלית, לצורך הצלת החווה הזעיק רופין מכפר אוריה את בן ציון ישראלי וחבורתו. קבוצה זאת הגיעה לחווה ב-2 בנובמבר 1913 וייסדה בה את קבוצת כנרת. ביניהם היו א.ד. גורדון, בן-ציון ישראלי ויוסף זלצמן.[2]
בשנות מלחמת העולם הראשונה, השלטון הטורקי גרש יהודים רבים מהגליל, וחלקם הגיעו לאזור החווה. הם עבדו בעבודות ציבוריות, בין היתר בבנייה ובסלילת כביש טבריה-צמח, שהיוו יסוד מקדים להקמת חברת "סולל בונה". עקב הרעב בארץ, יזמו מאיר רוטברג וברל כצנלסון איסוף תבואה בצריף מיוחד בחווה, חלוקתו לצרכנים ומכירת עודפים להסתדרות פועלי יהודה ברווח נמוך. צריף זה היתווה את הדרך לפיתוח רשת קמעונות לפועלים בשם "המשביר" שהחל לפעול ליד דגניה. בשנת 1919 נעשה ניסיון ליצור בחווה קבוצה גדולה בשם "קבוצת השישים", מאיחוד בין חברי הקבוצה הקיימת לבין הפועלים שעבדו מחוצה לה. כשנתיים לאחר מכן עזבו מרביתם למען ייסוד עין חרוד, שהיה הקיבוץ הראשון שהוקם במתכונת "הקבוצה הגדולה".
בכינוס של מפלגת "אחדות העבודה" בחווה במאי 1920, הוחלט על הקמת ארגון "ההגנה".
לאחר שהחווה ננטשה, הגיעה ב-1922 קבוצת חלוצים מהעלייה השלישית בשם "קבוצת וילנה". ב-1926 הקבוצה עברה לגבעה הסמוכה, והחווה שימשה מקום משכן זמני לגרעיני אפיקים, עין גב ומעגן לפני עלייתם להתיישבות.
לאחר קום המדינה מ-1950 ועד ל-1974 שימשה החווה כבסיס צה"ל. לאחר מכן היא שוחזרה, הוכרזה כ"אתר שימור לאומי", ונפתחה במתכונתה הנוכחית ב-2007 [3]. כיום המקום משמש כמוזיאון וכמרכז חינוכי ערכי פתוח למבקרים.
תמונות היסטוריות של החווה[]
- עוד תמונות באתרי ויקישיתוף מטה
אתרי האזור[]
מכון אבשלום אתרים מספרים בין דגניה לכנרת תלם נתן
מכון אבשלום קורס אתרים מספרים הסטוריה, ההתיישבות היהודית בראשית המאה ה 20, ביתניה עילית, חצר כנרת, אום ג'וני, ראשיתה של דגניה,בית המוטור, בית הקברות בכנרת. צילם וערך תלם נתן דצמבר 2012
תמונות[]
באתר ויקישיתוף יש תמונות של החווה לפי הסיווגים הבאים:
תמונה פנורמית[]
הזז את הסרגל ותראה את חצר החווה בזוית של 180 מעלות - מבט ממזרח למערב
לקריאה נוספת[]
מחקרים:
- גרשון גרא, חצר כנרת ואנשיה. אוסף מקורות וסיפורה של חצר כנרת.
- מוקי צור, תאיר זבולון וחנינא פורת, כאן על פני האדמה. קטעי מקורות וסיפור ראשיתו של הקיבוץ , קטעים ממכתבים, מסמכים וסיפורים מהעלייה השנייה ועד לתחילת מלחמת העולם השנייה.
- מרדכי נאור, כנרת - החווה והחצר - מערש ההתיישבות לאתר שימור, הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2011
- ברכה חבס, החצר והגבעה, מספר על תולדות קבוצת כנרת מראשיתה. הוצאת עם עובד, 1968
סיפורים ושירים:
- שולמית לפיד, חוות העלמות. רומן המספר על חייה של צעירה העובדת בחווה.
- רחל בלובשטיין, שירת רחל. אוסף שירים.
קישורים חיצוניים[]
- מרגלית שילה, התכניות להקמת חוות-הלימוד החקלאית הציונית הראשונה והביקורת עליהן, קתדרה 19, אפריל 1981
- בן-ציון, לתולדות החצר, "דבר"
- חצר כנרת שלנו, יומן הרשת של צוות חצר כנרת
- חצר כנרת, אתר המשרד להגנת הסביבה
- דוד הכהן, מתחילים לשקם את חצר כנרת, באתר ynet, 22 במאי 2005
- דוד הכהן, חצר כנרת ההיסטורית עוברת מתיחת פנים, באתר ynet, 20 בפברואר 2007