חיים ודפנה לוי

דפנה חגגה יובל חמישים בחוג המשפחה בגבעת שמואל ביום י"א באב תש"ע

דפנה – בתנו הבכורה נולדה בירושלים בתשעה באב תש"כ. היה זה בבית חולים "שערי צדק" הישן – היום מבנה רשות השידור. האחות בחדר הלידה הייתה כנראה רגילה לאבות הנבוכים הממתינים בפעם הראשונה ליד חדר הלידה וכך היא השמיעה לי באוזן פעמים אחדות " "יש לך בת". עד שהיה לה ברור שאני הבנתי זאת. בישרתי על כך למשפחה. כבר עבדתי בבנק לאומי, כך שהיה לנו אמצעים כדי לקנות את צרכי התינוקת החדשה. האימא של רבקה, סבתא טובה ז"ל, הגיעה חיש מהר מנחלים עם עופות וביצים, כמקובל. כל זה בתחבורה ציבורית: מהבית במושב נחלים לכביש הראשי ברגל, משם באוטובוס לרמלה ולירושלים ושוב באוטובוס לשיכון רסקו. היום קשה להאמין איזה מאמץ היה כרוך בזה. סבתא טובה עשתה כן, פעמים רבות, מבלי לחשוב אפילו שאפשר לנהוג אחרת. יהי זכרה ברוך.

בירושלים

רצינו לעשות לדפנה אמבטיה. נסעתי עם הווספה לטיפת חלב ובקשתי כי אחות תבוא להדריך את רבקה. האחות שאלה אם יש מישהי בבית ואמרתי " האימא שלה" האחות שאלה האם לו ניתן לקבל מהאימא עזרה? האחות אמרה לי שאם היא גידלה שלוש בנות בעבר היא יכולה גם לעשות אמבטיה לבת שלך. כך חטפתי מקלחת קרה. האחות השיבה לי, בחור צעיר, סמוך על סבתא, אינטואיציה כמו שלה גם לנו אין. אסיים את הסיפור, שפעם התבקשתי לשעות אמבטיה לדפנה. היה זה הפעם הראשונה והאחרונה ואחת יותר מדי שרחצתי את ילדי. איני זוכר האם היא התקררה או נכוותה אבל הצעקות הגיעו לשכנים..

בשיכון רסקו, מעוז החילוניות, לא היו מוסדות חינוך דתיים. גם הבטיחו לנו שלא יהיו.. בית כנסת קטן היה בקומת מרתף של בנין. אני התפללתי בשטיבל של פליטי העיר העתיקה בקטמון. (קיים עד היום). גיליתי אז חידוש מבריק: בשבת בבוקר אפשר ליישון עד מאוחר ועדיין למצוא מניין לתפילת שחרית. היו לנו שכנים חביבים: מעלינו משפחה ספרדית מסורתית, אשר לימדה אותנו כי בראש השנה לא נוהגים לישון בצהרים. בראש השנה הם נהגו כך שלא יכולנו להירדם בצהרים. משפחה אשכנזית חביבה, אשר בעלת הבית התחברה לרבקה והן רחשו זה לזה ידידות רבה. הבן שובב, אשר היה לימים היה אישיות רדיופונית ידועה.

בבני ברק

עברנו לבני ברק, לדירה ברחוב ישעיהו הנביא 12. היה זה בתקופה של "פשיטות רגל" בבניה והבניין היה שייך לכונס נכסים. בתהליך הרכישה היו לי לא מעט פרפורי בטן, שמה נצא קרחים מהדירה בירושלים, שנמכרה ב-20.000 לירות ומהדירה בבני ברק שטרם נמסרה לנו – במחיר של 30.000 לירות. בזמן הביניים גרנו בנחלים. את הווספה מכרתי מייד לחלקים ב-100 לירות, פשוט אחרי שהתרגלתי לנסוע ברחובות ירושלים, הנסיעה בתל אביב הייתה סכנת נפשות.

דפנה למדה בבני ברק בבית ספר "משואות", המשיכה בתיכון העירוני, אז לא היו אולפנות. בתיכון העירוני לימדה אותה אנגלית המורה לאנגלית שלי מ"כפר בתיה". במרוצת השנים הוא כבר למדה איך ללמד. היא שמחה לשמוע כי התלמיד שהוצא מהכיתה ב"כפר-בתיה" , כאשר החלה ללמד אנגלית, בסופו של דבר למד אנגלית ואפילו סיים לימודים באוניברסיטה. דפנה הייתה ב"שירות לאומי" במושב אלייכין ליד הדודה שלה, חמי פלג מכפר הרואה. כך הכירה גם את "ישראל השנייה". בסיום השירות החלה ללמוד בסמינר למורות שנפתח אז בפתח תקוה - "מכללת אורות".

חיים ודפנה לוי

יום אחד, בתנו בכורה, בשרה לנו כי מצאה את בחיר ליבה: בחור חמוד מבת-ים שהיה מרכז אזורי בתנועת הנוער "בני עקיבא". שמחנו, הגיע הזמן כי להקים דור חדש במולדת, דור המכיר את ה"גלות" רק מהכתובים. כמובן רצינו לדעת מיהו החתן, ואכן כעבור זמן קצר הופיע בביתנו בבני ברק, חיים לוי, בנם של יעקב ז"ל ושל אלגריה, אז, תלח"א : בחירה טובה, זיווג נאה ואכן היה לנו נחת. רצינו לדעת מי המשפחה השותפה להקמת הבית החדש. הגענו לביקור בביתה של האימא, אלגריה, אשר מגדלת חמישה ילדים, לבד, כבר למעלה מעשר שנים.

היה לי גיס בירושלים , שלמה אבורביע ז"ל, אשר מוצאו היה מהסביבה בה היה חי אביו של חיים – מרוקו הספרדית. שלמה יצא בשליחות חינוכית לשם. הוא היה מספר על עושר החיים התרבותיים והיהודים בגלות זאת. הייתה לי עוד הזדמנות להכיר את הרקע של המשפחה, כאשר קבוצת משקיעים מצפון אפריקה הקימה את בנק "אוניקו" והיה לי קשר עימם מטעם בנק לאומי. וכמובן הכרתי את חבר הכנסת דניאל לוי, אשר בדמותו הזכיר לי את אבי ז"ל. על רקע זה בא המפגש שלנו עם אלגריה בבתינו בבני ברק. היא הייתה מלאת שמחה על כך שהיא זוכה לחתן בן נוסף. כל חייה היו מוקדשים לגידול ילדיה. וכמובן השיא של שאיפותיה היה נישואי הילדים והולדת הנכדים. נוכחנו בכך כאשר בקרנו בחתונות של הבנים האחרים. בשבת חתן היינו אורחים בביתה בבת-ים ונהננו מהשולחן הערוך, ממאכליה המיוחדים ומהחביבות ששרתה על פני כולם. היו עוד שמחות ותמיד היא הקרינה: אדיבות, קורת רוח וכבוד.

בשנים הבאות שמענו על כישוריה בתור אימא לרבים, אשר באו לביטוי בהיותה בצרפת. היה זה במפגש מיוחד שנערך בבת-ים עם בוגרי מוסד הילדים מהעיר שטרסבורג בצרפת. בעלה המנוח, יעקב לוי ז"ל היה מנהלו של המוסד ואלגריה מנהלת משק הבית. באירוע זה שמענו רבות על פועלו של אבא של חיים שלא זכינו להכירו. במוסד מעין זה, המוכר לי אישית, קיימת חלוקת עבודה: המנהל אחראי על החינוך, הלימודים ועל ארגון הבית. כל זה מסגרת חשובה. אך עדין המקום נשאר המקום בגדר "מוסד" ועבור הילדים "אם הבית" היא המעניקה את החום האנושי. היא, האימא, לכל דבר, בנוסף לאחריותה למשק הבית. במפגש עם הבוגרים היה נעים לשמוע את הזכרונות של הבוגרות ואת היד החמה של אלגריה. יצאנו מהמפגש מאושרים. אכן היה לנו, מזל (ונטורה) שחתננו לחיים היה ממשפחת יעקב ואלגריה לוי.

עברו שנים והמחלות החלו לתקוף את אלגריה יקירתנו. קומתה כפפה, פחות מהמצופה בגילה, רוחה נשארה איתנה – אפילו עברה לגור בישוב חדש, אפרת, ליד משפחת בתה האהובה, דינה הניג. היא המשיכה להקפיד על הופעתה, על בקוריה אצל בניה ונכדיהם וכן להשתתף באירועים משפחתיים – כולל הטיולים שהמשפחה המורחבת הקפידה לערוך בחול המועד. האופטימיות בצל המחלות הייתה נסוכה על פניה, גם בזמנים הקשים. את זה לא נשכח. יהי זכרה ברוך.

אפיקי חינוך

באמצעות המעקב אחרי משפחת לוי נוכל לעקוב אחרי מגוון אפיקי החינוך הקיימים במערכת..

חיים לוי למד בישיבת ההסדר "הר עציון" . במסגרת הישיבה למד הוראה ב"מכון יעקב הרצוג להכשרת מורים". בשנות ה-90 הצטרף המכון לתהליך האקדמיזציה של המכללות להוראה, הוסמך להעניק תואר ראשון בהוראה (B.Ed.) והפך למכללת יעקב הרצוג. זו הייתה הפעם הראשונה ששיעורי גמרא ישיבתיים הוכרו לקבלת נקודות זכות אקדמיות. חיים סיים לימודי תואר שני ב"טורו קולג ישראל". היום, חיים לוי, הוא מנהל בית ספר " נועם" בנתניה. בית הספר הוקם ומנוהל על ידי עמותה הקובעת את תוכן הלימודים, מסגרת שעות הלימוד, שכר הלימוד ומשפיע על בחירת המורים – כמעט, בית ספר פרטי לכל דבר, כמובן כפוף למגבלות המוסדיות.

אולי מעט על רשת – רשת בתי ספר ממלכתיים בעלי דגש תורני - "נועם": הרעיון להקמת בתי ספר אלה הבשיל בישיבת 'מרכז הרב'. המטרה הייתה להקים בתי ספר תורניים, שישימו דגש על לימודי קודש יותר מאשר בחינוך הממלכתי דתי. היה אז מצב מביך: לבוגרי הישיבה לא היה לאן לשלוח את הילדים: חלקם שלחו לחינוך העצמאי כדי לקבל את הצד התורני, ואת הצד הציוני השלימו בבית. אחרים, שלחו את בניהם לחינוך הממלכתי-דתי כדי לקבל את הצד הציוני, ואת הצד התורני השלימו בבית. אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה. היה צורך במוסד שישלב את הציוני והתורני, וכך הוקמה הרשת. התפתחות בתי הספר 'נועם' לוותה בחבלי לידה קשים.היו מחלוקות קשות בתוך קהילות ברחבי הארץ. אנשים נקרעו בין הממ"ד לתורני. כמה עשרות שנים עברו מאז התקופה הקשה של ההתחלה, וכיום מחזיקה הרשת 30 בתי ספר של 'נועם', ועשרים מוסדות 'צביה' – אולפנות וישיבות תיכוניות הפזורים ברחבי הארץ.

חיים ודפנה היו שנים אחדות בבית ספר יהודי באינדיאנפוליס בארצות הברית ונוכחו לראות איך פועל בית ספר פרטי. המעניין שהיה בו, שכל מורה היה צמוד לכיתה משעת בוא התלמידים לבית הספר, בערך 8:00 עד עזיבתם בשעה 16:00 , כולל הפסקות. אחריות המורה לתלמידים היה מירידתם מהאוטובוס עד לעלייתם לאוטובוס בסוף היום. השכר היה בהתאם אך המאמץ היה ניכר. לא פלא שהמורים התחלפו בקצב מהיר. אגב, להבדיל ממדינת ישראל, ממשלת ארה"ב לא השתתפה במימון לימודי בית הספר, מאיר כי חוקת המדינה קובעת שבית ספר שאינו פתוח לכלל הציבור אינו זכאי לתמיכה ציבורית. בבית ספר זה למדו רק תלמידים יהודים. הדבר הכביד כספית על ההורים והדבר מסביר, בין השאר, את בעיית החינוך היהודי בגולה.

דפנה למדה במכללת "אורות". מכללת "אורות ישראל" היא מכללה תורנית אקדמית לחינוך המעניקה תארי B.Ed M.Ed. המכללה משלבת לימודים אקדמיים עם לימודים תורניים ברמה גבוהה. מכללת אורות זכתה להכרה בקרב הציבור הממלכתי דתי בישראל כמכללה, המקנה כלי הוראה, ברמת מיומנות גבוהה וכמספקת אווירת לימודים רצויה. בוגרות המכללה מוכרות כבעלות הכשרה מקצועית גבוהה, ומתאפיינות בהתנהגות בעלת צביון ייחודי, שיש בו שילוב של תורה ומצוות, מידות טובות, אהבת הזולת, העם והארץ. (מתוך אתר האינטרנט). בסיום הלימודים החלה ללמד בבית ספר ממלכתי דתי.

במרוצת השנים דפנה עברה להיות רכזת ב"אגודה להתנדבות בעם" המטפלת בהצבת בנות בוגרות האולפניות לשירות הלאומי. התפקיד מחייב גישה חינוכית מתאימה לנערות בוגרות, אשר לראשונה יוצאות מה"בועה" הדתית אל החיים החילוניים – עם כל המשתמע מכך. כמובן, במקצוע זה נידרש מהמרכזות גישה מיוחדת לשם השגת אימון הבנות בגיל ההתבגרות תוך יצירת קשרי עבודה נאותים עם הממנוים עליהן.

ברשימת מוסדות החינוך שמשפחת לוי נוטלת חלק בהן אוכל להוסיף את האולפנה לבנות "צפירה", בה למדה יפעת. היא המשיכה בשירות לאומי כקומונרית ב"בני עקיבא" בת-ים וזכרון יעקב תוך מתן ושיעורי עזר לתלמידי בית ספר. עתה היא מתחילה את הלימודים באוניברסיטת בר-אילן : גיאוגרפיה וכמובן, מינהל חינוכי. יעקב ויהונתן למדו בישיבה תיכונית, ללא פנימייה, בקרית הרצוג בבני ברק. יעקב ממשיך בישיבת הסדר ב"שפיר". ואחרונות חביבות, יערה ויובל, הלומדות בבית ספר ממלכתי תורני חדש בגבעת שמואל.

משפחת לוי

• יפעת לוי
• יעקב-אביחי לוי
• יהונתן לוי
• יערה לוי
• יובל לוי

עשרים וחמש שנות נישואין

ראו ערך מורחב:לחיים ודפנה לוי - 25 שנה לנישואים

• המקור: אוסף תמונות

ברכת האימא

ביובל החמישים האימא של דפנה סקרה את האירועים החשובים בחייה
דפנה בתנו קידומת החליפה והערב יובל אנו חוגגים לה והנה לפניכם ההתחלה בירושלים.
בשנת תש"ל, ביום שלישי, ט' באב נולדה הילדה בבית חולים שערי צדק בירושלים (היום משכן רשות השידור). ביום בו עתידה לבוא הגאולה. האימא הגיע לבית חולים בלילה והאבא בבוקר עם הווספה רץ לבית חולים לשמוע את הבשורה. נרגש עלה לקומה השנייה, המתין ליד חדר לידה ואחות יצאה לקראתו. היא הבחינה בהתרגשות והכתיבה: "נולדה לך בת 3,060 ק"ג ועכשיו רוץ לבשר לעולם". טלפון לא היה ומברקים נשלחו ליעדם.
בתור ילדה סקרנית היה חבל לה לפספס את האירוע. לאוויר העולם לצאת הקדימה, החלטנו לקרוא לה בשם דפנה (ולא גאולה, כי זה שם חמוד ונאה שכנראה מהשמים יאה .
אבא:סבתא טובה עלתה מייד לירושלים, עם תוצרת המשק ושאר אביזרים שלתינוקת דרושים. סבא עסק בנושא אחר: האם ניתן לקרוא לילדה בשם חסידה, פרומה או דתייה כמו הסבתות היקרות. ניסינו להציע שני שמות לילדה, אך לסבא זה לא נראה. עד לשבת נחמו נפלה ההכרעה ושמה בישראל היה דפנה. לא העדפנו שם אחר.
בגיל מוקדם היא כבר צברה אוצר מילים מכובד, מכל אשר שמעה בבית. וכך היה עלינו להיזהר בלשוננו. אבא נהג ללכת לכתבנית בשם רותי כדי שתדפיס לו את עבודת הגמר באוניברסיטה. וכך כאשר דפנה נשאלה אפוא אבא, היא השיבה:"אצל רותי".
אימא: בגיל שלוש הלכה לגן של הגננת רבקה. נכנסה לגן ברצון ללא בעיות. כאשר אימא עזבה לא היו בכיות. אך היה ברור לנו כי בשכונה שגרנו, שכונת רסקו, לא יהיה גן ילדים דתי ולא בית ספר דתי וכן היה ברור לנו כי אנחנו עומדים לעבור דירה.
ביום ראשון, י"ז באדר תשל"ד, נולד האח של דפנה, עמי. מהרגע הראשון היא קבלה אותו בשמחה והיא בת שלוש שנים ותשעה חודשים.
כעבור זמן מה אכן עברנו מירושלים לבני-ברק. דפנה מצאה חברות חדשות ועימם הלכה לגן הילדים, לבית ספר עממי, לתיכון ואפילו לתנועת עזרא.
בגיל 6 בדרך לבית הספר חצתה את הכביש ונהג אוטובוס (לימים תושב קדומים) פגע בה במעבר חצייה. הוא הביא אותה אלינו הביתה על ידיו והתנצל. בחנינה שניתנה אחרי מלחמת ששת הימים בוטלה התביעה נגדו אך חברת דן שלחה לנו שיק בסך 700 ₪ ושטיח יפה נפרש בסלון ביתנו.
אבא: ביום רביעי, ערב סוכות תשל"ו, הצטרף למשפחה צביקה. כאן כבר יכולנו לבוא לקראת הסבים בבחירת השם, השם של הסבא צבי.
באביב של אותה שנה פרצה מלחמת ששת הימים. המתח היה רב. המילואים גויסו מהצפון ועד הדרום ואפילו אבא היה בהג"א בני ברק. ולכן זכה לקבל את אות המלחמה. בזכות אבינו שבשמים ניצלה המדינה וניגפו האויבים שזממו להריסה. צבא הגנה לישראל נלחם כהלכה וחלקי ארץ ישראל שבו לרשותנו חזרה.
בקיץ נסענו לראות את המקומות הקדושים המשוחררים. עלינו לירושלים, בקרנו בעיר העתיקה, התרגשנו בכותל, עלינו להר הצופים וראינו את הר הבית ואת הר הזיתים . נסענו לחברון, בדרך עצרנו בבריכות שלמה ובקרנו במערה המכפלה. היה זה הסיור הראשון שלנו בשומרון ויהודה. דפנה הייתה צעירה מדי כדי להתרגש אך יש לציין כי היא ועמי התנהגו למופת. הם קבלו דוגמא אישית ומאז הם מטיילים בארץ לאורכה ולרוחבה.
ביום שלישי, ה' באב תשכ"א הצטרף למשפחה אייל. הוא נפטר ממחלה בגיל 20. יהי זכרו ברוך.
אימא: בשלוה עברו עוד שנתיים ועוד שנתיים והנה הנערה כבר בת מצווה.
כפי שסיפרנו קודם, דפנה הייתה חניכה בתנועת עזרא, ומאוד אהבה חיי חברה. גם הייתה למדריכה בתנועה, השתתפה בטיולים ובמחנות קיץ.
כאשר הייתה בכיתה ח' פרצה מלחמת יום הכיפורים, מלחמה קשה עם הרבה אבדות בצפון: אזור רמת הגולן ובדרום: תעלת סואץ בחצי האי סיני. מדינת ישראל הייתה במצב קשה ומסוכן. ושכנינו הסורים כבר היו בדרך לעיר טבריה. בדרום נכבשו המוצבים שלנו על שפת תעלת סואץ ורבים מחיילינו נפלו בקרב או בשבי. אך גם כאן בחסדי ה' נעצרו האויבים והניצחון היה בידינו.

שרות לאומי

הימים והשנים חולפים, הלימודים מסתיימים עם בחינות הבגרות. המסלול הבא הוא "שרות לאומי". דפנה בחרה לעשות את השירות בעבודה סוציאלית ביישוב אליכין ליד כפר הרואה. היא ליוותה משפחות במצוקה ועם חיי הסבל שלהם התמודדה. מאד הצטערה שהמדינה לא סייעה (כך היה בתקופה ההיא). התוכנית של דפנה ללמוד: עובדת רווחה, נגנזה. והוחלפה ללימודי חינוך וכך החלה ללמוד חינוך מיוחד במכללת "אורות".

30 שנות נישואין

אם רק תאמרי - יום נישואין 30 לחיים ודפנה

ברכת האם
בס"ד 30 שנה לזוג הצעיר – חיים ודפנה לוי

בשבח והודיה לה' יתברך, שזיכה אותנו לחגוג ל' שנים לזוג במבורך...הל'מד הוא לפני המ' אי"ה שנזכה עוד 10 שנים לחגוג 40 פה כולנו יחדיו... ה"למד" מלמד שזו משפחה לומדת ומלמדת כולל הצאצאים, שלומדים ומשקיעים.

ואיך הכל התחיל ? נספר רזין דרזין בחרוזים. לדפנה היו כמה הכרויות ומפגשים שלא היו שייכים...חברה לי באוזן לחשה תגשי – לאדמו"ר ברמת גן, לקבל ברכה להצלחה, כפי שאצלי היה. ובתי לפני שבוע התארסה.

כך עשיתי - לאדמו"ר הגעתי, שאל וחקר. ואת כל המשפחה לפי סדר בספר – הזכרונות - רשם. בהגיע תור העלמה היקרה שאל לשמה וחקר את גילה, מדוע היא עדיין רווקה ? המיועד ישנו הוא נמצא ... תשובתי לא אחרה, באתי לקבל הברכה. חיכיתי המתנתי... כעבור שנה נתפרה השימלה והעמדה החופה.

תודה לאל על כל מה שיש נזכה לשמוח ולרקוד בכל החתונות של הנכדים והנכדות, אפילו הנינים והנינות...

בבריאות ובנחת אימא ואבא

סעודת הודיה - חיים לוי

כד אדר א' תשפ"ב
ראשית, אני מבקש להודות לכל מי שהגיע לכאן הערב להיות שותף במצות סעודת התודה ולאכול איתנו את 40 החלות של קרבן התודה. הסעודה הזו נולדה ממש לפני כמה ימים, והרבה התלבטויות היו אם לקיים ואיך לקיים ובעיקר איפה לקיים אותה. אתם יכולים לנחש כמה קשרים היינו צריכים להפעיל כדי לסדר את המקום הזה פנוי הערב.
קודם כל, ולפני הכל, תודה לבורא עולם שהגענו בריאים ושלימים כל משפחתנו לערב הזה. בחנוכה האחרון, היתה לנו כמעט תאונה בלילה גשום בדרך לירושלים, כשכמעט התנגשנו ברכב שסטה מנתיבו לפנינו. כבר ראינו בעיני רוחנו את ההתנגשות, מתקדמים כל שבריר שניה אל הרכב. ואז, בשניה האחרונה, יד נעלמה הזיזה את ההגה שלנו ימינה, מילימטרים לפני התאונה. קשה להפריז בתיאור חיינו מאז אותו ערב אם היד הזו לא היתה מסיטה את ההגה לכיוון הנכון. על הארוע הזה מלפני 4 חודשים כבר תכננו לקיים סעודת הודיה. עוד לפני ארועי החודשיים האחרונים.
ועוד תודה ענקית לבורא עולם, על שזכינו אתמול לחבוק נכדה חדשה וחמודה, בת ליעקב אביחי ומוריה, שהגיחה למשפחתנו בעיתוי הזה רק בשביל שנוסיף אותה לתודות שלנו הערב. כמה לא מובן מאליו כשלידה עוברת בשלום וכולם בריאים ושלימים.
ברכת הגומל: "הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב" מנוסחת באופן הדורש הסבר. מיהם החייבים טובות? אנחנו? לכאורה, ה' גומל איתנו, החייבים טובות, ומציל אותנו מסכנות ופגעים.
איך הגענו למצב שאנחנו חייבים טובות, ובאלו נסיבות אנחנו חייבים אותן?
בחודשיים האחרונים עברתי 3 ניתוחים. הספק בהחלט מרשים גם לחרוצים שבינינו. הראשון היה סוג של הוצאת דברים מיותרים מהמעי, והם פונו אחר כבוד. השני היה ניתוח ברך בו נקרע המיניסקוס, הסחוס שמסדר לנו בולם זעזועים בין עצמות הברך. והשלישי, לכאורה פשוט יותר, ניתוח סינוסים, שהיה מיועד לסדר את דרכי הנשימה באף כדי שתהיה יותר ידידותית לחמצן שאני נושם..
בכל אחד מהם, שמתי לב שאני חווה את עצמי "חייב טובות". הברך השמאלית שלי הסתובבה לא טוב בערב שבת פרשת וירא, לפני כארבעה חודשים. לא יכולתי להניח את הרגל על הרצפה, ובין רגע הפכתי לאדם לא יעיל בעליל. היינו בדרך לשבת משפחתית בכפר הרא"ה, והרגל משדרת כאבי תופת. הצלחנו בדרך לשבת עוד לאסוף קביים מגמ"ח משפחת הרמן היקרה כאן בגבעה, ואני קיבלתי לוק חדש: מדדה על קביים. הברך ששרתה אותי נאמנה במשך עשורים סרבה בתוקף להישמע להוראותיי. שנים של נאמנות, ואף פעם לא הודיתי עליה באמת. מי קם בבוקר ואומר תודה על הברכיים? על הידיים? על קרסוליים? בתודעה שלנו, תפקוד הברכיים הוא דבר מובן מאליו, ואין סיבה שזה ישתנה. זה "החייבים טובות" של ברכת הגומל. אנחנו "חייבים טובות" כי אנחנו לא אומרים תודה על מליוני סיבות להודות. חיים שלימים אנחנו מהלכים על הרגליים, ופתאום מבינים כמה טובות היו רגלינו, וכמה תודות פספסנו, ורק עכשיו התחוור לנו כמה אוברדראפט יש לנו בבנק התודות. התחלתי לומר תודה על הברך השמאלית הכואבת, על כל השנים ששרתה אותי נאמנה, ועל פיגור התודות שלי כלפיה. המשבר עם הברך הפך לשיעור מאלף, פתאום התחוור לי כמה מדהימה היא היתה כל השנים. אמרתי תודה לברך שלי על המשבר הזה, שעורר אותי להכיר בפועלה כל השנים. זה ההיפוך הכפול שעשיתי. הראשון בברך, והשני בתודעת התודה שלי.
אבל כאן לא תם השיעור. הסיפור של הפוליפ במעיים הטריד גם בגלל שחיכינו חודש לתוצאות הביופסיה. זה כמובן מאתגר. אבל כל הענין הזה נולד גם באופן ניסי טהור. פשוט הגעתי יום אחד לרופא גסטרו כי היו לי כאבים בבטן העליונה. לא קשור לפוליפ. והיתה לי חולשה בידיים. הרופא שלח אותי לבדיקת קולונוסקופיה, למרות שלפי הספר אני אמור לעשות אותה רק פעם ב 5 שנים, ועדיין לא הגיע המועד הזה. מי ששלח לי את הכאבים בבטן העליונה בוודאי רצה שאעשה את הבדיקה לפני המועד הרגיל. שוב כאבים שהסתברו כנס. ושוב נמצאתי מאומת לקבוצת "החייבים טובות".
והניתוח האחרון, הפשוט מכולם, שהיה בעצם ניתוח יזום, הסתבך והפך לסיוט. הכוונה היתה לסדר את מערות ומחיצות האף והדלקות הכרוניות בהן. לאחר הניתוח, המנתח הודיע שבשבוע הראשון תהיה לי הרגשה של שפעת. אכן הבטיח וקיים, ל 3 שבועות. לא הצלחתי לנשום ביום ובלילה, לילות ללא נשימה וללא שינה, דימומים מהאף וחולשה. וגם כאן, החייבים טובות הגיע. בהדרגה הנשימה הסתדרה, והשינה שלי שבשנים האחרונות די רופפת דווקא השתפרה. עדיין חלש אבל חזרתי לתפקד. שוב מסתבר שהייתי חייב הרבה תודה על השינה הטובה שהיתה לי עשרות שנים, ולא הודיתי עליה. שוב נדבקתי בנגיף "חייבים טובות". יש לנו כ"כ הרבה סיבות להודות, שא'א לספור. חסדים גלויים וסמויים, כאלה שאנחנו לא יודעים עליהם, וכאלה שיודעים אבל חשבנו שזה מובן מאליו. החייבים טובות, זו רשימת התודות הבלתי נגמרת שלנו שעדיין לא באה לעולם, מן יתרת חוב בבנק התודות.
ואם כבר ניסינו להתחקות אחר רשימת התודות שלנו , הנה מקבץ חלקי בהחלט. התרגלנו להודות על ניסים, ופחות על מעשים שבכל יום.
ראשית, להודות לבורא עולם שהביא אותי לעולם, לחוף מבטחים, לעשות בו טוב. מי יודע, אם בכל צומת בחיי ובכל רגע נתון היה כיוון הרוח משתנה, איפה הייתי היום.
תודה להורים שלי, זכרונם לברכה, שילדו אותי, גידלו אותי ולימדו אותי כ"כ הרבה על החיים ועל איך מתנהלים בהם. על אהבתם ונתינתם. ללא תמיכתם הפיזית, המורלית והרגשית, לא הייתי מגיע למקום שאני נמצא בו היום, הריני כפרת משכבם. כמה הייתי נותן, לו ניתנה לי ההזדמנות להחזיר להם במעט על כל מה שהם עשו בשבילי.
תודה לאחיי ואחיותיי, שחלקתי איתכם בית אחד, ואתם מלווים אותי ואת משפחתי עד היום באהבה ודאגה אמיתית. החוויות והזכרונות המשותפים, מילדותנו ועד בגרותנו, רק מחזקים אותנו, כשאנחנו בעצמנו הקמנו משפחות וממשיכים להנחיל לדור הבא את ערך המשפחתיות.
תודה לאשה שאיתי, דפנה היקרה והאהובה, שיחד יצאנו למסע משותף מדהים לפני 37 שנים, ואני לא יכול לתאר את עצמי עובר אותו בלעדייך. על הזכות הענקית להקים ביחד משפחה, ועל המשפחה הזו אנחנו צריכים במיוחד להודות לבורא עולם מידי בוקר. תודה לך על הזוגיות והאהבה, על השכל הישר וחכמת החיים שאת מביאה איתך מידי יום. על אתגרי הבריאות שלי בשנים האחרונות, שלא הייתי צולח אותם בלעדייך.
תודה לילדים שלנו המדהימים על מה שאתם, על איך שאתם ועל כמה שאתם. אתם, זה כמובן גם אורי, מוריה והדר. תודה לבורא עולם על שנולדתם, על שגדלתם, על היום הראשון שהלכתם, שדיברתם, על היום הראשון שלכם בכיתה א', ועל גדילתכם והתפתחותכם, ועל הבריאות שלכם, ועל הלב הענק שלכם, ועל כל הטוב וכל היופי שהבאתם איתכם לתוך המשפחה שלנו. כמה "חייבים טובות" יש לי עליכם!
תודה לנכדים המתוקים שלנו, שמידי יום הם מוכיחים כמה הם יותר ויותר חכמים ומיוחדים. ועל השמחה והיופי שהם מוסיפים לחיינו
ועוד לא אמרנו תודה על הבית, על הקהילה, על החברים, על הפרנסה, על האויר שאנחנו נושמים, על מאור עיניים, על אצבעות יד ימין שלי שהפכו לחלק מעיסוקי. ותודה על מה שיש לי. ותודה על מה שאין לי.
ומילה על תודה על מה שאין לי. מספרים על אישה שבערב ר"ה מבקשת בתפילתה שאלוקים יסדר לה חשבון בנק מנופח, וגזרה מצומקת. ועוד הוסיפה: אל תתבלבל ביניהם כמו בשנה שעברה. אז זהו, שה' לא מתבלבל. הכל מדוייק להפליא אצלו. אם אין לי ברך בריאה כרגע, זה מדוייק. אם אין לי חשבון בנק מנופח, זה גם מדוייק. לכן גם לרווחתנו הנפשית ייטיב אם נדע לומר: תודה על מה שנתת לי, ותודה על מה שלא נתת לי.
ועוד תודה אחת אחרונה לערב. מחר בבוקר, אציין בע"ה יובל שנים למצווה יקרה וחשובה, שאני קם כל בוקר אליה, מצות התפילין. בעשור האחרון, בעקבות העיסוק שלי בכתיבת תפילין והפצת התפילין לדור הצעיר, אני רואה כמה התפילין מעניקות לי את הכוחות והעוצמות שלי למשך כל היום. 50 שנה של הנחת תפילין, מידי בוקר. סוג של ריטואל, תרגול רוחני יומיומי, התמדה שאין למעלה ממנה. קראנו לפני שבוע בפרשת תצוה: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". קרבן התמיד הוא הסמל של ההתמדה. תמידין כסדרן. ותפילין, זוהי גם התמדה בין דורית. אבא שלי הניח תפילין בגיל 13, וכך אבא שלו, וכך סבא שלו. וכך אלפי דורות בכל תפוצות ישראל, במרוקו, בהונגריה, בספרד ובאיטליה. זה לא סתם, שילד שמתחיל להניח תפילין בגיל 13 מייצר חוליה חדשה בשרשרת של 3300 שנה, והוא יעביר את הלפיד בבוא העת לבנו, וכך הלאה. שרשרת התמדה, שאנו זוכים להיות חוליה משמעותית בה. וגם על הזכות להיות חוליה בשרשרת אנחנו צריכים להודות. זכות גדולה באמת שזכינו להגיע לעולם בדור של התקוממות עם ישראל קיבוץ גלויות אחרי אלפיים שנה, דור של גאולה. מי האמין, שהנכד של סבא הרב יצחק הלוי, מנהל ת"ת בעיר סאוטה והנכדה של סבא יצחק מרדכי לואיג'י מהעיר פיזה באיטליה יקימו יחד בית במדינתו של העם היהודי? הזכות הזו, של להיות חוליה בשרשרת הדורות, היא זכות שנותנת לנו תחושת אימון בסיסית במקור הווייתנו, ומשפיעה על אופן המחשבה, הדיבור והמעשה שלנו מידי יום.
רוצה להודות גם לכם, שהגעתם הערב להיות חלק מתודה הזו, ובזכות התודה הזו הערב, נשכיל להבין יותר את ברכת הגומל: "הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב"