חזיר

ראו מטה את הערך בויקיפדיה העברית

טעמו של רבי יהודה בענין זמן התמיד

תוכן השיעור: הובאו שתי מעשיות אשר מנסות להסביר למה התעכבו "עד השעה הרביעית"

אִי מֵעֵדוּת לָמַד רַבִּי יוּדָה, (שתמיד של שחר קרב רק עד ארבע שעות)
דָּמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
בִּימֵי מַלְכוּת יָוָן הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין (מורידין) לָהֶן (ליוונים) שְׁתֵּי קֻפּוֹת שֶׁלְּ (מטבעות) זָהָב,(שאנטיוכוס עשה מצור על ירושלים בתקופת בית שני)
וְהָיוּ (תושבי ירושלים שבתוך המצור) מַעֲלִין לָהֶן שְׁנֵי טְלָיִים (לקרבן התמיד).
פַּעַם אַחַת שִׁלְשְׁלוּ לָהֶן (תושבי ירושלים) שְׁתֵּי קֻפּוֹת שֶׁלְּ זָהָב (כמו בכל יום),
וְהָיוּ מַעֲלִין לָהֶן שְׁנֵי גְדָיִים (עיזים במקום טלאים והם לא כשרים לקרבן התמיד ולא הקריבו את תמיד של שחר בזמנו והתעקבו עד השעה הרביעית).
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵאִיר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינֵיהֶם,
וּמָצְאוּ שְׁנֵי טְלָיִים מְבֻקָּרִים (בדוקים ממומים) בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים.
עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הֵעִיד רַבִּי יוּדָה בַּר אַבָּא, זה המקור לעדות
עַל תָּמִיד שֶׁלַּשַּׁחַר שֶׁקָּרֵב בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת.

הפרוש - פירוש "אור ישרים"

מעשה דומה
אָמַר רַבִּי לֵוִי:
אַף בִּימֵי מַלְכוּת רְשָׁעָה הַזֹּאת (רומי),
הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין לָהֶן שְׁתֵּי קֻפּוֹת שֶׁלְּזָהָב,
וְהָיוּ מַעֲלִין לָהֶם שְׁנֵי כְבָשִׂים,
וּבַסּוֹף שִׁלְשְׁלוּ לָהֶן שְׁתֵּי קֻפּוֹת שֶׁלְּזָהָב,
וְהֶעֱלוּ לָהֶם שְׁנֵי חֲזִירִים.
לֹא הִסְפִּיקוּ לְהַגִּיעַ לַחֲצִי חוֹמָה,
עַד שֶׁנָּעַץ הַחֲזִיר בַּחוֹמָה ,
וְנִזְדַּעְזְעָה הַחוֹמָה, (ודילג וברח עד למרחק ...)
וְקָפַץ אַרְבָּעִים פַּרְסָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּרְמוּ הָעֲוֹנוֹת,
וּבָטֵל הַתָּמִיד, וְחָרַב הַבַּיִת.
באותה שעה גרמו העונות של ישראל ובטל התמיד וחרב הבית

הפרוש - פירוש "אור ישרים"

ביטול קרבן התמיד

ביטול קרבן התמיד חלק א' מאת מרדכי פרסוף חמישה דברים אירעו לאבותינו בי"ז בתמוז: 'נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל'.

ביטול קרבן התמיד, נעשה לאחר שאזלו הכבשים מירושלים בנצורה, ואף פסקה האספקה המחתרתית של הגדיים מעבר לחומה, כפי שנראה בסיפור שלנו היום.

ירושלמי תענית כ"ג:

"בטל התמיד: רבי סימון בשם ר"י בן לוי : בימי מלכות יון היו משלשלין להם שתי קופות של זהב והיו מעלין שני כבשים פעם אחת שילשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להן שני גדיים , באותה השעה האיר הקב"ה את עיניהם ומצאו שני טלאים בלשכת הטלאים. על אותה השעה העיד ר' יודה בן אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות. וא"ר לוי אף בימי מלכות הרשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיעה למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל מ' פרסה כאותו השעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית"

בבלי סוטה מ"ט:

"תנו רבנן, כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ, ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקפה, ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד. שהיה מכיר בחכמת יונית. לעז להם בחכמת יונית, אמר להן, כל זמן שעוסקים בעבודה, אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקפה, והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו, ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יונית"

אז מה למדנו?

במקורות שלפנינו יש שני סיפורים דומים, ואולי אף שלושה! בסיפורים מתוארת מציאות של מצור, ואת הפתרון על ידי הברחה מעבר לחומה. אך הסיפורים מתקיימים בתקופות שונות ובנסיבות אחרות. בפעם הראשונה מדובר על מצור בתקופת מלכי יוון, שם נעזרו לראשונה בתרגיל של זריקת כסף מעבר לחומה על מנת לקבל טלאים עבר קרבן התמיד. 'כבש אחד בבוקר וכבש בין הערביים'.

על כך אומרת הגמרא, שבאותה שעה 'תמיד קרב בארבע שעות', ללמד שלקח זמן עד שהשיגו את הכבשים. זאת בניגוד לקרבן התמיד שלרוב פתח את יום העבודה בבית המקדש.

בתיאור הראשון ישנה תוספת:

"באותה השעה האיר הקב"ה את עיניהם ומצאו שני טלאים בלשכת הטלאים"

האם לא השתמשו בטלאים שהגיעו מעבר לגדר. האם נפסלו בדרכם למעלה? בכל מקרה, לבסוף 'האיר הקב"ה את עיניהם' ולפתע נמצאו כבשים מתאימים. גמרא זו באה ללמד ש:'הבא להטהר - מסייעים בידו'. כשניסו למצוא פתרון ולהצליח להמשיך את עבודת התמיד, הקב"ה סייע בידם.

באותה גמרא מובא סיפור נוסף. 'אף בימי מלכות הרשעה הזאת, היו משלשלין להם קופות זהב'. פתרון זה החזיק מעמד, עד שלבסוף העלו להם שני חזירים, 'ובטל התמיד וחרב הבית'. סיפור מתייחס לדברי המשנה שב'י"ז בתמוז בטל התמיד'. דיוק בסיפור מלמד שעצם ביטול התמיד- גרם לשלב הסופי בחורבן הבית.

המקור הנוסף שהבאנו קשה מכולם. כאן המצור מתרחש כשהצרים הם 'בני חשמונאי'. בעוונותינו היהודים עצמם הם אלו שניסו תחילה לצור על אחיהם, ומתוך כך גם כמעט בטל התמיד. היה שם זקן אחד שהבין על מה בעולם עומד: 'כל זמן שעוסקים בעבודה, אין נמסרין בידכם'.

צריך לזכור שפתרון זה שימש את הנצורים בתוך החומה גם לצרכים נוספים.

"כל עמה נאנחים כתיב (ירמיה נ"ב) בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וגו' לעם הארץ לא היה לחם לבני יהודה היה לחם אלו בחורבן ראשון . אבל בחורבן שני כל עמה נאנחים מבקשים לחם וגו' בתחלה היו משלשלין להם קופה של זהב ונותנין להם קופה של חטין חוזרין ומשלשלין להם קופה של זהב ונותנין להם קופה של שעורים חוזרין ומשלשלים להם קופה של זהב ונותנין להם קופה של תבן מה היו עושין היו שולקין אותו ושותין מימיו חוזרין ומשלשלין להם קופה של זהב ואין נותנין להם כלום " (איכה רבה, א', ל"ט)

המדרש מתאר את המצור בבית ראשון, ששם לא היה לחם. לעומת בית שני, שהצליחו לשחד את החיילים מבחוץ לשלשל להם תבן, שעורים וחיטים.

השוואה בין המדרשים מלמדת על מהות התמיד. המצור פעל בשני מישורים - גשמי ורוחני. במישור הפשוט, מחנק פיזי. אין מים ואין לחם. אך בזה הצליח העם לעמוד. המשבר נגרם משני דברים. מלחמת אחים (שאף הובילה למחסור גשמי, שכן הסקירים שרפו את מחסני התבואה שיכלו לפרנס למשך שנים את תושבי העיר), ומחנק רוחני. 'כל זמן שעוסקים בעבודה - אין נמסרים בידיכם'. ברגע שבטל התמיד- חרב הבית.

בימים אלו, 'ימי בין המצרים', נתחזק - הן באהבה והאחדות בתוך עמינו, והן בהבנה שאם נעסוק במקדש, אין האומות העולם יכולים להרע לנו.

• המוק:המדרשה לידע המקדש

אגדות הירושלמי

עיון קצר באגדה

אגדה זו דומה בתחילתה לאגדה הקודמת, וניתן להניח כי בשל כך הובאה. חיזוק לטענה זו נמצא במילה הראשונה 'אף', היינו גם 'בימי מלכות רשעה זאת' אירע מקרה דומה. הביטוי 'מלכות רשעה' מעגן את התרחשות העלילה בתקופת שלטון רומי.[2] הסיפור הובא כדי לציין את סיבת ביטול קורבן התמיד ואת חורבן הבית.

העלילה בנויה משתי תמונות:

• תמונה ראשונה מוסרת מידע כי המשרתים בקודש בבית המקדש לא יכלו להביא בעצמם את קורבנות התמיד, ונאלצו לקבלם להעביר יום יום שתי קופות של זהב לרומאים, כדי לקבל תמורתם שני כבשים לצורך קורבנות התמיד. את הכסף שלשלו מטה מחצר המקדש, ואת הטלאים העלו מעלה. לא נמסר כמה זמן נמשך מצב זה, אך מובן כי היה קבוע, כמו כן עולה מהכתוב כי הצדדים לא ראו זה את זה, תיאור היוצר רושם של נתק בן הצדדים, מעין מצור על בית המקדש. בתמונה זו ניתן לראות את מסירות הנפש של היהודים המתמידים בפולחן לאל, אפילו במחיר הכבד שהטילו עליהם.
• תמונה שנייה נפתחת במילה 'ובסוף' המשמשת כהטרמה להפסקת המצב. לכאורה, רק למצב המתואר בעלילה, להעלאת הכבשים תמורת שתי קופות של זהב, אך למעשה, זו הטרמה לאשר יקרה הן לקורבנות התמיד הן לבית המקדש.

במקום שני כבשים הכשרים לקורבן התמיד רוצים הרומאים להכשיל את היהודים, והם מעלים שני חזירים הטמאים לכול דבר.[3] מעשה החזיר מפתיע, הוא נועץ ציפורניו בחומה ומבקש להרוס אותה, אך החומה רק מטלטלת לצדדים מזדעזעת, ולא נהרסת, אך נוצרים בה סדקים המאפשרים חדירה פנימה ביניהם. בשל כישלונו קופץ החזיר מארץ ישראל למרחק גדול.

התיאור סימבולי:

• החזיר הטמא מסמל את תרבות המערב.

• החומה מסמלת את שומרי חומות המסורת הנאמנים לחוקי התורה.

כאשר הטומאה לא פרצה את החומה ולא השתלטה על היהודים ותרבותם, היא קופצת למרחקים להשפיע על אחרים.

הסיפור מסתיים במשפט 'באותה שעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית'. העוונות אלו ההשפעות המשמעותיות שנגרמו על ידי חדירת תרבות המערב דרך החומה שנזדעזעה ונסדקה, ועוונות אלו הם שגרמו לביטול התמיד ולחורבנו המלא של בית המקדש.[4]

[1] פרסה היא כ-4.48 קילומטר (אבן שושן, ערך 'פרסה', עמ' 1985).

[2] הפתיחה הכללית 'בימי מלכות רשעה זו' אינה מרמזת על תקופה מסוימת בעת שלטונה של רומי בישראל. לפי פרנקל אין הכרח לדעת זאת על הסיפור (יונה פרנקל, דרכי האגדה והמדרש א', עמ' 273 – 274). מכל מקום רומי שלטה בארץ ישראל מ-63 לפנה"ס עד 324 לספירה (לאחר מכן היה השלטון ביזנטי).

[3] על כשרות הכבשים לקורבן התמיד רא במדבר כ"ח א', ועל החזיר כחיה טמאה ראו ויקרא י"א ז'.

[4] ראו הסברו הקצר של יונה פרנקל, דרכי האגדה והמדרש א', עמ' 236 – 237.

(המקור

החזיר ביהדות

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
החזיר ביהדות מקבל התייחסות רחבה, הן בהקשר ההלכתי, האגדתי ובמנהגי קהילות ישראל. היחס לחזיר, כהמשך להיותו אסור באכילה, הוא כחיה מאוסה, נגועת מחלות ומקושרת לרוב עם תכונות שליליות. החזיר מסמל במסורת היהודית את אדום, ובהמשך לכך את האימפריה הרומית.

בהלכה

איסור אכילת בשר חזיר

על אכילת החזיר נאסר בפירוש בתורה:

	וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם
– ספר ויקרא, פרק יא, פסוק ז

איסור זה, ככל מצוות לא תעשה, עונשו מלקות. אף על פי כן, הפך החזיר במשך השנים בעיני ההמון לאיסור חמור יותר משאר איסורי האכילה.

גידול חזירים בארץ ישראל

בנוסף לאיסור האכילה, אסרו חז"ל גידול חזירים בארץ ישראל, על-פי הגמרא בעקבות מעשה:

	תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ, ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים...
– תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פב, עמוד ב ותלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף סד, עמוד ב

הרמב"ם, בפירושו למשנה הבין שאין הבדל בין חזירים לכל חיה אסורה באכילה אחרת, אך המשנה מנתה את החזיר, מכיוון שהדרך לגדלה בעדרים, מה שאין כן שאר החיות האסורות באכילה. במשנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, [[s:רמב"ם הלכות נזקי ממון ה ט|פרק תבנית:גרשיים, הלכה תבנית:גרשיים]], הרמב"ם נוקט טעם אחר להלכה: "וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לסְפָר, ביום קושרו ובלילה מתירו. ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהזיקן מרובה ומצוי." על אף שטעם זה (בנוגע לחזירים) לא נאמר בפירוש בגמרא.

בשולחן ערוך (תבנית:שולחן ערוך) נפסק כי "לא יגדל ישראל חזירים בכל מקום, אפילו למשוח בהם עורות; ואין צריך לומר לסחורה."

את השתלשלותה של ההלכה, יש לראות בחוק המודרני הנהוג במדינת ישראל, חוק איסור גידול חזיר.

חזיר וחזיר הבר

בתוספתא/כלאים/א#הלכה ה|תוספתא כלאיים פרק א' הלכה ה' נאמר: "שור ושור הבר חמור וחמור הבר חזיר וחזיר הבר אף-על-פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה", כך שחז"ל הכירו בעובדה שאלו הם שני מינים.

היזקי החזיר

מצינו במשנה מחלוקת בין חכמים וסומכוס האם חזיר שנבר והזיק בחוטמו, נחשב כנזק רגיל שהחזיר מועד עליו ומשלם עליו כדין שן או רגל, או שאין החזיר מועד עליו ולכן משלם רק על מחצית הנזק, כדין קרן. הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף יז, עמוד ב) הסבירה כי מחלוקת חכמים וסומכוס היא אודות דין צרורות. הלכה כחכמים.

החזיר כחיה מזוהמת

על-פי ההלכה, אסור להתפלל בתוך ארבע אמות מצואה. הגמרא מוסיפה לכך את פי החזיר, שנחשב כצואה, אף אם זה עתה רחץ בנהר, וכן את צואתו ממש, בדומה לצואת אדם ומספר חיות נוספות.

באגדה

האגדה והמדרש היהודי עוסקים רבות בחזיר, בהקשרים שונים. חז"ל מנו את איסור אכילת החזיר (יחד עם שעטנז, חליצת יבמה, טהרת נגע הצרעת ושעיר המשתלח) כאחת המצוות חסרות הנימוק שבתורה, וכמצווה עליה מלגלגים אומות העולם. לאורך הדורות, הפך החזיר לסמל למאכל אסור. כך בחז"ל לעיתים משמש החזיר כארכיטיפ של בשר או מאכל שאינו כשר.

החזיר כחיה מגונה

כבר בתנ"ך משמש החזיר כסמל לחיה מגונה ומכוערת:

	נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם
– ספר משלי, פרק יא, פסוק כב

הרמב"ם במורה הנבוכים משתמש בעובדה שמזונו של החזיר באשפתות כנימוק לאיסור התורה לאוכלו:

	אומַר אפוא שכּל המאכלים שאסרה עלינו התורה הם מזון מגונה. אין בין מה שנאסר עלינו מה שמביא לדמות-דמיון-שווא שאין בו נזק מלבד החזיר והחֵלֶב. ואין הדבר כך, כי החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה. התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים. יודע אתה כמה מונעת התורה ראיית זוהמה אפילו בבקעה, במחנה, כל שכּן בתוך הערים. ולו היו נוטלים חזירים כמזון, היו השווקים, ואף הבתים, מלוכלכים יותר מבית-הכסא כמו שאתה רואה את ארצות הפרַנקים עכשיו. יודע אתה את דברם (של החכמים) ז"ל: פי חזיר כצואה עוברת דמי. כן חלבי הבטן משׂביעים ומשבשים את העיכול ויוצרים דם קר וצמיג וראוי היה להם שיישׂרפו
– מורה הנבוכים, חלק שלישי, פרק מח (מהדורת אוניברסיטת תל אביב)

החזיר כדימוי לאישים ואומות

החזיר בשל היותו מפריס פרסה, אחד מסימני הכשרות בבעלי החיים אך לא מעלה גרה, נתפס כצבוע. בשל כך, שימש החזיר כמשל לאנשים צבועים בתנ"ך ובמדרש:

המדרש אומר על עשו:

	עשו היה נמשל לחזיר שנאמר (ספר תהילים, פרק פ, פסוק יד) "יכרסמנה חזיר מיער", החזיר הזה כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר: "ראו שאני טהור!" כך אלו – גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן, כשהיה בן ארבעים אמר: "אבא – בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן".
– תבנית:ויקיטקסט

ומעשו - לאימפריה הרומית, המשויכת לעשו ולאדום בתודעה היהודית.

	ר' פנחס ור' חלקיה בשם ר' סימון: כל הנביאים לא פרסמוה (=את רומי) אלא שנים, אסף אמר: יכרסמנה חזיר מיער ומשה אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה היא, למה מושלה כחזיר, אלא מה חזיר זה בשעה שהוא רובץ הוא פושט טלפיו לומר ראוני שאני טהור, כך אומה זו גוזלת וחומסת ונראית כאלו מצעת בימה. מעשה בשלטון אחד בקסרין שהיה הורג המנאפים והגנבים והמכשפים, ואמרו סנקליטין שלו שעשה שלשתן בלילה אחד
– ילקוט שמעוני, תהלים, רמז תתל

החזיר כחיה נגועת מחלות

התלמוד אומר:

	עשרה קבים נגעים ירדו לעולם ט' נטלו חזירים ואחד כל העולם
– תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מט, עמוד ב

ובשל כך אמרו חכמים במסכת שבת: "רב ושמואל דאמרי תרוייהו: האי מאן דעביד מילתא ליטעום מידי והדר ליפוק, דאי לא טעים מידי . . אי פגע בדבר אחר קשה לדבר אחר" (תרגום: רב ושמואל אמרו שניהם: מי שהקיז דם שיטעם משהו ואחר כך יצא, שאם לא יטעם משהו . . אם יפגוש בחזיר הוא עלול לחלות בצרעת).

טעם בשר החזיר

הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קט, עמוד ב) אומרת: "אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא שרא לן כבדא, נדה - דם טוהר, חלב בהמה - חלב חיה, חזיר - מוחא דשיבוטא".

על פי אגדה זו, טעמו של מוח דג השיבוטה (או מין אחר) זהה בטעמו לטעם בשר החזיר.

עובדות אודות החזיר בחז"ל

החזירה יולדת לשישים יום, ככל שבניה גדלים החזירה קטנה, ככל שמזקין כוחו גובר, לחזיר יש 600,000 "קלפים" בבית המסס שלו, אחת לשבע שנים עכבר השדה ("עכברא דטורא") הופך לחזיר, בני המעיים של החזירים דומים לשל בני האדם, תודרוס הרופא העיד בפני חכמים שאין פרה או חזירה יוצאת מאלכסנדריה בלי שיחתכו קודם לכן את רחמה.

הפסיקתא זוטרתא (פרשת שמיני) מסבירה את הטעם לקריאת החזיר בשם זה, כיוון "שמחזר כל גופו ואינו מחזר צוארו".

החזיר לעתיד לבוא

האגדה היא שבעתיד, בימות המשיח, יותר החזיר באכילה. האור החיים מבאר שאין הכוונה שהאיסור לאכול בעל חיים ללא סימני טהרה, יבוטל, שכן מעיקרי האמונה היהודית היא שהתורה לא תשונה, אלא שבעתיד החזיר יחל לעלות גרה, ולכן יהיה חיה טהורה, המותרת באכילה. לעומתו, ישנם רבים שפירשו אגדה זו באופן אלגורי, כסמל לשפע הגשמי הרב העתיד להיות בימות המשיח או לביטול המקטרגים על ישראל

במנהג

בקהילות רבות, נהגו שלא לקרוא לחזיר בשמו, בעברית או בשפה המקומית, ובמקום זאת קראו לחיה בכינוי: "דבר אחר". המקור לכך הוא מן התלמוד, דבר המצביע על דחייה וגועל מן החיה, עד כדי הימנעות מהזכרת שמה (שימוש דומה במונח נעשה גם ביחס ליחסי מין ולעבודה זרה, וכן לאלישע בן אבויה).

ארכאולוגיה

צריכת החזיר בעת העתיקה בארץ ישראל נלמדת גם לפי ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר עצמות בעלי החיים שמתגלים בחפירות ארכאולוגיות. בתקופת הברזל א' (מאות 12 - 11 לפנה"ס בקירוב), בה הופיע לראשונה ישראל כקבוצה מובחנת מהכנענים ומגויי הים (ובהם הפלשתים) בארץ ישראל, הועלתה ההצעה כי העדרן של עצמות חזיר מאתרים בני-התקופה יכולה לציין אותם כאתרים ישראליים, בניגוד לקבוצות אחרות בהן הייתה אכילת בשר חזיר מקובלת, למשל בקרב הפלשתים. המחקר הארכאוזואולוגי מסייע בזיהוי שרידי חזירים באתרים, בקביעת היותם חיות משק או חיות ציד, ובמקורם כבעלי-חיים מקומיים או מיובאים.

העדות הארכאולוגית לצריכת בשר חזיר או הימנעות ממנה משמשת במחקר של ימי הבית השני, התקופה הרומית בארץ ישראל והתקופה הביזנטית בארץ ישראל, כאמצעי להבחנה בין קבוצות אתניות שונות בחברה: יהודים ושומרונים (שנמנעים מצריכת חזיר) מול פגאנים ולאחר מכן נוצרים, שצרכו בשר חזיר כבדרך קבע.

ראו גם

• חזירת יהודים
• פרה קדושה

קישורים חיצוניים

• תבנית:צ-מאמר
• משגב הר פלד, The Diaiogical Beast: The Identification Of Rome With The Pig In early Rabbinic Literature, דוקטורט לפילוסופיה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, בולטימור, מרילנד; 2013