Family Wiki
Advertisement
Shaul (1).jpg

שאול בן תורה במקור: ונטורה (מילאנו, 21 בינואר 1930 - כפר סבא, "כפר הדרים", 15 במאי 2022, י"ד באייר תשפ"ב). נולד ללואיג'י ונטורה מצאצאי יוצאי גלות ספרד ואנה מריה טראצ'ינה מקהילת יהדות רומא העתיקה. בשנת 1945 עלה לארץ עם עליית פרינסס קאתלין. היה ממתיישבי קבוצת גבים, נמנה על מגיני הנגב במלחמת השחרור. בשנת 1952 עבר ל - "בית ספר ויצ"ו ניר העמק". בהיותו בוגר בית הספר החקלאי במקווה ישראל החל בניהול משק חוות הלימוד, ולאחר סיום לימודים לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה נמנה על צוות המחנכים והמורים והיה בהנהלת בית הספר. השאיר רעיה: יערה לבית קלו ובנים: אירית בן עמי, אורלי לאודון, אלדד בן תורה וליאת קסטלנובו.
יהי זכרו ברוך !

פרולוג (פֶּתַח דָּבָר)[]

הוא חלק בסיפור המשמש כרקע לסיפור

לא יודע איך תמונה זו מופיעה תחת הכותרת מעלה

מדוע שם משפחתו של שאול היה ל"בן תורה"[]

כך הוא סיפר לפאולו קיאמפו בספרו על המשפחה (יתואר להלן):
יום אחד, היה ה-17 פותח אותם ב-1925, ג'ורג' רויפר (חבר ללימודים ולימים קרוב משפחה) העניק לו את הספר Taras Bulba מאת הסופר Gogol, ספר שעבור ידידותם חייבת להיות משמעות מיוחדת, אם כי קשה להבין איזו. וזה ימצא חן בעיני לדעת את זה, יפנה אלי לגלות אם בעמודים האלה שני החברים חולקים את שותפותה של פנטזיה אחת, בריווידו של אחת את האפשרות או גם רק בלבול אחד נעים בין כדור הארץ של cossak לבין האדמה. ההוא מהעברית.
כאשר לואיג'י פתח אותו, העיניים נמשכות אליו, נופל לך על ההקדשה, בעברית: "זיכרון לנצח ידידי בן תורה".
בן תורה: כי ג'ורג' משוכנע שמזל (ונטורה - באיטלקית) הוא רק המטמורפוזה האחרונה של שם שחצה עידן וגבולות.
בן תורה: שם עברית ספרדית עתיק. בן תורה: כלומר התלמידים, בני ההלכה היהודית.
וכאשר תסתיים ההיסטוריה הזו, כאשר רבים מגיבורי ההיסטוריה הזו לא יהיו יותר, שמו של בן תורה יזכר בעתיד ויהיה לשם נבחר,אשר אומץ כדי לסמן התחלה חדשה מהשורשים העתיקים, התחלה בארץ אחרת, התחלה להיסטוריה אחת שהכל לכתוב.
אבל זה יקרה לבד ב-1948, עם המפקד הראשון של מדינת ישראל .
היסטוריה אחרת, בדיוק.

תולדות חיים[]

בשנת 1930 שאול נולד במילאנו. בשנת 1935 עברה משפחתו לוונציה, שם החל את לימודיו בבית ספר שהיה ב"מדרש לוצאטו" בגטו היהודי של ונציה. עבר לרומא ומשם למילאנו, שם למד בבית הספר היהודי. טקס הבר מצווה נערך בבית הכנסת הגדול במילאנו, כנראה בפרשת שמות.
עם השתלטות הצבא הגרמני על איטליה בספטמבר 1943 עבר עם משפחתו לפיזה.

עם אבא[]

בית החולים בו אבא נפטר

במאי 1944 נהרג אביו בקרבתו וכך כתב ביומנו:

המסע העשירי שלנו (ממילאנו לפיזה עם מטען תרופות שהיה מיועד למוסדות הרפואיים בעיר) היה המסע האחרון. נשארתי במילאנו ליום נוסף להשלים משימות. אבא חזר לפיזה בדחיפות. בגלל הפצצות האויר של "בעלות הברית" נגרם נזק לרשת מסילות הרכבת והיא נחסמה מצפון לעיר Pietrasanta. הנוסעים עלו לאוטובוס שיסייע אותם לעיר פיזה, העיר הקרובה. האוטובוס הותקף על ידי R.A.F.(חיל האויר הבריטי) שניסו להפסיק את קשרי התחבורה בין איטליה הצפונית (הכבושה על ידם) והדרומית (שכבר שוחררה). האב נפצע ברגליים ובלסת.
הנוסעים סיפרו לו, כי הוא חיזק את רוחם, מכאן שהוא לא נפצע קשה. אבא נלקח לבית חולים ב-Pietrasanta. במשך ימים אחדים מהפציעה שלו נראה היה שחל שיפור במצבו. נסעתי לראות אותו באופניים מפיזה. רופאיו החליט שאפשר אפילו להסיע אותו באמבולנס לבית החולים בפיזה. כאשר הלכתי לקחת אותו הוא לא היה בחדרו, ראית כי המזרנים והסדינים קופלו. אני עדיין לא מבין או לא רוצה להבין מה קרה הסתבר כי התרחש "תסחיף" בכלי הדם, compliazione עקב הפציעה החמורה שלו, במהלך הלילה הגיע ללב וגרם למותו. מנהל בית החולים הזמין אותי למשרדו. ואמר לי שהוא נפטר ללא סבל.
כשחזרתי לפיזה אפילו אני זוכר. כדי ייאוש, כעס וכאב, בתודעה כי נותרנו לבד, לבד, לבד ... איך יכולתי לומר זאת למרים, דניאל, ולאחי הקטן עמנואלה?
אחותי הגדולה, מרים, עם בתקיפות שלא ייאמן, לקחה את המושכות של המשפחה ווהובילה אותנו בהמשך במקום ההורים שלא היו.

המצבה, צולמה על-ידי שאול בשנת 1965


נסעתי לבית הקברות בעיר Pietrasanta שבו האבא היה עמד להיקבר, הכומר יצא לקראתי ואמר כי המשטרה הבינה שאנחנו יהודים. זה היה מסוכן מדי עבורנו להתקרב, נעצרתי מייד. אבא נקבר לצד ונטורה (קתולי) באותו בית קברות, בסתר לבד. לאחר יותר משנה עצמות אבא הובאו לקבורה בית הקברות היהודי העתיק בפיסא (הכתיב "פיסא" מסורת הקהילה) על-ידי גיסו, ג'יוג'ו דיינה ז"ל ובנו ברוך ז"ל - נזכור אותם לעד על מעשה ה "חסד של אמת" שעשו
 

  • עוד זכרונות של שאול על אביו תוכלו לקרוא כאן Chi era mio babbo

"המפגש" - תחת שמי דרום איטליה[]

בראשית מרץ 1945 יצאנו מ"בית החלוץ" בדרכנו לארץ ישראל. זכינו לקבל רשיונות עלייה לארץ ישראל.מ"Palestinian Mandate Government". על דרך ארגוןו העליה האזן לסיפורו של דר' אומברטו נכון (מימין)
Interview_No._(43)20_-_Nahon,_Shlomo_Umberto_(נכון,_שלמה_אומברטו)

Interview No. (43)20 - Nahon, Shlomo Umberto (נכון, שלמה אומברטו)

המסע ברכבת לנמל טאראנטו, שם המתינה לנו האוניה שתוביל אותנו לארץ ישראל Princess Kathleen, ארך כמעט חודש ימים. התארגנו בקבוצות עם ראש קבוצה בכל קרון להובלת בהמות (מכירים אותם? כאלו שנבנו ל-40 איש או 8 סוסים) שספרו וסיפרו בכל הזדמנות. כאיטלקים אמיתיים או ישראלים לעתיד, עברתם מקרון אחד לשני מבלי לחכות לרשות לעשות כן גם כדי לחפש חברים ולהעביר את הזמן. השתמשתי בו גם כדי לשוחח עם סילבנה (רעייתו לעתיד) - אהבתי אותה מאוד אבל היא עדיין הייתה בת אחת עשרה!

 הרכבת עצרה אפילו באמצע הכפר במשך שעות על גבי שעות, ויצאה ללא התראה מוקדמת. לפעמים לתת עדיפות לשיירות צבאיות, לפעמים מסיבות שונות ובלתי מובנות
 העצירות שימשו את כולנו מכל הבחינות. במיוחד שלא היו שירותים מכל סוג בקרונות הבקר. פעם קרה שעזרתי במאמץ רב להעלות את סילבנה לרכבת שהחלה לנוע. אחרי הרבה זמן היא סיפרה לי שהיא מצאה את עצמה ברכבת עם תחתונים קרועים. באותם ימים, ילדות קטנות לא לבשו מכנסיים ותחתונים בזמן מלחמה לא היו כמו עכשיו ולכן נקרעו או הלכו לאיבוד בקלות, אבל הפרק הזה נשאר בגדר סיפור משפחתי.
אחד הערבים הארוכים ברכבת הראיתי לה את הרקיע, הרבה יותר יפה ומרהיב מאשר בימינו עם הערים שלנו מוארות ביום. קסיופיה, כוכבי קשת, שני הדובים וכוכב הצפון...

פרינסס קאתלין על שרטון -1952


הצבעתי על ההבדלים בניבים האיטלקיים כשנסעתי מצפון לדרום. הפיות שאצל האיטלקים הפיימונטים (בצפון איטליה) היו כמעט סגורים, הולכים לכיוון דרום נפתחו וטון הקול עלה, אמרתי לה והיא הביטה בי פוקחת את עיניה השחורות היפות לרווחה. היא היתה רק ​​בת אחת עשרה אבל אהבתי אותה מאוד.
עצירה ארוכה ב-Cinecittà ברומא (עיר אולפני הסרטים שהיית פנויה- שם רוכזו הפליטים מכל איטליה) , עוד עצירה אחת במחנה הפליטים בארי והגענו לנמל טאראנטו. שם נדחסנו בספינת נהרות קנדית שעמדה לשרות הצי הבריטי בכל חדר של "הנסיכה קטלין" המרושעת, שלא היה לה דבר מלבד השם נסיכותי, הפלגנו למולדתנו החדשה.
  זה היה ב-20 במרץ 1945.נדחסנו

המפה נטענת...

מסלול הנסיעה של העולים: ברכבת מפירנצה לטאראנטו, ובים מהנמל לחיפה לעיתים כונתה העליה בשם המייפלאוור של יהדות איטליה - השל המספר הגדול של עולים מאיטליה שהיו באוניה זו. המייפלאוור היא ספינת מהגרים אנגלית, אשר נשאה את המתיישבים הראשונים מאירופה לארצות הברית אל מדינת מסצ'וסטס

דיאלוג - ועל "קרב חוליקאת"[]

נתן רוסי ושאול בן תורה

מזמן לא דיברתי ביחידות עם בני, אלדד. בפעם האחרונה זה היה כשאושפזתי ב"בילינסון". מאז חלפו כמה חודשים ואני שוב במיון. אלדד לצידי, מלטף לי את הראש במבט מודאג.
"ספר לי משהו" אני מבקש מאלדד.
"ספר לי אתה משהו", הוא עונה בחיוך ומניח את הטלפון בצד.
"טוב, אז אתה מכיר את הסיפור על הקרב בחוליקאת?" אני שואל ומנסה להזדקף.
"קצת, אבל ספר" הוא עונה ומסדר לי את הכרית.
"האמת שנזכרתי בו כי קיבלתי משימה לכתוב סיפור, רק שהפעם המנחה ביקשה שנכתוב בדיאלוג, וחשבתי שאין לי דמות בתוך הסיפור שאני יכול לדבר איתה, כי הייתי די לבד. חשבתי לכתוב אותו בשיחה עם ידיד דימיוני".
"בוא נראה אבא, ספר לי ונחשוב ביחד".
"הסיפור הוא על ערב בימים הראשונים של מלחמת העצמאות.
ישבנו בחדר האוכל של קבוצת גבים. כינסו אותנו על פי בקשת מפקדת ה"הגנה" בנגב. היה חשוך, כלומר היו שם שני לוקסים, שעשו המון רעש ומעט אור.
המצב היה חמור, הצבא המצרי הצליח לנתק אותנו ואת נגב כולו מהישוב היהודי, היינו במצור. שני בחורים ממפקדת ה"הגנה", נכנסו לחדר האוכל בסבר פנים חמורות והודיעו שכל משק צריך לבחור עשרה חברים שיתנדבו למשימה מסוכנת ביותר. מסוכנת זאת מילה יפה. היא נראתה יותר כמו התאבדות.
התוכנית הייתה לשלוח קבוצת חיילים שתסיט אליה את האש המצרית, בזמן שכוחות גדולים יפרצו את הקווים מצפון.
"מי שמוכן להתנדב ירים את היד" הם בקשו ובחושך לא ממש ראינו מי הציע את עצמו ומי לא".
"נו, ואתה הרמת יד?" אלדד שואל אותי והזדקף.
"היססתי מעט, אבל הרמתי יד אחרי שראיתי את ידידי נתן רוסי שישב לידי, קם בלי היסוס. ידעתי שבימי השואה הוא רצה להצטרף לפרטיזנים ולא עשה זאת כי שמר על המשפחה שלו. הפעם הוא יילחם. גם ידידנו גרשון קלו הצטרף אליו מיידית. אבל אותי הם לא לקחו".
"למה לא בחרו אותך?" אלדד שואל אותי ומציץ באינפוזיה שמטפטפת לאט מדי לטעמו. הוא קורא לאחות שמזרזת את הקצב וחוזר לסיפור.
"לא בחרו אותי כי מסתבר שהייתי חיוני במשק. אחרי שכולנו הצבענו, המפקדים הלכו למטבח ויחד עם מזכיר הקבוצה ומרכז המשק בחרו מכולנו עשרה אנשים.
את הרפתנים וחברי המשק החיוניים הם שמרו, גם אותי כי גן הירק היה באחריותי. עשו לנו סלקציה. במקום לשלוח את החברים שעברו אימוני קרב מתקדמים, הם בחרו באנשים שאפשר לוותר עליהם, זה מאד כואב לי"
"וכמה באמת חזרו?" שואל אלדד
"בסוף נשלחו רק שישה חברי קבוצת גבים, מהם חזרו רק שניים. מכל הכוח שנשלח, 22 לוחמים נהרגו...הם עלו על מארב מצרי כי לא היה להם מודיעין. על גרשון, הידיד שלי שהיה ביניהם, השורדים מן קרב סיפרו שכל הדרך אל עמדות המצרים, הוא שר אריות מאופרות. כדי לעודד או כדי להתעודד? מי יודע... שחטו אותם וזרקו את גופותיהם לקבר אחים. שכחו אותם, על כישלונות לא מרבים לספר בצה"ל. אני בטוח בליבי כי שבזכותם "מבצע יואב" הצליח והנגב שוחרר. רק לאחרונה הוקמה לזכרם מצבה".
"אז אולי תגיד תודה אבא, היית חיוני אז וניצלת...
אולי קצת כמו שאתה חיוני לנו ואנחנו דואגים שתישאר איתנו גם עכשיו"
"כנראה" אני עונה "ועכשיו לגבי הדיאלוג בסיפור, יש לך רעיון בשבילי עם מי לדבר?"
"כן" אלדד עונה לי "נדבר בסיפור בינינו, ממש כמו עכשיו".

זכרונות מגבים[]

בחופש הגדול נסעתי מכפר בתיה לבקר את אחי בגבים. הנה הרשמים שלי: שאול היה מבין ראשוני קבוצת גבים. שם היה אחראי על גן-הירק. בגבים הוא הכיר את רעייתו, סילבנה או יערה לבית קאלו.
על הקיבוץ:קיבוץ גבים עלה על הקרקע ב 28.8.1947, י"ב אלול תש"ז, חדשים ספורים לפני הכרזת האומות.המאוחדות (כ"ט בנובמבר 1947) על הקמת המדינה היהודית. אזור צפון הנגב אכלס אז את הקיבוצים דורות, רוחמה, סעד וניר--עם, אשר שימשה נקודת היציאה לעלייה לגבים. התקופה - מלחמת העצמאות, וגבים, אשר הייתה בקו השני, לא סבלה מהתקפות והפגזות. (מכיוון שלא הופיעה על מפת חברת הנסיעות "דרום יהודה", לא נחשבה בעיני המצרים .( לאחר מלחמת השחרור, רווח לגבים, שטחיה גדלו, ואל הקבוצה הראשונה, חברי פלמ"ח חניכי תנועת הנוער העובד, הצטרפו קבוצות של חניכי עליית הנוער, שעברו הכשרה בקיבוצים ותיקים. בשנות החמישים חל משבר חברתי על רקע אופי החיים בקיבוץ, וחלק גדול מוותיקי היישוב עזבו. גרעיני הנוער העובד - "מגשימים" ולאחר מכן "לפיד" יצבו את השורות. .אחריהם באו גרעינים רבים אך חלק גדול מחבריהם העדיפו את העיר על החיים בנגב . כיום אנו מונים כ 120 חברים ומועמדים, וכ- 60 ילדים עד גיל 18

חוויות מגבים - "היתה לי סימפטיה עצומה להווי של קבוצת גבים מזריעת התפוחי האדמה עד הכנת הסלט בחדר האוכל מהביקור בקציר החיטה בשדות איך אמר לי מישהו: עכשיו אתה מבין איך יצחק אבינו קצר פה מאה שערים פי מאה מהכמות שהוא זרע וכמובן האריות ששרו במקלחת המשותפת בסיום יום העבודה איך עברו מבגדי העבודה שמצאו חן בעיני לבגדים נקיים ובערב באו לחדר האוכל לא תאמין אבל יש לי זכרונות מאוד טובים מגבים כולל החברים אולי רק בעיה אחת שהסבירו לי איך עורפים את ראשי התרנגולות !

עוד זכרונות מגבים
בערב שבת אחת נסענו לבקר את בני במושב השיתופי מעון בדרום הרי חברון. הדרך לשם עברה במדבר יהודה. בסיומה הגענו לקבוצת בתים, מעט עצים ונוף מדברי מרהיב. בערב, כאשר סיירתי במושב, נזכרתי בסיור שערכתי בנוף דומה, כשלושים שנה קודם, בקיבוץ של אחי, גבים בנגב המערבי. השוואה זו לא תהיה על דעתו של אחי היקר, שאול, אשר סבור כי ההתנחלויות מהוות מכשול לשלום. ובכל זאת האסוציאציה התעוררה בי. ובכן, איך הגעתי ממוסד דתי, כפר בתיה, לביקור בקיבוץ חילוני. מה עוד שכאשר נסעתי מהמוסד במוצא לאחי ברמת יוחנן בשנת 1946 ננזפתי קשות. ובכן, בשנת 1950, בחופש הגדול החלטתי לבקר את אחי בקבוצה "גבים". באותם הימים לא הייתה תחבורה סדירה לישובי ה"נגב הצפוני". יצאנו באוטובוס מפאתי העיר יפו, זאת הייתה תחנת היציאה לישובי הנגב. במסמיה, ליד האנדרטה עצרנו. חנייה נוספת הייתי בוואדי שנקרא "מג'נון" היום נחל שיקמה, מצפון לשדרות. הוואדי היה מלא בוסתנים של ערבים מהכפר הנטוש הוג'ה, אשר ברחו לרצועת עזה במלחמת השחרור. על אדמותיו בין השאר, חוות השקמים. היטבנו את ליבנו בענבים הטעימים ולעת ערב הגענו לקיבוץ. בלילה, היה ערב שבת, סיירנו בקיבוץ ראינו את המבנים, בית הביטחון, המאפיה וכמובן הרפת.
החוויות מאותו ערב עלו בזיכרוני. אחרי שלושים שנה, ב"מעון" בדרום הרי חברון: בשני המקרים קבוצת אידאליסטים מיישבים את השממה, מסביב מדבר והם, בקבוצת מבנים, עם מעט ירק, בונים ישוב בארץ ישראל.

טיול "שורשים" בארץ ישראל[]

עתלית, שאול מספר:[]

ביולי 1945, ילדים ניצולי שואה יורדים מן הרכבת במחנה עתלית - צילם:KLUGER ZOLTAN המקור: "אוצר הצילומים הלאומי" -כך גם אנחנו נראינו

הגענו לעתלית עם הגיענו לארץ עם האנייה "פרינצס קטלין" ב25.03.45. המקום שמור כ"אתר מורשת ההעפלה". בין היתר אפשר לראות את הצריפים בהם התגוררנו, עם המיטות ("מיטות סוכנות", כינו אותן יותר מאוחר) השמיכות הדלות ומזרוני הקש. אפשר לראות גם את המתקן לחיטוי בד.ד.ט. (החומר המדביר כינים ופרעושים) כמקובל במחנות פליטים אחרי מלחמת העולם השנייה. עולים שלא עלו מאירופה, לא ידעו על כך ונעלבו מאוד כי חשבו שמתייחסים אליהם כאל ז'וקים. אנחנו הבינונו שדואגים לבריאותנו ושמחנו מאוד. אפשר לראות את חדר האוכל. נזכרתי במאכלים החדשים שאכלנו שם: החלבה, הטחינה, החומוס ואת החמאה שלא ראינו מזה שנים (הסתבר לנו יותר מאוחר שהייתה זאת מרגרינה...) זכרתי שגיליתי שאפשר להיכנס אחרי האכילה בחדר אוכל אחד, לחדר אוכל שני ושוב לאכול. הייתי בן 15 ובאיטליה של שנות המלחמה וגם באנייה לא שבעתי פעמים רבות. זכרתי את האולם ואת השולחן הארוך של "הסוכנות היהודית" שם ישבו נציגי המפלגות והחליטו לאן לשלוח אותנו, הנערים. "יודעי דבר, הפיצו שישאלו אותנו האם בבית הורינו הדליקו נורות בערב שבת ואם לא נענה שכך היה, ישלחו אותנו ל"שומר הצעיר" שם מתקלחים יחד בנות ובנים והאהבה היא חופשית. הבנות שלנו לא אהבו את סגנון חיים זה, הצהירו שבביתן הדליקו נרות שבת. ואנחנו הבנים שחיבבנו אותן הצטרפנו אליהן. כך הגענו לסקטור הדתי של מקוה ישראל. מרים (שולמית יהיה שמה) יחד איתי החליטה שזאת תהיה דרכו של דניאל, האח שלנו בן 9, והוא נשלח לבית ילדים דתי במוצא, בהרי ירושלים. היא עצמה, החליטה להצטרף לקבוצת ההכשרה "לנגב" שהתגבשה באיטליה והלכה לקבוצת דגניה א' (משם עברה גם למקווה ישראל). נסענו לארץ ישראל כמשפחה ציונית וכדי שהדודים שלנו לא יחלקו אותנו ביניהם ויפרידו אותנו ואף על פי כן נפרדנו. בכל זאת היינו בארץ ושמחנו.

מקוה ישראל, מספר שאול[]

בזמנו: בית קראוזה הישן: בהווה- בקומה השניה אולמות השינה - בכל אולם לרוב כ - 18 תלמידים בקומת הקרקע המטבח, וחדרי האוכל - חדר לכל כתה/מחזור - לרוב כ-35 חניך.

התגבשנו כקבוצת ה"איטלקים", במחזור ט'ז בסקטור הדתי של "עליית הנוער". המעבר לארץ חדשה ולשפה חדשה, גיבשה אותנו מאוד. גם אחותי מרים, ([[שולמית מרים קרצנר לבית ונטורה|לימים שולמית מרים קרצנר) אחותי, הגיע מדגניה ובאה אלינו. כיום נותרו רק עדה (אלגרנטי) בולוטין ואני, אבל בזמנו מנינו כ 22 חברים. שמרנו שנים רבות על הקשרים בינינו והבנים שלנו ממשיכים אותם עד היום כידידים וכחברי קבוצת "WhatsApp ". רגילים לסגנון החופשי למדי של יהדות איטליה, היה לנו קשה להסתגל למנהגים הדתיים הנוקשים של המקום. התגוררנו באולמות גדולים, היו שם כעשרים מיטות באחד הבתים הוותיקים. הבית הזה קיים עוד היום וכך גם חדרי האוכל ששמרו על ריחם עד היום שביקרתי שם, לפני שנים אחדות.
למדנו את המקצועות העבריים בצריף קטן וחם במיוחד. רק את לימודי חקלאות ומדעים למדנו בבניין המרכזי הגדול ויפה במרכז בית הספר החקלאי. שם נמצא עד היום גם בית הכנסת, יפה במושגי ארץ ישראל הוותיקה, צנוע ביותר בעיננו כי זכרנו את בתי הכנסת שהכרנו בפירנצה, ברומא ובמילנו.
כתבנו על רגשותינו בעיתון משלנו שקיבל את הכינוי "קולבויניק", כי חיבבנו את הכלי המוזר בעינינו, שעמד במלוא כבודו במרכז השולחן. עיתונים האלה שמורים אצל עדה והעתקיהם שמורים אצלי. כתבנו וערכנו את העיתון בספסלים האחוריים של הכתה, הרחק מעיני המורה שהמשיכה ללמד בלי שתשים לב אלינו. לא כל כך הסתדרנו אתה וכך גם עם המדריכים שהתחלפו כל פעם, לרוב לא אהבנו את דרך הדרכתם.

רמת יוחנן, שאול מספר:[]

ביולי 1947, החלטנו ללכת להכשרה ברמת יוחנן, "קבוצה", הבנויה על העיקרון של כפר קטן, מלוכד בערכיו השיתופיים.
באותם הימים, המאבק לקראת הקמת המדינה היהודית התחמם מאוד. המחתרות פגעו בחיילים הבריטיים והם הגיבו בחיפושים אחר מחסני נשק, מעצרים והטלת עוצר על ערים שלמות. צורפנו יחד עם חברי המשק האחרים, ל"חייל המשמר" של ה"הגנה" שהתאמנו אחרי שעות העבודה, בנשק ה"בלתי לגאלי" שהיה בידנו. הנשק הכבד ביותר היה מקלע "רקט" פולני ישן.
גרנו באוהלים והתלכדנו כחבורה מלוכדת. חגגנו חתונה ראשונה בחבורה שלנו: ידידה, אחותה של יערה, נישאה למקס שמידט, ידידנו המצוין עוד מימי פירנצה, העלייה לארץ ומקווה ישראל. הידידות ביני לבין יערה, התחזקה מאוד.
חברי הפלמ"ח שגרו לידנו פעלו באותם הימין כנגד קן המרצחים בבלד אל שייך, כיום תל חנן. הייתה זאת תגובה על רצח עשרות פועליים יהודים בבתי הזיקוק במפרץ חיפה. פעם אחרת הם הקימו מארב נגד שיירה עם תגבורת וכלי נשק שעמדה להגיע לחיפה ובקרב קשה ביותר גברו עליה. חיפה ניצלה.
שובצנו בענפי המשק השונים. כך הגעתי לגן הירק והשתלבתי בו היטב, אחרים שובצו בענף הפלחה, הרפת, המספוא ועוד.
בכ"ט בנובמבר 1947, צמודים לרדיו בחדר האוכל של הקבוצה, שמענו והתרגשנו יחד עם חברי המשק את ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם על הקמת מדינת ישראל. המאבק נגד הקמת המדינה של כוחות ערבים מארץ ישראל ומחוצה לו גבר. תקופת ההכשרה שלנו קוצרה. על פי בקשה של "המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית" ברצון הסכמנו והלכנו לחזק את הישוב החדש "גבים" שהוקם יחד "12 הנקודות" בנגב ערב הקמת המדינה, כדי להבטיח את שייכותו אליה.

גבים, מספר שאול[]

קבוצת גבים ישבה, צנועה ובודדת בין גבעות ה"לס" של אדמת הנגב. הנסיעה מתל אביב ברכב המשוריין בלוחות פלדה דקיקות, בין הכפרים הערבים שתקפו את הרכבים היהודיים, המחישה את הצורך לחזק אותה. בקבוצה היו כשלושים, צעירים ואנחנו תשעת הראשונים, היינו תגבורת של ממש. תפקיד חברי הקבוצה היה לסייר לאורך שני צינורות המים שהובילו מניר עם אל "11 נקודות" שהתיישבו בנגב על פי הוראת בן גוריון, בימי הדיונים באו"ם על גורלה של ארץ ישראל ותוכנית חלוקתה. תפקיד לא פחות חשוב היה להקים משק חקלאי ואני שובצתי בגן הירק. ארבעת צריפי המגורים שלנו זכו להגנה של "בית ביטחון" בן שתי קומות ושלושה "פילבוקסים" ששלטו על פני השטח. בליל ה'באייר תש"ח, בזמן שעם ישראל חגג על ההכרזה על הקמת המדינה, נודע לנו שהצבא המצרי החל בהתקפתו. במכת אש הראשונה על קיבוץ נירים השכן, תותחיו הרסו את כל ביצוריו מעל פני הקרקע. הבינונו שאי אפשר לסמוך על ביצורים שהכינונו מראש ובמשך כל הלילה, באדמת "לס" היבשה והקשה, חפרנו ובנינו רשת של תעלות הגנה. הכוחות המצריים עברו לידנו בדרכם לתל אביב והצליחו לסגור אותנו ואת נגב כולו במצור. המצור נפרץ רק אחרי חמישה חודשים, על ידי הכוחות שלנו. שנים מחברינו, גרשון קלו ונתן רוסי שהתנדבו יחד עם שמונה חברים אחרים להשתתף במבצע, נהרגו בקרב חוליקאת. הקרבות הסתיימו, הזוגות אחדים נשאו ונולדו הילדים הראשונים. נבנו בתים ונסללו שבילים, נשתלו עצי פרי, עצי נוי ודשאים. הרפת והדיר התבססו. גן הירק בו עבדתי, גדל וסיפק את תוצרתו ל"תנובה". יערה, בתום לימודיה הצטרפה אלינו, לידידה אחותה ולגיסה מקס והרומן שלנו התהדק. נישאנו בשעה טובה ואירית נולדה.אם כל כך טוב היה, מדוע עזבנו? ההגבלות על חיי הפרט בקבוצה החלו להציק, ה"לינה המשותפת" של הילדים עוד יותר והחלטנו לעזוב את גבים. הארון, השולחן והכיסאות שהיו בדירה , היו רכוש הקבוצה ונשארו בגבים. העמסתי את המיטה וחפצים אישיים שלנו ויצאתי לדרך. אחרי שבע שנים של עבודה קשה ומסורה, לא הייתי זכאי לקבל את הרהיטים שהיו בדירתנו או לירה אחת. ביום אחד, הפכנו מ"חברים" ל"בוגדים". מה שלקחתי איתי היה הסיפוק האדיר שהייתי חלק ביצירת ישוב פורח בנגב שהפך לחלק בלתי מעורער של מדינת ישראל. בשנת 1947 , זה לא היה מובן מאליו. יצאתי לדרך, לעפולה. יערה עם אירית בזרועותיה, תצטרף אלי באוטובוס. תמונות המבנים הראשונים צילם:חיים אושרי : בית הבטחון והצריפים הראשונים

"יערה ושאול" - סיפור חייהם[]

על הספר[]

בכמה בתי ספר יכול ילד ללמוד[]

ימים ראשונים בעפולה[]

העידן החינוכי[]

סיכום ל-60 שנות נישואין[]

אם תמצאו את עשרים הסעיפים הראשונים, אנא העתיקו לכאן

לשאול מסיבה.jpg

ליום הולדתו ה-90[]

0065c7f2-e5e9-435f-9bbb-1220f704b8d5.jpg

שאול נולד בשנת 1930, כאשר התחייה האיטלקית הייתה בשיא. המנהיג האיטלקי מוסוליני החזיר לעם את הגאווה הלאומית לאחר ההידרדרות אליו הגיע לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא שאף להחזיר לארצו את תפארת האימפריה הרומאית. גם אבא שלנו, כמו יהודים רבים היה שותף לתנועת התחיה הלאומית. שאול נולד ואבא הלך למשרדי עירית מילאנו וביקש לרשום את בנו במרשם התושבים . סיפרו לי שהוא בא מצויד בתנ"ך ובתגובה לשאלה מה מקור השם, השיב כי שאול היה מלך ישראל. אני מניח כי בכך רצה להראות שגם לעם ישראל הייתה מלוכה... באותם השנים גם הוקמה התנועה הציונית באיטליה ובחירת השם סימלה עבורו את חידושה של מלכות ישראל. הוא לא העלה על דעתו שכעבור 90 שנה צאצאיו יהיה תושבי מדינת ישראל המונה 9 מיליון אזרחים.

ומעט על שאול המלך. וכך קראנו בספר שמואל: שאול בן למשפחת קיש שהיה אבי העיר גבעון, בנחלת שבט בנימין. כאשר היה בשדה ורעה את הבקר הגיע אליו שמועה:תושבי יבש גלעד שהוא בקרבת משפחה לשבט בנימין הודיעו כי מלך בני-עמון,נחש שמו, מאיים "לכרות כָּל־עֵ֣ין יָמִ֑ין" של תושבי העיר וכך לשימם "חֶרְפָּ֖ה עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל"׃ המקרא מספר "ווַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ־אֱלֹהִים֙ עַל־שָׁא֔וּל כְּשָׁמְע֖וֹ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה ... וַיִּקַּח֩ צֶ֨מֶד בָּקָ֜ר וַֽיְנַתְּחֵ֗הוּ וַיְשַׁלַּ֞ח בְּכָל־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵל֮ בְּיַ֣ד הַמַּלְאָכִ֣ים ׀ לֵאמֹר֒ אֲשֶׁר֩ אֵינֶ֨נּוּ יֹצֵ֜א אַחֲרֵ֤י שָׁאוּל֙ וְאַחַ֣ר שְׁמוּאֵ֔ל כֹּ֥ה יֵעָשֶׂ֖ה לִבְקָר֑וֹ וַיִּפֹּ֤ל פַּֽחַד ה' עַל־הָעָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ כְּאִ֥ישׁ אֶחָֽד׃ וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּבָ֑זֶק וַיִּהְי֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת אֶ֔לֶף וְאִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף - את כל זה עושה בחור צעיר רועה בקר !!!׃ ולאחר הנצחון על "הנחש" "וַיֵּלְכ֨וּ כָל־הָעָ֜ם הַגִּלְגָּ֗ל וַיַּמְלִכוּ֩ שָׁ֨ם אֶת־שָׁא֜וּל לִפְנֵ֤י ה' בַּגִּלְגָּ֔ל וַיִּזְבְּחוּ־שָׁ֛ם זְבָחִ֥ים שְׁלָמִ֖ים לִפְנֵ֣י ה' וַיִּשְׂמַ֨ח שָׁ֥ם שָׁא֛וּל וְכָל־אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־מְאֹֽד". לעם ישראל היה מלך ראשון - ההדים נשמעו עד מילאנו.

הספר על אירועי המשפחה בשואה : Una Famiglia[]

עטיפת הספר

הצגת הספר ב:sesto fiorentino

מתוך אתר ההוצאה לאור

שאול סייע רבות לכתיבת הספר על משפחת ונטורה. הוא מסר למחבר הספר, העיתונאי האיטלקי Ciampi Paolo, מידע על המשפחה, שלח לו מסמכים. ובסופו של דבר ערך עימו סיבוב "מכירות והסברה" של הספר במשך שבועות אחדים ברחבי איטליה במסגרת תפקידו של העתונאי במימשל החינוך והתרבות של מחוז טוסקנה. בקישור מטה תמצאו את רשימת המקומות שבהם שאול הופיע יחד עם מחבר הספר - המרשים ביותר היה בעיר פיזה, מולדת משפחת ונטורה. משפחת שאול באה לבקרו באחד הפעמים שהיה בסיורים אלה והשתתפה באירוע.
אביא קטעים מהספר (מהטיוטה שנשלחה לנו בפורמט word ובתרגום Google שעשיתי. לצערנו הנציגה של יהדות איטליה במוסד "יד ושם" לא הכירה בחשיבות הספר ולא קבלה תחת חסות המוסד את תרגום הספר לעברית, הדפסתו והפצתו. אולי יגיע היום לכך.
הליכות בית ההורים בוונציה
במבט מלא הערכה צופים אנו ב"מנורה" יפה, עם שבע קנים כמקובל במסורת היהודית, כאשר כל נר ידלק הדבר יסמל את ניצחיות העם היהודי שהוא לעולם לא יעלם , לימים מנורת השבת תגיע לארץישראל (היום היא בביתם של בני וחנה פרידמן בהושעיה)
בארון הספרים אנו מבחינים באוסף פירסומים על יהודי איטליה, כמו הבטאון "ישראל" - של ציוני איטליה.
כן סיפרו של מרטין בובר על ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. וכן ספר בצרפתית על נצחיות העם היהודי.
ואני רואה את לואיג'י, זמן קצר לפני היציאה לעבודה, כשהילדים עדיין לא שתו עם כוסות הלאטה שלהם. לואיג'י אשר מזמר את התפילות המסורתיות, עם התפילין של יד ושל ראש שלו. לואיג'י שמתפלל בוקר אחר בוקר, כל בוקר.
תמונות שמזכירות תמונות אחרות. לואיג'י שמתחיל ומסיים כל ארוחה עם הברכות. לואיג'י שמזכיר לילדים את המצווה האחרונה של היום לפני השינה, לקרוא את ה"שמע". לואיג'י שבארוחת השבת מזמר את השירים המסורתיים, קורא לכל המשפחה לשיר יחד איתו.
וגם אנה, בטח. אנה שלברכת השבת מדליקה נרות בשני פמוטי כסף מצוחצחים כמראות ומסדרת את הפרחים. אנה שלארוחת הערב החשובה יותר של השבוע מכינה את השולחן עם מפות השולחן הלבנות והיפות והצלחות הטובות ביותר. אנה שלעולם לא שוכחת שום חג יהודי.
כי בבית ונטורה חוגגים את כולם. צום הכיפורים כמו פסח, פסח, עם כל המנהגים שלו, המוכרים לכם, כלי החרסינה היפים שנשלפים מעליית הגג פעם בשנה, המצות, קריאת ההגדה בשולחן החג... ואז פורים, המזכיר את הדרך שבה אלוהים הציל את העם היהודי מהגורל הטראגי של השמדה שתכננו המלך הפרסי אחשורוש וחבר המועצה שלו המן. ושזו גם החגיגה המשמחת, שבעיני הקטנים מושכת יותר, סוג של קרנבל והילדים מתחפשים, עוטים מסכה, אוכלים את ה"אוזניים של אמן", ורוקעים ברגליים על האדמה כאשר מבטאים את שמו של המן הרשע.
בבית אוכלים כשר. אבא למד שחיטה ונהג לשחוט עופות. יין הוא לא שתה היות ולא היה בהישג יד יין כשר. בבית חוגגים את השבת ולא נוסעים, הוא לא כותב, לא מדליק אש וחשמל. אבל לואיג'י עובד בנמל וחייב להיות נוכח בתור הכימאי הראשי ולכן חייב ללכת לעבודה ולנסוע במעבורת של וונציה ה"וואפורטו".
ביום שבת אנה ערכה שיעור לנשות קהילת וונציה. ביום 9 במאי 1935, מאורגנת אחת מקבוצת ארגון נשות העיר. פורסם גם בבטאון הקהילות היהודיות באיטליה "ישראל" והתגלה על-ידי אחיה פרננדו טראצ'נה.

החציה המסוכנת של הכביש


"כדאי לצפות היטב כאשר אתה חוצה כביש, האירוע יכול להתחיל כאן, בדיוק במטרים הבודדים שמפרידים בין המדרכה הימנית לשמאלית.בהיסטוריה של המשפחה הזאת, אני חושב מחדש לפעמים על ברק בלתי צפוי. כמעט תמיד זה מצליח לי ברגע שיוצאים מהבית."
לפעמים, שלא למקרה, יש לאדם מחשבות רגע לפני שהוא חוצה את כביש. נכחתי בכך כאשר עצרתי בעיר עקב רמזור אדום במעבר חצייה מסוכן. כן, זה מעל הכל מצליח שבריר שנייה מהמדרגה שמנותקת מהמדרכה כדי להוריד את עצמה ואז על האספלט, כמעט להדגיש שתנועה לא קיימת, גם בנאלית, גם לא מורגשת, מאשר שהיא לא כרוכה בתוצאות.
וואז מגיע דצמבר 1943 בעיירה Marriano Commence.היום שבו זה משתנים החיים של המשפחה הרגילה הזו. היום שבו אימא של שאול חצתה את הכביש פעם אחת יותר מדי. יום קודם, האבא לואיג'י קורא בעיתון על תקנות חדשות החלות על היהודים, נכסיהם נתפסים ויש להתייצב עם מזוודה קטנה בתחנה הקרובה ביותר של המשטרה לקראת יציאה למחנה.
מחנות הריכוז עדיין לא היו מוכרים לנו. אולי איזה קול מבולבל שמקפץ מאיזו זווית אבודה של אירופה מכוון אותם. אולי אבל זו לא סיבה מספקת כדי למסור את עצמה לסמכות שהיא לך כאויב וממנה עד עכשיו אפשר לטפל בזה רק יותר גרוע.
ובטח שזה פיתוי להישאר בעצמו כמה הם איפה שהם, להשתתף באירועים בין קירות הבית הקטן הזה, מאשר טבעי לשקול מרחב בטוח, נמל קטן לעגינה, כדי לעגון את הקיום שלו. ולהחזיק קשורים אותם אוחזים מאוד, כשהסופה עוברת דרך. אבל כמו להאמין לנו באמת?
אין סודות, בכפר כולם יודעים הכל. ועל זה הם מדברים, מדברים כולם, בעוד הזמן עובר, חודרים לתחושה שכל דקה אבודה יכולה להיות מכרעת. לואיג'י מדבר, מדבר אנה, מדבר גברת ג'וליה- הסבתא, שהיא איתם ושבין הכל נראה הכי מנוסה.
ומעבר לביטויים שמוצאים מקום בשיחות, יש את הביטויים הרבים שלא נאמרו או שרטוט בקושי גס, יש את המבטים שהמבוגרים מחליפים ביניהם ושאז הם נחים על הילדים. וכבר, שם הם, הילדים, עם המבטים הלא בטוחים. משפחה שבטוח שדברים כנראה לא ראתה אותם אפילו לא לקולנוע; שהיא יכולה לסמוך על הניסיון של אבא כימאי, אמא עקרת בית אחת, של סבתא אחת בפנסיה, הכל כאן, לא על התחכמויות והזלזול של הרפתקנים שנשברו לכל סכנה.
משפחה שכולה בית ועבודה, להבין את עצמה, משעה שהיתה נותנת את עצמה למקום, להסוות את עצמה ולהסתגל לכל שליטה, ל-ingegnarsi באמצעים חוקיים ופחות חוקיים כדי לחיות ולהתקדם.
כאן הוא מאכלס את הנגר שממנו יצא שאול זמן מה לעבודה מתלמד. הוא והמוכרים שלו: אנשים שיודעים. אנשים טובים שמקבלים אותם בשמחה, גם בלי להרכיב טוב ממה שיש באפקט סקפנדו. "כולנו נוצרים, לא?", סורידונו עוזב כדי להיכנס אליהם.
הם כבר יכלו לעצור את הנשימה, לא מיועד לגברת. ג'וליה. רגעים קטנים איננזי הנטישה הייתה שהיא סבלה יותר מכולם מהבית. הוא חוצה את הכביש, מגיע לבית ממנו ברחו, בדיוק בזמן שהיא נכנסת לבית מגיעים. לא הגרמנים, אלא שני שוטרים איטלקים ברובם. הם באו לקחת את כל המשפחה, למצוא רק אותה והיא שהם נושאים דרכה.
הכל בשביל קוליקה אחת, הכל בשביל זוג תרופות שנשכחו ומנצ'אטה אחת על צעדים ממדרכה לשניה.

אני יודע שמהצד השני של הדרך בעלה ואמה, ואם בשביל זה גם ילדיה, הופכים לחשבון נסבל על מה שקרה.
לי זה פחות זוהר כמו שמישהו בא לתפוס אותם, בזמן שהם בעצמם היו כמה מחבואים לך בתוכך? או שהם אזרו אומץ והם נתנו מבט אל מאחורי החלון, רק כדי לבחור את אנה שמתרחקת בין שני השוטרים?

La pietra di inciampo davanti al civico 65 di via IV Novembre a Mariano Comense(Foto by Silvia Rigamonti)



התכתבות
שלחתי אליך את התכתבות שלי האחרונה עם צ'אמפי
אני מניח שאתה מבין מה שקורה
יוזמת כתיבת הספר הייתה שלו
רצה חומר על אימא ושלחתי אליו
שלחתי אליו גם חומר על אבא והוא קיבל אותו ברצון
בקש חומר נוסף ושלחתי אליו חומר גם על שולה
שאל שאלות...קיבל תשובות וכעת הוא התחיל בארגון
החומר וכתיבת הספר
כעת הגעתי לשלב הבא ולתוכנית השניה שלי
דרכו ודרך סיפרי המשפחה שלנו בארץ כיום הצעתי לו
שיכתוב ספר שני ספר אחר ונוסף
הצעתי לו כעתונאי וכסופר שיחבר ספר המתאר את
הדמויות של כל בני משפחת ונטורה, בן תורה,
קרצנר,לאודון, לוי, כספי,בן עמי, קסטלנובו כיום קודם כל
יקבל תמונה מגוונת מאוד של ישראל כיום על אנשיה
מעשהם ודעותיהם כאשר החבור ביניהם יהיה המקור של
אבא ואימא שלנו משולב עם מסורות הבית של בני זוגם
קבלתי תשובה דקות בודדות אחרי ששלחתי אליו את
הצעתי
הוא קיבל אותה בהתלהבות
לדעתו הוא מרגיש צורך שבאיטליה יקירו ויבינו יותר את
ישראל של היום גם לדעתו דרך ספר כזה הוא ידע לעשות
זאת
אני מאוד שבע רצון
אני חושב שישראל צריכה להסביר את עצמה והכישרים
העתונאים שלו מתאימים לכך אם כי התפוצה שלו היא
ללא ספק לא מקיפה את העולם כולו
זכור כי הוא ידע רק מה שאנחנו נרצה לספר לו.איש מבני
משפחתנו לא עשה דבר שיש להתבייש בו
כל אחד מאיתנו פעל ופועל על פי דרכו והתמונה שיכולה
לצאת תיהיה אמיתית ויפה
פעילות איסוף החומר תמשך שבועות וחודשים ואני מקוה
שכל אחד מבני המשפחה ישתף פעולה בצורה היפה
ביותר
אם וכאשר התוצאות יהיו יפות נוכל לתרגם את הכל
לעברית כך שכל בני המשפחה יכירו זה את זה יותר טוב
תוך כדי התיחסות למורשתם
איך נבנה את העבודה הזאת? בפגישה שלי איתו
באיטליה עוד כשלושה שבועות נלבן את זה
אם תקבל מעתב זה לפני החג תקבל את טיחולי לחג
שמח אם לא תקבל איכולי כל טוב לשנה הבאה לך ולכל
משפחתך
להתראות
נ.ב. מה ששאול, כנראה לא ידע שהוא היה חסיד של אש"ף - דני

כתבות מקיפות על הספר בעיתון בפיזה

על הספר במדור תרבות של עיתון בפיזה - להגדלה הקש על התמונה


צילום מהמפגש ביום 15 מארס 2012 בקרב חברי הקהילה העברית- איטלקית בירושלים

תמונות מהכינוסים באיטליה[]

באדיבות אלדד בן תורה

בני המשפחה עם שאול ויערה בכינוסי ההסברה באיטליה

טיולי שאול ויערה באיטליה[]

שאול אהב לטייל באיטליה. באחת ההזדמנויות שלח לי צילומים אחדים

לזכרו של שאול[]

ההספדים שנאמרו בהלוויה[]

אתמול ליווינו בדרכו האחרונה, למנוחת עולמים את שאול בן תורה, אח של סבתא שלי.
זה בטח נשמע מוזר, איזה מין קשר יש לאח של סבתא, עם נכד של אחותו שנפטרה לפני 30 שנים.
סבתא שלצערי, לא זכיתי יותר מידי להכיר ולחוות באמת (בכל זאת, הייתי בן 5 כשהיא נפטרה).
ובכל זאת, משהו במשפחה המיוחדת הזו, השורשית, המאוחדת והייחודית הזו גרם לי לא להתלבט בכלל אם להשתתף בלוויה או לא, להרגיש ולהתרגש...
זכיתי לחוות את סבתא דרך הסיפורים של שאול ושל יערה בן תורה , אם זה במהלך זכרון בסלון עם הסיפור המשפחתי, אם זה באזכרות בזום בשנים האחרונות.
בין הסופדים היה אח נוסף של סבתא דניאל ונטורה, שסיפר ושיתף עוד קצת פרטים, שאני לפחות לא ידעתי ורק חיזקו את האדם שהיית וכמה עצוב שהלכת.
תודה לך שאול על מה ומי שהיית, על הקשר והיחס, גם לנכדים והנכדות של אחותך.
אני יוצא מהלוויה עם 2 תובנות ומסקנות:
1. משפחה זה מעל הכל (אני חושב שזו גם אחת מהצוואות ששאול הנחיל.
2. שנדע רק שמחות
עודד כספי - אתר FaceBook

בטקס הכנסת ספר תורה בקדומים לזכר בני המשפחה שאינם בחיים[]

M4H02727.MP4-3

M4H02727.MP4-3

בטקס הכנסת ספר תורה בקדומים לזכר בני המשפחה שאינם בחיים

לזכרו של שאול[]

שלט זכרון לשאול בישיבת קדומים

זכיתי לקבל מאחי היקר שאול בן יצחק מרדכי ערכים יקרים. ואת אלה אמנה בעת עלייתו למרומים.
קשר למסורת ישראל:
• כבר שאבא רשם את הבן של ובעירית מילאנו הוא הביא עימו תנ"ך. הוא ידע שהפקיד לא ידע מניין בא לאבא השם שאול (מפי הדוד דיינה).
• בשכיבה על רצפת הרחוב בעת הפצצות פתע בפיזה במלחמת העולם השנייה לחש לי שאול תאמר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
• גם שרצינו לזכות במי שתיה מחיילי הבריגדה השתמשו בקוד זה.
• בארץ ישראל בחר תחילה בחינוך בסקטור הדתי במקווה ישראל
• בבר מצווה שלי, בכפר בתיה, היה האורח היחידי ושהה בכפר הנוער כל השבת לגאוותי ולשמחתי.
• היינו שבת בעפולה בבר מצווה של בנו אלדד שנערכה בבית הכנסת כדת וכדין.
• ואחרון, השתתף במימון ובשמחת הכנסת ספר התורה לבית הכנסת על שם בני משפחתינו היקרים.
מידע לאורחות החיים
• בחופשות הייתי בקבוצת גבים שם ראיתי איך מתנהגת קבוצת חלוצים העוסקת בחקלאות הן כקבוצה והן כמשלוח יד
• זה מנע ממני לעשות שגיאות בחיים.
• למדתי ממנו פרק בהלכות עובדים ומעבידים, ואיך יש להתגונן בתור עובד שכיר עד כדי כך שבבחירות הראשונות בחרתי לשמאל
התנהגות בחיים
• ראיתי איך שאול ויערה הקימו משק בית בחוות הלימוד בעפולה. יצאו מהקיבוץ על מזוודה וללא ידע בניהול משק בית, חוץ מהכנת חביתה.
• התקבל כגנן ירקות. בהתמדה ניגש לבחינות הבגרות וסיים תואר ראשון באוניברסיטת חיפה והיה סגן מנהל בית ספר תיכון
• במקביל גידל ארבע ילדים לתפארת. חיתן אותם ולקח חלק בשמחות שלהם
• עבר מהצריף בחוות הלימוד לדירה מפוארת במרכז עפולה
• ובכל העת טיפלו בסבתא ונדמה לי גם במירלה ומקם
כל הדברים האלה שימשו לי דוגמא ולאורם גדלתי
אחי היקר תהיה מליץ יושר במרומים לרעייתך , לבניך ובני משפחתם ולכולנו
קיימת (וכמעט נפלת במערכות ישראל – זה סיפור אחר) את מצוות יישוב ארץ ישראל, אשר לדעת רבים, שקולה כנגד כל הצוות התורה.
תנוח בשלום על משכבך, יחד עם אבא ואימא, אחיך הקטן עמנואלה ואחותך הבכורה שולמית מרים

עפולה נפרדה משאול בן תורה – מאנשי החינוך המוערכים בעיר[]

בן תורה ניהל את החטיבה העליונה ב'כפר הנוער ויצו ניר העמק', חינך וליווה דורות של תלמידים ומורים.

07/06/22 | 19:00 | יניב אעידן
עפולה נפרדה משאול בן תורה – מאנשי החינוך המוערכים בעיר
תושבי העיר עפולה נפרדו לפני מספר ימים משאול בן תורה, דמות חינוכית מוערכת ומוכרת בעיר במשך עשורים רבים. בן 92 היה במותו.
בן תורה ניהל את החטיבה העליונה ב'כפר הנוער ויצו ניר העמק', חינך וליווה דורות של תלמידים ומורים.
הוא נולד בשנת 1930 וגדל במילאנו, איטליה. בהיותו בן 13 אמו נלקחה למחנות ונרצחה באושוויץ. אביו נהרג בהפצצות בעלות הברית שנה לאחר מכן. בתום המלחמה עלה בן תורה לארץ יחד עם אחותו ואחיו, באוניית מעפילים, הגיע לעתלית ומשם הופנה לבית הספר מקווה-ישראל. בן תורה היה ממתיישבי קבוצת גבים שבנגב, ונמנה על מגני הנגב במלחמת השחרור. בקיבוץ גבים נישא ליערה אשר עלתה עמו באותה ספינה מאיטליה.
בהיותו בוגר בית ספר חקלאי עבר לעפולה בשנת 1953 ועבד כמדריך חקלאי בחוות הלימוד. משם המשיך ללמד חקלאות בבתי הספר יזרעאל ואלומות בעפולה. ב1958 קיבל את ניהול מרכז הנוער בעפולה עילית, שם קיים גם פעילויות ערב רבות לילדי עפולה עילית. ב- 1970- עבר לנהל את ביה"ס עמל בגבעת המורה.
לאחר סיום לימודי ההיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה, מונה בשנת 1975 לנהל את החטיבה העליונה בבית הספר ויצו ניר העמק, חטיבה אותה ניהל במשך כעשרים שנה. בן תורה ניהל וטיפח צוות מחנכים ומורים אשר זוכרים אותו באהבה רבה. תחת ניהולו התפתח בית הספר וקלט תלמידים רבים.
בן תורה יצא לגמלאות בשנת 1995 אך המשיך את מורשתו ללמד את תולדות עם ישראל דרך תיעוד סיפור משפחתו בשואה. המסמכים וסיפור המשפחה ריגשו רבים והפכו לספר אשר התפרסם באיטליה תחת השם, "משפחה אחת" ואף כלל גלויות אשר אמו של שאול שלשלה מחרכי קרון הרכבת לאושוויץ, ואשר הגיעו ליעדם ושמורים ב"יד ושם".
הספר הוביל לסיבוב הרצאות ברחבי הארץ ובאיטליה ולערבי זיכרון בהשתתפותם של יערה ושאול. השנה הפך סיפורם להצגה בתיאטרון עדות בו שיחקו נערים את שאול, יערה ובני משפחתם בשואה.
שאול נפטר בשיבה טובה, מוקף משפחה וחברים בגיל 92 והניח אחריו, אישה: יערה, ארבעה ילדים: אירית, אורלי אלדד וליאת, נכדים ונינים.

אֶפִּילוֹג אחרית דבר, חתימה, סוף דבר[]

המכתב שלא נשלח משאול לאימא 1945 (שנה לאחר פטירתה)

אילן היוחסין של משפחת בן-תורה

עשרה דברים ששאול לימד[]

המצבה ביום ה"שלושים"

(ליום "השלושים" - חלקם ידועים וחלקם לא)

  1. בשכיבה על רצפת הרחוב בעת הפצצות פתע בפיזה במלחמת העולם השנייה לחש לי שאול תאמר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".מאז אני חוזר על כך בכל עת צרה ומצוקה.
  2. למדתי ממנו פרק בסוציאליזם, ולכן נצטוונו "פועלי כל הארצות - התאחדו!". שבבחירות הראשונות בחרתי למפלגה הקומוניסטית
  3. בקבוצת גבים שאול לימד אותי הלכות שרברבות: צול, מוטרה, ליפוף בלופה ושימוש בתמיסה אדומה מיניום. כל החיים עשיתי שימוש במידע זה.
  4. מחוות הגדנע ויצו עפולה:"מיידי פעם הייתי מלמד את הנערים גידול ירקות מתוך המחברת שרשמתי במקווה ישראל"
  5. בכיתה חקלאית למחוננים בתור מורה לחקלאות.
  6. כמנהל החטיבה העליונה בתיכון חקלאי עפולה. של היה ב-22 השנים היפות שלו. עם השכלה אקדמית בהיסטוריה, שכה אהב, לימד את התלמידים מה ניתן ללמוד מן העבר. מן הסתם, מה שרכש בשבע בתי הספר שללמד באיטליה.
  7. בכפר סבא, "כפר הדרים" הביא אותי להרצאות באולם הענק על "בינה מלכותית" והראה לי מה ניתן ללמוד לעת זקנה.
  8. בסדנה לכתיבה פוריה סיפר את החויות שראה בבוקר מן המרפסת. רק להתבונן ורואים עולם ומלואו . (כ0עשרים כתבתו תוכלו לקרוא כאן "סיפורי שאול" - חיבורים בחוג לכתיבה יוצרת בבית בכפר הדרים
  9. העביר את מסורת המשפחה למשפחתו משפחת ונטורה - זכרון לשואה בטלויזיה האיטלקית וב"יד ושם" : https://youtu.be/tXRQCmfpdcY ולספר באמצעות הסופר האיטלקי Una famglia והרכבות של נינה https://youtu.be/WLQ1oA2C-7s E dite al vostri figli - Shaul Ben Torah Ventura
  10. ובזכות יוזמתו זכיתי לקבלת פנסיה ממשלת איטליה ויכולתי לכתוב ספר תורה לזכרון בני המשפחה. ריקוד עם ספר התורה עם שאול +דני + מוטי https://youtu.be/pyJvXQg6rcA

נספחים[]

זכרון לבני משפחה[]

מצאתי כי שאול כתב את תולדות בני המשפחה. והנה קישורים לסיפורים שכתב ותמצית הרשימה:

מעט אנחנו יודעים על ילדותה. ידענו שנולדה ברומא, ביום 6 באוגוסט 1900, למשפחת טראצ`ינה (Terracina ) בין שני אחיה הבוגרים, ויטוריו ופרננדו - בעלי הטמפרמנט הסוער ואחיה הקטן, רגוע יותר - אלדו. מימי לימודיה נותרה לנו רק מפת יוון עתיקה שאימא ציירה, הייתה יד טובה! אימא ניגנה היטב בפסנתר ואמנם היא נהגה לנגן לנו, יצירות קלאסיות קלות ושירי עם. היא ניסתה ללא הצלחה שגם אנחנו נלמד לנגן, אבל המורה שהוזמנה לביתנו נאלצה לשכנע אותה כי אולי נכדיה ידעו לנגן, ילדיה – לא.
בדומה לאימה, גם אימא בחרה במקצוע ההוראה. ללא כל מודעות מכוונת, רבים מבני המשפחה, הלכו והולכים באותה דרך…גם היום. היא למדה בבית ספר להוראה ועם תום לימודיה השתלבה בצוות המייסד של בית הספר העממי – ע"ש ויטוריו פולאקו, שנוסד ברומא - בשנת 1925, כבית ספר יהודי ראשון מחוץ לחומות הגטו, משלב בחינוכו ערכים של תרבות איטליה, נאמנות לחוקי המדינה וערכי יהדות

  • הסבא:Giacomo Terracina - שאול כתב: "אני מכיר רק דרך אחת לעשות זאת: מצרף עותקים של כמה משיריו. עד עכשיו ידעתי רק אחת, המוקדש מרים אחותי. כיסוי תיקייה כי הבת שלה, חנה פרידמן לבית קרצנר, היום פגשתי שירים אחרים, מה שגרם לי לדעת טוב יותר מי הוא היה. נשמה עדינה שלו, הרגשות שלו, טהור שלו איטלקית (צבעוניים עם קצת שירים כמה בניב הרומית), חוש ההומור שלו שידע להראות `ד אפילו ברגעים כואבים יותר של חייו. שאול
  • הבני דודים The Story of Diena Family - וכך הוא זוכר את ברוך:" היינו שתי משפחות יהודיות מאוד מאוחדות ברעיונות שלהן על יהדות וציונות. נסענו עם ברוך למחנה יהודי ורבים מחבריו הרבים היו ציונים נלהבים. בגיל שלוש עשרה, יחד עם אביו הדוד ג'ורג'יו, אני הוא לימד קריאה עם הלחנים המיוחדים שלהם, הקטעים של התנ"ך, שהייתי אמור לקרוא בפומבי בבית הכנסת מילאנו, השבת של ה"מיניאן" שלי, של הבשלות הדתית שלי. זו הייתה השבת האחרונה שבילינו יחד. הפצצות מילאנו, שבמהלכן גם בית הכנסת נחרב והרדיפות הפשיסטיות ה הגרמנים חילקו אותנו במשך שנים.
  • הדוד Vittorio Terracina מתוך הזכרונות:"היה לו חנות / מחסן / מעבדה של אורות ומוצרי חשמל בוויקולו דוריה (במרכז רומא - סימטא מפייאצה וונציה). "לה רדיוסה" זה נקרא. לפעמים, כשהיינו ברומא בימים שלאחר פרוץ המלחמה, הייתי הולך לעזור לו בחנות שלו למכור או לתקן נורות רגילות וכאלה עם סוללות נטענות שעבדו בלחיצה על ידית, שימושי מאוד באלה זמנים של החשיכה.

הוא היה מאוד גאה בסוג תאורה שתוכנן ונבנה על ידו שהאיר את המקום באור טוב מאוד שלא גרם לאי נוחות לעיניים. הוא גם מכר מכשירי אולטרה סגול. באותם ימים הם נראו כמו המילה האחרונה לריפוי מחלות רבות. גם אנחנו חבר'ה סבלנו, אני לא זוכר למה. עדיין לא היה ידוע דבר על סכנות הקרינה.
הוא המציא אלפבית "פונטי" המתאים לכל שפות העולם, כדי להקל על היחסים בין תרבויות ועמים. קל לשימוש - הכריז - עם מכונות כתיבה פשוטות מאוד. כל אות הייתה מורכבת ממשבצות פתוחות משמאל, ימין, חסומות באלכסונים וכו'. להביע צליל, אות, תנועות. סוג של אספרנטו גרפי.

"והגדתך לבנך ולבני בנך"[]

Mavo1.jpg

שאול כתב את הזכרונות שלו בספר, ברשותו העתקי את פרקי הספר לויקיפדיה הפרטית שלי:

הכל בשפה העברית רק הכותרת נשארה בלועזית

"תעודת ההצלה"[]

תעודת הצלה של שאול בן תורה.png

סיפורי שאול" - חיבורים בחוג לכתיבה יוצרת בבית בכפר הדרים[]

מבחר מסיפורי שאול, הנה אחד מהם:
מטלת הכתיבה: המסע אל החיוך - חיוך, מילה טובה...

בעולם של אתמול,
 מספרי סיפורים מישוב לישוב היו נודדים
ואליהו גולדנברג היה ביניהם, אחד הטובים.
ב"שיר האושר" שהוא עצמו חיבר, הוא כתב את המוטיב החוזר: "מה סוף סוף דרוש לאדם, חיוך מעט, מילה טובה, מבט והעולם שלו, על כף היד!"
                                                   ----
התיישבתי על ספסל בשדרה.
איש זקן עבר ליידי, הביט בי,
חייך והתיישב ליידי.
הוא ניראה לי מוכר,
אולי הוא דייר מהבית בכפר?
פניו היו מוכרות לי אבל את שמו לא זכרתי.
ליתר בטחון, גם אני אליו חייכתי.
"מה שלומך?", הוא שאל ומבטנו הצטלבו,
"יותר טוב!" עניתי, בלי לשאול אותו מי הוא.
גם הוא לא זכר מי אני, היה לי ברור,
אבל לשנינו הייתה הרגשה טובה
 כי "מה סוף סוף דרוש לאדם, חיוך מעט, מבט, מילה טובה והעולם שלו , על כף היד!"
הוא הלך. ילדים שחקו לידי והכדור שלהם נפל לידי.
ילד קטן, כולו עיניים וחיוך, פנה אלי ואמר לי:
"סבא, אתה רוצה לשחק אתנו בכדור?"
"אולי מחר", עניתי בנימוס, בלי לומר לו כי לרוץ, לקפץ, לי ממש אסור.
מעולם לא ראיתי לפני זה את הילד המקסים ההוא וכל זאת אזכור תמיד את חיוכו כי
" מה סוף סוף דרוש לאדם,
 חיוך, מבט, מילה טובה, והעולם שלו, על כף היד,
כי זהו האדם, החיוך מונח אצלו בדם!".
שאול בן תורה נובמבר 2019

על השאר תקראו כאן:

אישור על מסמכים שנמסרו ל"יד-ושם[]

צילום מסך 2022-05-24 143828.png
Advertisement