Family Wiki
Advertisement

חיבור זה נועד ללימוד, למחקר ולהעשרה, ללא כוונות רווח וללא רצון להפרת זכויות יוצרים. בקשה להסרת מקור כלשהו מטעמי חוק זכויות יוצרים או צנעת הפרט תיענה מיד - אנא רשום את החריגה בהערה מטה (הנוסח הועתק מאתר [https://onegshabbat.blogspot.com/ עונג שבת בעריכת דוד אסף

שער הספר

אני מוכרח לספר מתוך פרספקטיבה של איש זקן שראה את הדברים בתור נער. אני אלווה בפרשנות ובתוך הסיפור אוסיף דברים שיעלו באופן אסוציאטיבי
במילים אלה ובסגנונו הישיר התחיל סבא אליעזר לגולל באוזניי את סיפור חייו. ישבנו בסלון ביתו והפעלתי את מכשיר ההקלטה. לא היה לי מושג כיצד תתגלגל השיחה. זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו בפרויקט כתיבת היסטוריה ארוכה – סיפור חיים הנפרש על פני שנים, דורות. הפגישות התמשכו והניבו כעשרים שעות הקלטה. היה זה מסע ארוך, שאמנם עוד לא הסתיים, אך תוצאותיו בעמודים שלפניכם.

אליעזר


סיפורו של סבא אליעזר חוצה יבשות, דורות ותקופות. ראשיתו בילדותו בוורשה היהודית, דרכו החינוכית בתחכמוני ובשומר הדתי, ראשית דרכו כחלוץ, העפלתו הסוערת ארצה תחת הרדאר הבריטי, כשמשפחתו נותרה מאחור ונספתה רובה ככולה בשואה. המשכו בפעילות בהגנה, הקמת כפר דרום וסעד ושליחות במחנות בקפריסין. לאחר קום המדינה נמשך סיפורו בפעילות נמרצת במסגרות חינוכיות, פרטיות וממשלתיות שונות. בכל תחנה של חייו מתבלטת פעילותו הציבורית הענפה.
מעבר לסיפור האישי המרתק זהו גם סיפור מעורר השראה על דור שאיבד והקריב כל כך הרבה, אך באותה העת גם הקים, יצר, הוליד, לחם וניצח, דור שהוריש לנו את מדינת ישראל. דור שלא בחר בדרך של נקמה ולא ראה בעצמו קורבן, אלא בחר בחיים, בבנייה וביצירה. חייו ופועלו של סבא אליעזר ממחישים את הביטוי 'משואה לתקומה'. אין זו קלישאה עבור סבא, אלא סיפור חיים שהוא מוריש לשלושת ילדיו, לאחד-עשר נכדיו ולארבעים ושבעה ניניו )בעת כתיבת שורות אלה(.
ומילה אחרונה לעזר שכנגדו, סבתא רחל לבית שקולניק. הם עזבו את אירופה בנפרד, הוא את ורשה והיא את פראג, ויצאו כל אחד בדרכו לארץ ישראל כמעט באותו היום. הם הגיעו לארץ באותו שבוע, אך נתיבי חייהם נפגשו לראשונה רק שנתיים מאוחר יותר בתל אביב. לאורך כל שנותיהם המשותפות פסעה רחל עם אליעזר וליוותה אותו בתחנות חייו השונות, אך אולי נכון יותר לומר שהייתה הציר שסביבו הילך. לא הייתה החלטה משמעותית בחייו של סבא אליעזר שסבתא רחל לא לקחה בה חלק. היא הייתה לצידו, מאחוריו, ולעתים גם – ללא ידיעתו – לפניו, בצמתים החשובים בחייהם.
ספר זה מוקדש להם.
ונמשכת השלהבת – תחנות במסע חיי
מאת אליעזר גולדפלם
עריכה: נחמה בן אדרת
עיצוב ועימוד: חנה אנגלרד
2018, תשע"

תחנות במסע חיי אליעזר גולדפלם: אבני דרך


 

ונמשכת השלהבת תחנות במסע חיי - חלק ראשון - חלק שלישי: מוורשה (פולין) לסעד (ארץ ישראל)[]

תחנות בארץ 1939 - 2017[]

14 תחנות בארץ ישראל.PNG


המסע לארץ ישראל[]

למפה משמאל : הקש על החץ ותקבל את שם האתר בו היינו בדרך לארץ ישראל-הקש (פלוס במפה למטה מימין) להגדלה וזיהוי קרוב יותר של האתר

המפה נטענת...
המפה נטענת...

אתרי המסע

מסלול המסע

תחנות בארץ ישראל- בשלב ההתבססות[]

הקש על החץ ותקבל את שם האתר בו היינו בארץ ישראל-הקש (פלוס במפה למטה מימין) להגדלה וזיהוי קרוב יותר של האתר

המפה נטענת...

חלק ראשון: ילדות ונעורים[]

בית אבי[]

03 המשפחה.PNG
04 סבתא.PNG

נולדתי בוורשה בט' בתמוז תרפ"א, 15.7.1921, בן בכור להוריי שמעון דב ופסיה. אחריי נולדו אלכסנדר אחי ואחותי איטה. הוריי דיברו אתנו בשפת היידיש, אולם בחוץ דיברנו פולנית. בנוסף ידעו הוריי לדבר גם רוסית וגרמנית.
אביו של אבא, סבא יצחק גולדפלם, היה ממשפחת חסידי גור. למוצאה החסידי של משפחתי התוודעתי במקרה רק בגיל מבוגר, כאשר התחלתי לעבוד במשרד העבודה והרווחה. האנשים שקידמו את פניי במשרד היו חסידי גור, וכששמעו את שמי שאלו אותי מיד למוצאי. אמרתי שנולדתי בוורשה. הם שאלו אותי בפליאה אם איני מכיר את מאיר גולדפלם, חסיד גור ידוע. תוך כדי עבודה עמם התפתח בינינו קשר, ובהשראתם התחלתי לשחזר את מקורות משפחתי. אותם חסידי גור חקרו ודרשו היכן התפלל סבי, וכך התברר לי שהיה חסיד ידוע בחצר גור. את עולמו של סבא לא הכרתי לעומק. הוא היה חסיד אך גם בעל מקצוע, שלא כמו חלק מהחסידים של היום ש'תורתם אומנותם'. הוא היה קרטונאג' – מייצר אריזות. היה זה עסק משפחתי. עסקנו בייצור קופסאות ואריזות קטנות של מוצרים – מסמרים, תרופות, ממתקים, מוצרי מזון. לסבתי הייתה חנות מכולת גדולה. על שקיות התה והסוכר ועל אריזות אחרות היה מודפס שמה "רבקה גולדפלם". היה זה כמעט כמו מותג.
לסבא יצחק וסבתא רבקה היו חמישה בנים וחמש בנות. ישעיהו היה הבכור, אחריו אבא שמעון דב, אלימלך, יוסף ומרדכי. הבנות: אסתר, דינה ועוד שלוש שאיני זוכר את שמותיהן. מבין כל הדודים, הדוד אלימלך היה היחיד שנותר בעל זקן וקפוטה, כמו סבא. כל יתר האחים עברו ללבוש אירופאי, חליפות ועניבות. אבי השתייך לזרם הציוני דתי, והתפלל בבית כנסת של המזרחי. כולם המשיכו במקצוע הקרטונאג', כל אחד מהדודים התמחה בתחום אחר, מי בנייר, מי במעטפות, ומי בקופסאות נעליים ולכל אחד היה מפעל בבעלותו. כולם היו בני המעמד הבינוני, מסודרים מבחינה כלכלית. אף שכל הדודים עבדו באותו תחום, לא הייתה שותפות עסקית ביניהם. לכל אחד היו הקליינטים שלו וכל מפעל התנהל באופן נפרד לחלוטין. לאבי היה גם בית דפוס, הדפסנו וחתכנו גיליונות גדולים לאריזות. את הדבקת האריזות היינו מוציאים החוצה. אבי החזיק גם חנות.
מפעם לפעם היינו נפגשים עם הדודים ובני הדודים. לגולדפלמים היה עניין בתרבות ואמנות. הם היו חובבי תיאטרון ומוסיקה. כשהיו יחד לא היו מדברים על עבודה, אלא על אירועי תרבות, לעתים על החדשות שבעיתונים, וגם על פוליטיקה מקומית. כשהיינו נפגשים כל המשפחה, למשל בפורים, היו כל הדודים מנגנים בחמישייה. אבי בחליל צד, דוד ישעיהו בכינור, וכן הלאה. המוסיקה תפסה מקום חשוב אצלם, והם לימדו זה את זה לנגן.
באמצע שנות העשרים נפטר סבא יצחק. מאז התחילו לקרוא לילדים במשפחה יצחק. על שמו נקראה אחותי ייטה. אני זוכר שכשהייתי בערך בן 15 או 16, הכנתי את אחד מבני הדודים ששמו יצחק לקריאת התורה בבר המצווה.
אבי, שמעון דב, היה בקשרים טובים מאוד עם אחיו הבכור, ישעיהו. לישעיהו היו שתי בנות ובן, הם היו בני הדודים הגדולים במשפחה, והיו דמויות משמעותיות עבורי. כשהגעתי לתיכון הם כבר היו סטודנטים באוניברסיטה. בת אחת הייתה אילמת, מאוד אינטליגנטית, ידעה לדבר בשפתיים. הבת השנייה למדה מיקרו-ביולוגיה. שם הבן היה אלכסנדר (וכינויו דודיק), כשמו של אחי, שאף הוא נקרא אלכסנדר (וכינויו סמיק). כל יתר בני הדודים היו צעירים ממני.
בוורשה חי רופא יהודי בשם שמואל גולדפלם. הוא היה נוירולוג ידוע ומפורסם, ואף גילה סינדרום מוחי של מחלה שנקראה על שמו. הוא שימש כחבר בעיריית ורשה. אני זוכר את השלט ברחוב גרניצנא 10: "כאן ביתו של ד"ר שמואל גולדפלם". בבית העלמין בוורשה (עמדה) עומדת עד היום מצבתו, יפה ומיוחדת, ובסמוך לה מצבת אשתו. לבני הזוג לא היו ילדים, והם הקימו קרן לחינוך, שהעניקה מלגות לכל ילדי משפחת גולדפלם המורחבת. כך נהנו בני הדודים שלי ממלגות ללימודיהם האקדמיים.
בכל שנה בחופש הגדול היינו יוצאים מחוץ לעיר לנופש של חודשיים. היינו שוכרים בית בכפר ומבלים שם, ויחד אתנו יצאו הדודים מצד אבא, שהיו שוכרים בתים אחרים באזור. אבא היה נשאר לעבוד במפעל וחוזר בשבתות. זה אחד מסימני הבורגנות, מן ההנאות שהמעמד הבינוני היה יכול להרשות לעצמו.
יש ברשותי מכתב שהגיע אליי בעיצומה של המלחמה, כשהייתי כבר בארץ, שאימי כתבה לי באוגוסט 1939, ממש שבוע או שבועיים לפני פרוץ המלחמה. היא מספרת לי חוויות מחופשת הקיץ המשפחתית. אין במכתב שום סימן או רמז לבאות.
באתי לעולם כשפולניה הייתה מדינה חופשית, והתבגרתי בה בלא שטעמתי את טעם הכיבוש. שנות ילדותי ונערותי עברו עליי בטוב ובנעימים, בחיק משפחתי המורחבת שכל ענפיה חיו חיי נוחות ורווחה. איש מאתנו לא יכול היה לשער אז איזו פורענות נוראה עומדת להתרגש על ארצנו.

בית אימי[]

05 האם פסיה.PNG
06 ה משפחה לפני וורשה.PNG

אימי, פסיה לבית לובלין, נולדה בפראגה, רובע קטן וייחודי בוורשה, ששכן מעברו השני של נהר הוויסלה. שמו של סבי, אבי אימי, היה אליעזר לובלין, ועל שמו נקראתי אני. הוא היה סוחר בהמות, מקצוע שהביא באותם ימים פרנסה יפה. את העדרים היה קונה בכפרים, ומובילם ברכבת לבית המטבחיים בעיר, ומשם מכר את הבשר לקצבים. באחת מנסיעותיו נשדד סבי ונהרג, כך שלא זכיתי להכירו.
משפחת אימי הייתה אמידה למדי, אבל בשונה מהגולדפלמים, בני משפחת לובלין לא היו שוחרי תרבות. עם משפחת אמי היו לי רק קשרים מעטים. הכרתי רק חמישה מאחיה: סידני (יששכר), מקס, איגנץ (יצחק), מוניק (משה) ויואל. מכל משפחתה של אימי נשאר בפראגה רק אח אחד, דוד יואל, והוא עבד בבית המטבחיים שם. בפראגה חי עד מותו. לימים, ביקרתי בארץ בבית מטבחיים במסגרת עבודתי כחקלאי, כשנאלצתי למכור את פר ההרבעה שלנו לאחר שעברו לשיטת ההזרעה המלאכותית. קפצתי אז על ההזדמנות להיכנס ולהציץ בעולם זה שסבי ודודי היו מצויים בו.
דוד מקס היה עשיר ביותר, היו לו כמה בתים משלו והוא ועסק באדמיניסטרציה של בתים. פעם הראה לי אבא פסאג' שלם של חנויות ובתים בוורשה, ואמר שכל הפסאג' הזה שייך לדוד מקס. בשנת 1929 איבד את כל רכושו. הוא עבר לעיירה קטנה, שם פתח מסעדה ובית קפה. לאחר שנים חזר לוורשה והקים בה מפעל לציפוי כלי מתכת, ברחוב מילָא 18. לימים הפך המקום למפקדת מרד גטו ורשה. את רוב שנות המלחמה הצליח דוד מקס לשרוד מתחת לאדמה יחד עם אחד מבניו, הניק (צבי). בשנת 1943 נשלחו לאושוויץ ויצאו בחיים. לאחר המלחמה השתקעו בארצות הברית. לא ידעתי שמקס בחיים. רק בשנות ה-50 מקס חיפש אותי דרך המדור לחיפוש קרובים ברדיו, וכך חודש הקשר בינינו. בנסיעותיי לשם ביקרתי אותו, ואף הוא ביקרני בארץ.
עוד שלושה דודים שלי מצד אמא שרדו את המלחמה. סידני (יששכר) הספיק לברוח לניו יורק ופתח בה עסק "הכל בדולר". הדוד משה (מונֶיק) עבר היתקלות עם גוי, והוציא לו עין. הוא נאלץ לברוח לבלגיה. איגנץ (יצחק), שימש כשף על אנייה וכך הצליח להגיע לבלגיה ומשם היגר לארצות הברית. איגנץ ואשתו היו קומוניסטים נלהבים, ולא הזדהו כלל עם הציונות. פעם הגיעו לבקרני בארץ. היו אלה הימים שלאחר מלחמת ששת הימים. בדרכם ארצה עברו דרך מוסקבה וביקרו בה. איגנץ היה מלא התלהבות וגאווה מיופיה של העיר ובייחוד מהרכבת התחתית. אני מצדי לקחתי אותו לראות את צעדת הניצחון בירושלים, לחוש בגאווה הציונית שפיעמה בתושבי הארץ.

ורשה היהודית[]

ורשה היהודית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לא הייתה גטו קטן, כמו שרגילים לחשוב, אלא עיר גדולה. חיו בה 350,000 יהודים. משפחתנו חיה בתנאים מתקבלים על הדעת: גרנו בבית נאה, לבשנו בגדים מהודרים, נסענו לטיולים ולחופשות – דברים שנער מסודר יכול ליהנות מהם. אולם היום אני מודע לכך שרוב יהודי ורשה, כ-200,000, חיו מתחת לקו העוני. רבים מחבריי בבית הספר ובתנועת בני עקיבא באו מבית דל ומועט יכולת. הם חיו בדירות קטנות, היו לבושים לבוש פשוט ומזונם היה דחוק. ורשה אמנם החלה להתאושש אחרי מלחמת העולם הראשונה, אך לאחר מכן חוותה נפילה כלכלית גדולה ואינפלציה קשה בשל המשבר הכלכלי העולמי שלא פסח על פולניה. לא ידעתי אז מה זו אינפלציה, אבל מזוודות הכסף זכורות לי היטב; אני זוכר שראיתי, כילד בן שמונה, אנשים מסתובבים עם מזוודות מלאות בכסף, שטרות בערכים של אלף, עשרת אלפים ומאה אלף זלוטי.
כל ילדותי לא יצאתי מגבולות האזורים היהודיים בעיר. בשבתות נהגתי ללכת עם אבי לבית הכנסת שבו הוא התפלל. בשבת מברכין הלכתי לעתים לבית הכנסת הגדול לשמוע את גדול החזנים, משה קוסוביצקי.

07 אליעזר בבית המשפחה.PNG

בתודעתי מצטיירת ורשה כעיר יהודית מכל בחינה. עד גיל 13 כלל לא ידעתי שיש גויים בוורשה, ולא הכרתי גויים מלבד החצרן שעבד אצלנו. בקרבת ביתנו היו רחובות שלמים של חסידים. רחובות רחבים וארוכים שאתה מהלך בהם ורואה אך ורק יהודים לבושים שחור. כילד אהבתי לטייל ליד הנהר. גם ידעתי לעשות חכות ובקיץ הייתי יוצא לדוג. אך את ההליכה ל"תשליך" לא אשכח, היא חרותה בזיכרוני כמו תמונה חיה. הרחוב ריק מאוטובוסים או מכוניות, המונים המונים צועדים במורד הרחוב לכיוון גדת הוויסלה, כולם יהודים, יורדים לתשליך בנהר.
אני יכול לזכור רק מקרה אחד שבו ראיתי הרבה יותר יהודים ברחוב – הייתה זו הלווייתו של ר' יושה דינרבורגר, אחד מגדולי הפוסקים שחי בפולין. הרכבת עם ארונו עברה בוורשה. כשבגרתי ולמדתי בתחכמוני, היינו מפענחים את פסיקותיו של ר' יושה דינרבורגר שהיה מרבה להשתמש בראשי תיבות, הייתה זו תורה בפני עצמה.
עוד זיכרון שמור עמי, שמראה עד כמה הייתה בוורשה אווירה יהודית: ביום שישי אחד ראיתי את הרבי מלובביץ' (האדמו"ר השישי ר' יוסף יצחק שניאורסון, הרי"ץ, חותנו של האדמו"ר מנחם מנדל) חוזר מהמקווה, ולפניו צועדים שני שוטרים. השוטרים ציוו על העוברים במדרכה לפנות את הדרך. הרב הלך על המדרכה כאילו דבר טבעי הוא, ששני שוטרים פולנים מפנים לו את דרכו.
בוורשה היהודית חי לצד הציבור החסידי גם ציבור חופשי גדול. החברה היהודית בוורשה הייתה מגוונת וכל הזרמים והמפלגות מצאו בה את מקומם. רק יהודים בודדים גרו באזור הלא יהודי. היהודים החופשיים בוורשה השתלבו בין הפולנים כאנשי אקדמיה, מרצים, רופאים ועוד. אבל אף אחד לא המיר את דתו. יהודי נשאר יהודי. אינני זוכר מתח בין דתיים יותר ופחות. היו מקרים שבהם יהודים פתחו חנות לא כשרה, ואז היו עומדים במשמרת בחוץ יהודים חרדים ומתריעים על כך, לא באלימות חלילה. בסופו של דבר חנויות כאלה נסגרו.
ורשה היהודית ידעה להציע כל מה שעיר מודרנית יכולה להציע. היו בה שני גנים עצומים. בעבר היו אלה אחוזות של פריצים. בתוכם היו אגמי מים שקפאו בחורף והיו עורכים עליהם מופעי החלקה מוסיקליים. היו שלושה תיאטראות, אני זוכר את שחקני התיאטרון המפורסמים, את שמות ההצגות הידועות. הדיבוק למשל. התיאטרון היה מאוד מפואר, ארבעה יציעים היו בו, כמסורת הבנייה האירופאית של אותה תקופה. היו לנו מגרשי כדורגל, קבוצות כדורגל, קבוצות אגרוף יהודיות, חיים יהודיים מלאים.
והיו גם גנבים יהודים... פעם נכנסתי למסעדה יהודית בעיר. לא הכרתי את המסעדה. ממולי ישב אחד הסועדים, והוא הביט בי ואמר: "אני מכיר אותך, אתה קורא בתורה בשני וחמישי בבית הכנסת!". התפתחה שיחה בינינו ואני שאלתי אותו במה הוא עוסק, ולהפתעתי הוא ענה לי "אני אוּרְקָה". אורקה נחלניק הוא כינויו הספרותי של עבריין יהודי שהפך סופר מפורסם, והוא הפך שם נרדף לגנב. לאחר מכן הבנתי מבעל המסעדה שכל אורחי המסעדה הזו מתפרנסים מגנבות. הוא סיפר לי שפעם הגיע למסעדה יהודי ששדדו את ביתו, ואמר שגנבו לו ספר קודש מאוד חשוב והוא חייב לקבלו בחזרה. בעל המסעדה איתר את הגנב, וזה חזר כעבור חצי שעה עם הספר בידו. בעל הספר הודה לבעל המסעדה והראה לו כי בכריכתו הוסתרו שטרות של דולרים... כאשר נגנבה מבית החרושת של אבי מכונת כתיבה יקרה, סיפרתי לאבי על המסעדה והצעתי לו שאנסה להחזיר את הגנבה, אולם אבא בשום אופן לא רצה שאלך לשם.
הייתה גם גאווה עצמית, גאווה יהודית. אחי אלכסנדר (סמיק) ז"ל למד בבית הספר למסחר על גבול האזור הפולני. היה זה בית ספר מעורב לגויים וליהודים, ולעתים היו התלמידים הפולנים מתנכלים לתלמידים היהודים. במקרים כאלה ידעו למי לפנות. היו קבוצות ספורט, חבורות אגרוף או קבוצות סבלים מקצועיים, והם היו מוכנים ומזומנים לכל קריאה. כשהתקבלה כזו, מיד היו יוצאים להגן על מי שנפגע. ממש הגנה עצמית משמעותית. הם לא היו מכים אנשים, כדי לא להסתבך עם המשטרה. היה להם פטנט יהודי מיוחד: כשהגיעו לזירת ההתקוטטות הם פשוט הוציאו אולרים וחתכו לגוי המתנכל את החגורה, את השלייקס או את כפתור המכנס. כך נאלץ הגוי לתפוס את מכנסיו בשתי ידיו ולנוס מהמקום. אני עצמי לא חוויתי התנכלויות מצד פולנים, למעט מקרה אחד שאירע לי כשהסתובבתי על הגבול של האזור היהודי, שם היה המפעל המשפחתי שלנו. שני צעירים גויים תקפו אותי. הם היכו אותי וברחו, ולא היה לי אפילו זמן להגיב. אבל זה מקרה נדיר שקרה לי פעם אחת בשמונה עשרה שנה!
ורשה היהודית תפקדה כמו בועה מוגנת עבור כל מי שחי בתוכה. למעשה, חייתי כל שנות ילדותי והתבגרותי בעיר יהודית שכל המתרחש בה סבב סביב אורחות החיים היהודיים.

תנועת הנוער[]

08 בתנועצ הנוער.PNG

למדתי בגן מסודר ויפה. בפינה עמד פסנתר, עליו אגרטל פרחים, מסביב תמונות של ציפורים. היה זה גן יהודי שדיברו בו פולנית. לאחר מכן המשכתי לבית הספר "פינהולץ", ובתור ילד צעיר כבר הלכתי עם חבריי לתנועת הנוער "בני עקיבא", שבאירופה היא נקראה אז "השומר הדתי".
תנועת השומר הדתי נוסדה בשנת 1929 ופעלה ברחבי אירופה כתנועת הנוער של מפלגת "המזרחי". בתנועה חינכו אותנו לציונות וחלוציות תוך שמירה על קיום המצוות והמורשת היהודית. היינו לומדים ושרים בעברית, והבוגרים התארגנו בקיבוצי הכשרה לקראת עלייתם לארץ ישראל. חוויות רבות זכורות לי משנות היותי חניך שם, מילדות ועד בגרות. במהלך שנותיי בתנועה בניתי לי עולם רוחני משלי, השקפת עולם מלאה ומוצקה. בעיקר קניתי שם תחושת שייכות לעולם הציוני-דתי. את ערכי הציונות לא ספגתי מהמשפחה. אמנם רשמית באתי ממשפחה ציונית, והתפללנו בבית כנסת ציוני, אולם לא ספגתי בבית את הרוח הציונית, ובוודאי שלא ציונות מעשית. החברים בתנועה הם שהביאו אותי לתוך העולם הזה. קשה להסביר את עוצמת ההתחברות שחווינו בתנועת הנוער לרעיון הציוני. זה היה חלק משמעותי מחוויית ההתבגרות והעיצוב שלנו. זהו הדבר שגיבש אותנו יחד ובנה את זהותנו.
בבית הספר היסודי למדו ילדים שהיו חניכים בתנועות אחרות: תנועות סוציאליסטיות כמו השומר הצעיר והנוער העובד, גם כאלה ציוניות כמו פועלי ציון ופועלי ציון שמאל, תנועת בית"ר – שהייתה תנועה ציונית דומיננטית. הקומוניזם היהודי בוורשה היה מאוד חזק. היו ילדים שבאו מבתים קומוניסטיים ממש, ובתור ילדים היינו מתווכחים בינינו. היה לי חבר שמאוד התחברתי אליו בשנות הילדות. כשגדלנו, הוא היה מדבר על רוסיה, המהפכה, סטאלין, ואילו אני דיברתי על ארץ ישראל, קיבוץ וציונות... כך התרחקנו. מאוד הצטערתי שאיבדתי חבר לקומוניזם, ראיתי איך הקומוניזם ממש משנה את כל תפיסת החיים.
לקראת התיכון זכיתי במדריך מאוד מיוחד, מדריך לחיים - דב רפל. דב היה דמות חינוכית ממדרגה ראשונה. כשהגעתי לגיל תיכון, שלחו אותי הוריי לבית ספר תחכמוני בעיר. דב כבר היה תלמיד במקום, הוא למד שלוש-ארבע שנים מעליי. הוא היה עוקב אחרי הישגיי בלימודים, והיה מגיע אליי ואומר – אליעזר, אתה חלש במקצוע הזה והזה, כדאי שתתחזק. הוא גם ידע לחבר אותי עם בחורים שיתנו לי שיעורי עזר בתשלום. כך היה מנהל מעקב אחר כל אחד ואחד מחניכיו הצעירים שלמדו במוסד. באותן שנים בית הספר והתנועה היו מרכז העולם שלי.

תחכמוני[]

09 תככמוני.PNG
10 צחכמוני.PNG

"בית מדרש לרבנים תחכמוני" נוסד בוורשה בשנות העשרים. מתכונת בית הספר הייתה דומה לישיבה תיכונית כיום בארץ. בין המייסדים היה ד"ר זרח ורהפטיג. המנהל הכללי הראשון של תחכמוני היה פרופ' מאיר בלבן. ראש הישיבה, היה ר' משה סולובייצ'יק – אביו של הגרי"ד סולובייצ'יק.
בתחכמוני לימדו אנשים מאוד רציניים, מורים יוצאים מן הכלל, כולם בעלי תארים, אנשים שהתייחסו ללימוד בצורה מעמיקה. עד היום הזה אני זוכר הרבה מאוד ממה שלמדתי שם. אני זוכר את שיעורי הספרות, את שיעורי הלטינית. בשנות הארבעים פגשתי ברחוב בהרצליה את ד"ר מובשוביץ' שהיה מורה שלי בתחכמוני. הוא היה עורך דין במקצועו אך לימד אותנו היסטוריה. עצרתי אותו ואמרתי לו, "אתה ד"ר מובשוביץ'!", הוא נדהם מהזיכרון שהפגנתי, אך לא נותר חייב. גם הוא זכר את שמי, ועוד הוסיף: "ואתה ישבת בשורה השלישית מצד ימין ליד החלון". האנשים האלה לא באו סתם לעבוד בבית הספר. הם הכירו את התלמידים, הם היו אכפתיים. זה היה בית ספר מאוד אליטיסטי. באו ללמוד שם תלמידים מכל רחבי פולין. למדנו לבגרות רגילה לקראת המשך לימודים אקדמאיים יחד עם לימודי קודש ברמה גבוהה. תלמידי הכיתות הגבוהות היו מוסרים דרשות בבתי כנסת בכל העיר.
הדברים שלמדתי בשנותיי בתחכמוני נקבעו על לוח לבי. מאז לימודיי שם, לא יצא לי ללמוד שוב במסגרת מסודרת. התמזל מזלי שלמדתי במוסד שכזה, שהעניק לי ידע משמעותי. במהלך חיי השתמשתי הרבה במה שלמדתי בנעוריי.
כיוון שהייתי תושב העיר, אימצתי את אחד מהחברים שלמדו אתי, הוא בא מבילגוראי, מקום שכוח אל. שמתי לב שהוא מוציא כל יום כיכר לחם שחור, פורס לו פרוסה דקה ואוכל ברעבתנות. הזמנתי אותו לארוחת צהרים בביתי. מאז הוא בא אליי באופן קבוע - אכלנו יחד ואחר כך ישבנו ולמדנו. לא שמרנו על קשר, אך התברר לי לימים שאותו בחור עלה לארץ והתגורר בקריית שמואל. כשרעייתי רחל נפטרה הוא קרא על כך בעיתון והגיע לנחם אותי.
כל תלמידי תחכמוני הכירו זה את זה, גם תלמידי כיתה ט' הכירו את תלמידי כיתה י"ב. בין התלמידים התפתחו יחסים קרובים. הייתה גאוות יחידה להיות תלמיד תחכמוני. בארץ הזדמנו לי לא פעם מפגשים מרגשים עם אנשים שלמדו בזמני בתחכמוני. פעם עמדתי בבית כנסת בתל אביב ליד אדם שחשבתיו לזר, אולם הלה זיהה אותי מבית הספר.

לקראת עלייה[]

01 לקראת עליה.PNG

בשומר הדתי עסקנו באופן מעמיק בציונות, דיברנו הרבה על עלייה לארץ, והדיבורים היו למעשים. כשהייתי בכיתה י"ב התארגנה קבוצה לעלייה לארץ באמצעות עליית הנוער. התקיים בקיץ מחנה הכנה בג'לקום, וכולם הגיעו אליו כדי להתכונן לקראת עלייה. גם אני התכוננתי לצאת למחנה. אבא שילם בשבילי את מה שצריך לשלם.
להוריי לא הייתה שום בעיה עם ההחלטה שקיבלתי לעלות לארץ. הם נתנו לי גיבוי מלא ותמיכה. כלל לא היו בינינו ויכוחים בעניין הזה. אני זוכר שיום אחד באתי לאבא וביקשתי לקנות מגפי עור, כי כך נראו אז חלוצים בתמונות: מגפי עור, מכנסי רכיבה, מעיל עור. אבא אמר לי "אין בעיה – הנה הכסף, רק דע שאתה עוד תחליף את המגפיים האלה בנעליים". וכך בדיוק היה. כשבאתי ארצה גיליתי שאי אפשר ללכת פה עם מגפיים. הלכתי לסנדלר והחלפתי את מגפיי לנעליים רגילות.
כחניך ציוני נלהב בתנועה, ניסיתי לשכנע את אבא לעלות גם כן לארץ כקפיטליסט. כדי לקבל סטטוס של קפיטליסט במשרד הארץ-ישראלי היה צריך 1,000 לירות סטרלינג, 30,000 זלוטי, לא סכום פעוט. אבל לאבא לא הייתה בעיה לשלם סכום כזה אילו רק רצה. אבל הוא לא רצה. היום אני יודע, לו היה אבא עולה ארצה לא בטוח שהיה מצליח במקצוע שלו, ובוודאי שלא היה משיג את רמת החיים שזכה לה בפולין. אבל לגבי העתיד שלי, המצב היה שונה לגמרי. אבא ראה שאני ממילא לא מתאים להשתלב במקצוע המשפחתי, הוא לא ראה בי יורש פוטנציאלי למפעל שלו. אמנם בחופשות מבית הספר הייתי בא לעזור במפעל, אבל זה לא היה העניין העיקרי בחיי. אבא הרגיש שהכיוון שלי בחיים הוא לימודי. אחי הצעיר, לעומת זאת, הלך ללמוד בבית ספר למסחר, ואבא ראה בו מי שיכול להמשיך את עסקיו.
כבר הייתי מוכן לעלות ארצה עם כל חבריי, אולם לפני יציאת הקבוצה למחנה נאמר לי שאינני יכול לנסוע. עליית הנוער לקחה רק תלמידים בכיתה י'. עבורם יכלה לספק מקום לימודים בארץ, ואילו אני הייתי כבר בכיתה י"ב. עליית הנוער ירדה מהפרק אבל אז סיפרו לי שמתארגנת קבוצה של צעירים בוגרי הפועל המזרחי יחד עם צעירים רביזיוניסטים לעלייה באניית מעפילים. כך הצטרפתי לעלייה ב', מבלי שידעתי אז מה זה בדיוק...
היות שהייתי כבר מוכן ליציאה, ניצלתי את זמני לעזרה בהוצאת פספורטים לחברי הקבוצה הלא מקומיים שהצטרפו אלינו. זה לא היה כל כך פשוט. ביקשתי 39 פספורטים. הפקיד אמר שצריך לחכות חודש או חודשיים. אמרתי שאני חייב את המסמכים מיד, ואז הוספתי שאני גם מעוניין לתרום עבור "הגנה אווירית". הוצאתי את הכסף, וכשהפקיד הוציא את הבולים של הקבלות, מיד אמרתי לו שאין צורך בקבלה. הוא כבר הבין מה הכוונה. כך בגיל 18 הייתה לי התנסות ראשונה בדברים של מבוגרים.

יציאת אירופה[]

02 יציאת אירופה רשימת הנפרים לפני השיר.PNG

כשהגיע יומי לעזוב, לבשתי בגדי חלוץ: מגפיים, מעיל עור, מכנסי רכיבה, כך תיארתי לי את החלוצים. ארזתי תרמיל עם כמה בגדים ויצאתי לתחנת הרכבת. כל המשפחה ליוותה אותי. אני זוכר גם את סבתא רבקה שבאה. אינני זוכר שהרגשתי עצבות או חשש. הייתה זו תחושה שאני הולך לקראת משהו גדול, לקראת הגשמה. התאריך היה 1 באפריל 1939 – ערב פסח תרצ"ט.
באותו יום בדיוק, נכנסו הגרמנים לפראג. ועוד דבר מה גורלי אירע בפראג באותו יום ממש: מפראג יצאה רכבת ועליה קבוצת נערות יהודיות צ'כיות בדרכן לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער, ביניהן הייתה רחל.
בדיוק באותו הזמן, ממש ברגע האחרון, עזבנו שנינו את אירופה. כל אחד מאתנו הותיר מאחוריו את עיר מולדתו, את משפחתו שלו, ויצא לדרך משלו. זמן לא רב אחר כך, ייפגשו נתיבי חיינו על אדמת ארץ ישראל.
רחל תיארה בשיר שכתבה את הרגשתה בעת שבני משפחתה ליוו אותה לרכבת שלקחה אותה מפראג. עבורם הייתה זו פרידה עצובה, אך עבורה היה זה אירוע משמח. תחושת שליחות והגשמה. תחושת של התעלות נפש ומימוש עצמי ולאומי.
מי ידע אז שזוהי פרידה לתמיד...
לְזֵכֶר הוֹרַי, אָחִי וְאַחְיוֹתַי הי"ד

יוֹבֵל שָׁנִים וְדוֹרוֹתַיִם
מֵאָז יָצָאנוּ לְחֵרוּת,
יוֹבֵל שָׁנִים וּבֵינָתַיִם,
נֶחְרַב עוֹלָם, נֶעֱלָם בְּלִי פְּדוּת.

זְכוּרִים לִי פְּנֵי הוֹרַי בְּתַחֲנָה רוֹעֶשֶׁת,
זְכוּרִים לִי פְּנֵי הוֹרַי, וְנִשְׁמָתִי גּוֹעֶשֶׁת.
לֹא הֵבַנְתִּי לָמָּה וּמַדּוּעַ עֵינֵיהֶם זוֹלְגוֹת דִּמְעָה.
לֹא הֵבַנְתִּי, כִּי נָסַעְתִּי לָאָרֶץ הַיְּעוּדָה.

זְכוּרִים לִי פְּנֵי אָחִי,
אֲחוֹתִי שֶׁאַחֲרַי וַאֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה,
שֶׁהִבִּיטוּ בִּי בְּעֶצֶב שֶׁל פְּרֵדָה,
אַךְ גַּם קְצָת קִנְאָה.
עַצְבוּת עַל פְּנֵי כֻּלָּם,
אוּלַי יָדְעוּ כְּבָר אָז,
יוֹתֵר לֹא נִפָּגֵשׁ,
עָבְרוּ יְמֵי הַפָּז.

וְרַק אֲנִי הָיִיתִי מְאֻשֶּׁרֶת וּשְׂמֵחָה,
כִּי הֲרֵי נָסַעְתִּי לָאָרֶץ הַיְּעוּדָה.
הָיִיתִי בְּטוּחָה כִּי אֲנִי הָרִאשׁוֹנָה,
וְכֻלָּם יָבוֹאוּ, אוּלַי בְּעוֹד שָׁנָה.

וְהַמְּצִיאוּת טָפְחָה אָז עַל פָּנֵינוּ,
וְהַצּוֹרֵר גָּבַר, הִשְׁלִים מְזִמָּתוֹ,
וְלֹא נִפְגַּשְׁנוּ עוֹד, לֹא נִפְגְּשׁוּ עֵינֵינוּ,
וְכָל אֶחָד מִכֶּם מָצָא שָׂם אֶת מוֹתוֹ.

לֹא הִכַּרְתִּי אֶתְכֶם, הוֹרַי,
צְעִירָה הָיִיתִי, וּצְעִירִים הֱיִיתֶם אַתֶּם.
לֹא הִכַּרְתִּי אוֹתְךָ, אָחִי, וְאֶתְכֶן אַחְיוֹתַי,
כִּי חַיִּים קְצָרִים חֲיִיתֶם.

לֹא רְאִיתֶם אֶת הִתְבַּגְּרוּתִי,
לֹא אֶת בֵּן זוּגִי,
אַף לֹא אֶת הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁהֵקַמְנוּ,
לֹא זְכִיתֶם לִרְאוֹת נְכָדִים,
לֹא יְדַעְתֶּם מָה רְצוֹנִי וְעַל מָה חָלַמְנוּ.

לֹא הִתְגָּאֵיתִי בִּפְנֵיכֶם בְּכָל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי,
לֹא סָעַדְתִּי אֶת זִקְנַתְכֶם, וְעֹרֶף לָכֶם הִפְנֵיתִי.
לֹא הָלַכְתִּי אַחֲרֵי אֲרוֹנְכֶם לִבְכּוֹת וּלְהִתְאַבֵּל,
אַחַת מִמִּשְׁפָּחָה נִשְׁאַרְתִּי בַּתֵּבֵל.

וּבְבוֹא יוֹמִי אוּלַי נִפָּגֵשׁ שָׁם לְמַעְלָה
בְּמִפְגַּשׁ כָּל הַנְּשָׁמוֹת.
וַתִּשְׁאַל אוֹתִי אָבִי:
מָה אַתְּ עָשִׂית, בִּתִּי,
כַּאֲשֶׁר אֲנִי עֻנֵיתִי, הֻשְׁפַּלְתִּי, הֻכֵּיתִי עַד זוֹב דָּם?
וַתִּשְׁאֲלִי אוֹתִי אִמִּי:
מָה אַתְּ עָשִׂית, בִּתִּי,
כַּאֲשֶׁר עָלִיתִי עַל מוֹקֵד?

אָז אָרִים אֶת רֹאשִׁי וְאֶעֱנֶה בְּקוֹל רָם:
כַּאֲשֶׁר עֻנֵיתֶם, הֻשְׁפַּלְתֶּם, עֲלִיתֶם עַל מוֹקֵד,
אֲנַחְנוּ כָּאן עָמַלְנוּ – וְזֹאת בְּלֵב יוֹקֵד –
שָׁתַלְנוּ וְהֵקַמְנוּ,
מֵאָז כְּבָר דּוֹרוֹתַיִם,
כָּל שָׁתִיל כְּבָר עֵץ חָזָק,
בְּרִיאִים הֵם שָׁרָשָׁיו!
שְׁתוּלִים הֵיטֵב בָּאָרֶץ,
בְּרוּרִים הֵם רִגְשׁוֹתָיו.

לֹא צַר וְלֹא אוֹיֵב אוֹתָם מִכָּאן יַעֲקֹר,
כָּל רֶשַׁע וְכָל צַעַר מֵעַל צַמַּרְתָּם יַעֲבֹר.
וְאָז תִּתְאַחֵדְנָה יַחַד שַׁלְהָבוֹת לְאֵשׁ אַחַת:
זוֹ שֶׁבָּהּ עֲלִיתֶם עַל מוֹקֵד,
וְזוֹ שֶׁבּוֹעֶרֶת בְּלִבֵּנוּ הַיּוֹקֵד.
יִתַּמְּרוּ יַחַד עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת,
וְתִהְיֶינָה נַפְשׁוֹתֵיכֶם בִּצְרוֹר הַחַיִּים צְרוּרוֹת.

(רחל גולדפלם, יום השואה תשמ"ט)

זכרונות פולין[]

04 קדיש ראשון לפני הקרב של סבא.PNG

03 אחרי השיר המצבות.PNG

בעצם, גם עבורי הייתה זו פרידה סופית ממשפחתי. מאותו יום שעזבתי את ורשה לא פגשתי עוד את אבי ואמי, לא את אחותי יטה ולא את אחי אלכסנדר. ארבעתם מתו בגטו. על מותו של אבי קיבלתי ידיעה, בשנת 1942 הגיע אליי ארצה מכתב, באמצעות הצבא האדום, ובו נתבשרתי על מות אבי ועל תאריך פטירתו.
בשנות התשעים, חזרתי לבקר בפולין, וביקשתי את הממונה על בית הקברות לחפש במאגר המידע הממוחשב מצבות של בני משפחתי. חשבתי למצוא את סבי יצחק, ולהפתעתי מצאתי שאבי רשום במאגר, ואכן מצאתי את קברו! לא ידעתי להסביר כיצד זכה אבי לקבר ומצבה בעיצומה של המלחמה. הרי לא היה אדם כה עשיר, ולא היה איש חשוב.
לימים נסע איתן נכדי לפולין, וביקר בבית הקברות היהודי בוורשה. המדריכה הראתה את מצבתו של פרופ' בלבן, מנהל תחכמוני, וסיפרה שזכה ל'פרוטקציה', והניחו על קברו מצבה, אף שנפטר בעיצומה של המלחמה, בשנת 1942. איתן לקח את הקבוצה לקבר אבי, ושאל את המדריכה מדוע סבו זכה לכך בשנת 1942. המדריכה ידעה לספר שזוהי חלקת חסידי גור, ובשל ייחוסו של אבי לאביו יצחק גולדפלם, מחשובי חסידות גור, דאגו לו חברה קדישא לקבר ומצבה בחלקת חסידי גור.

אסימי[]

"אסימי".

המקור: הויקיפדיה העברית - ניר מאור

הרכבת מוורשה הגיעה לקונסטנצה, רומניה. משם עלינו לאנייה
אסימי הייתה אניית מעפילים משותפת לרוויזיוניסטים ולמזרחי. היו עליה 470 מעפילים. הכרתי את מי שהיה המרכז של האנייה. הכרתי גם די הרבה מהחברים שנסעו בה, היו אלה בעיקר חברי תנועה מבוגרים ממני. תנאי הנסיעה היו קשים, בעיקר בזמן השינה. לא היו מיטות לכולם, שכבנו על מדפים. את ליל הסדר עשינו יחד על האנייה. העמדנו שולחן קטן, ערכנו עליו ביצה קשה, אולי קצת יין, והסדר נערך כהלכתו. שבוע ימים נמשך השיט ובשביעי של פסח הגענו אל מול חופי נתניה. הייתה התרגשות גדולה!
באישון לילה התקרבה האנייה אל קיבוץ מצפה ים. בקיבוץ שכנה קבוצת הכשרה של השומר הצעיר, אשר הקימה לימים את קיבוץ יד מרדכי. על החוף עמד מבנה דו קומתי, היה זה בית הילדים. כאשר העלו אור בחדרים מסוימים נתקבלה צורה של משולש ישר זוית. כך סומן לאנשי עלייה ב' אשר על הספינה כי בקרבת מקום משוטטות משמרות של בריטים. סידור תאורה שונה סימן כי החוף נקי ואין חשש להמשך הפעולה. כאשר ניתן האות, התחלנו להוריד סירות. תחילה הורידו את הנשים. בכל סירה נכנסו 25 נשים. מרכז האנייה קרא לי ואמר לי שאינו יכול לשלוח בסירה בנות בלי אף גבר. מכיוון שכבר הייתי מוכן עם התרמיל על הגב קפצתי מהאנייה לתוך הסירה. אליי הצטרף עוד בחור אחד, והתחלנו לחתור אל החוף. בחוף חיכה לכל אחד מוביל שלקח אותו למשפחה מארחת. אותי הביאו למשפחה באביחיל. שם נתנו לי אוכל לאכול ומיטה לישון.
באותו ערב ירדו מאסימי 90 מעפילים לחוף. לקראת בוקר התרחקה האנייה מהחוף, ובלילה הבא הורידה לחוף 140 איש. יתר המעפילים שהיו על אסימי, 240 במספר, עברו עוד תלאות רבות עד אשר הגיעו ארצה.
ספינת סיור בריטית גילתה את האנייה, והאנייה גורשה כשעל סיפונה המעפילים. היא המשיכה לשוטט בים, והצליחה להוריד 12 מעפילים נוספים. לבסוף הפליגה לאיי יוון כדי להצטייד בסירת מנוע. כשהתקרבה שוב לחופי הארץ תפסו אותה הבריטים והמעפילים נעצרו לשבוע. צעד זה עורר זעם רב ביישוב היהודי בארץ. נתן אלתרמן הגיב על צעדי הבריטים בשירו: "בריטניה ואסימי". בשל הזעם הציבורי הסכימו הבריטים לאשר את כניסתם של המעפילים ארצה על חשבון סרטיפיקטים.
זכות נפלה בחלקי להגיע לחופי הארץ בשלום ולהיכנס לארץ ללא כל קושי. לא ידעתי אז הרבה על גודלו של מפעל ההעפלה, על הקשיים, העיכובים והתלאות שעברו מעפילים רבים. את כל זאת הכרתי מקרוב יותר מאוחר, במשימות שנטלתי בהן חלק כחבר הגנה, ובייחוד בהיותי שליח במחנות המעצר מקפריסין.

בְּרִיטַנְיָה וְ"אַסִּימִי"[]

05 אוניית המעפילים אסיסס.PNG

 
צִי הַבְּרִיטִים – בִּבְרַק-צָהֳרַיִם!
וּדְגָלָיו – גַּאֲוַת עוֹלָם!
קוֹל בְּרִיטַנְיָה אַדִּיר עַל הַמַּיִם.
וְאֶנְקַת גּוֹלִים בַּיָּם.

הַטֶּבְטוֹנִים
דּוֹרְכִים אֲרָצוֹת כַּדֹּמֶן,
וְלוֹנְדוֹן שׁוֹאֶגֶת: - דַּיָּם!
קוֹל בְּרִיטַנְיָה עַל חֹק וְעַל אֹמֶן.
וְחֶרְפַּת מֻשְׁלָכִים לַיָּם.

בִּימֵי תֹּהוּ נִשֵּׂאת הִיא כְּנֵזֶר.
וְעַמִּים בָּהּ תּוֹלִים יִשְׁעָם.
קוֹל בְּרִיטַנְיָה עַל פְּדוּת וְעַל עֵזֶר.
וְיֵאוּשׁ טוֹבְעִים בַּיָּם.

הִיא בוֹנָה מִבְצָרִים. פַּטִּישֶׁיהָ - בָּרָד!
הִיא מַרְבָּה מְטוֹסִים, לְיוֹם-רַע כִּי קָרֵב.
הִיא שׁוֹכַחַת כִּי עָוֶל, כִּי עָוֶל אֶחָד,
מִתְנַקֵּם
כְּמֵאָה אֲוִירוֹנֵי אוֹיֵב!

הֵן נוֹסָף עַל הַכֹּחַ, בְּרִיטַנְיָה גְּבִירָה,
גַּם אֶת רוּחַ הַקְּרָב עַל הַכַּף תָּשִׂימִי.
וַאֲזַי יִשָּׁקֵל וַאֲזַי יִגָּרַע
מִן הַכַּף
מִשְׁקָלָהּ שֶׁל חֶרְפַּת "אַסִּימִי".

מִשְׁקָלָהּ שֶׁל חֶרְפַּת יְשׁוּעָה נְעוּלָה
וְאֻמָּה שֶׁהֻגְּשָׁה לָהּ קֻבַּעַת הָרַעַל.
אֵיךְ תִּשְּׂאִי אֶת קוֹלֵךְ לִקְרָבוֹת גְּאֻלָּה,
וְיָדַיִךְ,
יָדַיִךְ בַּמַּעַל!

דִּיפְּלוֹמָטִים אַל יַטּוּךְ מִן הַדֶּרֶךְ!
אַתְּ דּוֹגֶלֶת בְּחֹפֶשׁ, בְּיֹשֶׁר וּדְרוֹר!
בְּיוֹם קְרָב אֵין כַּדֶּגֶל לְכֹחַ וָעֵרֶךְ!
יְהִי נָא דִּגְלֵךְ טָהוֹר!

יַעַן כָּל הַמֻּתָּר עוֹד לָהֶם, לִמְעַנֵּינוּ,
לָךְ אָסוּר הוּא,
אָסוּר לָךְ בְּזֹאת הָעֵת!
עֲשִׂי לְמַעֲנֵךְ,
אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ,
גֹּלִי מֵעָלַיִךְ כְּלִמָּה וַחֵטְא!

(נתן אלתרמן, רגעים ספר שני תרצ"ז – תש"ז, הקיבוץ המאוחד, 1977, עמ' 92–93)

חלק שני: לקראת חיי קיבוץ[]

רודגס – צעדים ראשונים בארץ[]

06 חלק שני רודגס.PNG

בבוקר שלמחרת עלייתי הגיע לאביחיל אחד מחבריי לתנועה, יוסף פורת, חבר קבוצת אברהם, לימים אביו של חנן פורת. הוא לקח אותי לקבוצת רודגס ששכנה בכפר אברהם שליד פתח תקווה. שם פגשתי אנשים שכבר הכרתי מהשומר הדתי. הרגשתי שם שאני כמו חוזר לחיק המשפחה.
אחד הדברים החזקים שאני זוכר הוא ריח פריחת הפרדסים בדרך. היה זה שיאו של האביב, ופריחת ההדרים הייתה בעיצומה. בפולין היינו רגילים לאכול תפוז אולי פעם אחת בשנה. ופתאום, אני כולי שקוע בפריחה כזו, ממש חשתי תחושת התעלות מדהימה. "ארץ זבת חלב ודבש" - הארץ מוציאה את ריחה הנפלא, ואני בעולם אחר ממש. ההתעלות הזו לא הייתה עניין של רגע. היא ליוותה אותי תקופה די ממושכת, וחיזקה אותי בימים הקשים שנכונו לי בארץ.

כפר גדעון – עולם החקלאות[]

07 החלוץ הצעיר.PNG

לאחר שבוע בקבוצת רודגס, נסעתי לתל אביב כדי לקבל תעודת זהות ורישיון להגיע לחיפה - אז היה צריך רישיון כדי לנסוע לחיפה. הגעתי לבית הדר. היה שם תור ארוך למדי והיו אנשים שעמדו מהבוקר כדי למכור את מקומם. קניתי את תורי ב-25 אגורות. הפקיד הבריטי שאל אותי מה מקצועי, עניתי שאני סטודנט, וכך קיבלתי תעודת זהות של סטודנט ורישיון נסיעה. מטרתי הייתה להגיע לקבוצת בני עקיבא בכפר גדעון. למדתי עליה עוד בפולניה דרך עיתוני התנועה וידעתי שהדרך לשם עוברת בחיפה.
את הלילה הראשון לנסיעתי ביליתי בתל אביב. ואיפה מוצאים מקום ללון בתל אביב? בסניף כמובן! הלכתי לסניף בני עקיבא. אחד החברים שהיה שם הרכיב אותי על האופניים שלו אליו הביתה לשכונת שפירא. למחרת הייתי אמור להגיע לחיפה. שאלתי את אותו חבר איך אמצא בחיפה מקום ללון, ואיך אדע את הדרך לכפר גדעון. הוא אמר לי, "אין שום בעיה – פשוט תגיע לצריף בני עקיבא בהדר". "אבל איך אמצא את הצריף בהדר?" שאלתי, והוא ענה, "זה קל: תרד מהאוטובוס, ותשרוק ברחוב את השריקה של בני עקיבא, הם כבר ימצאו אותך". ואכן כך היה. הגעתי לחיפה, הלכתי ברחוב הדר ושרקתי את השריקה, הייתה זו המנגינה של השיר "קומו קומו חברים". תוך כמה דקות הגיע בחור עם קסקט. באותם ימים חברי בני עקיבא לא הסתובבו עם כיפה סרוגה אלא עם כובע קסקט. מיד ערכנו היכרות, אמרתי לו שהגעתי מתל אביב ושאני צריך להגיע לכפר גדעון. הוא ליווה אותי לאן שליווה, ובמהרה מצאתי את עצמי בכפר גדעון.
ומה מצאתי בכפר גדעון? בערך שמונה עשר צעירים, פחות או יותר בני גילי, בנים ובנות, חלקם מחיפה חלקם מבני ברק. היה זה למעשה הגרעין הראשון של בני עקיבא, והוא היה כבר חצי שנה בהתהוות. אחד מהחברים, בחור מחיפה, יהודה ליניאל שמו, קידם את פניי ואמר לי "אני אף פעם לא הייתי בתל אביב, ואתה, עולה חדש, וכבר היית!".
כפר גדעון היה כפר של איכרים. בית כנסת היה להם, אך לא כל האיכרים שם היו דתיים. לנו חברי הקבוצה הקצו ארבע רפתות בצד האחורי של הכפר, שם ישנו, שם אכלנו ושם הנחנו את חפצינו. מיד כשהגעתי נתנו לי שני דברים – מזרון ורובה. מעולם לא החזקתי רובה ביד והנה כבר הייתי צריך לשמור.
שיבצו אותי לעבודה אצל אחד האיכרים. ההכנסה של כל פועל הייתה שש לירות בחודש. ההסכם היה שאפשר לאכול אצל האיכר ואז להרוויח רק שתי לירות בחודש. אנחנו לא בחרנו באפשרות זו, הרי רצינו לחיות חיי קיבוץ ושיתוף. זה לא היה קל, לא היה לנו כמעט אוכל. עבדנו קשה, חזרנו עייפים בכל יום, ואכלנו ממש במשורה. כך העברנו את הימים. אני, שבאתי ממשפחה ממעמד גבוה, מבית מסודר, עם ארוחות מסודרות ובשפע, שכל חיי לא היה חסר לי כלום - פתאום נאלצתי להתקיים במציאות של דחק. אבל לא חשנו אומללים. היה זה תמצית הרעיון של הגשמה. כך התחנכנו. היה ברור לנו שאנו מממשים אידיאל גדול.
כחלק מההגשמה הצטרפנו לשורות ההגנה. המדריך שלי בהגנה היה שמואל איתן, אחיו הגדול של רפאל איתן. לימים, בבית הכרם, גרנו בשכנות לרפול ואשתו, היא הכירה אותי מצוין. יום אחד אמרתי לה שבעצם אני מכיר גם את רפול. מאיפה? שאלה. מימי ילדותו בתל עדשים, אני הייתי בכפר גדעון שממול. רפול נדהם לשמוע איך אני זוכר אותו כילד צופה עלינו מתאמנים.
האיכרים בכפר גדעון היו אנשים פשוטים. האיכר שאני עבדתי אצלו, פאלצ'ק, כנראה לא היה דתי. מעולם לא ראיתי אותו מניח תפילין. לפעמים כשבאתי אליו בבוקר לעבודה הייתי צריך להעיר אותו בעצמי. עד שהתארגן הייתי יוצא ומעמיס את הזרעים על העגלה. יחד יצאנו לחרוש. היו לאיכרי הכפר כמה דברים משותפים ומאורגנים יחד. למשל את החציר היה צריך לכבוש ביחד, והייתה מכונה אחת ששימשה את כולם. כל האיכרים מסביב הביאו איש איש את החציר שלו, ערמו אותו בערימה אחת גדולה והיו מגישים אותו למכונה לכבישה. כך עסקנו במשך שבועיים רק בכבישת החציר.
בכפר גדעון התנסינו בכל מיני עבודות חקלאיות. לתקופה מסוימת שהינו גם בבלפוריה ועבדנו שם כפועלים. שם למדתי להכין את הקומביין לקציר. לקח לי זמן ללמוד את המונחים... מה זה פלייר, למשל, ועוד כל מיני מילים מקצועיות שאינן עבריות. בתום התקופה הזו יכולתי להיות גאה בניסיון ראשוני שקניתי כעובד אדמת הארץ.

טירת צבי – להיות קיבוצניק[]

בסוף אותה שנה בכפר גדעון הופיעו אצלנו אנשים מהתנועה ואמרו לנו – פה אין לכם עתיד. את ההכשרה שלכם תמשיכו בקיבוץ דתי. חילקו אותנו בין טירת צבי ושדה אליהו. כמובן שכולנו שמחנו על המעבר. הייתה זו עלייה גדולה ברמת החיים שלנו, גם חברתית וגם פיזית.
הגעתי לטירת צבי. בשבילי היה זה מעבר משמעותי מאוד; סוף סוף פגשתי באנשים בעלי שיעור קומה שאפשר ללמוד מהם. הרי עדיין הייתי תלמיד צעיר, באתי ארצה ישר מבית הספר. הייתי פתוח ללמוד, רציתי לדעת הכול.
בטירת צבי למדתי הרבה תחומים חדשים. למדתי את מקצוע המספוא; למדתי לבקר ולעשות מאזן תשלומים. למדתי גם את תורת ההשקיה בהצפה: איך לנתב את המים שהגיעו מההרים לתעלה ואיך לחלק את התעלה לאפיקים שונים. כל שבוע חלקה אחרת הייתה מקבלת את הזרימה. עמק בית שאן הוא שטח מישורי והיה צורך ליצור שיפועים נכונים על מנת שהמים יזרמו לאט. את הגידולים זרעו בערוגות רחבות שכל אחת מהן הוצפה פעם בשבוע. את הערוגות היה צריך למדוד. כך למדתי איך משתמשים במפלסת. בנינו ערוגות בשיפוע של שלושה פרומיל כדי שהמים יזרמו לאט. הייתה זו ממש אומנות, מקצוע בפני עצמו. הידע שרכשתי שם שימש אותי לימים בתחום התכנון והבנייה.
היו בקיבוץ גם שיעורי תורה, והייתה לי הזדמנות פז להעמיק ידע גם בתחום זה.
מהר מאוד למדתי גם להשתמש בנשק. זה דווקא לא היה משהו מורכב. מפקד האזור לקח אותי למבחן בין הגדרות. הוא הציב בקבוק, אני יריתי ופגעתי. וזהו. קיבלתי מדים של נוטר ותעודה של נוטר והפכתי נוטר. הנוטרים היו כוח עזר יהודי שהמשטרה הבריטית העסיקה עקב מחסור בכוח אדם. הנוטרים סייעו בהגנה על היישובים היהודיים, על מפעלים שונים ועל דרכי התחבורה מפני התנכלויות של כנופיות הערבים. אני זוכר את המפגש הראשון שלי עם קצין בריטי. התאמנתי בירי עם מקלע לואיס, ולפתע בא קצין בריטי ונעמד על המחסנית העגולה של המקלע. הוא רצה לוודא שאני מחזיק את הנשק מספיק חזק. למעשה, ארגון ההגנה הוא שפיקד עלינו, וניצל את הכוחות ואת נשקם למטרותיו השונות בהגנה ובהתיישבות.
באחד מתפקידיי המעניינים יותר הייתי שומר הראש של מוכתר טירת צבי, יהושע ברוכי. יהושע ברוכי קיים מערכת יחסי שכנות עם ערביי בית שאן, ובייחוד עם הבדואים יושבי העמק. בתוקף תפקידו, עמד בקשרים הדוקים עם השייחים ראשי השבטים. הוא היה מרבה לבקר במאהלים שלהם והם הזמינו אותו להשתתף בשמחותיהם. כיוון שעסק ברכישת קרקעות, היה בסכנת התנקשות, ועל כן הצמידו לו שומר ראש. קיבלתי נשק בלתי לגאלי, וביחד רכבנו על סוסות והסתובבנו בין הבדואים. גם אצל ראש עיריית שכם ביקרנו, הייתה לו חווה ליד בית שאן. שם נפתח לי הצוהר הראשון לשפה הערבית.
בין הפעולות שעשינו אז היה החריש הפוליטי. אחרי שפינינו אריסים משטחים שנרכשו, היה צריך לחרוש את הקרקע כדי לקבוע חזקה. כשבאו ערבים עם מקלות, אסור היה להשתמש נגדם בנשק חם.
באותה תקופה הגבנו בחריפות לכל פעולה של ערבים, לא עברנו בשקט על שום דבר, אפילו לא על גנבות. בלילות שבת הערבים היו באים לגנוב ירקות, עד אשר לילה אחד הצבנו מארב. אחד מהשומרים צעק לגנב לעצור וירה באוויר, אך בגלל החושך וההמולה הוא לא שם לב שהאיש עמד ממש לפניו, וכך פגע בראשו והרגו. על מלפפונים.
ליד הקיבוץ היו לנו שטחי תירס. כשהתירס הבשיל, ממש לפני הקטיף, היו פושטות על השטח ערביות וקוטפות לנו את כל התירס. כשניסינו לגרש אותן היו הילדים הקטנים זורקים עלינו אבנים. לא יכולנו כמובן לירות במצב כזה. חיפשנו פיתרון. בקיבוץ היו כמה כלבי בוקסר שעברו אילוף אצל מאלפת כלבים מומחית מהקריות. ניגשנו לחבר האחראי על הכלבים, וביקשנו ממנו לקבל את הכלבים לזמן מה. לקחנו את הכלבים ושחררנו אותם בשטחי התירס. הערביות רק ראו את הכלבים ומיד ברחו כל עוד נפשן בן.
מקרה אחר נודע בכל הארץ. בחורה מאחד הקיבוצים באזור נאנסה על ידי ערבי שגר ליד בית שאן. הרוחות סערו, והוחלט ללמד את הערבים לקח. מטעם הפלמ"ח התארגנה קבוצה יחד עם הרופא של הקיבוצים, מצאו את האנס וסירסו אותו. ביום ראשון בבוקר התנגן ברדיו ירושלים הניגון "סירסנוך סירסנוך יא מוחמד"...
מול הערבים נתקלנו במצבים קשים ומורכבים שהיום נראים לא כל כך אחראיים. אבל עמדנו בהם בלית ברירה. לא פחדנו. היינו שומרים לבד בשדות. פעם נהרג לנו חבר בשמירה כזו. רק ליד הסכר העמדנו כיתה שלמה של שומרים. הערבים היו אמורים להתחלק איתנו במים אולם אי אפשר היה לסמוך עליהם. היה עלינו לשמור על חלקנו ולמנוע מהם להסיט את הזרימה לכיוונם.
אחד הדברים שפחות אהבתי בטירת צבי היה היחס האישי, או בעצם היעדרו. הרגשנו שאנשי המקום לא מתייחסים אלינו, חברי ההכשרה, כשווים בין שווים. מצאנו את עצמנו למשל בתורנויות שמירה בתוך ליל הסדר. קיבלנו בגדי עבודה שלא התאימו לנו ועוד כהנה וכהנה. ואף על פי כן, הרבה קיבלתי מחברי טירת צבי וצברתי שם ניסיון שלא יסולא בפז.
כמעט שנה היינו בטירת צבי ובשדה אליהו. את חג הפסח השני שלי בארץ חגגתי בטירת צבי, יחד עם חבריי לקבוצה שבינתיים זכתה בשם: "קבוצת עלומים". בתום אותה תקופה עזבנו את הקיבוצים כדי להתקדם שלב בהגשמה: עברנו למקום משלנו לקראת עלייה למקום קבע.

הכשרה בנתניה[]

08 ההכשרה בנתניה.PNG

הגענו לנתניה בסוף שנת 1940. גרנו בשכונת צבי, על יד שכונת התימנים. עבדנו בנתניה. זו הייתה תקופה קשה מאוד. נאלצנו לשרוד בכוחות עצמנו. מזוננו היה בצמצום רב. אותי שלחו לקבוצת אברהם ללמוד לאפות לחם. בעזרת חיילים אוסטרלים ממחנה סמוך בנינו לנו תנור גדול לאפייה, וכך היינו מכינים לחם וחוסכים עוד כמה פרוטות. באותה התקופה כבר התחלתי להשתתף בקורסים שונים של ההגנה. במקביל, התחלתי את הפעילות שלי בתנועת בני עקיבא, הייתי מדריך בסניף בנתניה.
בכל העולם השתוללה המלחמה, כמעט ולא הייתה עבודה. העבודה בפרדסים הושבתה. את הפירות הורידו מהעצים וזרקו, כי לא היה למי לשלוח. התפזרנו כל החברים בקבוצה בחיפוש אחר פרנסה. חלק מהחברים עבדו במחנה בריטי גדול בקרבת מקום. אני עבדתי זמן מה בכפר יונה.
נודע לנו שיש קבלן ירושלמי שבונה חומה על גבול לבנון למקרה שתהיה פלישה גרמנית. שם, אמרו לנו, ניתן למצוא עבודה בבניין. נסעתי עם יהודה ברט לראש פינה. הסתובבנו שם במשך שבוע בלי כסף ובלי אוכל, ואספנו ירקות מהשדות. מנהל בית הספר בראש פינה היה קרוב משפחה של יהודה, אצלו אכלנו את הארוחה היחידה שלנו באותו שבוע, וגם זו הייתה דלה וצנועה.
אחרי שבוע קיבל אותנו אחד האיכרים לעבודת חרישה. באותה תקופה החקלאים לא יצאו לבד לשדה מחשש ממפגעים ערבים. היו יוצאים קבוצה גדולה וחורשים יחד חלקה חלקה.
טרם היציאה לפלחה היה צריך להעמיס על העגלות את שקי הזרעים. אמרו לי, לך קח לך על הגב שק זרעים מהמחסן ושים על העגלה. כל שק שקל כמאה קילו. הרמתי את השק על גבי, והצלחתי איכשהו ללכת, אבל ביציאה מהמחסן הייתה מדרגה. איך שהורדתי את רגלי האחת במדרגה, שיווי המשקל התערער והשק ממש השכיב אותי על הרצפה. בקושי הרמתי את ראשי וראיתי את כל האיכרים עומדים ומוחאים כפיים. מאוחר יותר גיליתי שהייתה זו מעין "בחינה" שהיו מעבירים את כל מי שבא לעבוד בראש פינה.

09 עם חברי רודגם - נתניה.PNG

את המחרשה היה צריך להוריד מהעגלה בצורה מיוחדת. הייתה זו מחרשה ערבית שמחולקת לשני חלקים, הגלגלים והסכין, והיה צריך לדעת איך לפרק אותה. לא הצלחתי לפרק את החלקים, לא היה לי מושג איך להתמודד עם זה. האיכר עמד בצד והתבונן בי בלי לומר מילה. יהודה חברי, שגדל בכפר חסידים, ראה אותי מרחוק, ובא לעזרתי. הוא לימד אותי איך לפרק את המחרשה, אך האיכר עצמו לא נקף אצבע.
איכרי ראש פינה היו אנשים מאוד פשוטים. העברית שבפיהם הייתה שונה, מעורבבת ביידיש וערבית. למשל, הם לא ידע לומר בי"ת רפה, רק דגושה. כשחברינו לקבוצה שמעו כי השגנו עבודה בראש פינה הם הצטרפו אלינו ועבדו אתנו. היינו שם יותר מעשרה בחורים, ואף על פי כן לא הצלחנו לחסוך כסף ולשלוח לקבוצה. בקושי הצלחנו לקיים את עצמנו בתקופת זמן זו.

קומונר סניף בני עקיבא[]

10 קומונר סניף בני עקיבא.PNG

עבודתי הציבורית הראשונה הייתה קומונר בני עקיבא בסניף פתח תקווה בשנת 1941. נקראתי לתפקיד ונענית ברצון, אולם לא היה לי איפה לגור. ברודגס שבכפר אברהם מצאתי דירה, ותמורת זאת עבדתי שם בשדה שלושה ימים בשבוע. גרתי בחדר עם עוד ארבעה רווקים. בערבים כמובן הייתי בפעילות בסניף. כשחזרתי בלילה, חיכתה לי צלחת אוכל כמו לשומרים. הייתי מאומץ ע"י משפחת וולף, ולימים היה בנם חבר קיבוץ סעד. עשיתי את כל מה שצריך קומונר לעשות: דאגתי למדריכים, לפעולות, לסניף, לאחזקתו ולפיתוחו.
בשבילי זו הייתה התנסות מאוד מעניינת, הייתה תחרות בין התנועות השונות, והייתי צריך להיות טוב יותר מאחרים. לדוגמא בל"ג בעומר היו יוצאים כל חניכי תנועות הנוער מחוץ לעיר ועושים מחנה. הייתה חורשה מיוחדת, ודאגתי שנתפוס את השטח הכי טוב לפני שיגיעו תנועות הנוער האחרות: מחנות העולים, הנוער העובד, הצופים. לפנות בוקר כבר שלחתי כמה חבר'ה עם המדריך שלהם להעמיד את הדגל ואת המגדל.
בני עקיבא הייתה עורכת טקס מחוזי של כל הסניפים באזור: רמת גן, בני ברק, פתח תקווה, כפר סבא. היה זה מסדר גדול של 600 איש, ואחריו תהלוכה. שנים אחר כך, אפילו 40-50 שנה, נפגשתי עם חניכי התנועה, והם זכרו אותי ואת הטקסים שערכנו.
יחד עם הפעילות בסניף הייתי גם חבר הגנה. כך יכולתי לגייס להגנה חברים חדשים מהסניף. מנהל בית ספר נצח ישראל הזמין אותי לפגישה. הוא סיפר לי כי הוא יודע שאני מגייס ילדים לפעולות ההגנה, וכי אינו בטוח אם זה נכון שילדים ישמרו סוד מהוריהם.
הייתה זו תקופה טובה מאוד שנמשכה שנה או קצת פחות. כשסיימתי את תפקידי קיבלתי מכתב תודה מבנימין שחור, ראש בני עקיבא בארץ. מצאתי לי מחליף, רפאל בן נתן. גם הוא ורשאי כמוני. הוא עבד לפרנסתו באיזו מאפייה בפתח תקווה, ואני גייסתי אותו כקומונר במקומי. אחר כך לקחתי אותו אלינו לקיבוץ. הוא התחתן בקיבוץ, וילדיו נולדו בקיבוץ. בהמשך עלה לגדולה, הוא היה המזכיר הכללי של הפועל המזרחי, ובתפקידו מינה חברי כנסת ושרים.

הרצליה - תחילת המסע עם רחל[]

01 הרצליה.PNG
02 ירח דבש.PNG
03 ירח דבש.PNG
04 קומונר.PNG

הייתה לנו בעיה - לא היו לנו בנות בקבוצת עלומים. חשבנו מה אפשר לעשות, והחלטנו לנסוע לתל אביב לגייס בנות. הגענו ל"בית צעירות מזרחי". ניגשנו לתלמידות, סיפרנו להן על הקבוצה, הזמנו אותן להכיר ואף לעשות אצלנו שבת. קודם כל פנינו לגייס את הבנות הצ'כיות, שנחשבו לקבוצה איכותית ביותר. הבנות הצ'כיות הביעו עניין, ובמהרה הצטרפו רבות מהן לקבוצת עלומים, וכך החלו להיווצר זוגות בקבוצה.
רוב חברי קבוצת עלומים קטעו את לימודיהם התיכוניים ועלו כשהם צעירים בני 17 שנה, ואילו אני הגעתי ארצה כבר בסוף חוק לימודיי, הייתי בוגר יותר. בין הבנות בקבוצה הצ'כית התבלטו רחל ועוד בחורה אחת, שלמדו בכיתה עם ישראליות כי היו ברמה לימודית גבוהה יותר. במהרה מצאנו שפה משותפת
בהרצליה ג' התפנה מחנה הכשרה, והוחלט להעבירנו לשם מנתניה. לפנינו ישבה במקום קבוצת שפיים, אך היא עזבה כדי להקים את קיבוץ שפיים. כך היה מסלול ההכשרה: קבוצת הכשרה התארגנה במחנה זמני, והתרגלה לחיי שיתוף וקיבוץ, עד אשר הוקצתה לה קרקע של קבע מטעם המוסדות המיישבים, ובמקומה נכנסה קבוצה אחרת. תקופת ההכשרה הייתה יכולה להימשך גם עשר שנים. קבוצת רודגס, למשל, ישבה כמעט עשר שנים בכפר אברהם עד שעברה למקום הקבע שלה ביבנה. קבוצת אברהם ישבה שבע שנים בכפר פינס עד אשר הקימה את כפר עציון. אנחנו ישבנו פרק זמן דומה בנתניה ובהרצליה, עד העלייה לקרקע בשנת 1947, ובעצם גם לאחר מכן.
תחילה נשלחו כמה חברים להרצליה להכין את המחנה. עמם נשלחה רחל כמבשלת. אני נשארתי בנתניה. רק לאחר זמן של נתק הגעתי גם אני למחנה החדש. היה זה מפגש מרגש, וכבר היה ברור לנו שהגיע זמננו להקים משפחה. אני זוכר שאמרתי לה "רחל, את תהיי האמא של ילדיי". אני מודה כל יום למזלי הטוב על החלטות טובות שלקחתי בחיי. אחת מהן היא שבחרתי את מי שבחרתי.
היינו בין הראשונים בקבוצה להתחתן. גם זה היה חלק מההגשמה. הזוג הראשון שהתחתן היה אברהמי ומרים רוזנמן, ולהם נולד אורי, בכור ילדי הקיבוץ. יחד איתנו התחתנו באותו ערב גם שמואל ויוכבד גולד, ונערכה סעודה משותפת. התחתנו בנר חמישי של חנוכה תש"ב (1942). חברינו, ולא אף אחד מבני המשפחה שלנו, ליוו אותנו לחופה ושמחו עמנו. קיבלנו אוהל משלנו, וזה כל מה שהיה לנו. כעבור שנתיים נולד דובי, ושנה וחצי אחר כך נולד יורם. האוהל הצנוע היה לנו לבית, ובתוכו בנינו לנו משפחה.

חלק שלישי: משימות בדרך למדינה[]

פעולות בשירות ההעפלה[]

05 טיול.PNG

06 הורדת עולים.PNG

חיי הקיבוץ המשותפים היו עבורנו חיים של הגשמת אידיאל גדול. אבל באותה תקופה לא היה די בכך. על הפרק עמדו כל הזמן משימות חשובות, וכולנו היינו מגויסים כל הזמן. היינו מעורבים לחלוטין באתגרי היישוב בארץ ובייחוד במשימות הקליטה וההעפלה. בכל רגע יכולנו להיקרא לדגל.
אחת הפעולות שהרבינו לקחת בהן חלק בימי שהותנו בהרצליה הייתה הורדת עולים מאניות מעפילים לחוף. פעם קיבלנו הודעה שאניית מעפילים עומדת להגיע בליל שבת. לא ידענו כיצד לנהוג. פנינו בשאלה לרב שאול ישראלי, הרב של כפר הרא"ה דאז. התשובה שלו הייתה ברורה מאוד: לכו לשלום, והלוואי שהייתי יכול לבוא אתכם!
בפעם אחרת תפקידנו היה להעביר לחוף אספקה כדי למלא את מחסני האנייה. קיבלנו מידע על נקודה שבה הייתה מונחת האספקה, והוטל עלינו להגיע לשם ולקחת את המזון והאספקה לחוף. כל אחד מאתנו נשא שק של 50 קילו אורז או ירקות. הכל התנהל בסודיות. לא ידענו מי בדיוק עומד מאחורי כל הלוגיסטיקה של העסק הזה.
באחת הפעמים הלכנו להוריד עולים ליד קיבוץ שפיים. כבר הייתי אז בדרגה גבוהה יותר בהגנה ונשאתי נשק. היה זה תת מקלע שמייסר גרמני, נשק בלתי לגאלי. הסירות שהורידו את המעפילים לא הגיעו עד החוף, היינו צריכים להיכנס למים ולמשוך את המעפילים מהים אל החוף. נכנסתי למים ונתקלתי בבחור שנראה כבן עשרים, צעיר ממני רק במעט. הוא התבונן בי ארוכות, ובנשק שהיה תלוי עליי. "אני יודע בדיוק מה זה, אני מכיר היטב את הנשק הזה, זהו שמייסר גרמני" אמר, ואז הוסיף בהתרגשות: "אבל כעת נושא אותו יהודי!" והוא התכופף ונישק את הנשק!
לאחר שהבריטים תפסו כמה אניות לאורך החוף, הגיב הפלמ"ח בפיצוץ תחנות המשטרה שלאורך החוף. בתגובה החליטו הבריטים לפרוץ לקיבוצים שלאורך החוף, קיבוץ שפיים וקיבוץ יגור, ששימשו בסיס לפעולות אלה, ולעצור אנשי פלמ"ח ששהו בהם, במבצע שזכה אחר כך לכינוי "השבת השחורה". כשפשטה השמועה על כוונת הבריטים, התחילה זרימה עצומה של אוכלוסייה אזרחית מהערים הסובבות את הקיבוצים. על הכביש נסעו שיירות של מכוניות בריטיות בדרכן לתוך הקיבוץ, ובצדי הדרכים הלכנו אנחנו יחד עם המון אזרחים, נשים וילדים שהקיפו את הקיבוצים בטבעת אנושית ומנעו בגופם את הפריצה. כל היישוב התגייס למען המטרה. לבסוף פרצו הבריטים את הדרך, אולם עצם הדבר הזה, שכולם באו לעמוד מסביב, זה היה דבר נפלא ומלכד. באותם ימים כל אחד הרגיש שהוא בעל תפקיד בהקמת המדינה שבדרך.

אתגר חינוכי מיוחד[]

פעם הגיע אלינו לקבוצה ד"ר אהרון ברט, אביו של חברי לקבוצה יהודה ברט, שהיה מנהל בנק אנגלו-פלשתינה. ד"ר ברט סיפר לי שלכפר הנוער מאיר שפיה שליד זכרון יעקב הגיעה, במסגרת עליית הנוער, קבוצת נערים מתימן. הנערים התמרדו נגד המדריך שלהם. הם קמו נגדו וממש היכו אותו, ואין ברירה אלא להוציא את החבורה הזאת מהכפר. היה זה מצב חירום, והיה צורך למצוא להם פתרון מיידי.
מיד הסכמתי לקבל אותם אלינו לקבוצה. אולם לפני כן, רציתי להבין איך ייתכן שנוער מחונך התנהג בצורה כזאת. נסעתי לכפר הנוער מאיר שפיה כדי ליצור מגע עם החבורה ולבדוק מקרוב את הסיפור. פגשתי שם את האחראי על הביטחון, איש כפר הרא"ה, והוא סיפר לי את סיפורם.
מנהל הכפר ד"ר פירסט חשב שכדאי לתת לנערים הללו מדריך תימני שיהיה קרוב אליהם יותר מבחינה תרבותית. אותו מדריך תימני גר בלונדון שנתיים. כשחזר מאנגליה כבר היה דובר אנגלית רהוטה, ועשה רושם אינטליגנטי, וכך נכנס להדריך את קבוצת הנערים. בכפר הנוער לא ידעו דבר על הרקע שלו, אך במהלך הזמן נודע כי הוא נמלט מהארץ ללונדון לאחר שאנס בחורה. אותו מדריך התנהג באופן מתנשא ויהיר. הוא, שחזר מאנגליה אחרי שנתיים, ראה את עצמו איש חשוב ומפותח, והתנהג בגסות כלפי הנערים התימנים עם הלבוש המסורתי. הם לא נותרו חייבים, ובאו אתו חשבון, פשוט עלו עליו והשיבו לו כגמולו.
ובכן, הודעתי כי הנערים מוזמנים אלינו. עליית הנוער הסכימה להעביר את הקבוצה. לי לא הייתה כל הכשרה להיות מדריך של חבורה כזאת, אולם לא היה בקרבנו אף אחד אחר שהתאים למשימה. נטלתי על עצמי את הדרכת הקבוצה, ועשיתי כמיטב יכולתי. הייתי עם הקבוצה במשך שנתיים. הייתה זו קבוצה נפלאה של צעירים. נוער נהדר.
התפקיד היה הרבה יותר רחב מתפקיד ההדרכה שמילאתי בתנועת הנוער. היה עליי להיות ממש מורה. הייתי מלמד אותם תורה עם רש"י, משנה, תלמוד, גיאוגרפיה, היסטוריה והשכלה כללית. מעבר לזה היה עליי לארגן פעולות חינוכיות. בפורים ארגנתי עם הנערים הצגה, הם הציגו את מגילת אסתר בפנטומימה. לקחתי אותם לכל מיני פעולות התנדבות. הם הצטרפו אלינו להורדת מעפילים לחוף, ופעם בעיצומו של החורף פשטה שמועה שנסחפה אניית דייגים ונזרקה לחוף. הערתי את החבר'ה עם שחר, לבשנו שקי תערובת ריקים כי לא היה לנו בגדי חורף מתאימים, והלכנו לחוף לראות אם אפשר להציל מישהו. כשהגענו מצאנו אנייה נטושה על החוף. לא מצאנו אנשים אבל הורדנו את כל הדגים מהאנייה וערמנו אותם על החוף.
במהלך השנים יצא לי לפגוש כמה מאותם צעירים, וראיתי כיצד הם התקדמו בחיים. פגשתי אחד במשרד העבודה והרווחה, אחר במשרד מבקר המדינה. אלה צעירים שאני זכיתי לקלוט בארץ, והם הגיעו למעמד רם. אני לא בטוח שבאותה תקופה הייתי ער לכובד האחריות שהייתה עליי, לגודל המעשה הזה - חינוך דור של צעירים.

קורס בירושלים[]

07 קורס בירושלים.PNG
08 כסטודנט בירושלים.PNG

כחברי הגנה היינו מועמדים לגיוס לכל מיני תפקידים ומשימות. המשימות הוטלו עלינו בפתע פתאום, מבלי לשאול אותנו כלל מה אנחנו רוצים לעשות.
יום אחד הודיעו לי שאני נוסע לקורס ארוך בירושלים. ההסתדרות הציונית ביקשה מכל תנועה לשלוח מכסת חברים שישתתפו בקורסים לקראת שליחות בארצות ערב. לא היה ברור עדיין איזו שליחות נבצע והיכן, אבל היה ברור שקודם כל נצטרך ללמוד.
הגעתי לירושלים, לאוניברסיטה בהר הצופים. לא היה אף אחד שהיה יכול לארח אותנו שם, וכך ישנו באולם הספורט של האוניברסיטה על מזרוני גומי. את ארוחותינו אכלנו במנזה. אפילו בארוחות למדנו: עבדו איתנו על נימוסי שולחן ומנהגי אכילה. בסופי שבוע יצאנו כולם יחד לחווה של רחל ינאית בן צבי בדרך לתלפיות. ביום שישי עבדנו בחווה ונשארנו לעשות שם את השבת.
כסטודנט בירושלים זכיתי לסייע לעלייה הבלתי לגאלית מעיראק. אחת מדרכי התנועה במדבר הייתה באמצעות פלוגת ההובלה של הצבא הבריטי, שבה לחמו אנשי היישוב שהתנדבו לבריגדה היהודית. הם היו נוסעים מבגדד דרך עמאן לארץ, כאשר בכלי הרכב שלהם הבריחו עולים רבים ואף נשק. בחוף ים המלח תמיד עצרו לתדלוק בדרכם לצפון. העולים ירדו שם, ונכנסו לתוך הארץ פנימה יחד עם משאיות האשלג. כשלא היו משאיות, היינו מגיעים שני סטודנטים רכובים על אופנוע לחוף ים המלח, אני הייתי מחליף בגדים עם עולה חדש שחיכה במקום, והוא היה יושב במקומי על האופנוע ורוכב מאחורי הסטודנט עד לירושלים.
הקורס ארך כשנה. לעתים באה רחל לירושלים לבקר אותי. אריה קרול, קומונר סניף בני עקיבא בירושלים בזמנו, נתן לנו את חדרו בכל פעם שבאה לבקר. אבל רוב ימיי בירושלים הייתי די בודד. אני זוכר כיצד 'חגגתי' את פורים. לכולם היה מקום להיות בו, לשבת, לאכול, לשתות, ואילו אני הלכתי לקנות לי עוגה באיזו מאפייה, וישבתי לבדי לקיים סעודת פורים.
הקורס היה מעשיר ומגוון. היו לנו מרצים רציניים. למדנו בעיקר ערבית ספרותית ומדוברת. תכלית לימודי הערבית הייתה להכשיר שליחים שיצאו למדינות ערב. בכל יום היו יכולים לפנות למי מאתנו, ולמנות אותו להיות שליח עלייה במצרים או בסוריה. חיכיתי מאוד לצאת לשליחות כזאת. אולם הדבר לא היה נתון לבחירתי. נשלחנו לאן שהוחלט מלמעלה. בסופו של דבר לא נשלחתי לאחת מארצות ערב, אולם הידע שרכשתי בערבית נוצל לשליחות אחרת, בתוך גבולות הארץ.
היה לנו גם מרצה ערבי. זכורה לי שאלה שנשאל ועוד יותר התשובה שענה. שאל אותו אחד המשתתפים: איך זה שהתרבות הערבית מאמינה לכל מיני בדיות וסיפורי מעשיות? ולמה בהתנהלות הפוליטית אינכם מפרידים בין מציאות ודמיון? המרצה ענה בסיפור: אפנדי זקן חזר הביתה עייף אחרי העבודה, וכל רצונו היה קצת שקט. הילדים הרועשים מתרוצצים ומפריעים את מנוחתו. אז אומר להם האפנדי: "ילדים! מה אתם עושים כאן?! בשוק מחלקים סוכריות בחינם!". מיד יצאו כל הילדים בריצה לחפש אחר אותן סוכריות. והנה שקט. מתרווח לו האפנדי בכיסאו ונהנה מהמנוחה. אבל אחרי כמה דקות הוא מתחיל לנוע בחוסר נחת. הוא שואל את עצמו: "מדוע בעצם אני יושב כאן לבד? טיפש שכמוני! הרי בחוץ מחלקים סוכריות בחינם!" ומיד יוצא גם הוא לחפש אחר הסוכריות...
הרבה מאוד למדתי מיחזקאל המרצה לערבית מדוברת. הוא לימד אותנו את השפה דרך סיפורים ומשלים. כך אתה זוכר גם את המילים וגם את המשל המיוחד ואת חכמת החיים שבו. השיעורים הללו נתנו לי המון. השתמשתי בידע שרכשתי שם במצבים אמתיים. עד היום הזה אני מסוגל לנהל שיחה בערבית מדוברת.
המרצה שלנו לערבית ספרותית, משה פיאמנטה, הפך לימים לפרופסור גדול. אז היה רק דוקטורנט. הוא ידע לכתוב על הלוח עם הגיר באופן מיוחד. פעם אמר לי, אתה לא צריך לעבוד קשה בערבית. קח לך את ספרו של סעדיה גאון, וכך תלמד בקלות ערבית ספרותית. הוא נתן לי משימה לשיעורי בית – לך ולמד את עשרת הדיברות בערבית. וכך ישבתי בערב ולמדתי את עשרת הדיברות מתוך תרגום סעדיה גאון. לא השתמשתי הרבה בערבית הספרותית. אבל עד היום אני זוכר היטב את עשרת הדיברות בערבית.
באחד הימים בקורס ערבית רצו לבחון באיזו מידה אנו יודעים את השפה. מרכז הקורס הודיע שבשבת יסעו כולם למנזר מרסבא שבמדבר יהודה. אני ועוד חבר מקבוצת יבנה, יונה כהן, הודענו שלא נצטרף לנסיעה בתור שומרי שבת, אבל בכל זאת השתתפנו בהכנות.
אחד הדברים החשובים שלמדתי בקורס, ובכלל בשנותיי הראשונות בארץ, היה להילחם על הזכות לקיים אורח חיים דתי. זה לא היה פשוט אז ולא מובן מאליו. ההסתדרות שלטה בכל מקום. אם לא היה לך פנקס אדום, ולנו לא היה פנקס אדום, לא הסתכלו עליך. בלשכת עבודה קופחנו בהצעות עבודה. היינו צריכים להילחם על מעמדנו, להראות שאנחנו יהודים דתיים, שלא מוותרים על העקרונות שלנו, ועם זאת דורשים את מקומנו בחברה. זאת הייתה מלחמתי בכל מקום שהגעתי אליו מאז ועד היום הזה. אדם דתי חייב להציג קו ברור, להעלות את הדרישות ואת הצרכים שלו, ורק כך המסגרת תספק לו את זה. במסגרת הקורס, למשל, הייתי צריך לדאוג שיהיה לנו אוכל כשר, שלא נחלל שבת, דברים שלא היו מובנים מאליהם.
לקראת השבת במרסבא הביאו לנו נזיר מהמנזר שיסביר לנו על הסידורים במקום. הגיע איש לבוש גלימה והחל להתיז עלינו מים ולמלמל. הוא אמר לנו לחזור אחריו: "איחו וולאקה" – "אני נשבע". גם הפעם, אנחנו הדתיים לא חזרנו אחריו. אחר כך הסתבר לנו שהייתה זו הצגה, היה זה יצחק נבון, לימים נשיא המדינה. ראשי הקורס נזפו בנו, איך יכולתם ליפול בפח בצורה כזו...
בקורס למדנו גם קצת צרפתית. לא בצורה מעמיקה אלא רק כמה ביטויים שימושיים למי שנקלע לארץ זרה. למדנו על ההיסטוריה ועל הכלכלה של המזרח התיכון. למדנו את כל הדברים שצריך לדעת כדי להסתדר בחו"ל. נחשפנו לכל רזי העלייה הבלתי לגאלית. למדנו גם לזייף תעודות. נחשפנו לכל התעודות האפשריות. הגיע מעצב אמן, איש קיבוץ עין חרוד, דן גלברט שמו, והראה לנו כיצד לזייף חתימות. בידע הזה השתמשתי הרבה בשליחותי בקפריסין.
היה זה קורס מאוד תובעני. השקיעו בנו הרבה. אפילו אחרי שסיימתי את הקורס וחזרתי לקבוצה, שלחו אליי להרצליה מורה פרטית שלימדה אותי ערבית ושמרה על יכולות השפה שלי.
יום אחד קיבלתי הודעה שעליי לגשת לשגרירות הפולנית כדי להוציא פספורט. הלכתי לקונסוליה אבל גיליתי להפתעתי שכבר אינני זוכר את השפה. פשוט לא הצלחתי להסביר להם בפולנית מה אני רוצה. השפה הפולנית שבה אליי רק בשנות ה-90, כשנסעתי לבקר בפולין עם רחל. לבסוף השיגו עבורי פספורט חייל בריטי מזויף ואיתו יכולתי לנסוע.
נשלחתי לקהיר. הגעתי למלון שיועד לי בקהיר, אולם עם בואי לעיר אירעה ההתנקשות בלורד מוין. מיד הגיעו אליי שליחי המוסד וציוו עליי לעלות על רכבת במהירות האפשרית ולחזור לארץ. כיוון שהיו לי תעודות מזויפות חששו שאשהה בעיר באווירה המתוחה שאחרי הרצח.

משימה חשאית[]

09 ראינו 4 עצורים.PNG

 
בקיץ 1946, כשלושה חודשים לפני יום כיפור, נקראתי למשימה. היה זה חנוך אחימן שגייס אותי. הוא הגיע אליי בערב והודיע לי שמחר בבוקר אני יוצא למשימה. בתחילה לא קיבלתי כל פרטים על התפקיד שיועד לי. היה עליי לצאת לתחנה המרכזית ברחובות. שם יחכה לי אדם, כך נאמר לי. עליך לשאול אותו אם הוא צבי והוא ישאל אותך אם אתה אליעזר. ביחד תסעו לאיזה מקום. לא ידעתי אז מיהו אותו צבי ומהו המקום שניסע אליו.
כך הכרתי את צבי ברוורמן, לימים צבי בר-אמוץ, והוא זה שהסביר לי שאני עומד להיות שותף במבצע גדול של עליית 11 נקודות התיישבות בנגב.
יצאנו לנגב, אני וצבי ברוורמן, עם נהג של "דרום-יהודה", חברת אוטובוסים שלימים התמזגה עם "אגד". קיבלנו מפה עם סימון שטחים שנרכשו על ידי סוחרים יהודים פרטיים ועל ידי הכשרת היישוב והקרן הקיימת. תפקידנו היה להכין את השטחים שהיו מיועדים לעליית שלוש נקודות חדשות: כפר דרום, בארי ותקומה. עמדו לרשותנו שלושה חודשים עד למועד העלייה לקרקע. לא ידענו מה באמת יש בשטחים הללו. היינו צריכים לרדת לשטח ולבדוק. כמובן שהיינו חייבים לשמור על חשאיות מוחלטת. מיקומן של הנקודות החדשות היה בגדר סוד כמוס, ואפילו הקבוצות המיועדות לעלייה לקרקע לא ידעו עד ליל העלייה להיכן יעלו.
משימתנו הייתה לפנות את הקרקעות המיועדות להתיישבות מהבדואים שישבו שם. לשם כך היה עלינו להיפגש עמם. צבי שותפי למשימה היה ממוצא אמריקאי על פי המבטא שלו, אולם כנער גדל ביפו בחברת נערים ערבים, והערבית שבפיו הייתה משובחת.
כדי שנוכל לבצע את משימתנו ביעילות, נזקקנו לעזרה ממישהו שמכיר את הבדואים מקרוב. באותו זמן התפרסמה ידיעה בפלשתיין פוסט שהבריטים תפסו ארבעה ערבים סוחרי סמים והם יושבים במעצר בדיר-אל בלח. צבי קרא את הידיעה ומיד הודיע לי: "אליעזר, יש לנו משת"פים!". וכך היה. ניגשנו למשטרה וראיינו את ארבעת העצורים. בחרנו אחד מהם, שילמנו עשר לירות דמי ערבות לשחרורו, וברגע שהוצאת אותו, הוא היה נאמן לנו. המשכנו לפרנס אותו לאורך כל אותה תקופה, וכל שביקשנו ממנו הוא לארגן עבורנו מפגשים עם בדואים שעבדו בשטחים שבאחריותנו. כמובן הסברנו לו שאין כאן חלילה שום דבר שקשור לפגיעה או אלימות.
בתיווכו של אותו בחור, נפגשנו עם הבדואים שעיבדו את השטחים המיועדים להתיישבות, והצענו להם לעזוב את השטח תמורת תשלום. הם כל כך התפלאו שאנחנו מוכנים לשלם כדי להוריד אותם מהקרקע, עד כדי כך שהם לא האמינו לנו וחשבו שאנו חומדים לצון.
מפגישה לפגישה למדתי איך מנהלים משא ומתן עם ערבי. לעולם לא באים אליו ואומרים לו ישירות, שמע, אתה יושב על קרקע ואני רוצה את הקרקע... אלא באים, יושבים, מדברים על דא, משוחחים על הא, אוכלים ושותים, מספרים סיפורים. ואז בסוף הערב, בשעה עשר או אחת-עשרה בלילה, כאשר כולם עייפים ועומדים להתפזר, אז מעלים את הנושא שלשמו התכנסה הפגישה.
כך עשינו עם הבדואים שפגשנו. ישבנו... שוחחנו... אכלנו... עד שאמרנו, אתם יודעים, הקרקע הזו והזו שייכת בעצם ליהודי הזה והזה. למשל השטח של כפר דרום, כ-80 דונם, היה שייך ליהודי מרחובות בשם מילר שרכש את הקרקע שנים קודם לכן, עוד מידי הטורקים. ואז היינו שולפים את הצעתנו. בדרך כלל היינו נענים בחיוב.
נקודה חדשה בנגב
היוזמה של 11 הנקודות בנגב נולדה כתגובה נגד הספר הלבן, שהגביל את אזורי היישוב המותרים ליהודים בארץ ישראל, ובהם הנגב. המטרה הייתה ולעבות את ההתיישבות היהודית בנגב, על מנת שייכלל בשטחי המדינה היהודית העתידית. לפי החוק העותומאני, אם היה קיים יישוב שבו מבנה עם גג - אסור היה לפרק את היישוב. מטרת המבצע הייתה להקים בן לילה 11 יישובים מוכנים שאי אפשר לפרק.
איוש 11 הנקודות נעשה על ידי כל הזרמים ההתיישבותיים. לגופי ההתיישבות השונים נמסרה הודעה על המבצע. כל גוף התבקש להכין לנקודות המיועדות לו קבוצות מתיישבים הכוללות 25 חברים ו-5 חברות. לשם סיוע בבניית היישובים בליל העלייה עצמו גויסו מתנדבים רבים נוספים.
העלייה לקרקע תוכננה למוצאי יום כיפור תש"ז, 5-6 באוקטובר 1946 שחל באותה שנה בשבת. מועד זה נבחר על מנת להקטין את עירנות הבריטים שנהגו לשבות בימי ראשון. כל אחד מאתנו היה אחראי על יישוב אחר. אני הייתי אחראי על כפר דרום, צבי על קיבוץ בארי, ומושב תקומה ניתן תחת אחריותו של דוב נוימן.
בסיס הפעילות לעלייתן של שלושת הנקודות שלנו היה בקיבוץ בארות יצחק, ששכן אז בצפון מערב הנגב. שם נאסף הציוד שהיה דרוש להקמה הפיזית של הנקודה החדשה: קירות, קרשים, גדרות תיל, כלי עבודה ועוד. לכל נקודה ונקודה הוקצה שטח ובו אורגן הציוד עד לפרטי פרטים. את חבילות המסמרים הצמידו לקרשים עם מסמר, כדי שלא יצטרכו לחפש מסמרים בליל העלייה לקרקע. אני לא יודע מי בדיוק דאג לכל הפרטים הלוגיסטיים, אבל הוא מילא את תפקידו נאמנה. אני זוכר אדם אחד מהסוכנות היהודית, ממחלקת התיישבות. קרול שמו. נפגשתי אתו גם בהמשך, בעלייה לקרקע של קיבוץ סעד.
מיד במוצאי יום כיפור העמסנו את הציוד על משאיות כשהוא מוסתר תחת שקי תערובת. עם הינתן האות, יצאו שלוש שיירות לדרך. הגרעין המיישב של כפר דרום היה קבוצה של נוער דתי שהיה מיועד לקיבוץ שלוחות. נוער מצוין. כאשר הגיעה השיירה שלנו לכפר דרום, כבר היו שם די הרבה אנשים, אני חושב שכמאתיים או שלוש מאות איש. לא הייתה בעיה של כוח אדם, ועד עלות השחר עמד הבית והושלמה הגדר.
למחרת הגיעו הבריטים וביקשו מאתנו רק דבר אחד – סמנו לנו בבקשה איפה בדיוק אתם נמצאים על המפה. הבריטים היו ג'נטלמנים, לא הביעו כעס ולא הגיעו למריבה. הם רצו לדעת מי בעל הקרקע. הראיתי להם על המפה – אתם רואים את משטרת דיר-אל בלח? אז הנה אנחנו פה ליד. הבריטים עזבו את המקום, ובזה הרגע הסתיים המבצע בהצלחה.
בימים הראשונים ליוו אותנו עיתונאים ומנהיגי היישוב. סיפור המבצע התפרסם בכל העולם ואני עצמי הופעתי בטיימס מגזין. שליח הניו יורק טיימס שליווה אותנו היה יוליאן מלצר. בערב שבת הגיע נתן אלתרמן לבקר אצלנו בכפר דרום, ובהשראת ביקורו זה כתב את שירו "צריף בנגב".
צְרִיף בַּנֶּגֶב

יוֹם חָשַׁךְ וַיְהִי עֶרֶב. יָרֵחַ נִדְלַק,
מִתְנַכֵּר וְרַע-עַיִן, מוּל אֶרֶץ סִינַי.
וַאֲנַחְנוּ נִכְנַסְנוּ
לַצְּרִיף הַדַּק
שֶׁבָּרוּחַ רָעַד כְּמוֹ חַי.

זֶה עַתָּה עֲזָבוּהוּ פַּטִּישׁ וּמַשּׂוֹר
וַיְשִׂימוּהוּ רוֹטֵט בִּקְרָשָׁיו הַלְּבָנִים,
לְבַדּוֹ בָּעוֹלָם. בְּחֶשְכַת הַמִּישׁוֹר,
שֶׁקָּבַר אֶת עָרָיו
לִפְנֵי אֶלֶף שָׁנִים.

בְּבוֹאֵנוּ רָאִינוּ בַּצְּרִיף נַעֲרָה.
הִיא בַּסֵּפֶר קָרְאָה. לָהּ צַמָּה וְסִנָּר.
וְרַק עֹבִי שֶׁל קֶרֶשׁ בֵּין צְחוֹר-סִנָּרָהּ
וּבֵין לֵיל הַגָּפְרִית וְחֻקַּת הַמִּדְבָּר.

וְדִמִּינוּ כִּמְעַט – לַמֶּבָּט הָרִאשׁוֹן –
שֶׁזֶּה בַּיִת שׁוֹקֵט. וְזוֹ בַּת שׁוֹבֵבָה.
וְנָמִים אָב וָאֵם לְתִקְתּוּק הַשָּׁעוֹן
וְרַק הִיא עוֹד עֵרָה. בִּגְנֵבָה.

רַק אַחַר שֶׁיָּצָאנוּ לָשׁוּב לַמְּכוֹנִית,
הִזְכִּירָנוּ הַשַּׁחַק עֲצוּם-הַכִּפָּה,
כִּי עָבַרְנוּ עַל פְּנֵי הָעֶמְדָּה הַקִּדְמִית
אֲשֶׁר נֶפֶשׁ הָעָם בְּכַפָהּ.

עַל שִׂיחוֹת וּשְׁמוּעוֹת וּנְאוּמֵי-וְעִידָה
מְסַפְּרוֹת גַּם פַּלְקוֹר גַּם אָסוֹשֵיטֶד-פְּרֶס.
אֵין כִּמְעַט טֶלֶגְרָמוֹת עַל זוֹ הַיַּלְדָּה
הַבּוֹדֶדֶת בְּלֵב מִישׁוֹרָיו שֶׁל הַלֶּס.

אַךְ נוֹדֶה: לֹא קוֹנְגְרֶס צִיּוֹנִי, אֲדוֹנִים,
וְאַף לֹא הַסּוֹכְנוּת כַּמּוּבָן,
לֹא הָיוּ נֶחְשָׁבִים לְגוֹרֵם מְדִינִי
בִּלְעָדֶיהָ וּבְלִי סִנָּרָהּ הַלָּבָן.

וַאֲפִלּוּ לְכָל הַוִּכּוּחַ הָעֵר
בֵּין תּוֹמְכֵי הָרַב וַיְז וּבֵין סִילְבֶר הָרַב,
לֹא הָיָה אוּלַי עֵרֶךְ גָּדוֹל בְּיוֹתֵר
בִּלְעֲדֵי צַמָּתָהּ הַגּוֹלֶשֶׁת עַל גָּב.

גַּם לְלוֹנְדוֹן הָיָה בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן
קַל יוֹתֵר, לוּלֵא הִיא וְסִפְרָהּ שֶׁצָּנַח.
עֵת רָאשֵׁי-מֶמְשָׁלוֹת עוֹצְמִים עַיִן לִישֹׁן
אוֹר חַדְרָהּ מְשַׁנֶּה אֶת מַפַּת הַמִּזְרָח.

י"ח בטבת תש"ז
10.1.1947

(נתן אלתרמן, הטור השביעי כרך ב' עד תשי"ד, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ב, עמ' 391–392)

כפר דרום - מוכתר היישוב[]

10 כפר דרום.PNG
11 כפר דרום.PNG
כפר דרום 12.PNG

כעת כבר לא הייתי מפקד המבצע אלא מוכתר היישוב החדש. יצרתי קשרים עם שכנינו הערבים. פעם אחד עשינו חריש פוליטי כדי לתפוס שטח, ולפתע באו נשים ערביות עם מקלות וניסו לגרש אותנו. אבל בדרך כלל היו יחסי שכנות חמים.
מרגע שיצאתי למשימה ועד ליום המבצע רחל לא ידעה דבר על מעלליי. למעלה משלושה חודשים לא היה בינינו כל קשר. היא ידעה שאני בתוך הארץ ולא מחוץ לגבולותיה, אך לא ידעה היכן אני. את ההודעה הראשונה ממני קיבלה רק למחרת יום כיפור, וכך נודע לה שהייתי שותף בארגון מבצע 11 הנקודות. בשמחת תורה באה לבקר אותי. אברהם הלפרין, חברנו לקבוצה, זה שלימים הביא אותנו לכפר בתיה, סיפר לרחל שהוא נוסע במכונית למחנה העצורים ברפיח. היו שם עצורי אצ"ל, והלפרין נשלח עם ספרי תורה ודברים טובים לעצורים. בגלל שהיה בעל זקן היה נוהג להתחפש לרב, וכך עבר את מחסומי הבריטים. הוא הציע לרחל להצטרף לנסיעה ולבקרני בכפר דרום.
כשרחל הגיעה, התמקמנו בצריף המקלחת. בשבת יצאנו שנינו לסייר בשטח. עברנו בנחל עזה, נחל רחב מאוד באמצע אזור מדברי, שאי אפשר להבחין בו עד שממש עומדים בתוכו. כשנכנסים אליו מגלים שכולו נטוע עצים ובוסתנים, כאילו מדובר בגן עדן. סרנו לבקר אצל הערבי במקום. הוא ישב מתחת לעץ, עטור זקן לבן, וקיבל אותנו בלבביות. כיוון שכבר הכיר אותי, ידע שאינני אוכל בשר, ולכן כיבד אותנו בביצים מבושלות. אמרתי אז לרחל, נראה כאילו אברהם אבינו יושב לפנינו. היה זה טיול קצר אך בלתי נשכח.
מדי כמה ימים היה בא לבקר אותנו בכפר דרום ערבי מדיר אל-בלח עם ארגזי גויאבות. בשלב מסוים אמרתי לאותו ערבי: "כבר נתת לנו הרבה בחינם, מעתה תן לי לשלם לך בעד הגויאבות. מה היית רוצה לקבל ממני?" נראה שכבר הייתה תשובה מוכנה עמו: "אני רוצה בֵּבּוּר". "יהי כן", אמרתי לו. אבל אחרי שהלך התחלתי לחשוב מה הוא בעצם רוצה... ידעתי ש"בבור" זו אנייה או קטר של רכבת. אם כן מה הייתה כוונתו? הייתי חייב להבין... באותו לילה נסעתי לבארות יצחק לשאול את המוכתר שלהם מה זה בבור. הוא אמר לי שזה אכן אנייה או קטר רכבת אבל גם פרימוס. למעשה כל מה שיוצר קיטור מכונה בבור. ביקשתי ממרכז המשק לקנות פרימוס חדש ויפה ומסרתיו לערבי, והנה היה לו פרימוס.
יום אחד בא אליי צעיר בדואי, בנו של שייח אומסאדק, רכוב על סוסה ערבית מדהימה, שחורה, אצילה, יפהפייה. לא התאפקתי וקראתי לעברו בהתפעלות: "איזו סוסה יפה!". הוא ראה את התפעלותי ומיד ירד מהסוסה ואמר לי בחגיגיות: "שלך היא!" הודיתי לו, והבטחתי כי מחר אבוא לבקרו במאהל. למחרת רכבתי לאביו השייח וכמובן החזרתי לו את הסוסה.
התרבות הערבית היא תרבות עם המון ניואנסים. כאשר אתה בא לאוהל, למשל, עליך לחלוץ את נעליך. אם אתה שם לב שהנעליים שלך מסובבות כלפי חוץ, פירוש הדבר שהגיע זמנך ללכת.
בכלל, יש בתרבות הבדואית המון חכמת חיים, המון משלים ופתגמים. עד היום הזה אני מרבה להשתמש במשלים אלה, הם מעבירים מסר בצורה חזקה יותר מכל דבר אחר. הבדואי אומר, למשל, "חג'אר פי'ל מדרחו – קנטאר". כלומר, אבן שנחה במקומה - שוקלת טון. אם אבן זזה ממקומה היא יכולה להתגלגל בקלות לכל מקום, אבל כאשר האבן עומדת במקומה שלה – אי אפשר להזיזה. זה משל שמביע את כוח ההיאחזות של אדם במקומו.
לעתים היה רואה אותי ערבי ומבחין בכיפה שעל ראשי, ומבין שאני אדם דתי. אני הייתי משתמש בזה, ואומר לו: "אילו מאדחף מין אללא - חף מנהו". כלומר, "זה שאיננו מפחד מאלוהים – ממנו תפחד". וכבר הייתה נוצרת בינינו קרבה.
אני תמיד אומר למי שרוצה ללמוד ערבית: לך קנה ספר משלים ולמד מהמשלים את השפה ואת התרבות גם יחד.

סעד – העלייה לקרקע[]

13 סעד.PNG
14 סעד עמוד שני.PNG
15 קבוצת סעד.PNG

בכפר דרום נשארתי רק חודשים ספורים. לאחר מכן חזרתי להרצליה - לרחל ולילדים. באותו זמן כבר החלו בקבוצה ההכנות לעלייה לקרקע הקבע שלנו.
עלייתנו לקרקע הייתה המענה של המוסדות המיישבים ל"שבת השחורה", אותה שבת שבה עצרו הבריטים את כל מנהיגי היישוב. המקום שיועד לנו היה במערב הנגב, בערך 8 ק"מ מעזה. השטח נקרא תל-אל עלי. בדיוק במלאת שנה לשבת השחורה, בי"ב בתמוז ה'תש"ז, 30 ביוני 1947, עלינו לקרקע כנקודת חיזוק נוספת לנקודות הקיימות בנגב. על שם הנסיבות הללו נקרא הקיבוץ החדש בשם "סעד".
לאחר שרכשתי ניסיון בפיקוד על העלייה לכפר דרום, הוטל עליי להיות אחראי על העלייה לסעד. הסוכנות הכינה מראש את כל הציוד. את קרול מהמחלקה להתיישבות כבר הכרתי ממבצע 11 הנקודות, והוא סייעני הרבה. הצלחנו במשימת העלייה ללא קושי מיוחד.
הייתה זו שעה גדולה עבורנו, אחרי שנים ארוכות של ציפייה והכשרה. אולם אנו לא חשנו את ההתרגשות הגדולה של עלייה לקרקע, לא היה זמן לחשוב על האירועים בזמן אמת. היינו כולנו עסוקים כל כך, איש איש במלאכתו: מי בבנייה והקמת המחנה החדש, מי בתחזוקה וטיפול במחנה הקיים, מי בפרנסה.
רק חלק מהגברים נותרו לגור בסעד כדי לבנות ולארגן את השטח שיתאים לקבוצה כולה. יתר החברים, בעיקר הגברים הנשואים, חזרו להרצליה, שם היו הנשים והילדים. אף אני חזרתי להרצליה אחרי העלייה לקרקע, היה עליי להמשיך בעבודתי שם. הייתי אחראי על ענף המספוא בקבוצה. סיפקנו מספוא לעצמנו וגם לקבוצות אחרות ולקוחות אחרים באזור. היה עלינו להמשיך לספק את הכמות שהתחייבנו לה, שכן פרנסת הקבוצה הייתה תלויה בנו.
חודשים ארוכים עבדו בסעד אלה שנותרו שם להכין את הקרקע, ואצלנו בהרצליה התנהלו חיי שגרה ועמל. בינתיים התרחשו מאורעות גדולים ברמה הלאומית.
14 במאי 1948 היה עבורי יום חשוב, שציין לא רק את הקמת המדינה אלא גם את נפילת גוש עציון. כשהודיעו לנו כי "מלכה נפלה", הייתה זו מכה קשה מאוד עבורי, ולא יכולתי לחגוג ולשמוח. בלבי הייתי קרוע. חברי כפר עציון היו חברינו. הכרנו אותם היטב. רובם נפלו, ורק אחדים מהם נשארו. ובעצם, בשבילי המדינה כבר הייתה קיימת הלכה למעשה. הכרזת המדינה הייתה ביום שישי בצהרים, וממילא לא היה זמן לחגיגות, הכנו את השבת.
מיד לאחר הכרזת המדינה, נפתחה חזית מלחמה חדשה מול מצרים, ויישוב הקבע החדש היה נתון להתקפות המצרים.
במצב זה ודאי שלא היה טעם להעביר את הנשים והילדים לנקודת הקבע. רק עם תום מלחמת העצמאות נסגרה ההכשרה בהרצליה, וכל הקבוצה התאחדה. כך הייתה הקבוצה מפוצלת בין יישוב הקבע בסעד למחנה בהרצליה במשך כמעט שנתיים.

יישוב חדש תחת מלחמה[]

עם פתיחת החזית המצרית חברתי לחבריי בסעד שנאלצו להתמודד כעת עם יישוב חדש בגבול תוך כדי מלחמה.
מצאתי את הקיבוץ מבוצר ומחופר. החברים חפרו חפירות ומעליהן הניחו את הצינורות של מקורות וכיסו את הכל בעפר. חבל שהחפירות והביצורים הללו לא נשמרו. זו הייתה מערכת יוצאת מן הכלל, היה שם הכול, אפילו תנור לאפיית לחם. אף שסעד שכנה כשמונה קילומטרים בלבד מהגבול עם עזה, מתחת לאדמה היא הצליחה להחזיק מעמד.
עם הגעתי מוניתי לסגן מפקד אזור. באחת ההפגזות של המצרים, ירו עלינו פגזי שרפנל, קפצתי מיד לתעלה ונחבטתי. מעצמת המכה נסדקה לי הצלע. הלכתי למרפאה בניר-עם ושם חבשו אותי.
לקח לי כמה ימים להבין באיזה עולם אני נמצא. המלחמה הפכה לחלק משגרת החיים בקיבוץ. בצהרי היום בשעה ארבע היו מביאות הבנות לחם וריבה להפסקת ארבע. הפגזים נפלו סביב, וכולנו אכלנו לחם עם ריבה.
רעש ההפגזות היה מפחיד, אך בתוך המחילות היינו מוגנים. בשעת הפגזה התפזר אבק נוראי בתוך המחילות. פעם אחד הבחורים שהיה מעט היסטרי צעק שהוא התעוור. כולם רצו אליו בבהלה, אבל במהרה התברר שהכול בסדר, מרוב אבק פשוט נהיה חושך במחילה.
יום אחד, לקחתי כמה מחסניות ומקלעי סטנים שהתקלקלו לתיקון ובדיקת ירי. יצאתי לשטח, העמדתי מטרות והתחלתי לעבוד. באימונים שעברתי בהגנה התמקצעתי בלוחמה בסכין, אך בין השאר למדתי גם לטפל בכלי נשק שונים. לפתע התחילה הפגזה. התארגנתי בזריזות להתקפל ולחזור. פתאום מופיע לפניי אדם מבוגר כבן 50, אני הייתי אז בן עשרים ומשהו. שאלתי אותו מאיפה הוא בא, והוא אמר לי שהוא מגיע ממחנה מקורות. "אבל יש הפגזה עכשיו", אמרתי בבהלה, "איך אתה הולך ככה חופשי באמצע השטח". הוא חייך ושאל אותי "בחור צעיר, אתה חדש פה בנגב, אה?... תגיד לי, אולי יש לכם את הכרך השלישי של האחים קרמזוב?" באמצע ההפגזה האיש בא לשאול ספר...
ואכן, ניהלנו חיי שגרה ככל שניתן היה לנהל בתוך המלחמה. לא השתתפנו באירועים מלחמתיים ממש. מדי פעם ביצענו מארבים ותפסנו מסתננים ערבים. במקום להרוג אותם הפשטנו אותם והחזרנו אותם עירומים כלעומת שבאו.
פעם תפסנו קבוצת מסתננים, ואחד מהאנשים שלנו, איש חמום מוח, הדליק סיגריה. אחד הערבים שאל אותו אם הוא יכול לקבל גם. אז אותו איש ירה בו במקום. זה היה אירוע חריג ביותר. מאוחר יותר האיש סולק מהקבוצה.
ומעשה שהיה בקיבוץ יד מרדכי: בעיצומה של המלחמה נסו תושבי בית חנון מהכפר. היו להם פרדסים עמוסי פרי. חברי קיבוץ יד מרדכי הלכו אל הפרדסים הנטושים, אספו את הפרי מהעצים וריכזו בשקים. בבוקר שלמחרת הייתה משאית של הקיבוץ אוספת את השקים ונוסעת למכור את התפוזים במרכז הארץ. מדי פעם הבחינו חברי הקיבוץ שחסר פרי. הסתבר שבלילה באו ערבים ולקחו מהפרי שנאסף על ידי חברי יד מרדכי. החברים החליטו להניח מוקשים לפני שקי התפוזים. בלילה באו הערבים מבית חנון לקחת מהפירות, ועלו על המוקשים. למחרת נמצאו גופותיהם. היו אלה אנשי בית חנון שלקחו את הפרי מהפרדסים שלהם.
באחד הימים עלתה פרה שלנו על מוקש. מהר קראנו לשוחט שביצע שחיטה כהלכה, והנה היה לנו בשר לאכול, דבר נדיר ביותר באותם ימים.
התמזל מזלה של סעד, והיא המשיכה לשרוד לכל אורך המלחמה והחזיקה מעמד עד לסיומה. אולם מה רבה הייתה אכזבתנו ומה גדול היה צערנו כאשר שכנותינו בארות יצחק, ניצנים וכפר דרום נפלו. כאב החורבן העיב על שמחת התקומה.

שליחות בקפריסין[]

16 קפריסין.PNG
17 קפריסין.PNG
18 קפריסין העמוד הבא.PNG
18 שליחים בקפריסין.PNG
20 םמגוסטה.PNG

עשרות אלפי פליטי מלחמת העולם השנייה שביקשו להגיע לחוף מבטחים ולשקם את הריסות חייהם בארץ ישראל, רוכזו על ידי הבריטים במחנות בקפריסין. בהוראת האו"ם הבריטים החזיקו את העצירים במחנות המעצר בקפריסין והגבילו את עלייתם ארצה אף לאחר הכרזת המדינה. היישוב היהודי נרתם לדאוג לרווחתם של הפליטים במחנות. כל תנועה הייתה חייבת להפריש שליחים שיפעלו בקרב אסירי המחנות.
בעיצומה של המלחמה שובצו ברשימת השליחים לקפריסין. היה ברור שאצא למשימה. חיינו סבבו סביב השליחות. הרגשנו כל הזמן מגויסים, ורחל נענתה לכל אתגר. אבל בשבילה הייתה זו חוויה קשה. אני כל הזמן נסעתי, פעלתי ועשיתי, ואילו היא נותרה לבדה עם שני פעוטות בתוך ערפל של דאגה וחוסר ודאות. היום אני יודע את מה שלא ידעתי אז, שבילדותה עברה טראומה של פרידה עם עזיבתו של אביה את אימה, ובשל כך היו הפרידות ממני קשות לה באופן מיוחד. אולם הייתה בה גבורת נפש לעמוד בקושי ההוא ובכל הקשיים הנוספים שעברה מאז. היא המשיכה בחיים של בנייה והתפתחות מבלי לומר דבר. אני מצדי השתדלתי לכתוב לה ולעדכן אותה ככל יכולתי.
הגעתי לקפריסין ב-27 ביולי 1948. הייתה זו שהות אינטנסיבית של חודשיים מלאי עשייה ופעילות. אני הייתי במחנה ליד פמגוסטה, היה זה מחנה הקיץ. היה גם מחנה חורף. המחנות היו הומים אדם. במחנה שבו הייתי היו כשלושים אלף פליטים. מצבם היה קשה. על פניהם ניכר היה כי עברו את מוראות המלחמה. הרבה עבודה חיכתה לנו.
המגורים שלנו היו צמודים לאלה של החיילים הבריטים, ואת אווירת המחנה הצבאי ספגתי והפנמתי. הרבה דברים חלחלו בי מתוך הקִרבה לבריטים. למשל נושא המסדר. בכל בוקר הייתי צופה מהמיטה שלי בבריטים עושים מסדר גדודי במגרש הסמוך. לימים ביצעתי מסדרים כאלה בארץ כשהייתי רס"פ בצה"ל. הייתה לי ממש דוגמא מופתית.
מדי יום היינו עוברים בשער המחנה עם אישורים מתאימים. תפקיד השליח היה תפקיד פורמלי שזכה להכרה מטעם רשויות המנדט. באופן רשמי היינו אחראים על חיי התרבות והרוח במחנות: היינו מורים לעברית, הפעלנו תכניות תרבות, אמנות, בידור, תעסוקה. באופן לא רשמי עסקנו בהעפלה. וגם באימונים לקראת שירות בהגנה.
העצורים במחנות היו מאורגנים במסגרת של קבוצות, על פי השתייכותם לתנועות הציוניות השונות. השליחים, חברי התנועות השונות, היו אחראים איש איש לקבוצתו. משה מושקוביץ, חבר משואות יצחק, היה ראש המשלחת שלנו, שהייתה מורכבת מאנשי השומר הדתי, בני עקיבא והפועל המזרחי. לאט לאט הכרתי את כל חברי המשלחת שבאו מכל מיני קיבוצים.
מכיוון שהייתי בעבר מדריך בהגנה, הוזמנתי לכל מיני פעילויות במסגרת ההגנה שנעשו בקבוצות האחרות. מדי פעם הוזמנתי גם לתת דבר תורה בשבת, להעביר הפעלות ומשחקי חברה, ממש כמו שהייתי עושה כמדריך בתנועה. כך הכרתי את המצב גם בקבוצות אחרות.
בין חברי המשלחת שלנו לא הייתה הגדרת תפקידים מסודרת. היה לנו חופש ליזום פעולות כראות עינינו. הדבר הראשון ואולי החשוב ביותר שעשיתי במחנה, היה לארגן אפשרויות תעסוקה. ראיתי שיש לעצורים הרבה זמן פנוי. הימים עברו עליהם לריק בין ייאוש לתקווה. רציתי לייצר לכולם תעסוקה, ואף פרנסה, ולמלא את זמנם בתוכן וסיפוק.
תחום עיסוק אחד היה בארגון המזון. הבריטים העבירו את מוצרי הגלם למחסנים שבתוך המחנה. מכאן והלאה כל קבוצה דאגה לעצמה למזונה. הייתה כאן הרבה עבודה שהעסיקה רבים מהאסירים: יש שעסקו בארגון וחלוקה, יש שעסקו בהכנת הארוחות, ויש שעסקו בתחזוקת חדר האוכל.
תחום נוסף שמצאנו בו תעסוקה היה תחום הביגוד. ראיתי שמגיעות למחנה חבילות ענק של בגדים מארה"ב דרך הג'וינט. פליטי המלחמה הגיעו למחנות בבלויי סחבות ובחוסר כול, והם היו זקוקים לבגדים חדשים וטובים. אולם הבגדים היו דחוסים בחבילות, והגיעו מקומטים למדי. ניגשתי למנהל הג'וינט ואמרתי לו, "אתה רוצה לתת לאנשים בגדים טובים, אבל בעצם אתה נותן להם סמרטוטים מקומטים". הצעתי לו: "תן לי לכבס ולגהץ לך את הבגדים ואתה תוכל לחלק אותם במצב טוב". הוא חשב על הצעתי ושאל: "כמה זה יעלה לי?" אמרתי: "אנחנו מעסיקים את כל אסירי המחנה במשכורת שווה – שני שילינג ו-14 סיגריות ליום. שילינג שווה 12 פני. אתה תתן לי על כל פריט לבוש שלושה פני". המנהל הביט בי בספקנות, "ואיך אדע שלא מרמים אותי", שאל. חששו היה צודק, בין הפליטים היו ששרדו את התופת בזכות העובדה שידעו לסחור או לגנוב. "אל דאגה", אמרתי, "נבדוק זאת במשקל. אתה תתן לי 200 קילו בגדים ארוזים ותקבל בחזרה 200 קילו בגדים נקיים ומגוהצים". והנה, כבר הייתה לי תעסוקה נוספת לקבוצה שלמה של כובסים ומגהצים, ולצדה הכנסה כספית.
רעיון דומה היה לי עם סנדלרים. פרסמתי הודעה שכל מי שהוא בעל מקצוע ויש לו את הכלים לסנדלרות יבוא למזכירות המשותפת. שיתפתי בדבר הזה את כל התנועות. למחרת באו רבים, חלקם עם כלים, חלקם עם תותב עץ להכנת נעליים, וכולם שמחו מאוד על ההזדמנות לעבוד במחנה. הייתי צריך לספק להם חומרי גלם לעבודה, עורות ומסמרים. אף אני חששתי שהחומרים ייגנבו. את אותו הסידור כמו בבגדים הנהגתי גם כאן: כל מה שנכנס כחומר גלם נשקל, וכל מה שיצא בצורת נעל, כולל השאריות, אף הוא נשקל.
ומי ינהל את העסק הזה? חיפשתי מנהל לפרויקט. בין האסירים במחנה היה חיים דינר. שמתי לב שחיים יוצא כל בוקר מהצריף שלו, בודק מה השעה, מחכה דקה או שתיים ומתחיל לצעוד. חיים היה נגר, והיה באופיו טיפוס דייקן בצורה בלתי רגילה. באתי לחיים ואמרתי לו: "אני רוצה לתת לך עבודה אצלי, לנהל את בית המלאכה לסנדלרות. אתה תדאג שמה שנכנס הוא מה שיוצא". חיים הסכים להצעתי, ואני ידעתי שהכל יהיה בסדר.
לימים העליתי אותו ואת משפחתו ארצה באנייה. כשהגיע ארצה שאלתי אותו אם הוא רוצה שאעזור לו למצוא עבודה בארץ. חיים אמר לי, אני נגר, ובזה אני רוצה לעסוק בארץ. כשעברנו לכפר בתיה הוא זה שהכין לנו את כל הארונות והשולחנות. עד היום נשאר בביתנו שולחן הטלפון מעשה ידיו.
אחרי הסנדלרייה הקמתי באותה שיטה מתפרה, סיפקנו בד והעסקנו חייטים שתפרו חולצות ומדים. הבריטים לא ידעו כלל על כל הפרויקטים האלה. למזלנו הם לא התעניינו במיוחד בחיי היום יום במחנות. את העורות לנעליים, את הבדים ואת כל חומרי הגלם היינו מבריחים פנימה בלי שידעו.
היה לי יתרון ארגוני גדול על פני השליחים האחרים. בזכות המכבסה שהקמנו הרווחנו כסף מהג'וינט. כך יכולתי לשלם בעד המטרות שרציתי לקדם. המטרה המרכזית שלי הייתה שכל העצורים ילמדו עברית לקראת עלייתם לארץ.
כאשר פתחנו בית ספר ללימוד עברית, הכרזתי שמי שיגיע ללמוד עברית יקבל אף הוא משכורת ככל עובד: שני שילינג ו-14 סיגריות ליום לימודים. מערכת הלימודים שהקמנו אפשרה לאנשים ללמוד, אבל לא פחות חשוב מכך, היא הייתה מקור תעסוקה לאנשים בעלי מקצוע שיכלו ללמד.
בכסף שהרווחנו יכולתי גם להעסיק נהג קפריסאי לכל צרכינו. ג'ורג' היה שמו. ג'ורג' לקח אותי לכל מקום שהייתי צריך, והביא לי כל מה שביקשתי ממנו. כשהשתתפתי בהברחת אסירים מהמחנה לחוף, הייתי יוצא עם המעפילים דרך המחילה התת קרקעית ובקצה השני בחוף חיכה לי ג'ורג'. יכולתי לסמוך עליו יותר מעל אחרים. ג'ורג' היה יווני שישב בשבי הגרמני שנתיים. הוא ידע מעט גרמנית, וכך הצלחנו לתקשר. פגשתי אותו לראשונה במלון שבו שהה הרב יעקב שרייבוים, נציג הסוכנות בקפריסין. הרב שרייבוים היה צעיר יחסית, כבן 30, חסיד גור, איש מאוד חכם. כשחזרתי ארצה העביר דרכי משלוח לאשתו, הוא שחט לה תרנגולות ושלח לה. גם הוא היה איש סוד, ויכולתי לסמוך עליו. בכל פעם שהייתה לי בעיה כלשהי הייתי הולך אליו להתייעץ.
קוריוז מעניין כדאי לספר. באחת השבתות באו אליי אנשים וסיפרו לי סיפור מוזר. הם ראו את הרב ונדברג, שהיה אב בית הדין של תל אביב, יוצא בטליתו בשבת בבוקר מהמחנה, ושם עצר לו האוטו של האופה שמביא את הלחם למחנה, והוא עלה על האוטו ונסע משם. הלכתי לרב שרייבוים וסיפרתי לו את מה שהאנשים במחנה מספרים, שהרב ונדברג נסע בשבת. אמר לי הרב שרייבוים, "מה הבעיה? גש לרב ונדברג ושאל אותו". ניגשתי לרב ואמרתי לו "כבוד הרב, העצורים מספרים עליך שראו אותך עולה על אוטו בשבת בבוקר". הוא אמר לי "תגיד לכל מי שמעוניין, שביום רביעי בשעה תשע אני אגיע למחנה ואמסור שיעור. מי שרוצה יכול לבוא לשמוע". וכך היה. הרב ונדברג הגיע עם ערימה של ספרים ונתן שיעור. הוא הסביר שאם אדם נמצא בחוץ לארץ במקום שאין שם יהודים, ועובר גוי שמכיר אותו ועוצר לו, אין שום איסור לנסוע איתו, ויכול היהודי לעלות על הרכב בלי שום חשש. למה שילך ברגל עוד כמה קילומטרים, והרי אין כאן חילול שבת כלל. הוא הביא הוכחות וראיות מהחת"ם סופר ועוד פוסקים.

סודות מקצועיים במחנה[]

הרבה דברים במחנה עשיתי לבד, בסתר, חששתי מאוד ששיטות העבודה שלי ייחשפו. הקפדתי מאוד שלא לשתף שליחים אחרים בכל הפעילות שלי. אולי רק שליח אחד או שניים מהתנועה שלי. לא סמכתי בכלל על השליחים מהתנועות האחרות. אפילו את ראש השליחים לא שיתפתי במידע. אמנם הוא היה חבר קיבוץ יגור, אבל הוא היה יוצא בלילה, ולא ידעתי לאן הוא הולך, עם מי הוא מתרועע בחוץ.
אם נודעו למי מהעצורים פרטים סודיים, השתדלתי להוציאו מהמחנה לארץ. כך היה למשל עם החרט שלי. פעם ראיתי אדם יושב וחורט. שאלתי אותו האם הוא יודע לחרוט חותמות. "בוודאי", הוא אמר לי, "זה המקצוע שלי". שאלתי אותו מה הוא צריך כדי לייצר לי חותמות. הוא ביקש רק חתיכת צמיג. זה הכל. הבאתי לו חתיכות צמיג, והוא הכין לי מלאי חותמות של כל היחידות הבריטיות. הדבר היה נחוץ לי מאוד כיוון שנשאתי פס (רישיון תנועה) זמני, וכל שבועיים הייתי חייב להחליף אותו. בעזרת החותמות יכולתי לייצר לעצמי בנקל תעודות מזויפות כרצוני. את התעודות הישנות חילקתי לעצורים שהברחנו, ובעזרתן הם יכלו בקלות לצאת מקפריסין ארצה. כשאותו חרט סיים את עבודתו בייצור החותמות, צירפתי אותו לקבוצה שהברחנו החוצה. אמרתי לאחראים שהוא מסכן אותי, ולכן יש להוציאו. לא רציתי להשאיר מידע רגיש אצל אף אחד.
בכל פעם היינו מבריחים החוצה 25 אסירים. הרכב הקבוצה נקבע על פי מפתח המייצג את כלל התנועות. הכניסה למנהרת הבריחה הייתה בדיוק מתחת למגדל הפיקוח, והיציאה ממנה הייתה ממש בחוף הים. לפעמים היינו עושים קצר חשמלי כדי להחשיך את כל האזור. אני הייתי מחכה בנמל פמגוסטה, ובעזרת התעודות שלי העליתי עשרות אנשים לאנייה. בחופי הארץ היו מחכות למוברחים סירות שהכניסו אותם ארצה. אני הכרתי את אחד מהאחראים על הסירות, כינויו היה עמנואל. הוא היה איש שדות ים ותפקידו היה לנווט את הסירות. ההפלגה הייתה נמשכת 12 שעות, ובסופה היו העולים מגיעים ממש עד הקיבוץ.
הדבר המדהים הוא שכל מה שעשינו, עשינו כאשר אנחנו יושבים צמוד למחנה הבריטי. הם חשבו שאנחנו מורים, חובשים, מדריכים, עוזרים. מבחינתם באנו מישראל כדי להעניק סיוע הומניטרי לפליטים. הבריטים במחנה היו די תמימים, חיילים בדרגים פשוטים, ראש קטן. לא ממש היה אכפת להם ממה שקרה בתוך המחנה. כשאני הייתי נכנס הייתי מנופף להם ביד והם אפילו לא היו בודקים אותי. פעם הגיע רב צבאי בריטי לבקר אצלי. סיפרתי לו על קצת מהדברים שאנחנו עושים. הוא אמר לי, טוב שאין פה איזה קצין גדול, בוא תראה משהו מצחיק. אני מייג'ור, בכל המחנה הזה אין להם מייג'ור. הלכתי אחריו לשער הכניסה. הוא נכנס לתוך המחנה, מיד זיהו את דרגותיו ומישהו צעק 'הקשב' וכולם קפצו ועמדו מיד דום לכבודו...
אולם הבולשת הבריטית – כבר הייתה סיפור אחר. פעם עצרו אותי בדרך לאחת האניות וערכו עליי חיפוש. החותמות המזויפות היו עליי, אך למזלי הם היו בתוך קופסת פח בכיס פנימי במכנסיים וכך לא מצאו אותם. אם היו מוצאים, זה בוודאי היה עולה לי שנתיים בבית סוהר.
פעם באו אליי אסירים מהמחנה ואמרו לי, נשארה לנו כאן כמות גדולה של אבקת חלב שאנחנו לא משתמשים בה. אולי נמכור אותה בחוץ ונרוויח. היו עוד כל מיני מוצרים מתוך האספקה של הבריטים שהצטברו מהם עודפים. עניתי שאתעניין בנושא ואבדוק את הרעיון. אחרי יום יומיים פנה אלי מנהל הג'וינט ואמר לי "שמעתי שאתה מנסה לסחור במזון..." מיד הבנתי: אכן נודע הדבר. אנשים במחנה מדברים וצריך להיזהר. כך למדתי לעבוד לבד, ולא לשתף שום אדם ברעיונות ובתחבולות, אפילו לא קפריסאים.
השמועה הגיעה אפילו לרב שרייבוים, והוא קרא לי אליו למלון בפמגוסטה. הוא שאל אותי מה אני זומם עם עודפי המזון. הסברתי לו מה אנו חושבים לעשות. הוא אמר לי, אתה יודע שזה לא כדאי, והסביר שאם יתגלה הדבר והבריטים יבינו שנשאר אוכל, אזי מיד הם יורידו את כמות המזון שהם מספקים.
גם ככה המזון במחנה לא היה מספיק. הבריטים התייחסו לאסירים כמו לשבויי מלחמה, והאספקה היומית שהוקצבה לאסיר הייתה מעט יותר ממחצית הכמות שהוקצבה לחייל.
בשלב כלשהו הבריטים קבעו שיש 5000 איש פחות מהמספר האמתי, וצמצמו עוד יותר את כמות האספקה. כשהבריטים החלו להוריד את כמות המזון, המזכירות המשותפת של המחנה החליטה לאיים בשביתת רעב. ישבתי איתם בישיבה שבה החליטו על כך. בסיום הישיבה אמרתי לאנשי המזכירות: אתם לא יכולים להחליט כך עבור כולם. אי אפשר להרעיב את אנשי המחנה. ואם אתם כבר עושים שביתת רעב, אתם חייבים להאכיל את כולם היטב לפני השביתה, ולדאוג שבזמן השביתה יהיה אוכל לכל מי שזקוק לכך. ביקשתי מהם לדחות את ההודעה, ולקחתי על עצמי לדאוג לאספקה של מזון לפני השביתה ובמהלכה. אבל איך? מאין לי אורז, קטניות, תפוחי אדמה?
נזכרתי ביהודי אחד שפגשתי בקפריסין. יהודי שהכרתי עוד בהרצליה, הוא היה בעל פרדס, ישורון שמו. כאשר פגשתי אותו בקפריסין, שאלתי אותו מה מעשיו באי והוא אמר לי שיש לו מפעל לנקניק. הוא אפילו הזמין אותי לסיור. הגענו לחצר ענקית עם אורוות מלאות בחמורים. במרכז היה מתקן גדול. התבוננתי בו במבט שואל, והוא אמר - אכן! מזה אני עושה נקניק...
באתי לישורון, אמרתי לו. ישורון, אני צריך טובה ממך. איך אשלם אני עדיין לא יודע, אבל אני צריך להכניס למחנה מזון. האוטו היחיד שהכניס למחנה אספקה בתפזורת היה האוטו של התפוזים. תפוזים התירו לנו להכניס חופשי למחנה, בכמות בלתי מוגבלת. ביקשתי מישורון שיכניס בתחתית משאיות התפוזים כך וכך שקי אורז, עדשים, שעועית ועוד. מעל השקים פיזרנו תפוזים. כך במשך כמה ימים הכנסתי משאיות מלאות מזון. כך הברחתי גם את העורות והבדים ואת כל חומרי הגלם לעובדים שהעסקנו במחנה. הכול עם משאיות של תפוזים.
רק אחרי שהכנסתי את המזון הוכרזה שביתת הרעב. הבריטים כל כך נבהלו, הם לא רצו להתעסק עם זה. הם חששו למשוך תשומת לב בעולם. הם מיד נכנעו והכול חזר למקומו בשלום.

בחזרה לסעד – סיום המלחמה[]

בתום חודשיים עמוסים הגיע הרגע שהחלטתי לעזוב את קפריסין ולחזור לארץ. קיבלתי ידיעה כי אליעזר ענבי נהרג. אליעזר ענבי היה חניך שלי בפתח תקווה כשהייתי קומונר, ואני זה שהבאתי אותו לקיבוץ. אליעזר עלה על מוקש ליד כביש סעד–באר שבע וכך מצא את מותו. מרגע ששמעתי על כך, הרגשתי שאני חייב לחזור לארץ ולהצטרף לחבריי הלוחמים בסעד.
חזרתי ב-30 בספטמבר 1948. הגעתי לסעד שהייתה עדיין תחת מלחמה, וקיבלתי החלטה לטפל במוקשים שסביב הקיבוץ ויהי מה. אליעזר נפגע ממוקשי שרפנל (רסס) עם תיל ממעיד, שאנחנו הנחנו ליד סעד בצדי הדרך של כביש עזה-באר שבע כדי למנוע הסתננות לשטח שלנו. מוקש שרפנל הוא מוקש קפיצי המוטמן מתחת לפני האדמה, שהנצרה שלו קשורה בחוט תיל דק באורך מטר המונח בגובה נמוך מעל האדמה, כך שכל אדם שיעבור במקום ייתקל בתיל ויגרום לקפיצת המוקש ולפיצוצו. את המוקשים הנחנו בתחילת המלחמה, ועם התמשכות המלחמה גדל סביבם עשב גבוה שהסתיר אותם. אליעזר ענבי התהלך שם לתומו, נתקל בתיל, וגרם לקפיצת המוקש. הייתי מוטרד מאוד מכך שהיו שם עוד מוקשים כה מסוכנים, וחששתי מהקרבן הבא.
ערב אחד, לקראת סוף המלחמה, הופיע אצלנו מפקד פלוגת חבלנים, רוזנפלד שמו. את גיסו הכרתי, יהודי בעל משק בהרצליה, שחי בשכנות לקבוצה. אמרתי לו, תשמע, יש לנו בעיה. יש לנו שתי שורות מוקשים שאנחנו חייבים לנטרל כדי שאנשים יוכלו ללכת בחופשיות. כבר איבדנו אחד שעלה עליהם ונהרג. לאחר שבועיים רוזנפלד הגיע שוב. הוא הוציא אותי לשטח והראה לי איך כולו נקי ממוקשים. אפשר ללכת כאן חופשי, אמר. "איך עשיתם זאת", שאלתי בהתפעלות, "כלל לא ראיתי באזור אנשים או ציוד"... "עשיתי את זה לבד", הוא סיפר, "שכבתי ופירקתי מוקש אחר מוקש". הבחור הזה ממש הסתכן למעננו! לא ידעתי איך אוכל לגמול לו טובה. זה היה מעשה עצום! כשסעד חגגה את יובל הארבעים שלה הייתי עם רחל בלונדון ולא יכולתי להצטרף. אמרתי למארגנים שעליהם להזמין את רוזנפלד. האיש הזה שם נפשו בכפו וממש הכשיר לנו במו ידיו את הקרקע. בזכותו התאפשרה אחר כך העלייה לאתר הסופי בסעד עילית. באותם ימים אנשים עשו בשקט דברים עצומים, מבלי לצפות לתמורה.
לאורך כל המלחמה הייתה רחל בהרצליה עם דובי ויורם. בפסח תש"ט הגיעה עם הילדים לביקור בסעד. לקחנו את הילדים לטייל בבאר שבע שהייתה ריקה והרוסה, ולא נותרו בה ערבים כלל. דובי כבר היה בן חמש, הוא נתן לי יד, ויורם ישב על כתפיי.
לבאר שבע הגענו מיד אחרי כיבושה בידי הפלמ"ח. היו לי חברים בחטיבת הנגב. החובש של החטיבה, אברהם צור, היה חבר שלי. האחראי על המרפאה בבאר שבע היה ד"ר להמן. ד"ר להמן עבד בהדסה, אך מאז מינויו הוא נשאר בבאר שבע. לימים אף הקים בית אבות בעיר. שלושים שנים אחר כך זכיתי להוסיף אגף לאותו בית אבות.

חיסול המחנות בקפריסין[]

21 חיסול המחנות.PNG
22 לפי השיר על קפריסין.PNG

עם תום המלחמה הודיעו לי שמחסלים את המחנות בקפריסין. התקשרתי לסוכנות ושאלתי מה אפשר לעשות. אמרו לי – בוא!
נסעתי לחיפה ומשם הטיסו אותי לקפריסין. תפקידי היה ללוות את הפליטים שנותרו במחנות בדרכם ארצה באניות. הייתי באי קצת יותר משבוע ימים, מ-25 בינואר ועד ה-3 בפברואר 1949.
חזרתי ארצה עם האנייה האחרונה שהביאה את אחרוני העצורים במחנות, "גלילה". היינו אמורים לצאת ביום חמישי בבוקר דרך לימסול. בגלל סערה בים היציאה התעכבה. יצאנו רק בלילה, וההפלגה נמשכה עד למחרת.
הגענו לחיפה ביום שישי אחר הצהרים. דבר בואה של האנייה האחרונה פורסם בעיתונים. בעיתון הצופה פורסמה הידיעה ואף שמי נזכר שם. קראתי לאחראי על ההורדה, שמו היה שפיצר. שאלתי אותו האם יספיקו להוריד את כולם לפני שבת. "בוודאי שנספיק", הוא ענה בביטחון. אמרתי לו, "אם יש קושי להספיק, נצא חזרה לים לעשות שם את השבת ונחזור בצאת השבת". הצ'זבטרון היה על האנייה לבדר את הקהל, היה די מזון ומים להעביר את השבת, ולא הייתה בעיה לחדש את הפריקה במוצאי שבת. היה זה חודש פברואר והימים היו קצרים. הפריקה התעכבה והחלה רק בשעה שלוש. ראיתי שאנחנו נכנסים לתוך השבת. את האנשים החופשיים לא יכולתי לעצור, אך לאנשים הדתיים אמרתי, אינכם חייבים לעלות על הרכבת בשבת. ירדנו היישר לרציף, ומשם הגענו לבית המכס שהיה אולם גדול וריק, צמוד לתחנת הרכבת. העולים התרכזו בתוך האולם ואני הוריתי להם להישאר שם, הרי שבת היום, ולא עולים על רכבת.
מהסוכנות למעלה הרימו קול צעקה. מה פתאום אדם אחד עוצר את פריקת האנייה? הם רצו לסלק אותי מהמקום כדי שלא אפריע לתהליך. הגיע סמל משטרה. הכרתי אותו אישית מתקופת השליחות הקודמת בקפריסין. הוא היה אוסף ממני חומר מודיעיני שהיה מיועד למוסד. הוא אמר לי "אליעזר! שלחו אותי לעצור אותך!" הסתבר שפנו לאבא חושי, ראש עיריית חיפה. באותו זמן בן גוריון שהה בחיפה ואבא חושי העביר את הפנייה אליו. אולם דבר לא עזר. נותרנו לשבת באולם המכס. בסופו של דבר, בשתיים לפנות בוקר נמצא לעולים מקום. העבירו אותם למחנה אליעזר בכניסה לעיר. משם עליתי ברגל להדר. נכנסתי לבית מלון וביקשתי חדר, ביקשו ממני לחתום. ושוב, הסברתי שאינני חותם בשבת. קיבלתי חדר, ומרוב עייפות נרדמתי עם בגדיי ונעליי. עם בוקר קמתי כרגיל והלכתי לבית הכנסת לתפילה. לאחר מכן עוד הוגשה שאילתא נגדי בכנסת, חבר הכנסת אהרון ציזלינג מעין חרוד שאל איך ייתכן שאדם אחד יכול לעצור אנשים ולמנוע מהם לצאת מהנמל בגלל שבת.
לפני כמה שנים הופיע אצלי ד"ר מנחם ויינשטיין שכתב ספר על תפקידנו במחנות: "ציונות דתית בשולי ארץ ישראל - תנועת תורה ועבודה במחנות המעצר בקפריסין". נתתי לו את כל המכתבים שכתבתי לרחל מקפריסין. מידע רב בספר שאב המחבר ממכתבים אלה, והם נמסרו לאחר מכן לארכיון הציוני.
שִׁחְרוּר קַפְרִיסִין

עם ההודעה על שחרורם של עשרת אלפי הכלואים על האי
הֵם קָפְצוּ מִכָּל אֹהֶל דָּלוּחַ,
הֵם פָּרְצוּ מִצְּרִיפֵי הַפַּחִים...
כִּי הָיְתָה הַבְּשׂוֹרָה חֵץ-שָׁלוּחַ,
כִּי חָלְפָה כְּמוֹ אֵשׁ בַּפְּתָחִים.

בְּתוֹךְ לַיְלָה שֶׁל אִי עֲטוּף-דֶּלֶף
הֵם עָמְדוּ, רוֹעֲדִים מִצִּנָּה...
נְבוֹכִים... אֶלֶף, אֶלֶף וָאֶלֶף...
כִּבְאֵין כֹּחַ וּבְאֶפֶס בִּינָה.

כִּי לֹא שׁוֹט, לֹא יֵאוּשׁ וְלֹא אֵבֶל,
לֹא נִצְּחוּ אֶת מַחְנֶה-הָרִבּוֹא,
אֲבָל זוֹ הַשִּׂמְחָה. כִּצְלִיל נֵבֶל,
הִיא כִּמְעַט וְשָׁבְרָה אֶת לִבּוֹ.

וְעָמְדוּ נְעָרוֹת שֶׁהַתַּיִל
יִשְׂרְטֵן גַּם בְּלֵב-חֲלוֹמוֹת –
וְעָמְדוּ בַּחוּרִים דְּלוּקֵי-עַיִן
וּנְשׁוּכֵי עֶלְבּוֹנִים וּכְלִמּוֹת.

וְעָמְדוּ אִמָּהוֹת-בְּמִטְפַּחַת
וְאָבוֹת וְתִינוֹק-עִם-בֻּבָּה...
הַדִּיבִיזְיָה הַלֹּא-מְנֻצַּחַת
שֶׁאוֹיֵב לֹא רָאָה אֵת גַּבָּהּ!

מְדִינַת הַיְּהוּדִים, לָךְ יָדוּעַ:
הֵם נָסְכוּ אֶת כֹּחָם אֶל כֹּחֵךְ
בְּלִי רְאוֹת אֶת הַשְּׂכָר הַצָּנוּעַ
אֲשֶׁר שְׁמוֹ הוּא – לִהְיוֹת בְּתוֹכֵךְ!

אִם כַּיּוֹם בְּעֵינַיִךְ רוֹאָה אַתְּ
עַצְמָאוּת
וְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת –
מֶה הָיוּ אֵלֶּה אָז? אַתְּ יוֹדַעַת:
אָז הָיוּ אֵלֶּה שְׁמוֹת אֳנִיּוֹת...

שְׁמֵךְ כַּיּוֹם בְּלֵב צָר נוֹתֵן פַּחַד,
אַךְ הַשֵּׁם "מְדִינַת הַיְּהוּדִים"
מֶה הָיָה הוּא? סְפִינֹנֶת נִדַּחַת
שֶׁבָּכוּ בָּהּ הַרְבֵּה יְלָדִים...

לְרַגְלֵי הַכַּרְמֶל נָח מִפֶּרֶךְ
צִי קָטָן, מְנֻגָּח וּמְכֻרְסָם,
וְאוֹמֵר לָנוּ: טוֹב לִגְמֹר פֶּרֶק
בְּדִבְרֵי הַיָּמִים שֶׁלָּעָם...

כֵּן, שׁוּרַת הַתְּרָנִים מְעֻקֶּמֶת
וְעַצְמוֹת-הַדְּפָנִים כּוֹאֲבוֹת,
אַךְ לָחַמְנוּ קְצָת אֵיזוֹ מִלְחֶמֶת...
וְלָחַמְנוּ אוֹתָהּ בְּכָבוֹד.

...זֶה הָאִי שֶׁאֵלָיו בְּשַׁרְשֶׁרֶת
יְהוּדִים נִגְרְרוּ עַל גָּחוֹן,
יֵהָפֵךְ לְמֶדַלְיָה זוֹהֶרֶת
עַל חָזֵהוּ שֶׁל יָם-הַתִּיכוֹן.

פֹּה הָפְכָה חֶרְפָּתוֹ שֶׁל הַכֶּלֶא
לְמוֹ חֶרֶב בְּיַד הַחֵרוּת.
פֹּה רִבּוֹא יְהוּדִים – כְּמוֹ קֶלַע
נִתְקְעוּ בְּצַלְעוֹת הַקֵּיסְרוּת.

פֶּה אִיֵּם הַנִּוּוּן רֶגַע-רֶגַע
וּמְסֻכָּן הַיֵּאוּשׁ מֵרוֹבִים...
אֲבָל גַּם הַנִּוּוּן
גַּם הַיֶּגַע
הֻחְזְרוּ אֶל רָאשֵׁי הַשּׁוֹבִים!

וְכָבוֹד לָרִבּוֹא הַמֵּגִיחַ,
שֶׁעָרַךְ אֶת הַקְּרָב וְכִלָּה.
וְכָבוֹד לַמַּדְרִיךְ, לַשָּׁלִיחַ,
לַמּוֹרֶה בַּבִּקְתָּה הַבָּלָה!

וְכָבוֹד לָהּ לָאֵם-בַּמִּטְפַּחַת,
וְלַיֶּלֶד חוֹבֵק הַבֻּבָּה...
וְכָבוֹד לָאֻמָּה הַנִּצַחַת
שֶׁאוֹיֵב לֹא יִרְאֶה אֶת גַּבָּהּ!

כ' בטבת תש"ט
21.1.1949

(נתן אלתרמן, הטור השביעי כרך ב' עד תשי"ד, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ב, עמ' 107–109)

ראו את המשך החיבור להלן[]

Advertisement