התקופה הפרסית בארץ ישראל

שם התקופה	תחילה	סופה
תקופות בתולדות ארץ ישראל
העת העתיקה	1500-	1100 -
ממלכת ישראל המאוחדת	1100 -	928 -
ממלכת יהודה	928 -	586 -
הפרסית	586 -	332 -
ההלינסטית	332 -	167 -
חשמונאים	167 -	37 -
הרומית	37 -	324
הביזנטית	324	638
הערבית	638	1099
הצלבנים	1099	1291
הממלוכית	1291	1571
העות'מאנית	1571	1917
המנדט הבריטי	1917	1948
מדינת ישראל

התקופה הפרסית בתולדות ארץ ישראל מתוארכת בין השנים 586 לפנה"ס ל-332 לפנה"ס. לאורך רוב התקופה הייתה השליטה בארץ ישראל בידי האימפריה הפרסית. בתולדות עם ישראל מצוינת תקופה זו כתקופת שיבת ציון שהחלה עם הצהרת כורש, וראשית תקופת בית שני.

ראשית התקופה[]

בשנת 586 לפנה"ס נחרב בית המקדש הראשון בידי הבבלים, וארץ ישראל הייתה נתונה תחת כיבוש בבל עד שנת 539 לפנה"ס. בשנה זו השלים כורש מלך פרס את השתלטותה של פרס על בבל, ושטחי האימפריה הבבלית ובתוכם גם ארץ ישראל עברו לשליטת האימפריה הפרסית.

בשנת 538 לפנה"ס פרסם כורש את קריאתו שזכתה לכינוי "הצהרת כורש" שבה, בין השאר, הרשה ליהודים לשוב לארץ ישראל ולהקים בה אוטונומיה יהודית. מלכי פרס לאחר כורש נטו חסד ליהודים, נתנו אישור לבניית בית המקדש השני ואישור רשמי לכיסוי הוצאותיו מקופת הממלכה, אך כדי לא לחזק סיכוי למרד הרחיקו את בית דוד מהשלטון בארץ יהודה.

במהלך כ-100 שנים מאז מתן ההצהרה החל היישוב היהודי בארץ ישראל בצמיחה מחודשת. נעשו מספר עליות מבבל לארץ ישראל שבראשן עמדו ששבצר, זרובבל, עזרא הסופר ונחמיה והן מתועדות בחלקן בספרים עזרא ונחמיה. בסך הכול עלו לארץ ישראל מבבל כ-50,000 יהודים.

הפתיח לערך התקופה הפרסית בארץ ישראל בויקיפדיה העברית - לקריאת המשך הערך הקש בקישורית