Family Wiki
Advertisement

הערך הועתק מהויקיפדיה העברית התקופה_הישראלית קישור לויקיפדיה


תקופות בתולדות ארץ ישראל
שם התקופה תחילה סופה
העת העתיקה 1500- 1100 -
ממלכת ישראל המאוחדת 1100 - 928 -
ממלכת יהודה 928 - 586 -
הפרסית 586 - 332 -
ההלינסטית 332 - 167 -
חשמונאים 167 - 37 -
הרומית 37 - 324
הביזנטית 324 638
הערבית 638 1099
הצלבנים 1099 1291
הממלוכית 1291 1571
העות'מאנית 1571 1917
המנדט הבריטי 1917 1948
מדינת ישראל

התקופה הישראלית זהו כינוי לתקופה שהייתה בארץ ישראל ממעברם של בני ישראל את הירדן בפיקודו של יהושע בן נון ועד לגלות בבל וחורבן בית ראשון. לפי הלוח מצד שמאל, התקופה הישראלית חופפת את התקופות: העת העתיקה (תקופת הברזל), מלכות ישראל המאוחדת ומלכות יהודה.

רקע לתקופה[]

על פי המקרא, אברהם אבינו, העברי (כינויים של בני ישראל בתקופת האבות) הראשון, הגיע לארץ במהלך תקופת הברונזה המאוחרת (1550 - 1150 לפנה"ס) וחי בה את כל שנותיו. לאחר שני דורות ומחצה, בתקופת חייהם של יעקב ובניו, יוסף מזמין את כל משפחתו לרדת למצריים בעקבות הבצורת והרעב הקשה שהיה בארץ. מספר הדורות שחיו בני ישראל במצרים אינו מוזכר בפרוש, אך ידוע כי הם יצאו ממצרים במהלך תקופת הברזל (1150-586 לפנה"ס) והתנחלו בארץ. ההתנחלות סימלה את תחילתה של התקופה הישראלית.

תקופת השופטים[]

הפניה לערך מורחב: תקופת השופטים

בתקופת השופטים בני ישראל היו מפולגים לשבטים, כשלא היה כל קשר ביניהם. התקופה הזו מאופיינת בחוסר שלטון מוחלט, כשהיחידים שדאגו לסדר בתוך כל שבט היו השופטים, אשר קמו מדי כמה שנים בתקופות קשות של מלחמה (ראו ספר שופטים). הפסוק האחרון בספר שופטים מתאר בצורה מיטבית את המצב: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעייניו יעשה" (שופטים כ"א, כ"ה). עמי הארץ האחרים, ובעיקר הפלשתים, ניצלו את חוסר הסדר והשלטון בקרב עמי הארץ ויצאו למלחמות תכופות עימם. בעקבות כך קמו בכל דור שופטים, אשר היו ממגרים את האויב ומשליטים סדר עד מותם. כך היה עד לתחילת תקופת המלוכה.

תקופת המלוכה המאוחדת[]

Rembrandt Harmensz van Rijn 029

התגלותו של דוד לפני שאול במלחמת דוד וגלית על פי רמברנדט - ויקישיתוף

(ראו גם ספר שמואל וממלכת ישראל המאוחדת)

ע"פ המקרא, בשלהי שנותיו של עלי הכהן, כשלא נמצא לו יורש ראוי, בני ישראל התלוננו בפניו על המצב, ודרשו שימליך להם מלך "ככל הגויים". שמואל משח את שאול למלך, וכך החלה לקום הממלכה הישראלית. במשך כל תקופת שלטונו לא פסקו המלחמות עם הפלשתים. קרב מפורסם בין הפלשתים ובני ישראל התקיים בעמק האלה, ובו ניצח דוד את גלית בקרב יחידים. דוד, שנמשח בסתר עוד קודם על ידי שמואל, התקבל בברכה אצל שאול, עד שזה החל לקנא בו בגלל הערצתו של העם את דוד. בעקבות כך נאלץ דוד לברוח מפני שאול ולהתחבא מפניו. שאול המלך מת בקרב נגד הפלשתים על הרי הגלבוע, ודוד החל את תקופת מלוכתו. דוד סיפח את ירושלים [1], והפך אותה לבירתו. במשך כמעט כל תקופת שלטונו לא נחה ידו מן החרב, והמלחמות עם הפלשתים לא פסקו. לקראת סוף ימיו, אבשלום בנו הכריז על מרד נגד אביו, אך המרד לא הצליח. לאחר מאבקי ירושה בין בניו של דוד, שלמה קיבל לבסוף את המלוכה. בתקופתו של שלמה שקטה הארץ, וזה היה תור הזהב של ממלכת ישראל המאוחדת. בתקופה זו נבנה בית המקדש הראשון, אשר בנייתו תוכננה עוד בתקופתו של דוד. תקופה זו, הנטולה ממלחמות, הייתה תקופה של שגשוג, והמסחר התפתח מאוד. לקראת סוף ימיו, רחבעם בנו, אשר תפס את השלטון, לא הצליח לשמור על שלמות הממלכה, וכך היא התפרקה לשתי ממלכות עצמאיות - ממלכת ישראל תחת מלכותו של ירבעם, אשר בה לא הייתה שושלת מלוכה אחידה, וממלכת יהודה תחת שלטונו של רחבעם, אשר התאפיינה בשושלת אחידה - שושלת דוד.

ממלכת ישראל[]

Levant hebrew

מפת ממלכת יהודה וממלכת ישראל בשנת 800 לפני הספירה - ויקיפדיה

הפניה לערך מורחב:ממלכת ישראל

למען שמירת עצמאות הממלכה מבחינה דתית ותרבותית, אסר ירבעם על בני ממלכתו לעלות לבית המקדש בירושלים והקים שני מרכזי פולחן חדשים, בדן ובבית אל, במרכזים אלה הציב ירבעם עגלי זהב; כך גם דאג ירבעם ששבטי ישראל הסרים למרותו לא ישובו ליהודה.

בירתה הראשונה של הממלכה הייתה שכם, אך כבר בתקופת ירבעם היא הועברה לתרצה. הממלכה סבלה מחוסר יציבות שלטוני כאשר בתי מלוכה החליפו אלו את אלו במהפכות עקובות מדם, ובמשך 200 שנות קיום הממלכה שלטו לא פחות מתשעה בתי מלוכה.

ב-50 השנים הראשונות לקיומה נלחמה ממלכת ישראל בממלכת יהודה. שלטון בית עמרי הביא לקץ המלחמה בן שתי הממלכות ולשגשוגן.


תקופת בית עמרי (882 - 842 לפנה"ס) הוותה פרק חדש בתולדות ממלכת ישראל. תקופה זו עמדה בסימן של יחסי שלום עם ממלכת יהודה ואף שיתוף פעולה בין השתיים. ממלכת ישראל אף נכנסה לברית שלום עם ממלכת הצידונים, ברית שחוזקה על ידי קשרי נישואין בין חצרות המלוכה. ממלכת ישראל הייתה בדרך כלל עשירה יותר ובעלת חשיבות כלכלית ומדינית גדולה מזו של שכנתה הדרומית. יחסי השלום עם יהודה וממלכת צידון איפשרו לממלכת ישראל להרחיב את אחיזתה בעבר הירדן המזרחי, וכל אלו יחד הביאו לידי שגשוג כלכלי בממלכה, אך יחד עמה נכנסה לישראל השפעה דתית זרה מפיניקיה.

המלך עמרי בנה את שומרון כבירה 6 שנים לאחר שעלה לשלטון ושומרון נשארה בירת ממלכת ישראל עד חורבנה (כיום נמצא במקום הכפר סבסטיאה שירש את שמו משמה של העיר שבנה הורדוס על חורבות שומרון).

באותה תקופה התעצמה ממלכת ארם דמשק, ועד מהרה התחדשו הקרבות בין ארם לישראל. בנוסף על כך, גם אשור החלה להתפשט מערבה, ובימי אחאב, בנו של עמרי, התרחשה ההתנגשות הראשונה בין צבא אשור לבין צבא ישראל (קרב קרקר ב-853 לפנה"ס), וזו ראשיתו של תהליך שהביא בסופו של דבר לכיבושה של ממלכת ישראל ולהפיכתה של ממלכת יהודה לממלכה הכפופה לאשור . בשנת 842 לפנה"ס עלה לשלטון המלך יהוא, אשר השתלט בכח על הממלכה וחיסל את כל בית עמרי. משנה זו ועד שנת 747 לפנה"ס שלטה בממלכה שושלת בית יהוא.

שנת 733 לפנה"ס עלה תיגלת פילאסר ה-3, מלך אשור, על ארץ ישראל עם צבאו. תחילה החריב את הערים הגדולות - חצור ומגידו לאחר מכן כבש את הגליל, מישור החוף ועבר הירדן וקרע אותם משלטון ישראל, שלטונה של ישראל צומצם לאזור הר אפרים. הושע בן אלה, מלך ישראל האחרון, מונה כשליט מטעם האשורים.

המלך הושע לא השלים עם שלטון האשורים, ובשעה של חלופי מלכים באשור והסתמכות על הבטחת מצרים לבוא לעזרתו, ניצל את ההזדמנות והפסיק את תשלום המסים לאשורים, צעד המהווה מרד למעשה.
תגובה לכך כבש הצבא האשורי את שארית שטחי הממלכה; שלמנסר ה-5, יורשו של תיגלת פילאסר ה-3, ציווה לכלוא את הושע בבית הכלא ולאחר מכן החל המצור על שומרון, בירת ישראל. המצור נמשך כשלוש שנים, בינתיים תפס סרגון את השלטון ובשנת 722 לפנה"ס הצליח לכבוש את שומרון; רוב תושבי הממלכה הוגלו למחזות רחוקים באימפריה האשורית, בכך בא קץ ממלכת ישראל ותחתה הוקמה פחוה אשורית. מרבית תושביה של ממלכת ישראל הוגלו לאשור ונפוצו לכל עבר.

ממלכת יהודה[]

הפניה לערך מורחבממלכת יהודה יהודה לעתים מוזכרת כממלכה הדרומית כדי להבחינה מהממלכה הצפונית (היא ממלכת ישראל) אחרי פילוג ממלכת ישראל המאוחדת. בירתה של ממלכת יהודה הייתה ירושלים.

כאשר הפילוג התרחש בשכם, לאחר מותו של שלמה המלך ועליית בנו רחבעם על כיסאו, בשנת 928 לפנה"ס, מרדו כל שבטי ישראל למעט שבט יהודה ושבט בנימין אשר נותרו נאמנים לבית דוד. ירושלים הפכה לבירתה של הממלכה החדשה, שנקראה ממלכת יהודה.

במשך שישים השנים הראשונות, מטרת מלכי יהודה הייתה בעיקר ביסוס מחדש של סמכותם על הממלכה של עשרת השבטים הנותרים, כך שהיה קיים מצב של מלחמה תמידית בין שתי הממלכות. במשך 80 השנים הבאות לא הייתה מלחמה ביניהן. ברוב הזמן הן היו בנות ברית ידידותיות, ושיתפו פעולה נגד אויביהן המשותפים, בעיקר נגד דמשק, במשך מאה ומחציתה. האשורים, לאחר שכבשו והגלו את ממלכת ישראל, הגיעו ליהודה, אך חזקיהו כרת עימם ברית, על פיה ממלכת יהודה תשלם לו מיסים, והאשורים מצידם לא יגלו את הממלכה ולא יתערבו בניהולה. ברית זו הייתה תקיפה עד למותו של סנחריב מלך אשור, אשר מותו הוביל לקריסתה של האמפריה האשורית ולהתחזקות בבל. ליהודה היה קיום מבוסס יותר אחרי סופה של ממלכת ישראל עד לנפילתה הסופית בחורבן בית המקדש (586 לפנה"ס) על ידי נבוזארדאן, מי שהיה מפקד שומרי הראש של נבוכדנצר השני (מלכים ב' כ"ה 8-21).

הממלכה נהנתה מקיום נפרד במשך 389 שנים. היא תפסה שטח של כ־8,900 קמ"ר. מלכי יהודה היו: רחבעם המלך, אבים, אסא, יהושפט, יורם, אחזיה, עתליה, יואש, אמציה, עוזיהו, יותם המלך, אחז המלך, חזקיהו המלך, מנשה המלך, אמון המלך, יאשיהו המלך, יהואחז, יהויקים המלך, יהויכין המלך, צדקיהו המלך וגדליהו בן אחיקם נציב יהודה.

ראו גם[]

  • בארץ ישראל בעת העתיקה - הפרק תקופת הברזל

קישורים חיצוניים[]

Advertisement