השומרים הראשונים של פתח תקווה היו ששה. האחרון שבהם היה השומר העברי המפורסם אברהם שפירא. לכל אחד מהשומרים היה רקע שונה:האחד, יליד יפו, נהג פרדות בארץ ישראל ובסוריה, הכיר את השכנים והציע את שירותו למושבה, השני, נפח יליד רוסיה שאת ילדותו בילה בחברת נערים הלא-יהודים בשדות הכפר בגולה , האחרון, טען שהוא שייך לאחד השבטים היהודיים הנמצאים במדבר סיני , הופיע ונעלם כלעומת שבא. השומרים תרמו להרגשת הבטחון של תושבי המושבה הראשונה בארץ ישראל . יישוב שהיה בתחילתו בקרבת שטחי מרעה אשר הגיעו עד ל[חיפה]] של ימינו. באזור היו רק רועים נוודים אשר חיפשו ירק ומים לצאנם ולבקרם. השדות הירוקים המעובדים של המושבה ושדות החיטה משכו את בדוי המדבר. שומרי פתח תקוה הראשונים היו לדוגמא, בגישתם לשאלת השמירה ויחס כלפי השכנים, לשאר המושבות והראו להם כיצד להגן על עצמן, בתיהן ושדותיהן.
הרקע[]
מצבה המיוחד של המושבה בימיה הראשונים גרם לכך שיהיו סכסוכים התנגשויות והתנקשויות בין המושבה לבין שכניה. על רקע זה קמו במושבה השומרים העבריים הראשונים, לפי הגדרת משה סמילנסקי - דור ראשון ל"השומר".
המושבה הייתה יישוב עברי קטן בין כפרים ערביים גדולים: במזרח - יהודיה [1], בצפון - פג'ה, בדרום - "חרבת בני ברק" ליד מחלף מסובים של היום , חירייה - ליד רמת גן היום וסקיה ליד אור יהודה של היום ובמערב - השבט הבדוי "אבו קישק", שחלש על שפלת הירקון עד הים. בתי האיכרים, בחלקן, היו ליד יהודיה , היום סביון ואילו השדות היו באדמות הכפר הערבי לשעבר אומלבס. בדרך, בין הבתים לבין השדות, היו שדות שהיו שייכים לערבים. התסבוכת בבעלות על הקרקעות, כארש בתחילה נרכשו חלקן ורק לארח מכן נרכשו השאר, והמרחב הגדול של אדמה שהיה לרשות איכרי המושבה גרם לכך שרועי הבקר והצאן מהסביבה בקשו לרעות בשדות האיכרים, שדות שבהם רעו את הצאן והבקר עד לבוא האיכרים העבריים.
ההתנפלות הראשונה[]
ב-29 במרץ 1886 הייתה התנפלות מאורגת של ערביי הכפרים השכנים, ביחוד מהכפר יהודיה על המושבה. לפי אברהם יערי זו הייתה "ההתנפלות המאורגת הראשונה על מושבה יהודית". זרח ברנט, ממייסדי פתח תקוה מתאר "האכרים לא היו מוכנים לקראת ההתנפלות הזאת וקרובה הייתה המושבה להחרב חלילה לגמרי על ידי פראי הסביבה. עוד מעט קט והיו בתיה לבז ובניה להרג ולמשימה".
ביתו של ברנט, שהיה הבית הגדול והבנוי בצורה הטובה היותר, ריכז את האיכרים ואת הפועלים לתוכו. התושבים הספיקו להתבצר בו והשיבו באש לתוקפים. הנשים והילדים נאספו אף הם לאותו הבית. מטרת המתקיפים הייתה לבזוז את רכוש התושבים, לא היה להם מטרות לאומיות, כפי שהיה בתקופות אחרות. ללחימה הם השתמשו בכרורי "שְרָט" - כדורי עופרת קטנים, המשמשים לציד עופות. בדרך כלל כדורים אלה רק פוצעים אך גורמים יסורים וכאבים.
במשך ההתקפה, אחד האיכרים הצליח להמלט ליפו ולהזעיק עזרה. למושבה הגיעו חיילים טורקיים, אסרו בשלשלאות 16 שייחים, הובילו אותם ליפו, שם קבלו מלקות ונידונו למאסר.
יהודה ראב[]
השומר העברי הראשון של המושבה היה יהודה ראב ממיסדי פתח תקוה. מייד עם הופעת הירק הראשון בשדות המושבה הוא יצא לשמור על השדות. הקרבה בין היישוב לבין המדבר הביאה לכך שהבדויים השכנים ניסו לשלוח את בקרם וצאנם לשדות המושבה. האזור הצפוני מפתח תקווה היה מלא ביצות מנחלירקון עד לנחל התנינים ליד טנטורה. הבדויים שחיו באזורים אלה חיפשו מרעה ומים ולכן כאשר הם גילו שדות ירוקים, היו תושבי "המדבר שולפים את חרבותיהם להכותם נפש. על חלקת מרעה יהרגו איש" [2].
הנשק של השומר העברי היה מראו החיצוני ונחת זרועו. כאשר השומר היה הופיע על סוסתו, היה מטיל פחד על המתקרבים לשדות, אך המהלומות והמכות היו נחלת שני הצדדים.
אחד הסיפורים הקשורים בו הוא על נסיעתו ללוד בחברת חברו, אשר נשא צרור כסף גדול עימו. כאשר פגשו בהם ששה ערבים מזויינים, הוא הורה לו לברוח למושבה. הוא העסיק את השודדים עד שכדור עבר ליד כנף בגדו ולאחר שפגע באחד השודדים הוא מצא מחסה באוהל בדויים שהיו ידידיו.
יעקב בן מימון זרמתי[]
יעקב בן-מימון זרמתי היה בקיא באורחות חיי השכנים הערבים ובלשונם. הוא נולד ביפו למשפחה שעלתה ממרוקו. הוא היה חסון גוף ואמיץ לב. עבודתו הקודמת הייתה הובלת פרדים במדבר סיני מסוריה למצרים. כאשר שמע על הקמת המושבה היהודית הראשונה, עזב את עבודתו והציע לאיכרים לשמור על השדות שלהם. הוא הכיר היטב את השכנים ואת אופים. הוא ידע להשמר מהם וגם הם ידעו כי אין להתקרב אל שדות המושבה. הוא הביא למושבה תועלת רבה בזכות גבורתו וידיעת הלשון הערבית והנימוסים הערביים. שנתיים שמר יעקב בן-מימון והדריך אחרים ואחר כך חזר ליפו.
דאוד אבו-יוסוף[]
השומר השלישי, דאוד אַבו יוּסֻף, היה אישיות אגדתית. הוא הופיע במושבה על גבי סוסה לבנה אצילית והציג עצמו כיהודי, משרידי השבטים היהודיים הרועים אשר במדבר סיני. הוא סיפר כי הגיע לסביבה בעקבות סוסה שנגנבה ממנו. הוא חיפש אותה עד דמשק ושם מצא אותה. בדרך חזרה החליט לעלות לירושלים, אך בהגיעו לנחל הירקון סיפרו לו הבדויים על מתיישבי פתח תקוה היהודים. כאשר נכנס למושבה ראה אנשים לבושים כמו "פרנג'" לאמר, אירופאיים. הוא חשב כי רימו אותו אלה שאמרו כי זו מושבה של יהודים. רק לאחר שאנשי המושבה נשבעו שהם יהודים, הוא הציג עצמו בפני יהודה ראב: "אנא ישראל, אנא יהודי".
הוא שמר על השדות שנה שלמה. רועי המדבר לא העיזו להתקרב לשדות המושבה כל התקופה שהוא שמר על המושבה. הוא לא אחז בנשק, לדעתו בנשק "גם אישה יכולה להגן על עצמה" והוא הרי יכול לסמוך על שריריו. משה סמילנסקי מספר כי פעם שבט בדוים נודדים הגיעו לשדות המושבה. אבו-יוסף זינק לבין הבאים לשדות, אחז בראש השודדים, ביד אחד הצמיד אותו לסוסו, כדי שלא ייפגעו בו, וביד שניה היכה בחרב את "המון הנוודים".
היה לו גם כשרון לשירה והוא ניגן בכלי זמר פרימיטיביים. בחתונתו של אחד השייחים משבט אבו-קישק הוא שר שיר בעברית עד שהנוכחים התרגשו מזמרתו ופרצו בבכי. בסוף שנה הוא נעלם כלעומת שבא.
סנדר חדד[]
- ראו ערך מורחבסנדר חדד
- היה בן של נפח רוסי. היה רגיל להסתובב בשדות בחברת בחורי הכפר הלא-יהודים. במושבה היה גם נפח וגם שומר. כשאר היו התנפלויות על המושבה הוא היה בין הראשונים שייצאו להגן עש השדות. הוא פעל נגד הרועים פנים אל פנים. הסיפורים על המכות שנתן, הוא כנה אותם "החלקים", נפוצו בארץ ישראל והגיעו עד עבר הירדן מזרחה.
מלחמתו האחרונה הייתה ביום השבת. כאשר בני המושבה היו בבית הכנסת. נודע למתפללים כי חבורת בדווים פשטה על השדות. הוא יצא לשדה, תפס את ראש השודדים ולקח אותו בשבי. שאר המתקיפים פגעו בו, הוא נפצע ויותר לא השתתף בשמירה על המושבה.
על שמו רחוב בפתח תקווה.
מנחם קופלמן[]
מנחם קופלמן היה בעל רקע שונה מקודמיו. הוא הגיע לפתח תקווה בתור נער. הוא עזב את הוריו בחו"ל ובמקום להיות נער ישיבה "עילוי" ברוח, התפתח בגופו. הוא נודע בקרב סביבתו כבעל כוח ומעשי גבורתו היו לשם דבר.
הבדוים, ידעו כי כדאי לפשוט על שדות המושבה ביום השבת, כאשר איכרי המושבה החרדים היו בבית הכנסת או בביתם. באחת השבתות, הגיע הידיעה כי חבורת בדוים פוגעים בשדות החיטה ומתקדמים לעבר בתי המושבה כדח לבזוז אותם. מנדל קופלמן הזעיק את המתפללים ואלה יצאו אחריו להגן על השדות. וכך נהדפו הרועים אל מחוץ למושבה, לא לפני שספגון מכות מהשומר וחבריו.
אברהם שפירא[]
תבנית:הפניה לערך מורחב
אברהם שפירא וידידים ערבים באירוע שנערך בפתח תקווה במלאת לו 75 שנה, 1945
אברהם שפירא היה מראשוני השומרים בארץ ישראל. היה פעיל בהגנה ומרבית חייו עשה בפתח-תקוה. חבריו כינוהו בשם "ג'דע". נודע בכינוי "זקן השומרים".
שפירא עמד בראש השמירה וההגנה באזור פתח-תקוה במשך כ-30 שנה. בתקופה זו הגן על המושבה ושדותיה בפני עשרות התקפות וניסיונות גניבה. סביב שפירא ואנשיו התפתח מוניטין של ארגון תקיף וחזק, עובדה אשר הרתיעה את תושבי הסביבה מלתקוף את פתח תקווה מלכתחילה. למרות זאת הקפיד שפירא על שכנות טובה עם ערביי הסביבה. המוטו אותו טבע היה "לא להרוג ולא להיהרג". הוא קשר קשרי ידידות עם שכני המושבה הערבים, אשר גילו הערכה רבה לאומץ ליבו. בשל כך זכה שפירא לכבוד רב מצד שכנים אלו ואף התבקש לשאת ולתת בשמם עם חמולות אחרות, עם שלטונות המנדט הבריטי ועם ראשי היישוב היהודי, ולשמש כבורר בסכסוכים בין שבטים וחמולות בסביבת פתח-תקווה. בתקופה זו הוצמד לשפירא הכינוי "ג'דע".
הערות שוליים[]
לקריאה נוספת[]
- משה סמילנסקי, פרקים בתולדות הישוב כרך שני, הפרק "שומרי פתח תקוה", הוצאת דביר תל אביב, 1939
- אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך א':
- זרח ברנט, התנפלות על פתח תקוה, 1886 - פרק ל"ג
- זקני פתח תקוה מפי משה סמילנסקי, "סקנדר חדד" מראשוני השומרים של פתח תקווה, 1886 - פרק ל"ד
- יהודה אידלשטיין, אברהם שפירא ראש השומרים בפתח תקוה. 1884 ואילך - פרק ל"ה : "במעלליו יתנכר נער", רצח במושבה, בעקבות סוסים גנובים
- יהודה ראב, התלם הראשון, מוסד ביאליק, הספריה הציונית, ההסתדרות הציונית, תשמ"ח.
קישורים חיצוניים[]
- אם השמירה - הראשונים