עמיחי אתאלי מראיין נוגע בשמיים - 21 אפריל 2010 אתר nrg : הרבצ"ר החדש רפי פרץ פותח את הלב רגע לפני עזיבת סרבל הטיסה והישיבה לטובת תפקיד הרב הצבאי הראשי הרב פרץ נפגש עם עמיחי אתאלי, תלמידו לשעבר ומדבר על הכל
בעוד חודש וחצי ישוב הרב רפי פרץ ללבוש מדי א של צה"ל'. אחרי כמעט 29 שנה בהן הוא לבש מדי ב' או ליתר דיוק סרבל טיסה, לפחות פעם בשבוע. בסמוך לחג השבועות הקרוב הוא יקבל את דרגת התא"ל, ימונה רשמית לתפקיד הרב הצבאי הראשי ויתגייס מחדש לשירות קבע.
ועכשיו לסוג של גילוי נאות מרגש עבורי: בשבילי הפגישה הזו היתה בהחלט אירוע מיוחד. לפני 12 שנה למדתי במכינה הקדם צבאית עוצם בישוב עצמונה שבגוש קטיף והייתי תלמידו של 'הרב רפי' כפי שהוא מכונה בין החבר'ה של עצמונה, ומתוך ההרגל הותיק הזה יכונה כך גם בכתבה הזו. מאז הימים היפים על חולות הזהב של גוש קטיף שנינו עברנו כברת דרך. למרות זאת, כמו בכל פגישה איתו, השמחה ההדדית ברגע שנפגשים והשיחה הקולחת והעמוקה לאורך כל הזמן שנמצאים יחד, נשארו בדיוק עם אותו הטעם של גיל 18.
מגשר על פערים[]
הוא נולד בשנת 1956 בשכונת קרית היובל בירושלים. בתיכון הוא למד בישיבת בני עקיבא נתיב מאיר בבירה. כיתתו של הרב רפי בנתיב מאיר זכתה לכינוי "כיתת האלופים" כיוון שיצאו ממנה שלושה אלופים בצה"ל, יאיר נווה, אלעזר שטרן וישי בר. כעת עם כניסתו לתפקיד הרבצ"ר, יהיה הרב רפי לרביעי מתוך כעשרים וחמישה תלמידים בכיתה, שישב בפורום מטכ"ל.
כשמנסים לברר איתו מה התחיל אצלו את כל התודעה הציונית דתית לאומית העמוקה שלו, הוא מייחס חשיבות עליונה לתקופת הישיבה התיכונית "כשהיינו בשמינית פרצה מלחמת יום כיפור. זו היתה בעצם נקודת המהפך בבגרות שלי בחיים ונראה לי שגם של כל הדור שלי. במקום ללמוד, הלכתי לעבוד בקיבוץ.
"החקלאים גוייסו והלכתי לעזור ולמלא את מקומם. תוך כדי, אתה כנער צעיר קולט שכשנהרגים 2,600 חיילים ונפצעים עוד 7,500, אי אפשר לעמוד מנגד. אני אומר לתלמידיי שלפחות בדבר אחד שאני מחנך אותם אליו, אני לא עמדתי בעצמי. אני מחנך אותם להתכונן לצבא בשנה רצינית
של מכינה. אותי בשנה שאחרי מלחמת יום כיפור, ההיסטוריה חייבה לנהוג אחרת. תכננתי ללכת לישיבה אבל פתאום חשתי באופן עז שעכשיו הזמן הקריטי להתגייס".
יכול להיות שדווקא היכולת שלו לבטא רגשות ויכולת ההכלה הנדירה שלו הן מקור הקסם שגורם לכ-600 צעירים מתיכונים דתיים וישיבות תיכוניות לדפוק על דלתות המכינה תוך התעלמות מהמרחק הגיאוגרפי הגדול מבתי משפחותיהם. בזמן שאני למדתי בעצמונה, היינו יכולים לחכות שעות כדי לשבת לשיחה אחד על אחד איתו.
הוא מצידו, אף שלפחות יום בשבוע הוא טס במילואים, למרות מאות הבוגרים שהיו מתקשרים מהצבא או מגיעים כדי לשתף ולהתייעץ, על אף שבאחד מתוך שני אימוני הכושר השבועיים במכינה, אימון המכונה 'מד"ס הרב רפי' ונכון לשנת 98, בעת שהוא היה בן 42 מעטים מבני המחזור שלי שלא היו חבורה של עגלות, הצליחו לנצח אותו בספרינטים, למרות כל זאת ועל אף שבנוסף לכל הוא אבא ל-12 ילדים, ההמתנה הארוכה לשיחה אישית איתו בהחלט השתלמה.
טייס במקרה[]
כשסיפרתי עכשיו לחברים מעצמונה שאני מראיין את הרב רפי, היו אי אלו ויכוחים לגבי כמה נושאים הקשורים לשנת המכינה שלנו אבל בעניין השיחה האישית עם הרב רפי יש קונצנזוס. כשישבת איתו היתה לך פשוט הרגשה של מילוי מצברים. אתה רואה מול העיניים אדם שראשו בשמיים, ולצד זה, רגליו, ערכיו והאמונה הנדירה שלו, יודעות לרדת הישר אל תוך עיניך כאן בעולם הזה. בשבוע שעבר התברר לי שגם אחרי שנים ארוכות וגם אם הפעם הפגישה מתקיימת בבית שלך במרכז ת"א, לכאורה הכי רחוק מעצמונה, הרב רפי הוא לגמרי האיש שיכול להפוך את המרחק הזה לכמעט בלתי נראה.
הוא התגייס לקורס טיס, לדבריו "לגמרי במקרה" והוא מעיד שמעולם לא היה לו את "חלום חיל האוויר". "בחיים שלי לא ראיתי טייס. אני, ילד ירושלמי שבקושי יודע מה זה תל אביב פתאום מתחיל להטיס כל מיני דברים. בהתחלה זה היה נראה לי כמו בדיחה. האמת היא שלא בדיוק ידעתי איך לאכול את העניין הזה וכמעט לאורך כל הקורס אמרתי לעצמי 'מחר או מחרתיים אתה הולך'. זה הגיע למצב שבישלתי לעצמי במקביל מקום שמור בסיירת מטכ"ל, אבל היום, ברוך השם, אני כל כך שמח על הדרך שבה הלכתי. זכיתי להיות מעורב בדברים נפלאים".
הרב רפי סיים קורס הטייס כדתי יחיד והוסמך כטייס מסוקי יסעור. במהלך שירותו בחיל האוויר כטייס דתי, הוא נדרש להתמודד עם שלל סיטואציות מורכבות. " המטבח בטייסת שבה הוצבתי, היה טרף לחלוטין. ומבחינתי היה בלתי אפשרי לאכול בו. העברתי בטייסת תקופה ארוכה ומעולם לא תבעתי שום דבר. בימים שלא היה לי מה לאכול, הייתי אוכל פירות.
"החבר'ה שלי משם הם אנשים נפלאים, קיבוצניקים ומושבניקים והם החברים הכי טובים שלי עד היום אבל בהתחלה אף אחד לא שם לב. ככל שהתחברנו הם קלטו דברים שבגללם הייתי מוגבל כמו עניין הכשרות וזה הגיע למצב שבו הם משלמים מחיר אישי ומתאמצים מאוד בשבילי כדי שאוכל לאכול כשר. ההתנגדות שלי לכך שהם ישנו את השיגרה בגללי לא עניינה אותם. זה בדיוק המהפך שאני רואה אצל תלמידיי. הם מעורבים ומחוברים ואז הם לא צריכים לתבוע, החבר'ה מתעקשים להתקרב אליהם".
לא רק דמות טכנית[]
בדור שלנו, צעירים שגדלו בבתים ציוניים דתיים, הדרך היתה כבר אחרת לגמרי. אחוזים ניכרים מהשינוי הזה, התודעתי, המדרבן לרוץ קדימה לקחת אחריות, והטכני המאפשר היום לטייסים דתיים להרגיש בבית גם במטבח של הטייסת, נזקפים לזכותו של הרב רפי יחד עם ראשי המכינות הקדם צבאיות. הוא בדרכו הנעימה אך שאפתנית, ידע לסלול מסילות לליבם של בני הנוער הדתיים מחד ומאידך לדאוג שגם הצבא יישר קו מול הצרכים כשיידרש.
לאחר שסיים את תקופת הקבע שלו בחיל האוויר הוא החל ללמוד בישיבת מרכז הרב בירושלים במהלכם החליט לעסוק בחינוך בני נוער מהציונות הדתית להשתלב במסגרות הצבאיות והפעם לא כמש"קי דת.
בעצם אתה מחנך דור שלם של אנשים שצריכים לשאוף להיות כולם אנשי קבע? "ממש לא. אנחנו מאמינים מאוד במדינת ישראל על כל מרכיביה. אנחנו רואים לנגד עינינו את תהליך החזרה הפלאי, אלוקי, של עם ישראל לארץ. ולכן מה שהכי חשוב זה להשתלב מתוך ערכים בכל התחומים: אנחנו מחנכים את הבוגרים שלנו להיות חלק מהציונות על כל צדדיה המעשיים. זה יכול להיות בכלכלה, בחקלאות, בהתיישבות ובכל מקום. בגלל הגיל שבו הבחורים מגיעים אלינו, האתגר הראשון שניצב בפניהם הוא הצבא ולכן אנחנו משקיעים הרבה בהכנה אליו, אבל אנחנו מכוונים אותם לכל המישורים ורואים, ברוך השם, הרבה נחת".
איך הגיע עכשיו הרעיון של לחזור לצבא? "שר הביטחון והרמטכ"ל פנו אלי. התלבטתי מאוד כי אנחנו בעיצומו של מהלך שיקום של קהילת עצמונה בחולות חלוצה, אני ומשפחתי נמצאים בעיצומה של בניית בית שם והרגשתי שאני עושה עבודה חשובה במכינה. אבל כשחשבתי על זה והתייעצתי החלטתי שזו המשימה הבאה שנכון לי לקחת על עצמי".
מה הצורך בכלל ברב צבאי ראשי? "באידיאל אני רואה את הרבצ"ר (הרב הצבאי הראשי, ע"א) כדמות מאמינה המשדרת אמון למערכת הצבאית. הרבצ"ר הוא זה שעוסק בשייכות ובקישור למורשת היהודית מאז ימי אברהם אבינו ועד היום".
תפקיד הרב הצבאי[]
במשך שנים ארוכות הרב הצבאי היה כמו מה שמכונה בצבא האמריקני צ'פליין, שזה בעצם סוג של ספק צרכי דת, בשביל דבר כזה אתה עוזב את מפעל חייך? "הצ'פליין באמת אחראי על סיפוק צרכי הדת לחייל הדתי. אני רואה את המשימה שלי גם בזה אבל זה הצד התפעולי של התפקיד. הצד העקרוני הוא הערכים, האמונה והאמון שאבד להרבה אנשים. אחד הדברים שהכי דחפו אותי לקחת את התפקיד היו פניות של אנשים לא דתיים שאמרו לי גם אנחנו רוצים שיהיה לנו רב, פשוט, יהודי, ציוני. כשפורסם שמוניתי לתפקיד, חבר טוב מחיל האוויר אמר לי על עצמו ספק בצחוק ספק ברצינות, סוף סוף גם לכופר כמוני יהיה רב".
לאן אתה מתכוון לקחת את הרבנות הצבאית בקדנציה שלך? "הכוונה שלי היא להיות רב של כולם. אני מתכוון להיות הרבה מאוד בשטח ולחיות יחד עם החיילים את ההוויה הצבאית. אני רוצה להיות ליד המפקדים וליד החיילים בזמנים שצריך אותי ולעזור בחומר וברוח".
ואתה חושב שהרב הצבאי באמת נדרש בשטח, זה לא עלול להיות קצת לא שייך אולי אפילו מעיק? "אנחנו רוצים להגיע לכל מקום שירצו בנו. אני בהחלט יכול להיזכר בעצמי כמפקד שמכין משימה מבצעית, מרוכז וממוקד בהכנה ואז לדוגמא, לא בטוח שתמיד הייתי רוצה רב צבאי לידי. אני מאמין שזה חלק מהחוכמה, לדעת לתת את מה שאתה יכול אבל במקביל, לפעמים לדעת להיות לא מורגש. בכל מקרה, אם מישהו לא ירצה לראות אותנו, ברור לנו שאנחנו לא כופים אף אחד. אני רואה לעצמי משימה לעסוק במכנה המשותף שהוא העובדה שהעם היהודי חזר לארצו ומגן על חירותו באמצעות צה"ל. מסביב למכנה המשותף הזה, גם חיילים לא יהודים יכולים להשתלב. הרי גם הם משרתים בצבא ישראל כחלק מתחושה כללית של מכנה משותף".
הזכות לשאת בעול[]
נושא גלעד שליט והקשר של סוגיית פדיון שבויים למסורת היהודית, שבים ועולים במקרים רבים. לרב רפי בעודו אזרח אין ספק בעניין "העמדה שלי בסוגיה הזו שאגב פורסמה בגילוי דעת יחד עם ראשי רוב המכינות, היא שאנחנו כואבים מאוד את הכאב על חסרונו של גלעד ומתפללים מדי יום לחזרתו אבל יודעים שאין לשלם כל מחיר בתמורה לכך. ניתן לשלם מחיר גבוה אבל אם מדובר בסחטנות מתמשכת מצד ארגוני הטרור אין לזה סוף. לצערנו הרב ראינו מה עושים משוחררים בעסקאות קודמות ואיזו פגיעה נוראית היתה בחיי אדם לאחד מכן. אני באמת כואב בכל ליבי את כאבו של גלעד ואת כאבה של משפחתו. בראשי המכינות אי אפשר לחשוד בניתוק מהשטח. בכל רגע נתון יש לנו אלפי בוגרים בצבא שנמצאים בנקודות הכי קריטיות. הייתי חושב כך, גם אם גלעד היה בוגר של המכינה שלי. בכל מקרה חשוב להדגיש שזו עמדתי האזרחית ואני עוד לא לובש מדים. כמובן שבצבא, אקבל את מה שיוכרע על ידי הדרגים שיחליטו על כך".
אם תיאלץ לנהל מבצע כמו שהוטל על הרב וייס בהתנתקות? "אני מתפלל שלא נצטרך יותר להתעסק עם הדבר הזה כי זה עשה בנו שמות. בפן הלאומי הטעויות של המהלך הזה ברורות כמעט לכולם ובמקרה שלי זה נוגע גם בפן האישי. עברו כמעט חמש שנים ואני ומשפחתי עדיין חיים בקרוואן ועוד ארוכה הדרך עד שנגיע למקום ישוב. לצד זה אני חוזר עכשיו לצבא, אותו צבא שקיים את ההוראה שהוטלה עליו לעקור אותי מביתי, אבל הצבא הזה הוא עכשיו ותמיד היה חלק ממני. יש לי עכשיו ארבעה ילדים בצבא, שניים מהם בשירות קבע משמעותי, אנחנו החלטנו שממשיכים ביחד, עם כל הכאב ועם כל הצער על מה שחווינו ושאנחנו עוד משלמים את המחיר שלו. החלטנו שזה העם שלנו וזה הצבא שלנו, אנחנו אוהבים אותו בכל לב ונלחמים שיהיה לו טוב. הלוואי שאת זה הציבור ילמד כלקח מההתנתקות, איך למרות הכל ממשיכים ביחד".
מה דעתך על כל תופעות השלטים והסרבנות? "לא יעלה על הדעת שתהיה אנרכיה בצבא ויהיה סירוב פקודה. הנפת השלטים בצה"ל היא חוצפה ונכון לפעול נגד זה. זו לא דרכנו, אנחנו מחנכים ללקיחת אחריות ולא לשבירת הכלים. זה בדיוק אלירז פרץ (סמג"ד 12 בגולני שנהרג לפני כחודש ברצועת עזה ואחד מתלמידיו הקרובים של הרב רפי – ע.א). אלירז גר בעצמו בישוב שליו בגוש קטיף, הוא נאלץ להיות זה שסגר את שערי הישוב אחרי שנהרס אבל הוא לא התייאש, לא עזב ולא ברח מאחריות. הוא המשיך לתת מעצמו ולדאבוני הוא נאלץ לתת גם את עצמו כל זה כי המטרה העליונה של עם ישראל ושל צבא ההגנה לישראל היתה ברורה לו".
הדתיים בצבא[]
מאשימים את הציבור הדתי לאומי שהוא משתלט על הצבא ובמקביל יש כאלה שאומרים שהנאמנות של הציבור הזה היא מוטלת בספק? "לצערי הרב מאוד, נשמעות מדי פעם אמירות בסגנון 'הדתיים משתלטים על הצבא' ולי חשוב מאוד לומר על זה: החינוך שקיבלנו מבטן אימנו והחינוך שאנחנו נותנים למאות תלמידינו אומר, 'בכל דרך שתלכו עשו זאת בענווה גדולה', אנחנו מחנכים אותם להיות גלגל הנושא בעול הלאומי. אנחנו לא מחליפים בכך אף מגזר ואף גורם אחר. לי חשוב שהבוגרים שלי יהיו מאושרים מהזכות הזו, סוף סוף, לשאת בעול הלאומי כתף אל כתף. החיבור שלנו לצבא ולמדינה הוא דבר מוכח. אנחנו לא צריכים לרדוף אחרי אלו שטוענים את הטענות האלו ולשכנע אותם אחרת כי הנאמנות שלנו היא דבר מובנה. מיטב בנינו משלמים את המחיר של החיבור הזה. אלירז הוא התלמיד ה-19 שנהרג לי. מצד שני אני מצפה מהמדינה ומהצבא שיבינו את הדילמה שבה נמצא אדם שמעמידים אותו מול משפחתו וחבריו. לכן אם התקבלה החלטה כזו, ואין ברירה, כמו שלא ישלחו חייל דרוזי לפנות את דלית אל כרמל, צריך לנהוג בחוכמה בעניינים האלה. הרמטכ"ל אמר בפומבי שהוא מעדיף שהצבא כולו יהיה מחוץ למשימות הללו".
מהצד השני יש את אלו שמנהלים ספירות מלאי של כמה קצינים דתיים יש עכשיו בסיירת מטכ"ל לעומת קיבוצניקים, מה אתה מרגיש לגבי זה? "אני לא סובל את זה שמשתחצנים בהצלחות של הדתיים בצבא. אני עובר הרבה מאוד בין יחידות גם כראש מכינה אבל בעיקר כטייס שמוביל כוחות. מבחינתי הברכה הכי גדולה שאני שומע ממפקדים של תלמידים שלי, היא לא כמה הבוגר מקצועי או מאצ'ו, אלא שיש לו מידות טובות ובעיקר ענווה. לשמחתי זה גם מה שאומרים לי על רבים מהבוגרים. יש לי מוטו שנוגע בעיקר לטייסים צעירים אבל אני מכוון אותו לכל הבחורים שיוצאים מהמכינה, 'הגביהו עוף, אך אל יגבה לבבכם' זה המסר. היום בטייסת שלי, יש שלושה טייסים דתיים, שניים מהם בוגרים שלנו מהמכינה בעצמונה. מבחינתי לראות אותם בפעילות, זו סגירת מעגל משמעותית של העברת מקל מדור לדור".
זו לא סגירת מעגל בהקשר של כמות או איכות הדתיים בצבא? "לי הכמויות האלה שאתה מדבר עליהן מעולם לא שינו כלום. אותי לא מעסיק האם יש למישהו כיפה על הראש ואם כן מה גודלה. אני מתרגש מאנשים מכל המקומות, מכל המגזרים מכל הרקעים שמתאספים יחד מתחת לאלונקה אחת למטרה ציונית, יהודית משותפת. השבוע הדרכתי בבית הספר לטיסה, אני בן 54 ואחד מאלו שהדרכתי היה תלמיד שלי בן 19. אני כמעט פי שלוש מבוגר ממנו ואני זוכה להדריך אותו ולשבת איתו יחד בקוקפיט. התלמידים שלנו שמתוך חינוך ערכי, בוחרים באידיאולוגיה של לשרת את עם ישראל, מתוך אמונה גדולה, הם ממש מרגשים אותי".