הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ט"ז באלול ה'תרכ"ה - ג' באלול ה'תרצ"ה] (1865-1935), (מכונה גם הראי"ה[1]) היה הרב הראשי אשכנזי הראשון בארץ ישראל (לפי תקנות המנדט הבריטי). הוא נחשב להוגה הדעות החשוב של הציונות הדתית.
הרב קוק שימש ברבנות בלטביה, עלה לארץ ישראל בכ"ח אייר תרס"ד (1904), בתקופת "העלייה השנייה", ופיתח משנה פילוסופית קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. הוא נבחר להיות רבם של יהודי יפו והמושבות ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל בה כיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב. פסיקותיו בספרי התשובות שלו מהוים יסוד לענייני משפט המלוכה ומצוות התלויות בארץ. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בעיקר בתחומי האגדה, פילוסופיה ומוסר, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית ובאורתודוקסיה המודרנית.
"הישן יתחדש, החדש יתקדש"[]
הישן יתחדש, החדש יתקדש היא אימרה ידועה של הרב קוק, אשר נכתבה ב(אגרות הראיה, קסד, ח"א עמ' ריד).
שלום רוזנברג כתב על האימרה במוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות של מקור ראשון תחת הכותרת "לשמור על ניצוצות הקדושה" את הדברים הבאים:
שתי אלטרנטיבות בעולמנו היהודי. האחת שרה "עולם ישן עדי יסוד נחרימה", השנייה קובעת בצורה קוטבית: "חדש אסור מן התורה". בין שתי הסיסמאות שרטט הראי"ה קוק דרך שלישית: "הישן יתחדש, החדש יתקדש" מן הראוי לדייק, לא כל ישן ולא כל חדש. לא כל חדש אסור מן התורה, אך גם לא כל ישן יתחדש. בכל מקום עלינו לאתר את ניצוצות הקדושה ולשמור עליהם. מעתה עלינו לחזור לקביעה החז"לית לפי הראי"ה. "מעלין בקודש" היא דרישה לעלייה מתמדת, "להשתלמות תמידית, אפילו בדברים הישנים שכבר קלטה האוזן יפה". אנו חייבים להמשיך ולקרוא את הישן ולגלות בו כל פעם רבדים חדשים. זהו אחד הרבדים שבחידושי התורה. לפי רבי צבי אלימלך מדינוב זוהי הבקשה שב"נעשה ונשמע": "נעשה כעת המוטל עלינו, ונשמע בכל פעם מוצא שפתיך. וה' יתברך מילא רצונם שבכל פעם שומעים דבר חדש מדברי א-להים חיים מה שמולידים חכמי הדור, והן המה דברי א-להים ממש" (אגרא דכלה רא ע"ב).
מעתה חייבים אנו להבין את מלוא משמעותו של חזונו של הראי"ה. לא מעט חידושי-סינתזות הופיעו ביהדות המודרנית: תורה עם דרך ארץ, תורה ומדע וכדומה. על פי רוב הם נשארו שוליים כי נתפסו כ"חדש האסור מן התורה". חידושו של הראי"ה היה מעבר לזה. החזרה לארץ פירושה לא מזיגה אינטלקטואלית אלא סינתזה של תורה וחיים, מרד בגלות ופיתוח האישיות על כל גווניה. ארשה לעצמי לחזור על הדברים שהראי"ה שמע ממרום (אגרת קמו, ח"א עמ' קמה): "התנועה החיה… חדוות החיים ואומץ הלב, הרחבת הדעת וגאות הלאום… לא יכולה לשאת את הגו הכפוף, את הפנים הצמוקות והעצובות… את העיניים התועות המראות ייאוש ושנאת החיים, ההלבשה הזרה המזרחית, כשהיא מצטרפת עוד עם איזה דכדוך של עניות". עברו יותר ממאה שנים מאז שהדברים נכתבו, פרטים השתנו, ולמרות זאת יש כאן קביעה אקטואלית. יש ישן שהוא אסור מן התורה. הגלות, אל ניתן לה לעלות ארצה. "מעלין בקודש ולא מורידין".
(הדברים נכתבו בעקבות איזכור האימרה "מעלין בקודש ולא מורידין" בהקשר לנושא לחם הפנים
הערות שוליים[]
- ↑ ולעתים הרא"ה, רואה האורות (גם רמז לשם משפחתו: ביידיש קוק פירושו "הבט" או "הסתכל") ועל ידי ממשיכי דרכו מרן הרב או הרב סתם