| תקופות בתולדות ארץ ישראל | |||
| שם התקופה | תחילה | סופה | |
|---|---|---|---|
| העת העתיקה | 1500- | 1100 - | |
| ממלכת ישראל המאוחדת | 1100 - | 928 - | |
| ממלכת יהודה | 928 - | 586 - | |
| הפרסית | 586 - | 332 - | |
| ההלינסטית | 332 - | 167 - | |
| חשמונאים | 167 - | 37 - | |
| הרומית | 37 - | 324 | |
| הביזנטית | 324 | 638 | |
| הערבית | 638 | 1099 | |
| הצלבנים | 1099 | 1291 | |
| הממלוכית | 1291 | 1571 | |
| העות'מאנית | 1571 | 1917 | |
| המנדט הבריטי | 1917 | 1948 | |
| מדינת ישראל |
המקור הוא חלק של הערך ארץ ישראל בעת העתיקה בויקיפדיה העברית
תקופת הברונזה בארץ ישראל היא התקופה החשובה ב"ארץ ישראל בעת העתיקה". ראו גם התקופה שבאה לאחריה תקופת הברזל בארץ ישראל
תקופת הברונזה הוגדרה בין השנים: 3500 – 1150 לפנה"ס. התקופה מתחלקת ל-4 תקופות משנה: הברונזה הקדומה, הברונזה הביניימית, הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת. תקופת הברונזה התיכונה מתחלקת אף היא לשתי תקופות. בתקופה זו משתמש האדם בברונזה, סגסוגת המשלבת נחושת ובדיל. הברונזה חזקה מהנחושת ולכן אפשרה יצירת כלי עבודה וכלי נשק יעילים יותר. אך נקדים לה תיאור של התקופה הכלקוליתית
התקופה הכלקוליתית[]
ערך מורחב: התקופה הכלקוליתית
התקופה הכלקוליתית היא תקופה בין : 4,000 לפנה"ס עד 3,150 לפנה"ס. היא מעין תקופת מעבר מ"התקופה הנאוליתית" אשר בה כמעט ולא התקיים עיור, לבין תקופת הברונזה המאופיינת בתרבות עירונית. האבן עדיין היוותה את חומר הגלם החשוב ביותר לכלי עבודה אך בשלב זה מתחילה להופיע תופעה של שימוש בנחושת לייצור כלים. היא נימנית על התקופה העתיקה בארץ ישראל
במהלך תקופה זו חלה התפתחות בהבנת התכונות הבסיסיות של הנחושת, סוד עיבודה (התכה וקירור), מציאת מרבצים וכרייתה מבטן האדמה.
ברונזה קדומה[]
כרונולוגיה: 3500 - 2200 לפנה"ס
בעוד שבתקופה זו התפתח הכתב באזור המסופוטמי ומצרים, באזור א"י לא נתגלו עד כה ממצאים כתובים מן התקופה למעט מספר מצומצם של חריתות שמות מלכים מצריים. בתקופה זו מופיעה ככל הנראה המדינה הראשונה תחת שושלת מלוכנית במצרים (השושלת המלכותית הראשונה תחת שלטון נערמר). באזור הסהר הפורה מופיעות ערי־מדינה כדוגמת אור, נחור ועוד. בארץ, התקופה מתאפיינת בהתגבשות ערי־מדינה. שקיעתן של ערי מדינה אלו מסמנת את סופה של תקופה זו ומעבר חזרה לחיי נוודות.
היישוב[]
תקופת הברונזה הקדומה מתאפיינת בהופעת הערים המבוצרות (זאת למעט יריחו שהייתה ככל הנראה מבוצרת עוד בתקופה הנאוליתית) בערים כמו תענך, מגידו, ערד, תל אל פארעה ועוד, נתגלו ביצורים מרשימים. הביצורים עבים מאוד (עד 8 מטרים) באופן יחסי לאמצעי הפריצה שהיו אז בהישג ידם של כובשים פוטנציאליים. נראה כי לרוב לא נבנו הביצורים כיחידה אחת, אלא קטעים קטעים ושכבות שכבות. בתחילה לא נבנתה חומה בכל היקף העיר, וכן עוביה המקורי של החומה היה שלושה מטרים ולא שמונה מטרים כבזמן חורבנה.
ממצאים[]
נתגלו כלי קרמיקה אשר אפשרו לחלק את התקופה ל-4 תקופות משנה: כלי חרס צרופים באיכות גבוהה ביותר (900 מעלות במקום 700 – 500) כלי אבידוס ועוד, בנוסף נתגלו חותמות גליל כלי אבן ועוד.
ברונזה בייניימית[]
כרונולוגיה: 2200 - 2000 לפנה"ס
תקופה זו היא תקופת מעבר בין הברונזה הקדומה לברונזה התיכונה. בתחילת הדרך, כשניסו לתָקֵף את הארכאולוגיה של ארץ ישראל חשבו לקרוא לה תקופת הנחושת. הארכאולוג פלינדרס פיטרי היה הראשון שזיהה צורת התיישבות חדשה זו בקברים שסביב תל אל-עג'ול, קרא לה תקופת הנחושת על שם כלי הנחושת הרבים שנמצאו בקברים. אולברייט היה הראשון שקרא לה ברונזה תיכונה 1 (MB1) כאשר ב-2000 מתחילה ברונזה תיכונה 2 (MB2).אולם, ישנם חוקרים אשר המשיכו את התקופה קדומה 4 (EB4) עד 2000 (בעיקר ארכאולוגיים אמריקאיים. קתלין קניון (הבריטית) חידשה את המושג של הברונזה הביניימית. וזה המושג המקובל היום על רוב הארכאולוגים הישראלים. בסוף תקופת הברונזה הקדומה ננטשו הערים והאזור נכנס לתקופה של נסיגה (סברות שונות לסיבת תהליך זה הן שינויי אקלים , שינוי דמוגראפי של האוכלוסייה, בזיזה חוזרת ונשנית ממצרים ואף התעייפות הערים ממלחמה אחת בשנייה) מדובר על 200 שנה שבא"י המערבית עדיין אין ישוב עירוני, ואין שינוי. תקופת הברונזה הבייניימית מתאפיינת בכך שהאדם לא גר בערים מרכזיות אלא חי חיי נוודות. על רקע היישוב הדל בולטים בתי הקברות הרבים שנתגלו בהקשר לתקופה זו. (ראו קברים וקבורות בתקופת הברונזה הביניימית)
היישוב[]
היישוב בארץ מפוזר ולרוב התפרסו היישובים אל תוך מקומות שטרם נתיישבו קודם. הבנייה צפופה ולרוב יישובים אלה לא הגיעו אף לעשרות דונמים. אורך קיום היישובים הללו היה כה קצר עד כי לא שרד כל סימן מהם ולכן אין הם ידועים כלל.
ממצאים[]
כמה כלי עבודה נמצאו במטמונים בחברון וביריחו וכן מספר סיכות רכיסה ותכשיטים נמצאו בקברים בגולן ובגליל. במגידו שבה נמצא ברונזה קדומה, נמצא מתחם מקודש ענק, אך אנו מוצאים שבברונזה הבניימית היא מולאה כולה בעפר והושאר תא קטן לפולחן. זו דוגמה לירידה ישובית דרסטית. בהר הנגב המבנים הם סגולים (שבמרכזם עמוד תומך) ולא רבועים. הבתים צמודים זה לזה (למשל באר רסיסים). בהר הנגב רוב הטומולים נמצאו ריקים. ישנם הרבה מגליתים (לית=אבן מגה=גדול) כלומר, מבני קבורה גדולים מאוד. כלי החרס דומים לברונזה הקדומה, אך,יש שינויים רבים. כלים בעיקר עשויים ביד, מעין קומקומים כמו כלים עם זרבובית יש את כלי אבעתן שצבוטים מארבע פינות.
ברונזה תיכונה[]
כרונולוגיה: 2000 - 1550 לפנה"ס
בתקופה זו חוזרים בארץ ישראל אל ישיבה ביישובי קבע ולבסוף חוזרים גם הביצורים. שינוי זה מתרחש בעקבות חדירת עמים מהצפון ומסוריה אל תוך הארץ, וחזרת כוחה של מצרים העתיקה עם עליית השושלות ה־12 וה־13 בתחילת התקופה.
היישוב[]
תקופת העיור חוזרת לארץ ישראל. בין הערים המרכזיות נמנות שכם, חצור, רחוב ו ליש. בנוסף יש מעבר מהמערך השבטי של 3-4 שליטים בעיר לשלטון מלוכני של שליט יחיד, כפי שהתגלה בחקירת כתבי המארות. בכתבים אלו, המחולקים לשלוש תקופות, נראה כי יחס מספר השליטים למספר הערים נמצא במגמת מתאם שלילית, כך שככל שעולה מספר הערים - יורד מספר שמות המלכים המופיעים בכתבים. בעקבות זאת, לקראת סוף התקופה, ישנן עדויות לארמונות שליטים בחצור ובמגידו.לאחר מכן מתרחשת קריסת מערכות נוספת.
ממצאים[]
לקראת סוף התקופה פורחת תעשיית התכשיטים בארץ ובהם פסלי אלות פריון שונות ותכשיטי זהב. הממצא החשוב ביותר בתקופה זו נמצא בישראל בתל עג'ול שם נמצא מלאי עצום של תכשיטי זהב, העיר כנראה נחרבה לאחר מצור בן 3 שנים על ידי יעחמס הראשון.
בתקופה זו, ניתן למצוא מעט תעודות על מה שקורה בארץ, רובן ממצרים: מגילת סינוחת - במגילה ישנו סיפור מהמאה ה-20 לפנה"ס. הסיפור מתאר אדם חשוב ממצרים שנאלץ לברוח ממצרים לארץ כנען("גבל"-בין טריפולי לבירות בזמננו)עיר זו לדבריו משמשת כמרכז תרבותי-מצרי,דבר המחזק את ההשערה כי לתפיסתו האזור שמדרום לגבל היה נתון להשפעה מצרית מסוימת, הוא מתאר את ארץ כנען כארץ מאוד פוריה ופורחת. בעניין האנשים שהוא פוגש שם - הסברה המקובלת במחקר היא שאלו אנשים נוודים למחצה שנמצאים באיזשהו תהליך של התיישבות. אינטרפטאציה זו נשנענת, כמובן, גם על ידיעות שלנו ממקומות אחרים ולא רק מהטקסט עצמו. אולם יש המשערים שב"רתנו העילית" ששכנה בתוך כנען הרחק ממבוא הים פגש סינוחה במיצרים ששהעדיפו חיי קבע במקום זה ולא במולדתם-מיצרים. מקור נוסף הינם שתי קבוצות של טקסטים – כתבי המארות (=קללות). הקב' הראשונה כתובה על גבי קעריות חרס והקבוצה השנייה על גבי צלמיות. הראשונה בערך מ-1900 לפנה"ס והשנייה בערך מ-1800 לפנה"ס ובהן מוזכרים מקומות ושליטיהם בא"י, חלקם בפעם הראשונה, בין המקומות המוזכרים:ירושלים,אשקלון, צור, עכו,שכם,אפק חצור,ליש . הכתובות הללו ממחישות את הקשר בין ארץ ישראל למצרים. אנו למדים מהם שלמצרים יש קשר לארץ ישראל וכן שיש להם יומרה להשתלט ולהשפיע על ארץ ישראל. מקור נוסף הינו כתובת חוּסֶבֶּכְ. זו כתובת קבר ממצרים היא לא אומרת הרבה חוץ מהזכרת מסע צבאי מצרי לאזור שכם, שוב מראה לנו על עניין מצרי בארץ ישראל. מקור נוסף הוא מכתבים שנמצאו בארכיון של מָארִי. הם נמצאו במסופוטמיה בצפון סוריה מתוארכים למאה ה-18 לפנה"ס. בארכיון נמצאו, לוחות טין של כתב יתדות ובהן עשרות אלפי תעודות. חמש מהן מדברות על ארץ ישראל - בעיקר על חצור. הם מזכירות שיירות שנסעו לחצור חזרו מחצור נתפסו בדרך וכו' זה מלמד אותנו שחצור הייתה עיר מאוד מרכזית והיא הייתה חלק מעולם התרבות של סוריה עם ארמונות ותרבות דומה.
ברונזה מאוחרת[]
כרונולוגיה: 1550 - 1150 לפנה"ס
תקופה זו, האחרונה בתקופות הברונזה, מסתמנת בעלייתה המחודשת של מצריים עם השושלות ה-18 וה-19 ושליטתן הברורה בארץ כנען עד לירידת כוחה בסוף התקופה. במהלך התקופה כבשה מצרים בראשות אמנחותפ את כנען, ואף נלחמה עם החיתים על השליטה בסוריה. למרות מספר מסעות מרשימים (כשהמצליח שבהם היה הראשון שבה כבש את צפון הארץ עם ניצחון מוחץ במגידו) ורשימות שלל ושבויים מפוארות, לא הצליחה מצרים לכבוש את סוריה אך ארץ כנען נשארה בשליטה מצרית עד סוף התקופה. לקראת סוף התקופה לא הצליחה מצרים לעצור התנחלות עמים בארץ, ביניהם "ישראל", עם הנזכר לראשונה בכתוב בתקופה זו, ו"גויי הים" שהגיעו כנראה מהאיים האגאים ואיי הים התיכון והפלשתים היו הקבוצה העיקרית שבהם.
היישוב העירוני עבר דלדול, יחסית לתקופת הברונזה התיכונה. ערים מרכזיות ננטשו (אולי במהלך הכיבוש המצרי של הארץ), ותושבים רבים עברו לעיירות ספר קטנות ששטחן לא היה גדול מכמה דונמים (מעטים היישובים של התקופה שעלו על 50 דונם). לרוב היישובים לא היו ביצורים (הביצורים המרשימים מהברונזה התיכונה נהרסו או הפכו ללא יעילים בזמן שהיישוב נבנה על חורבות הקודם, ובכך היה גבוה מהביצורים. כמו כן כנראה שביצורים חדשים לא נבנו כי נאסרו על ידי המצרים (הם נתפסו כהכנה למרד).
ערים מרכזיות: גזר, תל בית שמש, בית אל, שכם, מגידו, תענך, עפולה ובית שאן
הממצאים החומריים היו דלים יחסית בתקופה זו, אך יש לציין במיוחד פר מברונזה שנמצא בחצור, וכמה פסלי אלים שנמצאו במגידו.
תקופה זו מכונה גם התקופה הכנענית.