העליה אל ההר הוא קובץ מאמרים בעריכת אברהם שבות, גאוגרף ומתכנן אזורי ביהודה ושומרון . הרקע המקצועי של אברהם שבות אפשר לו לערוך את הקובץ המסכם 28 שנות התיישבות. שבות היה בצוות ההתיישבות של גוש אמונים , במזכירות תנועת ההתישבות שלה "אמנה" וריכז את עבודת ועדת שרים להתיישבות , בראשות שר המדע והפיתוח דאז, פרופ' יובל נאמן. במשך 25 שנה משנת 1967 עד לשנת 1992 הוקמו 136 יישובים ביהודה ושומרון וזאת בהשוואה לתנופה בעשור הראשון להקמת המדינה, כאשר הוקמו 205 ישובים.
פורצי הדרך[]
הקובץ מונה ומתאר את המקומות בהם החלה ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון :
גוש עציון[]
יוחנן בן יעקב, מבני גוש עציון, מספר על תחילת ההתיישבות ליד כפר עציון. היא החלה בשנת 1927 עם הקמת מגדל עדר. למרות שארתור רופין , ממתכנני ההתישבות , לא ראה עדיפות להתיישבות בהר, הרי המתיישבים הראשונים ראו חשיבות במיקום היישוב, בדרך האבות בין ירושלים לבין חברון. הישוב הראשון, מגדל עדר, קרס ובשנים 1943 - 1948 הוקמו באזור ארבע קיבוצים.
מלחמת העצמאות הביאה לחורבן יישובי הגוש. חנן פורת, בן למייסדים, יחד חברים ב"אגודת בני גוש עציון" בקשו לחדש את היישוב היהודי בגוש. בכ"ב באלול תשכ"ז - 29 ביולי 1967 יצאו מירושלים , ראשוני המתיישבים לכפר עציון המתחדש. הם עשו את הדרך במשוריין של אגד ממלחמת העצמאות והתיישבו במחנה הצבאי הירדני, בכפר עציון ההרוסה. תחילה נקבע שזו תהיה "האחזות נח"ל כפר עציון". בשנת 1970 הוקמה אלון שבות - ליד עץ האלון המפורסם שסימל לבנים את מיקומו של הגוש, בעת שצפו בשרידיו מתוך הקו הירוק. בשנת 2002 היו באזור 15 ישובים, ביניהם הישובים העירוניים: אפרת וביתר עלית.
חברון[]
מטרת ההתיישבות בעיר הייתה לחדש את היישוב שנכחד במאורעות תרפ"ט - 1929. שותפים למטרה היו גם אנשי תנועת העבודה. התנועה למען ארץ ישראל השלמה תמכה בהם ועל הכרוז שלהם התנוסס שמם של נתן אלתרמן ואורי צבי גרינברג. יגאל אלון, שר בממשלת ישראל, תמך ברעיון ומשה דיין , שר הבטחון, שלל אותו. כאשר הסתבר כי התוכנית ליישוב היהודים בחברון אינה יוצאת לפועל, יגאל אלון אמר לראשי המתיישבים: "אל תחכו לאישור ממשלתי, לכו ותקבעו עובדות".
בב' בניסן תשכ"ח - 31 במרץ 1968 הגיע חבורת יהודים לחברון לבית מלון "נהר אל-חאלד" המקומי במטרה להיות בעיר בחג הפסח. מרכז הקיבוץ המאוחד, תנועתו של יגאל אלון שלחה ברכה לשבים לחברון. ב-12 במאי 1968 ממשלת ישראל אישרה את ההתישבות היהודית בעיר והוחלט על הקמת קרית ארבע. הוסכם כי עד להקמת הקריה ישהו המתנחלים בבנין המימשל הצבאי. בשנת 1972 נכנסו המשפחות הראשונות לקרית ארבע.
אלון מורה[]
אחרי כפר עציון, חברון והקמת קיבוצים בבקעת הירדן הגיע תור השומרון. ממשלת גולדה מאיר לא ראתה עתיד לישוב בשומרון ודחתה את הבקשות להתיישב ליד שכם. מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 החישה את התהליך. לפי סיכום עם שר הבטחון דאז שמעון פרס הגרעין עלה להתיישבות בבקעת ממכתת, 3 ק"מ משכם, בט"ו בסיון תשל"ד - 5 ביוני 1974.
ראש הממשלה דאז יצחק רבין הורה על פינוי וב- 25 ביולי 1974 עלו להתיישב בסבסטיה. אחרי שבעה ניסיונות כושלים ולאור החלטת עצרת האו"ם על הכרזת התנועה הציונית כגזענית , אושר למתיישבים בחנוכה תשל"ו להתיישב זמנית במחנה הצבאי בקדום , שם הוקם היישוב קדומים ולימים הוקם ליד שכם היישוב אלון מורה.
עפרה[]
לאחר שרחל ינאית בן צבי בקרה במחנה הצבאי בבעל חצור ותהתה : " מדוע לא תקימו פה קבוצת עבודה ?" - בסגנון העליה השנייה , התקבל הרעיון להקים קבוצה התארגנה לבניית גדר היקפת לבסיס. קבוצת העובדים נשארה ללון בבסיס צבאי ירדני נטוש, לימים יוקם בו הישובעפרה. וכך בט' באייר תשל"ה - 21 באפריל 1975 החלה ההתישבות היהודית באזור בנימין. שמעון פרס הסכים להסדר בתנאי שהדבר "יעשה בפרופיל נמוך".
אישור רשמי לקיום מחנה עבודה ניתן ב-29 אפריל 1975 ל-20 בחורים ו-4 בחורות . בינתיים הוכר המקום כ"מחנה עבודה לצרכי הגנה מרחבית". פורמלית הישוב אושר רק בדצמבר 1976. אחרי ההמהפך בשנת 1977 הוקמו בסביבה רצף של ישובים ואוכלס אזור בנימין הכולל: מועצה אזורית, חמש מועצות מקומיות ועיר מעלה אדומים
מדבר הר חברון[]
באזור ספר המדבר היו ישובים יהודיים בתקופת הבית השני ולאחריה. לאחר מלחמת ששת הימים נמצא באזור ישוב ערבי דליל. שרשרת של הישובים היהודיים שהוקם באזור, ממעלה עמוס בצפון עד בית יתיר בדרום, הוקם במקומות שכמעט שלא היו ישובים קודמים.
התכנון והביצוע[]
יהודה ושומרון עברו לשליטה ישראלית ללא תכנון מוקדם. לרשויות המדינה לא היו תוכניות לשליטה על "השטחים המשוחררים" וכל שכן, להתיישבות יהודית באזור. מה עוד שאזורים אלה לא זכו לתשומת לב יהודית גם בתקופה לפני הקמת המדינה. וכך ההתיישבות ביו"ש הייתה תוצאה של יוזמות של קבוצות ושל פרטיים.
בנוסף ליוזמות שהוזכרו בפרק קודם, קמו גם יישובים מסוג אחר: בהר גילה - הוקם בית ספר שדה ובבקעת הירדן אוכלסו ההיאחזויות נח"ל. קיבוץ קליה, שננטש במלחמת העצמאות הוקם מחדש, אם כי לא במקומו הקודם , בצפון ים המלח. בקעת הירדן נחשב לאזור בטחוני וההתיישבות בו זכתה לתמיכה מלאה. עד שנת 1974 הוקמו בבקעה 12 ישובים. במטרה להשלים גוש התיישבות, הוקמו בגוש עציון ארבע ישובים. בשנים 1975 - 1978 החלה פריצת הדרך אך רק בשנים 1979 - 1984 החלה תנופת ההתיישבות. בקיץ 1982 הוקמה ועדת שרים להתיישבות ובמשך 3 שנים החליטה על הקמת 72 ישובים. ואכן השיא ביישוב יהודה ושומרון היה בשנים 1983 - 1984.
היה שלב של קפאון משנת 1992, כאשר ממשלת יצחק רבין עלתה לשלטון: בוטל מעמד אזור פיתוח א' והבנייה בפועל נעצרה. בשנת 1993 נחתמו הסכמי אוסלו כאשר בשטח היו 140 ישובים. בחירות 1996 החזירו את הליכוד לשלטון , אף המציאות הייתה מאכזבת. בשנת 2002 היו ביהודה ובשומרון 218,535 נפש.
עזרה זהר מציג במאמרו את הרעיון כי ישוב יהודה ושומרון יעשה באמצעות ערי לווין. התושבים יגורו בהר ויעבדו בסביבה. הרעיון המקורי היה לבצע זאת באזור המטרופוליני של תל אביב. תוכנית נוספת פיצלה את הארץ לשבעה אזורים ובכל אזור מרכז עירוני ובו יועסקו התושבים, ובסביבתו יוקמו ישובים למגורים . היו גם וריאציות של התוכניות. המטרה היא לנצל באופן מירבי את התשתיות הקיימות בערים הקיימות לתעסוקה ואילו הבנייה למגורים לבצע רק באזורים מרוחקים .
הישוב הקהילתי זכה לפריחה בישובי יהודה ושומרון. אין צורך להיות מתיישב חקלאי כדי לבות בית צמוד קרקע עם שטח ל[[גן (נוי)|גן נוי. הישוב הקהילתי קבל אחיזה איתנה במציאות הישראלית. גם ל"דור ההמשך" ביישובים חקלאיים קיימים נמצא פתרון זול: אין צורך בבנית משקים חקלאיים נוספים , די בבניה בית למגורים. התעשייה הייתה הפתרון התעסוקתי. התכנון של ישוב קהילתי נקבע לגודל אופטימלי של 250 משפחות עם מגרש בגודל של 600 מ"ר. גודל כזה של ישוב מבטיח שרותים מוניציפאליים ברמה סבירה. מיקום הישוב חשוב שכן בהעדר קשר למקורות תעסוקה לא תהיה לו זכות קיום.
בנית ישובים בהר מהווה בעיה הנדסית עבור האדריכל: גובה השיפועיים של חלקת הבנייה, סוג האדמה, אפשרויות סלילת הדרכים. אספקטים אלה זכו לתשומת לב רק לאחר שהתגלו בסיום בנייה של ייושבים אחדים. הלקחים הופקו והסתבר כי לבנייה בהר יש מגבלות.
לשם פתרון בעיות איכות הסביבה והקשר עם הכפרים הערביים בסביבה הוקם איגוד ערים לאיכות סביבה שומרון. עיקר חשיבותו היה בדאגה לסילוק שופכין ופסולת מוצדקה. בעיה חריפה היא חוסר המודעות של הכפרים הערביים לבעיה. תופעה שהחריפה לאחר חתימת הסכמי אוסלו.
ישובי הר חברון הוקמו על ידי גוש אמונים. אך זכו לתגבורת בדמות ישובים פרבריים לעיר באר שבע כמו מיתר. בכוונת המייסדים היה להפריד בין אזור חברון, בעל אוכלוסייה ערבית לבין אזור באר שבע, בעל אוכלוסייה היהודית.כתוצאה מהקמת יישובים מסוג זה השתנה אופי ההתיישבות בדרום הרי חברון.
העיתונאי חגי הוברמן מפרט את תשעת שלבי הביצוע אשר לפיהם ייצאו לפועל הסכמי אוסלו: מלידת ה"פעימות", שיתוף המתנחלים בציור מפת הנסיגה ומשקלם של הצעותיהם עד ועידת שארם א-שייח' (1999). ובפר מיוחד הוא מתיחס לשאלת "מבחו ההחשרדות של ההתיישבות ביש"ע.
יישובי יש"ע לא נועדו להתיישבות חקלאיית. עם זאת קיימת חקלאות באזור והיא פועלת באפיקים הבאים:
- חקלאות מודרנית ביישובים קיימים: חממות, מטעים, גידול גפנים, לולים, כוורות ומשתלות לעצי נוי.
- יציאה מהישובים והקמת חוות חקלאיות, בעיקר למרעה ומטעים, אלו הם חלק מהמאחזים.
המאמר האחרון בחלק זה דן ב"משאבי הטבע בשרת ההר המרכזי". מחברו הוא פרופ' יואל דן מומחה לתורת הקרקע. חשיבות האזור היא במיקומו המרכזי חבטחון המדינה ומי התהום המצויים בו, המהווים מקור מים חשוב בארץ ישראל. השטחים הריקים שבו טובים למגורים ןעשויים למנוע את הצפיפות הקיימת בשפלת החוף. הוא מצויין שיש גם ערך לניצוך אנרגית הרוח, חקלאות הררית ולאספקת אבן לבנייה. יחד זאת, הרקע של האזור : התנ"ך, ההיסטוריה, הצומח, ה[[מעיין|מעיינות] והמסלע יחד עם קדושת האזור לבני הדתות השונות מהוות פוטנציאל לפיתול התיירות.
שער הקהילה והחברה[]
דוד נוימן ולביאה אפלבום מציגים בשני מאמרים את היישוב הקהילתי: נסיבות הקמתו, השלבים בהתפתחותו ומגמות התגבשותו לעתיד. רוב הישובים שהוקמו בשנים האחרונות היו קהילתיים. ההבדל בינהם הוא במבחני הקבלה, בהון הדרוש להצטרפות ובקִרבה של כל אחד למקורות תעסוקה. בסופו של דבר התקבלה ההגדרה המעשית שמדובר ב"פרבר עירוני ללא עיר". חלק מהיישובים הקהילתיים, הגדולים שבהם הגיעו לסטטוס של רשות מקומית כמו אלפי מנשה וקדומים. אך לרוב נשארו במסגרת המועצה האזורית סטטוס אשר איפשר להם להמשיך בקיום "ועדת קבלה" וקביעת דרישות סף מהמצטרפים החדשים.
אופי היישוב הקהילתי לעומת מסגרות היישוב החקלאיות היה בדגש על המימד החברתי. המימד הכלכלי היה ענינו של הפרט. הנושא החברתי המשותף היה חשוב למייסדי היישוב. ולכן גם הפיצול הרב בין הקבוצות המקימות: כל קבוצה הומוגנית בקשה להקים יישוב משלה. המימסד התנגד לכך לאור העליויות הכרוכות בהקמת יישוב חדש.
אברהם שבות סוקר את מעמדו של "המוקד הזמני כאלמנט בתהליך התפתחות ההתיישובותית ביו"ש". הסתבר כי למחנה הזמני היה ייסוד אפילו בימי המושבות הראשונות. אפילו יישוב חומה ומגדל הוקמו בתור מחנות זמניים. לפי בדיקתו, 92 יישובים ביו"ש מתוך 107, החלו את דרכם במחנה זמני. היתרון הגדול של המחנה הזמני היה באפשרות להקים את הייושב באופן מיידי. אט אט, נבנה סביבו היישוב החדש, לעיתים לאחר שנים רבות.
המחנכת ברכה אביקסיס עומדת על תפקיד ה"אמהות בהתיישבות וערכים לאומיים". במילים אחרות, עד כמה אימא מוכנה להקריב את האינסטיקט הטבעי שלה למען ערכים לאומיים. המסקנה הייתה שהדגש היה על מוסד המשפחה. הרקע החינוכי של האם הוא בעל השפעה מכרעת. היא מחנכת כי לבני משפחתה יהיה קשר אל החברה בה הוא חי. וכי בניה יפעלו בהתאם לנורמות המקובלות בה.
מאמר אחרון בחלק זה עוסק ברעיון להקים "מועצה מרחבית" ביש"ע אשר תפעל בתור מטה על של המועצות האזוריות. המטרה לקיים שיתוף פעולה בכל התחומים האפשריים. וכמובן לתרום לצמיחת מנהיגות מקומית ואזורית ברמה שתתן לאזור ייצוד פוליטי.
שער המשפט[]
המאמר הפותח את החלק האחרון של הספר הוא של אליאב שוחטמן בנושא על זכות ההתיישבות היהודית בחבלי יש"ע.לדעתו, זכות עם ישראל על הארץ נובע מהקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל. זכות שהוכרה על ידי חבר הלאומים בשם אומות העולם בועידת סן רמו. על המנדט הבריטי הוטל להקים מדינה יהודית על ידי הקמת התיישבות יהודית בכל רחבי ארץ ישראל. לדעתו, מדינת ישראל באה במקום המנדט אוין לה זכות לעפול מגד התיישבות יהודית ביהודה ובשומרון
משה דרורי, לשעבר היועץ משפטי במינהל האזרחי ביו"ש, סבור כי בהעדר תוכנית לסיפוח יו"ש, או תושביה לישראל לא נותר אלה להחיל חוקים ישראליים מסויימים על המתיישבים הישראליים. מדובר בסדרת פתרונות, טלאי אחרי טלאי. לדעתו לא יהיה מנוס אלה לספח את אזורי ההתיישבות למדינת ישראל.
אדמות יהודה ושומרון[]
הפניה לערך מורחב:שימוש בקרקעות ביהודה ובשומרון לצורך התיישבות יהודית
הנושא האחרון, נידון בשני מאמרים של פליאה אלבק ומשה גליק. המסקנה היתה כי אדמות המדינה הן הפוטנציאל להקמת יישובים יהודיים ביהודה ובשומרון.
אלבק מתארת את התהליך לפיו נקבע האם הקרקע היא אדמת מדינה. הבדיקה בוצעה לפי חוקי הקרקעות הירדנים שהיו תקפים ביהודה ושומרון. חוקים אשר התבססו על חוקי הקרקעות העות'מאניים ומנדטוריים כמו במדינת ישראל .
בשנת 1978, ממשלת ישראל הטילה עליה לבדוק ולאשר את אדמות המדינה ביהודה ושומרון. מאז ועד 1993 היא נחשבה לסמכות הראשונה בו. לדבריה, "שיטת הבדיקה הוכיחה את עצמה במרוצת השנים, והטעויות המעטות שהיו תוקנו על ידי עררים".