יפתח גץ הניסיון למציאת כלי המקדש מתחת להר הבית ואור יומני הרב גץ
הניסיון למציאת כלי המקדש מתחת להר הבית לאור יומני הרב מאיר יהודה גֵץ
מאת: יפתח גז, נכדו, הרצאה בכנס מגלי"ם את ירושלים - השנה השביעית תשע"ד
ריקון המים מהבור לפני הכניסה למנהרת הר הבית
הרב מאיר יהודה גֵץ מונה להיות רב הכותל לאח מלחמת ששת הימים. מיום מינויו הוא כתב יומן מפורט על מעשיו מיידי יום ביומו. גנדו, יפתח גץ, הציג את יומנו בפני באי הכנס.
כמובן, שיא פעולתו היה לנסות לאתר את ארון הברית, אשר לפי מסורת ישראל, נגנז בהר הבית. וכך נאמר בתלמוד
|
"ומי גנזו (את הארון)? יאשיהו גנזו. מה ראה שגנזו? ראה שכתוב 'יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך', עמד וגנזו שנאמר 'ויאמר ללויים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלוקיכם ואת עמו ישראל'" (מסכת יומא נ"ב: | 
|
הנכד יפתח גץ פירסם קטעים מיומנו של סבו,שהיה מהראשונים שחקר וחפר במנהרות הכותל, אבל בניגוד לארכאולוגים, מטרתו של הרב גץ לא הייתה רק גילוי העבר אלה גילוי למען ההווה והעתיד של עם ישראל, הרב גץ חלם וקיווה בכל נפשו ומאודו לזכות לגלות במנהרות מתחת להר הבית את ארון הברית וכלי המקדש שעל פי המסורת הוחבאו שם בידי שלמה המלך.
מנהרת הכותל, האתר הנחפר ביותר החל משחרור ירושלים במלחמת ששת הימים ועוד קודם כן בידי הקצין הבריטי צ'ארלס וורן, נקשרת אסוציאטיבית לרב מאיר יהודה גץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים בארץ ישראל ומחדש פועלה של ישיבת המקובלים בית אל. סבא שלי. הרב גץ היה הרוח החיה מאחורי מנהרת הכותל. הוא חי בכל נימי נפשו את בית המקדש וכתלו המערבי של הר הבית, שמח בכותל בכל יום והתאבל בו בכל לילה בשעת תיקון חצות על חורבן הבית, על גלות השכינה וצרות עם ישראל. הרב גץ היה מי שיזם את החפירות במסגרת פעילות משרד הדתות, הוא זה שגייס כספים, היה מעורב בחפירה עצמה ודווח על כל מטר שנחשף, התרגש עם כל התקדמות וקיווה שאולי יגיע הרגע שבו יימצאו
אחרי שבירת קיר החוסם את השער התגלה בור ענק – פיר מס' 30 של צ'ארלס וורן. הרב גץ כינה אותו 'שער הכהנים', בהסתמך על מסכת מידות המתארת את המחילות שמתחת לפני הקרקע המשמשות ליציאת כהן הנטמא על הר הבית באופן מיידי. הבור הענק התגלה כמוצף בוץ ומים מעופשים. חפירה רגילה, הבין הרב גץ, לא תועיל במקרה זה. לאחר שמכבי האש שהוזמנו לשאוב את מי הבור התגלו כערבים, הם הושבו לתחנתם. המנהרות נסגרו לתפילה ולביקור למשך חודש וחצי, שבמהלכם נרתם קיבוץ שדה אליהו למשימת שאיבת מי הבור, דבר שהתגלה גם הוא כבעייתי מאוד בשל בעיות הנדסה וחשמל. עקב כך נאלצו אנשי משרד הדתות לעבור לריקון ידני של הבור. דלי אחד דלי, מריצה אחר מריצה. הרב גץ הגיע בכל שעה לבדוק איך מתקדמים העניינים. הוא תיעד כל מטר ביומנו, התרגש והמתין להצלחת החפירה.
"כמדקרת חרב בלבי הפצוע"
החפירה מתקדמת. חודש של התנהלות סודית ושקטה, ואולם אחר כך מתחילים להתגלות בה סדקים ברוח הפוליטיקה הישראלית. הארכיאולוגים מתנגדים, הערבים חושדים שמשהו קורה מתחת לרגלי רחבת הר הבית, ובינתיים טדי קולק, ראש העיר שמתנגד מאוד לחפירה, מגלה לקול ישראל את דבר קיומה. צוות כתבים מגיע בצהלה לחפירת מנהרות הכותל וב-כ"ז באב תשמ"א (27.8.81) מופץ הסיפור בתקשורת.
וכך כותב הרב ביומנו:
"00:00, יום ה', כ"ז במנחם אב. המנכ"ל הופיע זה עתה עם כתבים מקול ישראל אשר גונבה להם הידיעה על תגלית המחילה, והם טוענים כי טדי קולק רוצה לשלוח לי שוטרים מחר על שאני כביכול חופר מתחת להר הבית...".
"07:30 – הוא אשר ממנו חרדתי. בראש החדשות המשודרות הופיעה ידיעה על גילוי המנהרה, ובצורה מאד דרמאטית שיש בה לשלהב את הערבים ולחולל סערה. נצפה בהתפתחויות".
והדבר אכן צובר תאוצה ככדור שלג המתגלגל במורד ההר, הר הבית. רעש תקשורתי, פוליטי ומדיני מביא לאחר סדרת התייעצויות ממשלתיות להחלטה על סגירת החפירה באופן זמני.
שבוע לאחר סתימת הפרצה בשער בעזרת קרשים, ב-ד' באלול תשמ"א (3.9.81), מנצלים המוסלמים את השקט
במנהרות הכותל ויוצאים למבצע איטום השער ופגיעה באנשי המנהרות. בשעה 14:00 השתלשלו עשרות ערבים מרצפת הר הבית כלפי מטה, לחלל הבור, ניפצו את הקרשים החוסמים וירדו עם חומרי בנייה ליצור סתימה פנימית לבור. השוטרים המבוהלים שהיו במקום ברחו, והרב גץ, שחשש לחיי כל המתפללים בכותל המערבי, נותר לבדו בשטח. על הרב הושלכו עשרות בקבוקים וברזלים, ואף אבן עצומה בגודלה כמעט שמחצה אותו לאחר שהושחלה מתוך חלל שנפער מעל ראשו. לאחר שהוזעקה תגבורת הצטרפו אליו למאבק אנשי 'עטרת כהנים', ולאחר קרב קצר הגיעו שוטרים והחלו לעצור... את היהודים. הרבנית אסתר גץ ז"ל ששהתה ברחבה בזמן המהומה רצה לרב והפצירה בו להציל את עצמו ולנוס על נפשו. הרב גץ הסתובב אליה ואמר: "בנך אבנר נהרג כאן . גם אני, בעלך, אפול כאן". סיום האירוע המביש היה קשה מאוד מבחינה נפשית לרב גץ, והוא אף פונה לטיפול ולבדיקות לאחר האירוע. כך כתב על כך ביומנו: "באו אלי ידידים רבים מחוגים שונים לעודדני... ראיתי את השלטון בכל חולשתו ובהתקפלותו המוחלטת והמשפילה ואין לי לתלות בהם כל תקווה. כל משענתי באבינו שבשמים. אפילו הבריטים בשעתם העמידו פנים לפחות, אך שלטוננו הריבוני נכנע לאורך כל הדרך, לבושתנו ולכלימתנו.
"הרגשתי... קרובה לזו של אבותיי בראותם במו עיניהם את הלהבות העולות מבית א-לוהינו בשעת החורבן. כל הלמות של הערבים בתוך המנהרה הסותמים כנראה בבטון עבה את פנים הקיר, כל צעקה שלהם היא כמדקרת חרב בליבי הפצוע, בכל חריפותה יצאה מפי הצעקה 'א-לוהים באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קדשך". אך עלי להתחזק ולא להישבר כי עלי להמשיך בתפקיד אפילו בדד במערכה, ולוואי וזוהי התחינה 'כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועלייך יזרח ה' וכבודו עלייך יראה'".
בשעות חצות לילה, כמנהגו, חזר הרב אל מול קודש הקודשים. בפתח שער הכוהנים ישב על השטיח ואפר על מצחו, ופצח באמירת תיקון חצות בבכי קורע לב.
