Family Wiki
Advertisement

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

MV5BMTQwMTM2MjE4Ml5BMl5BanBnXkFtZTgwODQ2NTYxMTE@

החיים יפים (באיטלקית: La Vita è bella) הוא סרט איטלקי שיצא לאקרנים ב-1997. הסרט הוא קומדיה טרגיתהעוסקת בשואת יהודי איטליה, כפי שהיא משתקפת בחיי משפחה אחת. השחקן האיטלקי רוברטו בניני השתתף בכתיבת התסריט, ביים ואף שיחק בסרט בתפקיד הראשי.

המוזיקה לסרט נכתבה על ידי ניקולה פיובאני ובוצעה על ידי תזמורתו.

עלילת הסרט[]

בחלקו הראשון של הסרט מסופר על גווידו אורפיצ'ה (רוברטו בניני), יהודי איטלקי, ועל הקורות אותו באיטליה הפשיסטית לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. בשנת 1939 עובר גווידו לעיר ארצו, בה הוא מתפרנס כמלצר במלון "גרנד הוטל", שבו דודו אלישע (ג'וסטינו דוראנו) הוא המלצר הראשי. הוא קושר קשרי ידידות עם אחד מאורחי המלון, ד"ר לסינג, רופא גרמני האוהב לפתור חידות. גווידו מתאהב בדורה - מורה בבית ספר, שאינה יהודיה (ניקולטה בראסקי), ומחזר אחריה במרץ. במאבק על לבהּ עליו להתחרות ברודולפו, ארוסה של דורה שהוא פקיד בכיר. במאבק זה משולבים קטעי סלפסטיק אחדים, שבהם גווידו מפיל בטעות עציץ על ראשו של רודולפו, ולאחר מכן גורם לו לחבוש מגבעת שבה ביצים טריות, המתנפצות על ראשו. לאחר שגווידו כבש את לבהּ של דורה, חרף התנגדות אמהּ (מריסה פארדס), הסרט מדלג שנים אחדות בזמן, לקראת יום הולדתו ה-4 (או ה-5) של בנם ג'וזואה (בתרגום העברי לסרט: יהושע; בגילומו של ג'ורג'ו קנטריני). בינתיים גווידו פתח חנות ספרים שעליה חלם.

האווירה הקומית של הסרט אינה מסתירה את האווירה הפשיסטית של אותם ימים. אלמונים צובעים את סוסו של אלישע בירוק, וכותבים עליו: "זהירות - סוס יהודי". מנהלת בית הספר שבו מלמדת דורה מציגה שאלה בחשבון שבה נדרש התלמיד לחשב כמה כסף תחסוך המדינה אם כל הנכים שבה יחוסלו, ומתלוננת רק על הצגתה לילדים ששליטתם בחשבון אינה מספקת. רודולפו, בן שיחהּ, מתייחס אף הוא רק להיבט זה, לחרדתה של דורה. הסרט לועג להצדעה במועל יד ולתורת הגזע. כבר בחלק זה מנסה גווידו להסתיר מיהושע את חומרת המצב. כאשר יהושע שואל מדוע בחנות ישנו שלט "הכניסה אסורה לכלבים וליהודים", מסביר לו גווידו שזה רצון בעלי החנות, ושבחנות אחרת ראה שלט האוסר כניסה לסיני וקנגורו, ומוסיף שבחנות הספרים שלהם יתלו שלט "הכניסה אסורה לעכבישים ולויזיגותים".

בחלקו השני של הסרט, המתחיל ביום הולדתו של יהושע, נלקחים גווידו, יהושע ואלישע לרכבת המסיעה אותם למחנה ריכוז. דורה, שאינה יהודיה, מתעקשת להצטרף לרכבת זו, ולהצטרף אל משפחתה. גווידו מנסה להציל את הילד על ידי כך שהוא אומר לו שהכל חלק ממשחק שבו צוברים נקודות, ומי שצובר 1,000 נקודות זוכה במשחק ומקבל טנק אמיתי. כאשר מגיע השומר, הדובר גרמנית, גווידו מתנדב לתרגם את הוראותיו, אף שאינו יודע גרמנית. השומר "נובח" את הוראותיו, וגווידו אומר במקומן הוראות בנוגע למשחק שהציג ליהושע. במחנה מופרדות הנשים מהגברים, וגווידו מנסה בדרכים שונות להעביר אל דורה אותות של חיים ואהבה.

בין האסירים עוברת השמועה שהזקנים והילדים מוצאים להורג בתאי גזים, ובעקבות זאת פוקד גווידו על יהושע להסתתר במשך כל היום, ומציג זאת כחלק מהמשחק. גווידו מזהה שרופא המחנה הוא ד"ר לסינג, והרופא משחרר את גווידו מעבודת הפרך שבה עסק עם יתר האסירים, והופך אותו למלצר לסגל המחנה.

בשתי סצינות מצמררות ניכר הפער בין עולמם של האסירים לעולמם של הסוהרים. כאשר אלישע מתכונן, עם אסירים נוספים, למקלחת שתביא למותו, עוברת לידו סוהרת ומועדת. הוא מושיט לה יד חומלת ואומר "אני מקווה שלא נפצעת, גבירתי", והיא מגיבה במבט זועם. ד"ר לסינג פונה אל גווידו ואומר לו "אני צריך לדבר אתך, חשוב ביותר". גווידו, הנאבק על חייו וחיי בנו, נדהם לשמוע שהנושא ה"חשוב ביותר" הוא חידה שמטרידה את מנוחתו של הרופא.

יהושע מספר לגווידו את ששמע: "הם עושים מאתנו כפתורים וסבונים. שורפים אותנו בתנורים." גווידו, בהתאם לשיטתו, מכחיש זאת מכל וכל. יהושע מוסיף: "לא נשארו פה ילדים, אני הילד היחיד פה", וגווידו מנצל הזדמנות שבה באו לביקור במחנה ילדי הסגל, כדי לסתור דברים אלה. האמת המרה טופחת על פניו של גווידו כאשר הוא טועה במחנה ומגיע לאזור שבו גוויות רבות.

ההומור והגישה החיובית של האב מסייעים לילד לשרוד בתנאים האיומים של מחנה הריכוז. יום לפני השחרור המיוחל נספה גווידו מיריות של סוהר גרמני, במהלך ניסיונו להציל את דורה.

בהתאם להנחיות שהשאיר לו גווידו, יוצא יהושע ממחבואו. טנק אמריקאי מגיע למחנה, ומפקדו מעלה את יהושע אליו. תוך כדי נסיעה רואה יהושע את אמו בקרב שיירת הניצולים היוצאים מהמחנה, יורד אליה ואומר לה: "זכינו באלף נקודות. איזה צחוק... אנחנו חוזרים הביתה בטנק. ניצחנו!"

שחקנים[]

  • רוברטו בניני: גווידו אורפיצ'ה, יהודי איטלקי, המנסה לשרוד בשואה ולהציל את משפחתו. על משחקו בסרט זה, שלו גם כתב את התסריט ואותו ביים, זכה בניני בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר לשנת 1998.
  • ניקולטה בראסקי: דורה, מורה, אשתו של גווידו. בראסקי היא בת זוגו של בניני גם במציאות.
  • ג'ורג'ו קנטריני: יהושע, בנם בן ה-4 של גווידו ודורה.
  • מריסה פארדס: אמהּ של דורה, המנתקת את הקשרים אתה עקב נישואיה לגווידו, ומחדשת אותם לקראת יום הולדתו ה-4 של יהושע.
  • ג'וסטינו דוראנו: אלישע, דודו של גווידו.

פרסים[]

הסרט הוקרן בשנת 1998 בפסטיבל קאן, וזכה בפרס השני בחשיבותו בפסטיבל, הגרנד פרי.

הסרט היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר וזכה בשלושה - פרס הסרט הזר הטוב ביותר, פרס השחקן הטוב ביותר (רוברטו בניני), ופרס המוזיקה המקורית לסרט דרמה.

פרשנות[]

רמזים מטרימים[]

בחלק הראשון של הסרט ישנם מרכיבים רבים שאינם ריאליים, והם מכינים את הצופה לכך שגם את חלקו השני של הסרט, אין להבין באופן ריאלי. בנוסף, בחלק הראשון ישנם רמזים מטרימים אחדים לחלקו השני:

  • בחלק הראשון מסרב יהושע בתוקף לדרישת אמו להתקלח; בחלק השני הוא מסרב לדרישה דומה של אביו, וסירוב זה מציל את חייו, משום שה"מקלחות" בחלק השני הן תאי גזים.
  • בחלק הראשון מסתתר יהושע בתוך ארונית, וגם בחלק השני הוא מסתתר בארון, בהתאם להוראות אביו, וכך ניצל מידי הסוהרים.
  • בחלק הראשון מנהלת בית הספר מציגה שאלה בחשבון שבה נדרש התלמיד לחשב כמה כסף תחסוך המדינה אם כל הנכים שבה יחוסלו, ובחלק השני הופכת שאלה זו מתאוריה למעשה, עם השמדת הזקנים והילדים.

הסתרה מגוננת של השואה[]

פסיכולוגים זיהו דפוס תקשורת בין הורים, ניצולי השואה, לבין ילדיהם, בני הדור השני לשואה, שכונה בשם "קשר השתיקה", שלא לשוחח על הטראומה של ההורה ולנתקה מחיי היום-יום במשפחה. הצורך בקשר השתיקה נבע לא רק מהצורך של ההורים לשכוח ולהסתגל לחייהם לאחר השואה, אלא אף מאמונתם כי תאורי הזוועות שחוו בתקופת השואה עלולים לפגוע בהתפתחות הנפשית התקינה של הילד. בסרט שלפנינו הסתרת השואה מפני הילד נעשית תוך כדי התרחשותה של השואה (ולא כזיכרון מתרחק) - חלק ניכר מהסרט מוקדש למאמציו של גווידו להסתיר מיהושע את המשמעות האמיתית של המתרחש.

השפעות על הסרט[]

אביו של בניני שהה שנתיים במחנה הריכוז ברגן-בלזן, והסרט מבוסס במידת מה על התנסויותיו במחנה.

התקבלות הסרט[]

על אף שרובו של קהל הצופים קיבל את הסרט כסרט פרו-יהודי המקדם את תודעת השואה, ישנם הסוברים אחרת. רבים חשו אי נעימות מיצירתה של קומדיה המתרחשת לכאורה במחנה השמדה, אך אינה מציגה כמעט בכלל את זוועות השואה.[1] דעה ביקורתית הביע התסריטאי קובי ניב, שכתב ספר בשם "החיים יפים, אבל לא ליהודים", בו הוא מנתח את הסרט. ניב הסיק שהשואה מיוצגת בסרט כאירוע שלא אירע דווקא ליהודים, ושלא אירעו בו רציחות המוניות. ניב טוען כי הסרט הוא משל תאולוגי המוצא הצדקות לעונשם של היהודים בשל צליבתו של ישו.
ביקורת זו מצטרפת לביקורתו של מאיר שניצר, שביקר שנים לפני כן את הסרט רשימת שינדלר, שהיה מחלוצי סרטי השואה ההוליוודיים, וכינה סרטים מעין אלו "פופליזציה" של השואה, ואת "החיים יפים" כינה "תועבה".[2] מבקרים אחרים השתמשו אף בביטויים חריפים כגון הכחשת שואה, ורבים ראו מעין הוכחה לטענותיהם בשמחתו הבלתי מאופקת והמופגנת של בניני כשזכה באוסקר על סרט זה (בניני פילס את דרכו לבמה על משענות הכיסאות של הקהל).

קישורים חיצוניים[]

הערות שוליים[]

  1. Paul Tatara, Review: Unbelievable optimism in 'Life is Beautiful', CNN, 10.11.1998
  2. תבנית:וואלה
Advertisement