הגדת רוטשילד או הגדת מרפי (Ms. Heb. 4° 6130)הספרייה הלאומית
הגדת רוטשילד או הגדת מרפי (Ms. Heb. 4° 6130) היא כתב יד מאוייר של ההגדה של פסח לפי נוסח אשכנז. ההגדה, הנקראת על שם משפחת רוטשילד שההגדה הייתה בבעלותה, נמצאת כיום ברשות הספרייה הלאומית בירושלים.
היסטוריה[]
ההגדה נכתבה בסביבות שנת 1450 בידי הסופר והמאייר יואל בן שמעון או על ידי אחד מתלמידיו [1]. ההגדה הייתה שייכת במשך שנים רבות לבני משפחת רוטשילד. בשנת 1939 נשדדה ההגדה על ידי הנאצים ונעלמה. לאחר המלחמה נרכשה ההגדה על ידי ד"ר פרד מרפי, בוגר אוניברסיטת ייל אשר הוריש אותה בשנת 1948 לספריית אוניברסיטת ייל. בשנת 1980 זוהתה ההגדה כרכוש גנוב והוחזרה למשפחת רוטשילד, אשר תרמה אותה לספרייה הלאומית.
הגדה נוספת מאוסף משפחת רוטשילד כלולה במכלול רוטשילד. אף היא מאותה תקופה. דפי הספר מעוטרים יותר. במרכז הדף תוכן ההגדה ובשוליים ציורים ופירושים מרש"י, פסקי הלכה, הערות מכתבי הרמב"ם ומספר יוסיפון. בין הציורים שבהגדה מובא תאור סכמתי של תהליך יצירת המצה. ההגדה במצב דהוי יותר משאר חיבורי האוסף, תופעה המצביעה על השימוש הרב שבה.
מאפייני התוכן[]
- העמוד הפותח של ההגדה כנראה חסר, שכן העמוד הראשון אינו מחיל את הקידוש בפתיחתו. כן יש לשער שהיה עמוד שער או כדומה.
- בהגדה מצויים אזכורי שמות העשויים ללמד על זהות מזמיני ההגדה או על בעליה: "אני שמשון" [2] וכן מובלט גם השם "יהודה". באחד העמודים כתובת ארוכה, אשר עוסקת בזהות הכותבים, אך לא ניתן לפענח אותה, חוף מהמילה "כתב יד" [3].
- בתחתית של עמודים אחדים מופיע ציור קבוע של עלה, בדומה לסמלים שנהגו סתתים לבצע על אבנים שעיבדו. יש להניח כי גם אלו סימנים לזיהוי הכותבים.
- לאחר הברכה על כוס רביעית, נאמר כאן בלשון אשכנז "נו טרינק אוש" [4] כלומר – עכשיו שתה.
מנהגי ההגדה בהשוואה למנהג האשכנזים כיום[]
ההגדה הינה במנהג אשכנז, אלא שמספר מנהגים אשכנזיים המוכרים לנו כיום התגבשו בסמוך לכתיבת ההגדה ולכן חלקם נכנסו כהערות שוליים. בין המנהגים שאינם מקובלים כיום אצל יהודי אשכנז ניתן למנות:
- ברכה על נטילת ידיים שלפני אכילת הכרפס – כיום נוהגים בקהילות אשכנז (ולמעשה כמעט בכל הקהילות למעט התימנים) שלא מברכים על נטילת ידיים זו משום ספק ברכות להקל, בהתאם לשיטת מהר"ם מרוטנבורג, אך לפי המנהג המובא בהגדה יש לברך [5].
- טיבול של הכרפס בחרוסת בהתאם לשיטות של ראשונים רבים. כבר בתקופת ההגדה היו ראשונים אחרים שערערו על מנהג זה וקבעו לטבל בחומץ, לפיכך כבר בהגדה עצמה אנו מוצאים בצד כיתוב המצריך טיבול בחומץ במקום בחרוסת, מה שלאחר מכן הפך למנהג כלל אשכנזי.
- בניגוד למקובל כיום אצל האשכנזים, הנוסח בסיומה של הפסקה המקדימה להלל ("לפיכך אנחנו חייבים") הוא "ונאמר לפניו הללויה" כמו ברוב העדות, ולא כפי שנתקבל כיום אצל האשכנזים "ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה".
- לפני ההלל מופיעה ברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור את ההלל" – בכך יש להעיר שני עניינים, האחד הוא שבני אשכנז בתקופות מאוחרות כלל אינם מכירים את הברכה "לגמור את ההלל" בשל פסקו של מהר"ם מרוטנבורג שאין לברך כי אם "לקרוא את ההלל" [6], והמנהג לברך "לגמור" אצל האשכנזים מייצג מסורת קדומה שנעלמה. שנית – עצם הברכה על קריאת ההלל בליל הסדר שנויה במחלוקת בין הראשונים וכיום לא נהוג בשום קהילה לברך [7] (למעט בקהילות הספרדים וחלק מן האשכנזים שקוראים את ההלל, נוסף על ההגדה, בבית הכנסת – ואז מברכים עליו, אך בתוך ההגדה אין נוהגים לברך).
- למרור כתוב שיש לקחת "ליטוגא" שהיא חסה ולא כמנהג האשכנזי הנפוץ לקחת חזרת.
- בפסוקי "שפוך חמתך" נזכר למעשה רק הפסוק הראשון, כמו בנוסח איטליה וחסרים שלושה פסוקים שנאמרים כיום בנוסח אשכנז.
- ההגדה מזכירה שתי ברכות השיר – "יהללוך" אחרי הלל המצרי ונשמת כל חי אחרי הלל הגדול, ושתיהן חותמות בברכה, כשיטת כמה מחכמי צרפת ואיטליה בתקופת הראשונים. ברם בהערת שוליים בצד מוזכר מנהגו של ר' חיים כהן מבעלי התוספות שאין לחתום בברכה ב"יהללוך", ודווקא מנהג זה המופיע בהערת שוליים הוא המנהג שהתקבל לבסוף בקהילות האשכנזיות[8].
- ההגדה מסתיימת במילים: "סליק מה נשתנה" [4]. בקרב קהילות אשכנז נהגו לכנות את ההגדה כולה בשם "מה נשתנה".
- בדומה להגדות אחרות מתקופה זו, השירים "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" אינם מופיעים.
מן ההגדה ניתן ללמוד אפוא שכמה מהמנהגים האופיינים של יהדות אשכנז של ימינו בליל הסדר טרם פשטו בכל הקהילות האשכנזיות, חלקם חדרו כהערות שוליים וחלקם אינם מוזכרים כלל.
מאפייני הצורה[]
ניתן להבחין בביצוע הנחיות עיקבי לכל כותבי ההגדה.
- לפי הערות בשולי ההגדה התיקונים הוצגו בשוליים. במקרה אחד, בסוף הקידוש, בעמוד הבא ועל כך יש סימן, שהיה מוסכם.
- יש הפרדה בין האותיות של תוכן ההגדה לבין אלו הכוללות הוראות לעורך הסדר. האחרונות זוכות לסלסול מיוחד מעליהן, המבדילות אותן מהטקסט הרגיל.
- לנוחיות הקורא, אם משפט אינו מסתיים באותה שורה והמילה שנותרה להשלמתו הייתה צריכה לפתוח שורה חדשה, המילה החסרה נרשמת בשולי הדף. וכך, הכללתו של משפט עם מילה אחת בלבד בשיר, הבנוי כמקשה אחת, היה פוגע בחזות מבנה של היצירה. דוגמה לכך: בדף השורה מסתיימת במילה "יום" ואילו ההמשך "לילה" כתוב מחוץ למבנה.
- למטרה דומה נוספו מילים בשולי סוף הדף, כאשר במשפט הסוגר את הדף חסרה המילה האחרונה. היא מופיע בסוף הדף כדי שעורך הסדר לא יישכח להגיד את המילה במועדה. וכך, כאשר הדף מסתיים בברכה, ההמשך "מוזגים" מופיע בבנפרד בסוף הדף וכן בדף החדש.
מאפייני הציור[]
החלק היפה בהגדה הם האיורים. לא נעשה כל נסיון להתאים אותם למציאות של בני-ישראל שהיו במצרים. ארבעת הבנים לבושים מכנסים קצרים הדוקים, עם חולצה ארוכה, עם חרבות ביד כמו נערים בתקופת כתיבת ההגדה באיטליה המאה ה-15. אחד מהם לבוש כמו ליצן (שאינו יודע לשאול). הערים הם ערי מבצר עם חומות מבוצרות. עבודת בני ישראל בבנית ערי מסכנות מומחשת מעבר לאפיק נחל בין שני הערים: הקיימת והחדשה – שניהם בראשי ההר – כמו במציאות של ערי מבצר באירופה.
חכמי ישראל, כמו אלא שישבו בבני ברק, לבושים בגלימה ארוכה עם מגבעת, מסיבים על כיסאות עם משענת גבוהה ומחזיקים ספר ביד. לבושם תואם את הנהוג באותה תקופה.
בהגדה אפילו תמונת עירום של נערה, המציגה את מצב בני-ישראל במדבר לפי המובא בהגדה. יש בה כדי להדגים את המציאות בה חיו עורכי המגילה שלא ראו בה חריג [9].
ככלל, המציאות שבה מתרחשת ההגדה, לפי האיורים, דומה למציאות בה חיים כותבי ההגדה ואלו אשר הזמינו את כתיבתה.
קישורים חיצוניים[]
- הגדת רוטשילד ההגדה סרוקה במאגר כתבי היד הסרוקים של הספרייה הלאומית
הערות שוליים[]
- ↑ חלקים מכתב היד ומהאיורים דהויים ונראה כי עברו טלטולים רבים
- ↑ עמוד 66
- ↑ עמוד 71
- ↑ 4.0 4.1 עמוד 97
- ↑ ראו הגדה שלמה עמוד 96 שהיא מחלוקת בין הראשונים אם לברך או לא
- ↑ טור אורח חיים סימן תפ"ח
- ↑ ראו הגדה שלמה פרק 27 עמוד 138
- ↑ אם כי המנהג השתמר במידה מסוימת אצל היהודים האשכנזים באיטליה או במנהג אפ"ם. הגדה של פסח שנדפסה בוירונה בשנת 1828 עדיין מביאה חתימה בשתי הברכות, וכן מזכיר אותה הרב מנחם עמנואל הרטום בסדר פסח שהיה נהוג במשפחתו שמוצאה מיהדות אסטי.(ראו מנחם עמנואל הרטום, מחזור מנהג איטלייאני לפי הנהוג בכל הקהילות, כרך ב', ירושלים תשס"ה עמודים 1529 ו-1531).
- ↑ עמוד 13