האם הסגולות הן מדרכי האמורי ? - מסכת שבת דף ס"ז
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall
הערת הרב סבתו:הרמב"ם והרשב"א עוסקים בזה. רמב"ם: אם לא מזכירים עבודה זרה והוכיח את התרופה . אם לא הוכיח את עצמו יכול אז זה "מדרכי האמורי"
השאלה אם זה מבוסס על המדע.
אם זה הועיל להם אישית, אפשר לקבל ולא משנה אם יש הוכחה מדעית. יש סיכון, הרמב"ם, יש חשש שאנשים מתרגלים להאמין בכל מיני דברים. "הטלטול בשבת מותר". הסיכון אם אנשים נוטים להשתמש בתרופוץ מסוג זה.
א. לריפוי קדחת חמה יקח סכין שכולו, אף הקת, ברזל[]
הקרבה לאש מרחיקה את המחלה
א אמר ר' יוחנן: לאשתא צמירתא לישקל סכינא דכולא פרזלא [לריפוי קדחת חמה יקח סכין שכולו, אף הקת, ברזל], וליזל להיכא דאיכא וורדינא, וליקטר ביה נירא ברקא [וילך למקום שיש סנה (העץ של משה רבינו), ויקשור בו חוט שיער].
ואז ביומא קמא ליחרוק ביה פורתא, ולימא [ביום הראשון יחתוך בו קצת, ויאמר]: "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" (שמות ג, ב), למחר ליחרוק ביה פורתא ולימא [יחתוך בו עוד קצת, ויאמר]: "ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה" (שמות ג, ג), למחר ליחרוק ביה פורתא ולימא [למחר יחתוך בו עוד קצת, ויאמר]: "וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני" (שמות ג, ד).
למה חסר הפסוק: "ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עלי אדמת קודש הוא "שלפי תכנו מתאים יותר ללחש השבעה זה כנגד הקדחת!
אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי ולימא [שיאמר]: "ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עלי אדמת קודש הוא "שלפי תכנו מתאים יותר ללחש השבעה זה כנגד הקדחת! אלא ליומא קמא לימא [ביום הראשון יאמר] שני פסוקים ראשונים "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל "וכן "ויאמר משה אסורה נא ואראה", ולמחר לימא [ולמחרת יאמר]: "וירא ה' כי סר לראות", ולמחר יאמר: "ויאמר ה' אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ג, ה).
עוד תרומה של האש: וכמו שראתה האש חנניה מישאל ועזריה וברחה מהם
וכי פסק ליה ליתתיה ולפסקי, ולימא הכי [וכאשר חותך אותו ינמיך ויחתכנו, ויאמר כך]: "הסנה הסנה! לאו [לא] משום דגביהת [שאתה גבוה] מכל אילני [האילנות] אשרי [השרה] הקדוש ברוך הוא שכינתיה עלך [שכינתו עליך], אלא משום דמייכת [שנמוך אתה] מכל אילני [האילנות] אשרי קודשא בריך הוא שכינתיה עלך [השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו עליך]. וכי היכי דחמיתיה אשתא [וכמו שראתה האש] חנניה מישאל ועזריה ועריקת מן קדמוהי [וברחה מהם], כן תחמיניה אשתא [תראה אש הקדחת] את פלוני בר [בן] פלונית ותיערוק מן קדמוהי [ותברח מלפניו, ממנו] ".
ב. "בז, בזייה, מס, מסייא, כס, כסייה, שרלאי, ואמרלאי, אלה המלאכים שהשתלחו מארץ[]
וכל זה היה כדי לרפא שחינין כואבים
ב לסימטא לימא הכי [לריפוי שחין יאמר כך]: "בז, בזייה, מס, מסייא, כס, כסייה, שרלאי, ואמרלאי, אלין מלאכי דאישתלחו מארעא [אלה המלאכים שהשתלחו מארץ] סדום ולאסאה שחינא כאיבין [וכל זה היה כדי לרפא שחינין כואבים], בזך, בזיך, בזבזיך, מסמסיך, כמון, כמיך, עיניך (מראך) ביך [בך] (שלא תאדים יותר), עינך ביך [בך], אתריך [מקומך] בך (שלא תרחיב), זרעיך [זרעך] כקלוט וכפרדה דלא [ שאינה] פרה ולא רביא [ואינה רבה], כך לא תפרה ולא תרבה בגופיה [בגופו] של פלוני בר [בן] פלונית".
לכיפה לימא הכי [לריפוי פצע יאמר כך]: "חרב שלופה וקלע נטושה לא יהא שמיה יוכב חולין מכאובין [שמו כאב חולי ומכאוב]".
לשידא לימא הכי [להצלה משד יאמר כך]: "הוית דפקיק, דפקיק הוית, ליטא תבור ומשומת [מקולל שבור ומוחרם] השד הקרוי בר טיט בר טמא בר טינא, כשמגז מריגז ואיסטמאי"
על ראשו של האריה ועל חטמה של הלביאה מצאנו את השד.
לשידא [להצלה משד] של בית הכסא לימא הכי [יאמר כך]: "אקרקפי דארי ואאוסי דגורייתא אשכחתון לשידאי [על ראשו של האריה ועל חטמה של הלביאה מצאנו את השד] הקרוי 'בר שיריקא פנדא', במישרא דכרתי חבטיה, בלועא דחמרא חטרתיה [בערוגת הכרישין הפלתיו, ובלחי החמור היכיתיו].
ג שנינו במשנה שבני מלכים יוצאים בפעמונים, וכן כל אדם.[]
כל ישראל בני מלכים הם, ולכן אפילו תכשיטים יקרים הולמים כל אדם מישראל
ג שנינו במשנה שבני מלכים יוצאים בזגין (פעמונים), וכן כל אדם. ושואלים: מאן [מהיו] התנא הסבור שכל אדם מישראל רשאי לנהוג בענין הוצאת תכשיטים יקרים כמנהג בני מלכים? אמר ר' אושעיא: שיטת ר' שמעון היא, שאמר: כל ישראל בני מלכים הם, ולכן אפילו תכשיטים יקרים הולמים כל אדם מישראל, ולא יבוא להראותם או להסירם מפני הבושה. רבא אמר : כאן מדובר באריג [בשהפעמון ארוג] בכסותו, שבכגון זה אין לחשוש שמא יוציאם מן האריג, וכדברי הכל היא משנה זו.
ד. משנה יוצאין בשבת בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב[]
חכמים אוסרים: משום דרכי האמורי, שכל אלה הם אמונות תפלות ומנהגי גויים שיש להתרחק מהם
ד משנה יוצאין בשבת בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב (שנתקע במי שנדון למוות בנוסח הרומי, על הצלב) משום סגולה ורפואה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אוסרין להשתמש באלה אף בחול, משום דרכי האמורי, שכל אלה הם אמונות תפלות ומנהגי גויים שיש להתרחק מהם.
(בפרשת השבוע כתוב "לא תלכו בחוקות הגויים" - אם זה לבוש שהוא חלק מן העבודה הזרה; האם הצפירה ביום הזכרון - זה לא קשור בעבודה זרה - הרמב"ם אומר שהכל הבל הבלים (לדעתו זה לא עובד) היות והעם מאמין -אפשר לקבל זאת)
ה.יוצאין בשבת בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר מן הצלוב לסגולה או רפואה[]
סגולה לכאב אוזנים, לענין שינה,רפואת זיהום
גמרא שנינו במשנה שלדעת ר' מאיר יוצאין בשבת בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר מן הצלוב לסגולה או רפואה. ואת מהות דברים אלה מסבירים: יוצאין בביצת החרגול — דעבדי לשיחלא [שעושים כסגולה לכאב אזניים]. ובשן של שועל — דעבדי לשינתא [שעושים כסגולה לענין שינה], דחייא [של שועל חי] — למאן דניים [למי שישן יותר מדי] שיתעורר. דמיתא [של שועל מת] — למאן דלא ניים [למי שאיננו ישן]. ובמסמר מן הצלוב — דעבדי לזרפא [שעושים לרפואת זיהום].
ו שנינו במשנה כי כל הדברים האמורים אפשר לצאת בהם בשבת משום רפואה[]
שצריך להודיע לרבים את צערו
ו שנינו במשנה כי כל הדברים האמורים אפשר לצאת בהם בשבת משום רפואה, אלו דברי ר' מאיר.
על עיקר ההלכה שבמשנה זאת אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כל דבר שיש בו משום רפואה שנראה לעין שהיא מועילה, אין בו משום דרכי האמורי, ואין לחשוש לכך במי הנוהג בכך, אם גוי אם ישראל.
ולכן משתמשים באבנים כדי להחליש מעט את כח העץ בשעת פריחתו
ומקשים: הא [הרי] מדברים אלה יוצא שדבר שאין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי. והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אילן שמשיר פירותיו סוקרו (צובעו) (וצובע אותו) בסיקרא [צבע אדום] וטוענו באבנים. בשלמא [נניח] כי יכול הוא לטוענו באבנים לפי שיש בדבר תועלת ממשית, כי היכי דליכחוש חיליה [כדי שיחלש כוחו], שלעתים משיר אילן את פירותיו מפני ריבוי הפריחה שלו, שאין בכח העץ להבשיל את כל הפירות המרובים היוצאים מהפריחה, ולכן משתמשים באבנים כדי להחליש מעט את כח העץ בשעת פריחתו. אלא סוקרו בסיקרא מאי [מה, איזו] רפואה קעביד [הוא עושה] בכך?
ומסבירים: הדבר נעשה כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי [כדי שיראוהו בני אדם ויבקשו עליו רחמים]. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] על הנאמר "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה): הטעם לכך שקורא ומודיע שהוא טמא, כי צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים. אמר רבינא: כמאן תלינן כובסי בדיקלא [כדעת מי תולים אנחנו אשכולות תמרים לא בשלים בדקל] המשיר את תמריו — כי האי תנא [כדעת תנא זה] שצריך להודיע לרבים את צערו.
תני תנא [שנה חוזר המשניות] בפרק התוספתא על מעשה אמוראי קמיה [האמורי לפני] ר' חייא בר אבין. אמר ליה [לו] ר' חייא: כולהו אית בהו [כולם הנמנים שם יש בהם] משום דרכי האמורי, לבר מהני [חוץ מאלה]: מי שיש לו עצם בגרונו מביא עצם מאותו המין שנתקע בגרונו ומניח ליה על קדקדו, ולימא הכי [ויאמר כך]: "חד חד נחית בלע, בלע נחית חד חד" [אחד אחד יורד ובולע, בולע ויורד אחד אחד] ", ואין בו משום דרכי האמורי.
לאדרא לימא הכי [לעצם דג שבגרון יאמר כך]: "ננעצתא כמחט, ננעלתא כתריס, שייא שייא [רד רד].
ס״ז ב
</poem>
ו א מתוך שדנו בדרכי האמורי מביאים ממה ששנינו בפרק "אמוריים"[]
איזה סגולות "מדרכי האמורי" ואיזה לא
א מתוך שדנו בדרכי האמורי מביאים ממה ששנינו בפרק "אמוריים" ובעוד מקורות דברים בנושא זה. האומר "גד גדי, וסנוק לא אשכי ובושכי [התמזל מזלי ועייף אל תהי ביום ובלילה] "— יש בו משום דרכי האמורי. ר' יהודה אומר: דבר זה חמור מדרכי האמורי כי "גד " אינו אלא לשון עבודה זרה, וכפי שנאמר: "ואתם עוזבי ה' השכחים את הר קדשי הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך" (ישעיהו סה, יא), ויש בכך משום תפילה לעבודה זרה.
ואם בלילה מבקש אדם שהוא יקרא בשמה של אשתו והיא בשמו כסגולה — יש בו משום דרכי האמורי.
ואם בלילה מבקש אדם שהוא יקרא בשמה של אשתו והיא בשמו כסגולה — יש בו משום דרכי האמורי.
האומר "דונו דני" [התחזקו חביותי] — יש בו משום דרכי האמורי. ר' יהודה אומר: הרי זה חמור יותר, כי אין "דן " אלא לשון עבודה זרה, וכפי שנאמר: "הנשבעים באשמת שמרון ואמרו חי אלהיך דן" (עמוס ח, יד).
האומר לעורב שהוא שומעו קורא וחושש מפני סימן רע "צרח
האומר לעורב שהוא שומעו קורא וחושש מפני סימן רע "צרח", ולעורבתא [ולעורבת] אומר "שריקי והחזירי לי זנביך לטובה" — יש בו משום דרכי האמורי.
וכן האומר "שחטו תרנגול זה מפני שקרא ערבית" (בשעות הערב)
וכן האומר "שחטו תרנגול זה מפני שקרא ערבית" (בשעות הערב) או "שחטו תרנגולת זו שקראה גברית (כמו תרנגול) — יש בו משום דרכי האמורי.
(רבי יהודה החסיד אמר שתרנגול קם מאוחר יש לשחוט אותו - "הגירסה היהייתה "אין בו מדרכי האמורי; הרב הבין שהציבור לא מקבל זאת - כדי שלא יעברו על כך, בגלל שבצוואה שלו אמרה זאת)
על יין,ביצים, אפרוחים
האומר "אשתה ואותיר, אשתה ואותיר" כדי שיתרבה היין — יש בו משום דרכי האמורי.
המבקעת ביצים בכותל, והטח (הקליפות) אותן — בפני האפרוחים יש בו משום דרכי האמורי.
וכן המגיס הקדירה בפני האפרוחים כסגולה שלא ימותו — יש בו משום דרכי האמורי.
וכן אשה המרקדת
וכן אשה המרקדת והמונה שבעים ואחד אפרוחים, שחוזרת ומונה אותם עד שמגיעה למספר זה בשביל שלא ימותו — יש בו משום דרכי האמורי.
האשה המרקדת לכותח, שכשעושה כותת מרקדת כדי שיצליח, והמשתקת את העומדים כסגולה כדי שיתבשלו היטב העדשים, והמצווחת כסגולה שיתבשלו הגריסין — כל אלה יש בו משום דרכי האמורי.
המשתנת בפני קדירתה בשביל שתתבשל מהרה — יש בו משום דרכי האמורי.
אבל נותנים קיסם של תות ושברי זכוכית בקדירה בשביל שתתבשל מהרה
אבל נותנים קיסם של תות ושברי זכוכית בקדירה בשביל שתתבשל מהרה, שבזה אין אמונה תפלה, אלא תועלת ממשית, וחכמים אוסרין בשברי זכוכית לא משום האמונה התפלה, אלא מפני הסכנה שמא לא יסננו אותם היטב אחר כך.
נותנים בול (גוש) של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק
תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: נותנים בול (גוש) של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק, ויש בכך משום תועלת ולא כסגולה, ואין בכך חשש לדרכי האמורי. וכן נותנים טיט וחרסית תחת הנר בשביל שתמתין ותדליק ולא תבער מהרה.(סבלנות - חבל על השמש)
אמר רב זוטרא: האי מאן דמיכסי שרגא דמשחא ומגלי נפטא קעבר [מי שמכסה את הנר, בית הקיבול, של שמן ומגלה בית קיבול של נפט עובר] משום "בל תשחית", שעל ידי כך חומר הבעירה כלה מהר בלא תועלת.
יין וחיים לפי חכמים, חיים ויין לפי חכמים ולפי תלמידיהם
האומר בשעת שתיה "חמרא וחיי לפום רבנן" [יין וחיים לפי חכמים] — אין בו משום דרכי האמורי. וכן מעשה בר' עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר: "חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידהון" יין וחיים לפי חכמים, חיים ויין לפי חכמים ולפי תלמידיהם
א משנה כלל גדול אמרו חכמים בדיני שבת: כל השוכח עיקר שבת, שאיננו יודע כלל שיש מצוות שבת בתורה[]
הדרן עלך במה אשה
ואילו העושה מלאכות הרבה שהן מעין מלאכה אחת, כיון שהן נכללות בהגדרה אחת של אב מלאכה מסויים, אינו חייב אלא חטאת אחת
א משנה כלל גדול אמרו חכמים בדיני שבת: כל השוכח עיקר שבת (אולי לא שמע על השבת;בתהליך גיור - עדיין לא הספיק ללמוד), שאיננו יודע כלל שיש מצוות שבת בתורה, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב כאשר נודע לו אלא קרבן חטאת אחת על כל אותן המלאכות. היודע עיקר שבת אלא שנשכח ממנו יום השבת, כגון שטעה בימי השבוע ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — חייב כשנודע לו שהיתה זו מלאכה האסורה להביא קרבן חטאת על כל שבת ושבת. והיודע שהיום הוא שבת אלא שלפי שעה שכח איסורן של מלאכות מסויימות, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — חייב להביא קרבן חטאת על כל (ס״ח א) אב מלאכה ומלאכה (סוג מלאכה) שעשה. ואילו העושה מלאכות הרבה שהן מעין מלאכה אחת, כיון שהן נכללות בהגדרה אחת של אב מלאכה מסויים, אינו חייב אלא חטאת אחת.
(בהמשך הפרק נדון בפירוט ל"ט המלאכות)
נספחים מישיבת הר עציון[]
"וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי"[]
(מפורטל הדף היומי)
בספר תוספת יוה"כ מהגאון מהר"ם בן חביב על מס' יומא מופיעה קושיה מענינת על דברי הרמב"ם האלו מדברי רמב"ם אחרים שם ביומא במש' ביומא בדף פ"ג. נאמר כך "מי שנשכו כלב שוטה (על פי הסימנים שהגמ' נותנת שם כלב שוטה משמע שהכוונה לכלב הנגוע במחלת הכלבת), אין מאכילים אותו חצר כבד שלו", היתה סגולה להאכיל את הנשוך, את הכבד של הכלב הנושך, ועל כך אומרת המש' שאסור להאכיל את הנשוך בכבד, של כלב משום שהכלב אסור באכילה, כותב שם הרמב"ם בפרוש המשניות כך: "ואין היתר להאכיל לנשוך הכבד של הכלב הנושך כי זה לא מועיל אלא בדרך סגולה, ולא בדרך רפואה בטבע, ואין עוברים על המצוות אלא דווקא ברפואה בלבד, רצה לומר בדברים המרפאים בטבע, והוא דבר אמיתי ע"פ נסיון האמת, אבל להתרפות בדברים שהם מרפאים בסגולתם אסור כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה, זה העיקר ראהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול", ז"א רפואה שהיא אינה רפואה בדרך הטבע, אלא רפואה סגולית, כל זמן שאינה נוגדת לדיני התורה מדוע לא, אבל כאשר הרפואה נוגדת איסור תורה כגון כאן, שעל הנשוך לאכול מכבדו של הכלב הנשוך, וכבד של כלב אסור מהתורה באכילה, אין בידי הסגולה הרפואית לדחות את איסור התורה, מה שאין כן רפואה טבעית כמובן שהיא דוחה את איסורי התורה לפי הכלל המפורסם שפקוח נפש דוחה שבת.
תשובה נוספת נמצאת בספר תשובות הרשב"א בסימן תתכ"ח, הרשב"א שם מאריך להוכיח שהנסיון הורה על כמה כמה תרופות סגוליות שלמרות שאין אנו מבינים את המהלך הטבעי של התרופה, מ"מ אנו נוכחים לדעת שכל חולה שהשתמש בתרופה זו התרפא, ומדוע אם כך מזלזל הרמב"ם בתרופות סגוליות, וכי משום שאין אנו מבינים כיצד עשב פלוני מרפא שוב אינו ראוי להקרא רפואה? ולכן סבור הרשב"א שכל מה שהרמב"ם אומר לגבי חצר כבד, הכוונה לסוג סגולות כאלו שלא הוכיחו את עצמם, וגם אין להם שום הסבר טבעי, אז באמת אסור לעבור על דברי תורה, אבל הסגולות המנויות במשנתנו שהנסיון הוכיח שסגולות אלו מועילות, והיות והנסיון הוכיח שהסגולה מועילה, למרות שאנחנו בשכלנו ובידיעתנו הרפואיות לא מסוגלים להסביר כיצד הסגולה מועילה, אין בזה שום חסרון, ובסגולה כזו יהיה מותר לעבור אפ' על דברי תורה.
רפואות התלמוד[]
בין השאר נכתב במאמר:
הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "מדע ורפואה בתלמוד – קבלה או אקטואליה?": "הדרכות רפואיות - כלומר עצות להתנהגות בריאה או לטיפול רפואי - המפוזרות בתלמוד, שונות מכללי הלכה כדוגמת הלכות טריפות. הדרכות אלו אינן הלכות מחייבות, אלא הן ניתנות לביקורת מדעית/רפואית בהתאם למקום ולזמן. יתר על כן: לא רק שאין חיוב לנהוג לפי הדרכות אלו, כמבואר בתוספות דנשתנו הטבעיים בזה והרפואות שבש"ס אינן טובות בזמן הזה, אלא שלגבי הרפואות שבתלמוד אף אסרו הראשונים את השימוש המעשי בהן".
דרכי האמורי והליכה בחוקות הגויים[]
בין השאר נכתב במאמר:
ספר יראים, שי"ג: "לא תעשו כמעשיהם ובחקותיהם לא תלכו. ויראת מאלהיך ולא תלך בחוקות הגוים ולא תעשה כמעשיהם של שבעה אומות ... פירוש אפילו אינם עובדות אלא מעשיהם וחקותיהם שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם הזהירה תורה עליהם וחכמים פירשו מה המעשים וחוקים שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם בשבת בפ' במה אשה יוצאה [דס"ז] ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהיו מחוקותיהם ואין להוסיף עליהם, ואינם מסברא כי אם בקבלה".
בית יוסף יורה דעה, קע"ח: "ועוד יש לומר שהתורה לא פירשה דבר אלא סתמה וכתבה ובחוקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם אסרו דברים אלו לשאר בני אדם ולא ראו לאסרם לקרובים למלכות