דבורה, מינקת רבקה היא מינקת רבקה אימנו המוזכרת בספר בראשית :"וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (ל"ה,ח'). אזכור האירוע מתרחש אחרי שבני יעקב המשיכו בדרך משכם אל בית אל, לאחר הזמן המשוער של מלחמות בני יעקב. בבית-אל מתה דבורה , ויעקב ובניו קוברים אותה "תחת האלון" ומכנים אותו "אלון בכות".
לפרשה זו יש פרשנויות אחדות, העוסקות בדיוקנה של דבורה המינקת.
האם היו שתי מניקות[]
בספר בראשית מוזכר הנומח מינקית בהקשר לרבקה בשני מקומות:
- כאשר עבד אברהם נוסע לארץ כנען ויחד עם רבקה באה מניקתה.
- וכאן, בעת נסיעתו משכם לבית-אל.
רש"י שאל :"מה עניין דבורה בבית יעקב (הרי היא מינקת רבקה) ? אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב (כ"ז, מ"ה) ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך". דהיינו, דבורה הייתה בשליחות רבקה לפדן ארם, כדי לבשר ליעקב שיכול כבר לחזור לבית הוריו בארץ כנען, ובדרכם חזרה מתה.
פרשן המקרא חזקוני תומך בדעתו של רש"י שמדובר באישה אחת: "זאת מינקתה. בנעוריה, והזכירה עכשיו שלא תתמה לכשתגיע לפרשת מיתתה לומר מאין באה".
הרמב"ן סבור כי אולי מדובר בשתי מינקות . והכתוב מדבר עכשיו ב"מינקת אחרת שנשארה בבית לבן ובתואל, ועתה יביא אותה יעקב עמו לכלכל את שיבתה לכבוד אמו, כי כן דרך הנכבדים להיות להם מיניקות רבות, כי רחוק הוא שתהיה הזקנה השליח שתשלח אמו ליעקב כדברי רבי משה הדרשן". רבקה מבוגרת, זקוקה לעזרה ויעקב מביא עימו מינקת אחרת. הנוכחית הוא מציין, כנראה "זקנה".
הרב מוטי אלון מקבל את דעתו של הרמב"ן והוא מניח כי מדובר בשתי נשים, שכן:"אם נעשה לרגע חשבון כרונולוגי, יעקב בגיל זה הוא בן תשעים ותשע. רבקה שולחת את מינקתה לקרוא ליעקב. מן הסתם המינקת הייתה יותר גדולה מרבקה, אם כן לפנינו אשה בגיל לא צעיר - בלשון המעטה - הנשלחת ע"י רבקה לקרוא ליעקב." וזה לא נראה סביר.
הקשר לרבקה אימנו[]
יעקב אבינו עוסק בקבורת דבורה המינקת. במה היא זכתה לכבוד הזה ? הפרשנים העלו הצעות שונות. המדרש רואה בכך מסר של הכרת הטוב, שנועד להצביע על מידת החסד של יעקב אבינו. למרות עושרו ומעמדו הרם, עוסק יעקב בקבורתה בעצמו, לא על ידי שליחים ומשרתים, ומתאבל ובוכה עליה: "ויקרא שמו אלון בכות" (ל"ה, ד'). מדרש אחר מייחס את הכבוד שניתן לה, בשל היותה האמה של רבקה, אשת בתואל, ובספר הישר מוסיף שהיתה בתו של עוץ- אחיו בכורה שך בתואל. כלומר, יעקב אבינו עוסק בקבורתה של סבתו, אם אימו, (כ"ב, כ'-כ"ג) [1]
תרגום יונתן סבור כי דבורה "פידגוגתא דרבקה", היינו: ה"פדגוגית" –האומנת, המורה והמחנכת של רבקה.ןמכאן הכבוד שניתן לה.
הרמב"ן סבור כי למעשה יחד עם דבורה המינקת נקברה גם רבקה אימנו. והוא כתב:"והקרוב מה שאמרו רבותינו שירמוז למיתת רבקה, ולכן קרא שם המקום ההוא אלון בכות, כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו. אבל יעקב בכה והתאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו, ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, ולכן נגלה אליו הא-לקים וברך אותו לנחמו כאשר עשה ליצחק אביו אחרי מות אברהם". הרמב"ן מונה שתי סיבות לדעתו:
- בן בוכה על אימו ולא על מינקת.
- יעקב זוכה לברכה, כשם שזכה לברכה ולעידוד אחרי מות אביו.
הקשר לדבורה הנביא[]
הפרשנים מתקדמים צעד נוסף ומנסים למצוא קשר בין דבורה הנביאה לבין "דבורה המינקת": שתיהן היו מסביבה דומה וכן יש להן קשר עם הביטוי"מתחת" לעץ מסויים.
בעלי התוספות קושרים בין שתיהן על דרך הדרש וההיקש - אלון "דבורה המינקת" מקביל לעץ התומר שתחתיו ישבה דבורה אחרת, דבורה הנביאה, בעת ששפטה את ישראל. מכאן הם למדים כי מי שיושב בעמדה מכובדת, כמו השופט צריך לשאת עיניו לא רק אל העשירים ושועי העולם, אלא שיהיה להם גם מבט של "מינקת", אשר מכוון לאנשים הפשוטים שעשו את שלהם ביושר ובאמונה. גם הם זכאים לשימת לב, ולכבוד הראוי להם.
הרב ישי בוכריס במאמרו על מינקת רבקה משווה בין "דבורה הנביאה" לבין "דבורה המינקית". הם מוצא כי במסכת פסחים נאמר: "כל המתיהר... אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו...כך קרה לדבורה הנביאה: תחילה "חדלו פרזון בישראל חדלו" ורק אחר-כך "עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל" ובהמשך כתוב "עורי עורי דבורה..." (שם פס' יב') (סו',ב').
לעומת זאת, אצל "דבורה מינקת רבקה" אין צורך בהתעוררות. הקשר האישי של מינקת מתבטא בהנקת הילד ולכן נוצר קשר מאוד מיוחד בין האם לתינוק. בכך נמנעת היהירות שבין אם לתינוקה על אף שמעניקה לתינוקה את כל צרכיו. מעלה זו מיוצגת בדמותה של "דבורה מינקת רבקה".
הרב מוטי אלון מוצא קשר נוסף בין שתי הנשים. דבורה הנביאה מתמודדת מול יבין מלך כנען ושר צבאו סיסרא, אשר בחצור. דבורה הנביאה יושבת תחת התומר. משירת דבורה "למדנו כי באותה תקופה היתה נפילה מורלית אדירה. דבורה מתארת כיצד היה המצב, "חדלו פרזון בישראל,(במשמע שאנשים חדלו לגור בערי פרזות) הולכי אורחות ילכו אורחות עקלקלות" – או בלשון ימינו הולכים "בכביש עוקף". נוצרה שחיקה אדירה אחרי הלחץ של אותם עשרים שנים – שלחצו בהם כנען את ישראל.
שבטי ישראל הולכים לדבורה, השופטת היושבת תחת תומר דבורה. אותו תומר, הקרוי על שם דבורה הראשונה, מינקת רבקה, היא רבקה האחראית לכך שנפלו בחלקו של יעקב אבינו כל המלחמות בשובו ארצה. משם דבורה הנביאה לוקחת כוחה. היא קוראת לברק בן אבינועם אל אותו תומר הנמצא בדרך לבית אל, ושם היא אומרת לו – כי כאן מקור הכוח למלחמה בכנען, היא מזכירה לו כיצד "ויסעו ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם וגו'". כך דוגמא מיעקב אבינו כאשר אתה הולך להלחם בסיסרא.
אלון בכות - מקום קבורתה[]
רש"י מסביר היכן היה מקום קבורתה:מתחת לבית אל - העיר יושבת בהר ונקברה ברגלי ההר:תחת האלון - בשפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו אלון."
זאב ח'.ארליך (ז'אבו) ניסה למצוא מקום בתנ"ך המזכיר את "אלון בכות" - דהיינו סוג של בכי ליד "בית אל". והנה בספר שופטים אנו מוצאים:"וַיַּעַל מַלְאַךְ-ה' מִן-הַגִּלְגָּל אֶל-הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר- אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם (ב',ב'). בנוסח תרגום השבעים נוספה הפיסקה "אל בית אל". איזכור נוסף לבכי בבית אל יש גם בסוף ספר שופטים:"וַיַּעֲלוּ כָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל-הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית-אֵל וַיִּבְכּוּ... " (כ,כ"ו)
זאב ארליך מצטט מספר היובלות המובא בדעת מקרא מאת יהודה קיל. מסופר שם על יעקב אבינו המגיע לבית אל. הוא מזמיו את אביו ואימו אליו. אביו מברך את בניו וחוזר לביתו ואז "ותלך רבקה עם בנה יעקב ודבורה מניקתה עימה ויבואו בית אל". בכ"ז תשרי בלילה מתו רבקה אימנו ודבורה מינקתה ויקברו אותם בתוך העיר תחת האלון ויקראו שם המקום ההוא "נחל דבורה".
ארליך איתר מקום אפשרי ל"אלון בכות" במערב לכביש עפרה של היום. בדרך העולה מגבעת אסף דרומה לפסגות]נמצא מבנה המסומן במפות כקבר שייח. פיסגת ההר היא מישורית ויכולה להתאים לכתוב "מישרא=מישור". במקום קיים מבנה קטן, מספר עצי אלון. אין במקום שרידים המאפשרים איתור המקום.
- זאב ח' ארליך (ז'אבו), אלון בכות ב...ציר המזבלה', מקור ראשון -מוסף השבת, 12 בדצמבר 2008
קישורים חיצוניים[]
- הרב מוטי אלון,דבורה מינקת רבקה
הערות שוליים[]
- ↑ אביעד הכהן, המינקת עשתה את שלה והיא צריכה ללכת