Family Wiki
Register
Advertisement

הערך טעון שיכתב יש כפילויות

גזירת הים הייתה איסור האפיפיורים על הפלגת יהודים מערי המסחר של איטליה ונציה וגנואה) לארץ ישראלבמאות ה-15 וה-16 בעקבות סכסוך על המקומות הקדושים בירושלים. איסור זה נשאר בתוקפו, לסרוגין, למעלה מיובל שנים 9 במרץ 1427 עד 1467-1485 [1].

ביחוד הגזירה חלה על היהודים מאיטליה, אשר. לא הורשו יותר לנוע על ספינות בים התיכון לכיוון ארץ ישראל. עבור היהודים הייתה לכך משמעות מיוחדת, לפי המקורות, הם הוטלו לים, כאשר התגלו על האונייות. אך פגעה בעיקר בהזרמת כספי התרומות. העובדה שגזירה זו חוזרת מספר פעמים מגלה שהיא לא התממשה.


הרקע לגזירה[]

הר ציון הוא מקום מקודש הן ליהודים, שמציינים במקום את קבר דוד, והן לנוצרים, שמאמינים ששם נערכה "הסעודה האחרונה". בין המחצית השניה של המאה ה-14 ועד 1427 התקיימו סכסוכים בין יהודים לנוצרים על החזקה במקום ועל זכויות התפילה והביקור. ב-1427 פנה נגיד היהודים אל הסולטן הממלוכי וביקש להגיע לפשרה. תשובתו של הסולטן, לפי הנוצרים הייתה: "גם אנו חושבים את דוד לקדוש, ממש כמו הנוצרים והיהודים, ואנו מאמינים בכתבי הקודש ממש כמוהם. על-כן לא היהודים ולא הנוצרים יהיו בעלי המקום הזה, אלא ניקח אותו לעצמנו."[2] לפי ניתוח אחר[3] בתקופה זו היה לממלוכים עניין פוליטי לפגוע בנוצרים, כחלק מהתחרות שלהם עם האימפריה העות'מאנית, והם הענישו את הנוצרים בעקבות "בנייה בלתי חוקית". לפי ניתוח זה, ההיטפלות להשתדלות היהודים היא רק תעמולה נוצרית.

ואכן, הנזירים סולקו מהמקום וב-1452 המקום הפך למסגד. כך החלה סדרת סכסוכים בינלאומיים, בהם השתדלו גופים נוצריים אצל השלטון הממלוכי לקבל לידיהם את המקום. גם יהודים עשירים ניסו לשחד את הסולטן לבל יתן יד לדחיקתם של יהודים. ב-1462 מדווח הנוסע גיום אוליבר: "הם (המוסלמים) מונעים את הנוצרים מלהיכנס שם (למבנה קבר דוד) תחת עונש מוות". במשך תקופות קצרות חזרה למקום שליטה פרנציסקנית, אך לבסוף נושלו הפרנציסקנים סופית וחלקם נאסרו.

גזירת הגזירה[]

ההשלכות על העם היהודי היו קשות, שכן הזעם הנוצרי הופנה אל היהודים. בשנת 1428 הוציא בוונציה האפיפיור מרטינוס החמישי, צו (בולה אפיפיורית) המטיל חרם על רבי-חובלים נוצרים להוביל באוניותיהם יהודים העושים דרכם לארץ-ישראל. כמה מרבי החובלים הרחיקו לכת, מתוך קנאות יצרה, עד כדי הטלת נוסעים יהודיים לים ‏‏[1]כמו כן הוטלו מסים כבדים על יהודי איטליה כ"פיצוי" לפרנציסקנים. גזירות אלה, שנקראו גזירת הים, בוטלו רק בשנות השמונים של המאה ה-15. בשנת 1488 דיווח עובדיה מברטנורא:

"משכבר הימים קברות המלכים גם היו תחת ידם של הפרנציסקנים...ובא יהודי עשיר, אשכנזי, שביקש לקנותם מידי הסולטן הממלוכי...ונתקוטט עם הכומרים... [עקב סכסוך זה] לקחו אותם [את הקברים] מיד הכומרים והם עתה תחת יד הישמעאלים. ויוודע הדבר בוויניציאה כי היהודים הבאים מאדום (אירופה) גרמו לקחת קברות המלכים מתחת יד האדומים [הנוצרים], אז גזרו לבלתי תת-יוצא ובא ליהודים בירושלים דרך ארצם, ועכשיו תודה לאל חי, בטלה הגזירה." (מקור=עובדיה מברטנורא. בתוך ירושלים עיר ועם עמ' 140)


איזכור לגזירה[]

יהודים שביקשו לעלות לארץ-ישראל נאלצו לנסוע בדרכי היבשה עד לים השחור, ולאחר שהפליגו בו, עשו את דרכם לארץ הקודש דרך אסיה הקטנה וסוריה, כעדותם של שני עולי רגל נוצרים שהגיעו לארץ בשנות ה- 70 של המאה ה- 15."

אריה מורגנשטרן במאמרו:יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1240-1840 שפורסם תכלת 12, אביב התשס"ב / 2002] כתב על הרקע לגזרה:"

על התעוררות משיחית בציבור יהודי גדול אחר — זה של איטליה — ניתן ללמוד, בין היתר, מסיפור עלייתו של רבי אליהו מפרארה, מגדולי הרבנים בארץ זו, שהגיע לארץ ישראל בשנת 1435 . ממחקרו של הקר בעניין זה עולה שרבי אליהו נתבקש לברר בנסיעתו זו מה מידת האמת שיש לייחס לשמועות שהגיעו לאיטליה בשנת 1419 על מציאת עשרת השבטים. הציפיות המשתקפות במסע זה גרמו ליהודים רבים אחרים מקהילות איטליה לצאת לארץ ישראל לקראת התקרבות הגאולה. על פי המקורות שמביא משה שולוואס, מדובר בתופעה בממדים גדולים, תנועה שעוררה את תשומת לבם של השלטונות האיטלקיים, שמצאו לנכון לנסות ולהגבילה. כך, למשל, הוצאה בשנת 1428 פקודה אפיפיורית האוסרת על רבי–חובלים להסיע יהודים לארץ ישראל. בעקבות זאת אסרו אף הרשויות של הרפובליקה הוונציאנית על השימוש בנמלה של העיר לתכלית זו, צעד שכמותו נקטה גם ממשלת סיציליה.

דאגתו של הוותיקן מהתחזקות היישוב היהודי בארץ ישראל לא הייתה חסרת בסיס. הרקע ל"גזירת הים" קשור בניסיון שעשו יהודי ירושלים בשנת 1427 לסלק את אנשי המסדר הפרנציסקני מחזקתם בקבר דוד שעל הר ציון, ולרכוש מן השלטונות המוסלמיים את הבעלות על המקום. כתוצאה מן הסכסוך שהתפתח סולקו הפרנציסקנים מקבר דוד; אולם גם יהודי ירושלים איבדו את אחיזתם במקום.

רבי עובדיה מברטנורא[]

מסעו של רבי עובדיה מברטנורא לארץ ישראל נמשך פרק זמן ארוך, למעלה משנה וארבעה חודשים, כשהוא נע בדרכי עקיפין, תוך שהיות ממושכות במקומות שונים בדרכו. הוא עצמו נותן הסבר לכך בהזכרו את גזירת הים המפורסמת, שאותה ואת רקעה הוא מתאר בקצרה.

שלטונות וונציה אסרו על הקברניטים להעביר בספינותיהם יהודים לארץ ישראל, כתגובה על כך שהשלטונות המוסלמים בעצת היהודים הפקיעו מדי הפראנציסקאנים שבהר ציון את מקום קברו של דוד ואת כנסיית רוח הקודש שמעליו. לפי המסורת הנוצרית, אותה כנסייה הפקעת המקום בשנת 1428 .(Coenaculum- היא מקום סעודתו האחרונה של ישו, ההביאה להחלת הגזירה פעמיים במאה הט"ו. רע"ב, שהיה מודע לקיומה של הגזירה, ביקש להפליג בדרך אלטרנטיבית עוקפת והחליט לצאת מנמל נאפולי, במקום להפליג ישירות מנמל וויניציה., הפלגה שהייתה נמשכת כדבריו, כ 40- יום, אולם רק בבואו לארץ נתברר לו, שהגזירה בוטלה עוד בטרם יעזוב את איטליה וזו לשונו:

תודה לאל חי בוטלה הגזירה, ובכל שנה באים יהודים עם הגאליאי וויניציאני ועם הפיליגריני עצמם. ואין מעבר בטוח, קצר וטוב כמוהו, ומי ייתן וידעתי זה בהיותי בגלילות ההם, כי לא התמהמהתי בדרך כל הימים אשר ישבתי, כי בארבעים יום יבואו הגאליאי לכל היותר מוויניציאה עד הנה. המקור.

סוף דבר[]

החרם הקתולי אכן פעל את פעולתו והמוסלמים שבו והשתלטו על המקום כולו. גירשו כל יהודי שהיה בו ואסרו על היהודים לגשת אל ההר. בסופו של דבר החרם בוטל. הנוצרים לא קיבלו את המקום, אך האפיפיור היה מרוצה על שהיהודים נושלו ממנו - בפועל עד 1948 במלחמת העצמאות.


קישורים חיצוניים[]

לקריאה נוספת[]

הערות שוליים[]

  1. 1.0 1.1 בצלאל רות, תולדות היהודים באיטליה,עמ' 101 הוצאת מסדה, תל אביב1962
  2. ירושלים עיר ועם, עמ' 140
  3. יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית אריאל 83-84, עמ' 190
Advertisement