|
|
|
|
מבט מקרוב |
מבט מעל |
העיר Gorizia מוצא המשפחה
Nir
הסיפור על האבא - תמר אקרט מלוא
דברים שנאמרו באזכרה לברטי אקרט על-ידי יעלה לוי צימרמן ביום 8 ביולי 2007
לפני שנה וקצת קבענו לראיין את ברטי אקרט לסרט על המשפחה שלנו שאנו מכינים. ברטי ומשפחתו ואבי, ליאו לוי, גדלו באותה עיר באיטליה – בגוריציה, ובעיקר, הם ינקו מאותם המקורות. חיכינו לראיון בקוצר רוח כי ידענו שהוא ה"עד" המרכזי שלנו. נדברנו להיפגש בסוף יולי כשנחזור מביקור באיטליה. אך, כמה הצטערנו כאשר התבשרנו על מותו החטוף.
מאז אני בתחושה של "פספוס" – איך קרה שלא זכינו להיפגש עם אדם יקר זה, חשוב כל כך בחיי אבא שלנו, חבר וידיד, כבר היו בידי כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול אותו...כל כך הרבה היה תלוי בו...
אז הנה היום אני כאן כדי לספר עליו.... אני אספר בעיקר על אותן שנים רחוקות ומכריעות שבעצם הכתיבו את מהלכי החיים שלו ושל אבי, ליאו לוי...ובעצם, במידה רבה,הכתיבו את מהלך החיים של כולנו כאן...
גוריציה[]
על Gorizia בויקיפדיה האיטלקית על Gorizia בויקיפדיה האנגלית בויקיפדיה העברית עדיין אין ערך
הסיפור מתחיל בעיר גוריציה של תחילת המאה. אני מתכוונת למאה ה-20... גוריציה – זו עיר בגבולה המזרחי של איטליה שעברה במהלך ההיסטוריה מיד ליד, בין נסיכים ובין מדינות. היא יושבת על גדות נהר, מזגה נוח, היא מוקפת בהרים וכאילו מסתתרת בחיקם. ב-1900 גוריציה שייכת לאימפריה האוסטרו-הונגרית, אך תושביה הם ברובם דוברי איטלקית המשייכים עצמם תרבותית לאיטליה. מזה מאות בשנים יש בה נוכחות יהודית וקהילה גאה ומפוארת.
יהדות גוריציה[]
(הקהילה היום היא בחסות יהדות טריאסטה נותרה בה שרידי הגטו Comunità ebraica di Gorizia ובית כנסת ומוזיאון Sinagoga di Gorizia)
יהדות גוריציה או בכתיב היהודי המסורתי גוריציאה, מתגאה בהיסטוריה היהודית שלה. כאן נולדו ופעלו במהלך המאה ה-19 - אברהם חיים ריג'יו, שהיה רבה של גוריציה, ובעל נטיה לקבלה. בנו המהולל – יצחק שמואל רג'יו, יש"ר, שהיה תלמיד חכם וחבר של רבי שמואל דוד לוצאטו וכתב פירושים חדשניים לתורה. יש"ר, בניגוד לאביו, היה איש המדעים. ובכתביו הוא מעמת בין האמונה למדע - ברוח הרציונליזם של המאה ה-19. בן עיר נערץ נוסף הוא גרציאדו ישעיה אסכולי, שנחשב לאחד ממייסדי הבלשנות האיטלקית המודרנית וחלוץ בחקר הדיאלקטים. ב-31 בדצמבר 1900 נערך בגוריציה מפקד מטעם הקיסרות. אירוע חשוב שמשקף את רוח התקופה. נמנו אז בגוריציה 248 יהודים. רק מחציתם הם ילידי העיר, השאר - הם מהגרים, ממורביה, הונגריה, גליציה, בוהמיה, קרואטיה ועוד. (נשיא הקהילה בעת ההיא הוא עורך הדין ריימונדו לוצאטו, מזכיר הקהילה הוא שמואל יונה ורב הקהילה בשנים (1903-1894) הוא הרב ג'אקומו בולפיו (יליד 1857), סבו של ליאו לוי) השם אקרט עדיין אינו מופיע.
מה "מסופר" על יהודים אלו? במפקד מצוינים עיסוקיהם של היהודים והם, כמה לא מפתיע, מסחר וכספים, רב מספר הסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות באזור כמו גרץ ווינה. הנשים, מצוין, הן עקרות בית, אך נמנו גם שתי מורות, סופרת ואחת העוסקת במסחר. ליד כל שם מצוינים פרטים שונים כמו: דובר/ת גרמנית, מעסיק משרתת, חדרנית, מבשלת או מיינקת, מצוין מי התגייר או לחילופין מי נשוי לגוי או לגויה. וכן נרשמות הערות כמו: "כנראה שיש לו בת מהמשרתת", ואף מוזכר שמה, או "גרה עם שני ילדים לא חוקיים", או גברת אחת שנישאה, אבוי, confessione senza (ללא וידוי) ואף יש לה una figlia di due mesi senza confessione ...
משפחת אקרט[]
לתוך עולם זה מגיעה מגליציה, בשנת 1908 משפחת אקרט שלנו, וזהו סיפורה...האב אדוין-יצחק, יליד 1873 קיבל רשות להתיישב במקום כאות הוקרה על שירות של 10 שנים בצבא הקיסר. הוא מביא איתו את רעייתו, הצעירה ממנו ב-10 שנים, פרנצ'סקה לבית שטאל, ילידת קרקוב, ושני ילדים-פעוטים – סידוניה ומסימו-מקס. יש להניח שהזוג הצעיר קיווה לפתוח בגוריציה דף חדש בחייהם וציפה שהמעבר יביא איתו הצלחה ואושר. ואמנם כך היה... אך זאת, רק לתקופה קצרה בלבד. ב-1915 ,והוא כבר בן 42, נקרא אדוין-יצחק לחזור לשירות בגבול הרוסי, כשהוא משאיר בגוריציה את אהובתו פרנצ'סקה בהריון, עם סידוניה, מקס, אלוירה הפעוטה וברנרדו שנולד כבר לאחר עזיבת אביו.
יש להניח כי הפרידה הייתה קשה וכואבת. האם הסכימו ביניהם מראש על שם לפעוט ואולי לפעוטה שעמדו להיוולד? זאת לא נדע. (ענין השמות מעניין לכשעצמו – זו מין הכלאה של גרמנית-יהודית ואיטלקית)
מכל מקום, אדוין-יצחק חוזר לשרת באזור פשעמישל שבאוקרינה, שם שרת בעבר, וכשהעיר נופלת לידי הצבא הרוסי, הוא נלקח בשבי ומועבר לאומסק שבסיביר. הוא חוזר לגוריציה רק ב-1917 ברכבת הצלב האדום, חולה ושפוף והוא נפטר שנתיים לאחר מכן. פרנצ'סקה, אלמנה צעירה בת 33, נשארת בגוריציה ומגדלת לבדה את ארבעת הילדים כשהיא מתפרנסת מקיצבה זעירה ומחנות קטנה שניהלה.
"המלחמה הגדולה"[]
אלו הן שנים סוערות של אחרי המלחמה הגדולה. האימפריה האוסטרו-הונגרית מתפרקת וגוריציה עוברת לשלטון איטלקי. סוף סוף...אפשר רק לדמיין את ההתלהבות הגדולה ואת פרץ הפטריוטיזם ששוטף את התושבים האיטלקים... אירופה מלאה בפליטים, ביניהם יהודים רבים, והם עוברים באזור במסעם לאמריקה או לפלסטינה.
(לילדים, מסתבר, זה דווקא מקום מעניין – ליד גוריציה התנהל קרב חשוב, "קרב סבטינו", שבו ניצחה איטליה את אוסטריה והאזור מלא שאריות נשק ותחמושת. לימים מספר ברטי איך אחיו מקס היה אוסף כדורים שלא נורו, מרוקן מהם את אבק השריפה ומעלה אותו באש. איזה כיף! )
בשנה זו, שנת 1918, מגיע לגוריציה הזוג הצעיר שרה בולפיו ויוסף לוי עם בנם היחיד ליאו-יהודה בן ה-6, אבא שלנו. שמונה שנים כיהן יוסף לוי כרב יהדות קזאלה מונפראטו שבפיימונטה, בקצה השני של איטליה ועתה חזרו לגור בעיר הולדתה של שרה, ליד משפחתה. הוא מעורב בסיוע למהגרים דרך המשרד הארצישראלי המוקם בטריאסט ומלמד לטינית ודרמה בתיכון המקומי. הוא כבר אז ציוני נלהב!.
האם המשפחות הכירו ביניהן? יש להניח. גוריציה עיירה קטנה והמרחק מפיאצה דה אמיצ'יס 9, שם גרו האקרטים, לויה אסכולי 4, שם גרו בולפיו-לוי הוא של כמה דקות הליכה בלבד. ברטי היה אז רק בן שלוש, עדיין לא ממש חבר למשחק לליאו, אך היו לו אחיות ואח גדול...
שיקום הקהילה[]
הקהילה הקטנה של גוריציה מנסה להשתקם ממאורעות המלחמה. וכאן נכנסות לתמונה שתי דמויות חשובות שהטביעו את חותמן על עתיד המשפחות.
האחד הוא הרב ארמאנו פרידנטל, רב הקהילה, והשני הוא - אלפונסו פצ'יפיצ'י .אין לתאר את תולדות הציונות באיטליה, ובודאי שלא את דרכם של ברטי אקרט וליאו לוי ללא דמותו המיוחדת של פצ'יפיצ'י - הוא נחשב "אבי הציונות האיטלקית", אינטלקטואל, יליד פירנצה, בן למשפחה מתבוללת שהשפיע על דור שלם של יהודים איטלקים. הרב פרידנטל פונה לעזרתו של פצ'יפיצ'י, שמבקר בגוריציה ומעורב בשיקום הקהילה ובעיקר בעתיד הצעירים.
אנו בשנת 1922 - שנה מכרעת בחיי המדינה הצעירה - איטליה. התנועה הפשיסטית מבססת את אחיזתה בשלטון! ה"חולצות השחורות" נערכות ל"מצעד על רומא"!
הציונות[]
בקרב יהודי איטליה מנשבת כבר רוח ציונית. אם כי יש לומר - לא כולם שותפים להלך רוח זה. בקונגרס הציוני החליטו זה עתה שכל אחד חייב להפריש מעשר מרכושו, "שקל", בשביל התנועה הציונית, חיים ויצמן מבקר באיטליה ונפגש עם המלך, העיתון הציוני "ישראל", שנוסד בפירנצה על ידי פצ'יפיצ'י, מפיץ את רעיונותיו וקורא לקיום יהדות אינטגראלית שעיקריה לימוד השפה העברית, קיום המצוות ויישוב ארץ ישראל.
וכמו בתזמון מתוכנן מגיע לגוריציה באותה שנה, בן העיר – המחנך אנג'לו-ג'ינו דה פאנו, הוא תלמידו של הרב ג'אקומו בולפיו - סבו של ליאו לוי שהיה רב הקהילה ועבר לשמש ברבנות בטורינו. ממנו קיבל דה פאנו בצעירותו חינוך תורני-מסורתי. לאחר לימודי מתימטיקה בגרץ שבאוסטריה, חוזר דה פאנו לגוריציה ומרכז את הילדים והנערים. הוא מקים מעין תנועת נוער בשם "התקווה". ברטי שלנו כבר בן 7, אלוירה בת 9 וליאו לוי ילד גדול בן 10! (למי שהכיר אותם יהיה מוזר לראות שבתמונות מהתקופה ליאו גבוה מברטי כמעט בראש...)
דה פאנו מחולל מהפכה בחיי הקהילה, הוא מלהיב את הנערים ליהדות וציונות ואף מעודד אותם למרוד בהוריהם המתבוללים ולשוב ליהדות. הוא מלמד אותם עברית - דקדוק ושפה מדוברת, תורה ,משניות ותפילות וקורא איתם פרקי אבות. בהנהגתו עסקו הנערים בפעילות למען הקרן הקיימת, בלימוד שירים בעברית ובסיפורים על עם ישראל וארץ ישראל. בהמשך קיבל דה פאנו מהקהילה חלקת אדמה קטנה והילדים התנסו בחקלאות הלכה למעשה. הם הרבו לעסוק בספורט, במשחקי חברה ובטיולים בהרים המקיפים את העיירה. הכל טבול בהתלהבות ובאמונה - זרעי הציונות, אהבת הטבע והחברות כבר נזרעים! מה יכול להיות מרגש מזה לצעירים!...
דה פאנו הוא מה שאנו קוראים היום "מורה לחיים". למרות שפעל בגוריציה ארבע שנים בלבד, הוא המשיך לשמור על קשר עם הנערים והשפעתו הייתה מכרעת על חיי רבים מהם. והם לא שכחו אותו.
...שנים רבות לאחר מכן, ביום השלושים למותו , בשנת 1959 , עדיין זוכרים אותו בגעגועים. כותב על כך ליאו לוי בעיתון "ישראל" (7.1.60):
"ביום השלושים לכניסתו של ג'ינו דה פאנו ל"בית החיים", התאספו בתל אביב, בביתה של שרה בולפיו-לוי, (זןכרים? אמא של ליאו לוי) בת גילו וחברתו ללימודים, תלמידים וחברים כדי לזכור את המאסטרו. זו הייתה התכנסות אינטימית וצנועה, בלי הרבה דיבורים שממנה יצאו רבים עם עיניים לחות ..." "לאחר תפילת ערבית בפי ליאו לוי, לפי מסורת יהודי גוריציה, קרא ופירש ברטי אקרט משניות מתוך "בבא מציעא", אותן למדנו איתו לפני 35 שנה...לאחר אמירת קדיש דרבנים הרגשנו כולנו, תלמידיו מערים שונות, שחיים בישראל, מאוחדים בתחושה של "אחוות אחים", בזיכרון של מורה בלתי נשכח, שבמילותיו המתוקות, באמת היהודית ובהומניות שלו שימש לנו אב רוחני (לא היו לו ילדים, אך הוא השאיר אחריו מורשת רחבה ועמוקה של מסירות ואהבה)" "יהי זכרו ברוך לנו ולילדנו" (הנה אנחנו מקיימים זאת, וזוכרים אותו...)
אז מה קורה הלאה בחיי הגיבורים שלנו?[]
סידוניה מסיימת את לימודיה ומגיעה לפלסטינה כבר בשנת 1933 כמורה ב"דנטה אליגיירי", מטעם הממשלה האיטלקית. אלוירה עלתה בשנת 1938 וכך גם ניצלה ממאסר ודאי לאחר שכבר הייתה "מסומנת" על ידי המשטר הפשיסטי על פעילותה הציונית. ברטי – הוא עלה ארצה ב-39 יחד עם קבוצת צעירים בהדרכתו, הצטרף לקבוצת "רודגס" שאך הוקמה והשאר היסטוריה... פצ'יפיצ'י – עלה כבר ב-1934, אך לימים פרש מהפעילות הציונית והתקרב לחוגים החרדים.
וליאו לוי - הוא המשיך את הקו והקים את הקמפג'י, אותו מפעל חשוב שבו התכנסו צעירים מכל רחבי איטליה כדי לבלות וללמוד יחד וכדי להתנסות באורח חיים יהודי. רבים רבים מהם עלו בעקבות זאת ארצה. "ללא דה פאנו לא הייתי מגיע לעולם לרעיון של הקאפג'יו", הוא מספר בראיון לתמר אקרט, שנים לאחר שעלה ארצה.
תשאלו מה קרה עם דה פאנו עצמו? הוא אמנם עלה ארצה ב-1939 אך לא מצא כאן את מקומו, ואחרי המלחמה חזר לאיטליה.
ונחזור לברטי[]
ונחזור לברטי - ברטי דבק בחלומו ונשאר נאמן לו כל חייו! הוא חי לאורו של החלום והצליח לממש, הלכה למעשה, את דרך היהדות האיטגראלית של פצ'יפיצ'י ואף את החלום הסוציאליסטי שלו הטיף ליאו לוי! (ואולי גם אלוירה, איני יודעת עליה מספיק)
אדם שזוכה לחיות את חלומו – היש דבר נפלא מכך!...
והנה הוא מסביר זאת בעצמו, במילותיו הוא, בדברי הפרידה שלו מחבר ילדותו, אבי: "לימים נפרדו דרכינו: הוא המשיך לחפש, לא השלים עם המציאות...ואנחנו הלכנו בדרך העשייה – אולי כי עייפנו מחיפושים, אולי כי הבנו : 'כי ברוב חכמה רוב כעס', (קהלת א', י"ח)"
הקשר המיוחד עם בני אקרט נמשך מאז אותה ילדות משותפת וצלח את תלאות החיים... אולי תחושת היתמות מאב והדאגה לאמא האלמנה שחוו שניהם כל חייהם תרמה אף היא לקשר השי החזק ביניהם...מכל מקום הם ראו עצמם כבני משפחה, עד כדי כך ש - - וכאן, ברשותכם אסיים במשהו אישי ...
בספטמבר 1947 יצאו הורי בשליחות לאיטליה והשאירו אותי, ילדה בת 10, אצל סידוניה. היא הייתה אז מורה נערצת בבית ספר "נצח ישראל" בפתח תקוה. גרתי איתה כשנה ורבים חשבו שהיא דודתי (על כך כתבה רות אלמוג ב"תרבות וספרות" מיום 23.4.2007). זה כנראה לא היה רחוק מהמציאות, כפי שראו אותה הורי - בשביל אבא היא הייתה האחות הבוגרת שלא הייתה לו מעולם...
אנחנו נסיים עם קולו של ברטי, קורא את ההפטרה של פרשת "קורח", הפרשה של ליאו, שמואל א',י"א, פסוק י"ד, המלכת שאול. הקלטת היא מעזבונו של אחי, יחיאל ז"ל ,שהיה מאד קשור לברטי והירבה לשוחח איתו ולבקרו.
יהי זכרם ברוך!
"אשת חיל"- פירוש אמנותי מאת ברטי אקרט ז"ל[]
בס"ד, שבט תשס"ז מרכז לימודי אמנות יהודית, בית הספר העל-יסודי בקבוצת יבנה
ציור של אירוע או פסוק בתנ"ך, כמו כל ביטוי אמנותי אחר, הוא למעשה פרשנות הטקסט. הגדרתו של הציור כפירוש וכמדרש, יוצרת בוודאי התנגדות אצל חלק מהקוראים, שכן המדרש והפרשנות שייכים לחז"ל ולגדולי ישראל בימי הביניים, ואילו הציירים ברובם הגדול אינם מבני דת משה. יחד עם זאת אנו יכולים לראות התאמה בין עבודותיהם של ציירים גדולים, כאשר הם מתארים במכחוליהם דמויות ואירועים תנכיים, לבין דרשות חז"ל ופירושים מסורתיים.
המצגת שנראה, הוכנה בשעתו על ידי חברנו ברטי אקרט ז"ל, במלאת שנה לפטירתה של אשתו שרה ז"ל. התמונות שנראה הן מתקופות שונות וממקומות שונים, והן לא צויירו כפירוש למזמור "אשת חיל", אלא לוקטו על ידי ברטי, וכך הפכו להיות "המדרש של ברטי" למזמור "אשת חיל". ברטי כינה מצגת זו בשם סקרצ'ו או קפריצ'ו.
שרה, אשתו של ברטי, הייתה אכן אשת חיל, ופסוקים רבים מהמזמור משקפים נאמנה את דמותה. וכך אמר ברטי כהקדמה למצגת זו: "אשתי אהבה בית יפה, בגדים יפים, שולחן יפה וכד'. בנות צריכות לאהוב את היופי, הן צריכות להתלבש יפה תמיד, תמיד להתקשט, לא לזלזל בכך. עליהן לעשות זאת למען עצמן".
לכל פסוק מפסוקי ה א-ב המרכיבים את המזמור, הכין ברטי שקופית, ולכל פסוק התאים מספר ציורים. הציורים הרבים שהוא ליקט ואסף מרחיבים ומעמיקים את העיון בפסוקי "אשת חיל", ונותנים להם מימד חדש, מקורי ומעניין. ההסברים המצורפים אינם עוסקים בחקר התמונה, בצייר, בתקופתו, או בחומרים השונים בהם השתמש, אלא ברעיון העומד מאחורי התמונה.
לאורך מצגת זו ניתן לראות את בקיאותו הרבה של ברטי במקרא, באמנות ובסיפורים העומדים מאחורי כל ציור וציור. בנוסף לאהבת תורה ויראת שמים, נוכל למצוא בפירושו של ברטי גם הומור, ציניות, ואהבה רבה לאסתטיקה. את המהדורה הראשונה של התקליטור הוצאנו לכבוד יום הולדתו התשעים של ברטי. את המהדורה השניה אנו מוציאים לעילוי נשמתם של שרה וברטי אקרט. יהי זכרם ברוך.
ההוצאה לאור:מילתא מרכז לימודי תנ"ך ואומנות בבית הספר העל-יסודי בקבוצת יבנה
מקורות[]
- הציונות החלוצית באיטליה, בין שתי מלחמות העולם, תמר אקרט, תש"ל
- איטליה מליברליזם לפאשיזם, שלמה בן-עמי, אוניברסיטה משודרת, 1988
- לוצ'אנו טס, יהודי איטליה, ספריית מעריב, הקונגרס היהודי העולמי ועוד, 1978
- Adonella Cedarmas, La Communita Israelitica de Gorizia 1900-1945, Istituto Friulano per la Storia del Movimento di Liberazione, 1999
- התקןוה La Spernza, Attraverso l’Ebraismo Goriziano, Istittuto per gli Studi Ebraici Della Mitteleuropa, 1991
- Una Terra per Rinascere, Arturo Marzano,Marietti 1830, 2003
- אלה תולדות משפחת אקרט, דיסק די.וי.די.
- מאמר של פדריקה (לקבל פרטים מתמר)
הבעת תודה[]
תודה לראובן רוונה ולמרצ'לו מורפורגו על עזרתם. יעלה