בת יפתח מקבלת את פני אביה. ציור מאת גוסטב דורה, 1865.
"ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו, בתופים ובמחולות" (י"א, י"ג
בנות צלפחת - לאומיות מול שבטיות (כולל אקטואליה) ועדות ישראל בימינו ועל נדרים ושבועות - בעקבות שיעורו של ברוך ספיר במשכן בנימין - ביום כ"ד תמוז תשפ"א.
(הסיכום נערך על-ידי העורך ואין לרב כל אחריות על תוכנו)
בהמשך לשיעור מהשבוע שעבר בנושא: ההלכה בעקבות פרשת בנות צלפחד נציג אספקט נוסף שמופיע בסוף פרשת מסעי לקראת סיום ספר במדבר (יש לזה אולי סימליות). אכן, כפי שהובא בפרשה: "הנחלות בארץ ישראל" עברו לפי ההשתייכות של האב לשבט מסויים - לפחות עד תקופת השופטים. מנגד יש אספקט לא פחות חשוב "ההשתייכות ללאום הישראלי" היא לפי האם ואין הבדל בין צאצאי השבטים. אמנם, יש אפשרות כי תכונות תורשה יעברו לפי אב השבט, אך ההשתייכות הלאומית היא לפי האם.
בימינו יש משמעות מיוחדת לעדות ול"שבטים" (לפחות לפי הגדרת נשיא המדינה העשירי ראובן ריבלין ) אך עדיין הגדרת האומה לפי האם הוא הדומיננטי.
בפרשת מסעי נדונו הנדרים, בה הנודר נוטל על עצמו התחייבויות נוספות מעבר למצוות החלות על כל אדם מישראל. אם לא התכוון לכך מראש, החכמים יכולים להתיר את נדרו: מה שלא קרה אצל יפתח הגלעדי אך התרחש אצל כלבא שבוע שנדר למנוע מבתו את רכושו בעקבות נשואה לרבי עקיבא .
הנחלות עוברות רק בשבט - לפי בית האב[]
בפרשת מסעי לקראת סיום ספר במדבר מסכם משה רבינו :
| ה. וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֵּ֛ן מַטֵּ֥ה בְנֵֽי־יוֹסֵ֖ף דֹּבְרִֽים׃ ו.זֶ֣ה הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה יְהֹוָ֗ה לִבְנ֤וֹת צְלׇפְחָד֙ לֵאמֹ֔ר לַטּ֥וֹב בְּעֵינֵיהֶ֖ם תִּהְיֶ֣ינָה לְנָשִׁ֑ים אַ֗ךְ לְמִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אֲבִיהֶ֖ם תִּהְיֶ֥ינָה לְנָשִֽׁים׃ וְלֹֽא־תִסֹּ֤ב נַחֲלָה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִמַּטֶּ֖ה אֶל־מַטֶּ֑ה: |
||
הלאום נקבע על-ידי האם[]
היסוד הלאומי של עם ישראל נקבע לפי האם - כך למדנו במקרא ובמסורת ישראל
בספר דברים מופיע הציווי לא להתחתן עם תושבי הארץ הנוכרים: "...וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים (ז' ג'-ד'". בתלמוד מסכת קידושין נאמר" אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: שאמר קרא [הכתוב] באותו ענין "בתך לא תתן לבנו... כי יסיר את בנך מאחרי" (שם ג–ד), וכיון שהמקרא חושש כי לאחר שתתחתן הבת עם גוי יסיר גוי זה את ילדיו מעבודת ה', משמע כי בנך, כלומר, בן בנך הבא מישראלית קרוי בכתוב בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך, אלא בנה.(ס"ח:)"
מחשש להתדרדרות תרבותית מובע רק לגבי השפעתו של הגוי על ילדהּ של הבת העברית ("כי יסיר את בנך"), והבן נקרא 'בנך'- ניתן להסיק כי הזהות הלאומית נשארת רק לילדיה של אשה עברייה, ולא לילדיו של איש עברי הנושא אישה מעמי הארץ. בנוסף, בספרא מובאים דברי התנא רבי אלעזר ברבי שמעון שדרש על הפסוק בספר ויקרא "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל(י"ז" (י'.)), כי נכפלה המילה ״איש״ ללמד שגם ולד מזיווג בת-ישראל עם גוי או עם עבד כנעני נכלל כבן בית ישראל אם כן למה נאמר "איש איש"? כאמור בספרא "אמר ר' אלעזר בר' שמעון להביא ולד בת ישראל מן העכו"ם ומן העבד"
אכן ההלכה קובעת כי יהודי הוא אדם שנולד לאם יהודייה או עבר תהליך של גיור כהלכה.
תכונות תורשתיות עוברות לבנים של השבט[]
במסכת פסחים דנים בדקדוקי לשון ומציינים כי בנים לשבט דן ולשבט אשר היו בעלי תכונות התבטאות סגוליות להם, כפי שמובא בכתוב:
| אגב הדיון בדקדוקי לשון של בני אדם מסופר, ההוא [אדם אחד] שאמר: דונו דיני. שאותו אדם היה רגיל לומר בכל מקרה של ויכוח: הביאו את הדבר לדין ודונו בו. אמרי [אמרו חכמים]: שמע מינה [למד מכאן] כי משבט דן קאתי [בא], שכן נאמר "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" (בראשית מט, טז) ולכן מתבטא הוא בסגנון זה.
דוכן מסופר: ההוא דהוה קא אזיל ואמר: אכיף ימא אסיסני ביראתא [אדם אחד שהיה רגיל ללכת ולומר: על חוף הים שיחי הסנה הם ברושים] (גאונים), שכל דבר הסמוך לים יפה הוא יותר מבמקום אחר, ובדקו אחרי יחוסו ואשכחוהו [ומצאוהו] דמזבולן קאתי [הוא בא], ובזבולון נאמר "זבולן לחוף ימים ישכן" (בראשית מט, יג), ומתוך כך חיבתו לדברים הקרובים לים.(ד'. לפי פירוש רבי עגין שטיינזלץ) |
||
אקטואליה: עדות בישראל[]
במדינת ישראל בהווי, שאלת הלאום נשארה פתוחה - ויש לכל השפעה על התחיקה של המדינה, עם זאת לפי מסורת ישראל נשמרת הדעה המקורית. "השבטיות" לא קיימת אך במקומה יש "עדות". ראובן ריבלין, נשיא המדינה העשירי הגדיר את נושא השבטיות באופן מקורי (להלן)
| רוב יהודי ארץ ישראל בתקופה העותמאנית היו מזרחיים. מאידך, ערב הקמת המדינה היו רובם אשכנזים. עם הכרזת העצמאות החל זרם של הגירת יהודים ממדינות שונות, הן ארצות אירופה-אמריקה והן ממדינות ערביות ומוסלמיות לישראל. רוב המהגרים בשנות ה-50 וה-60 היו ניצולי השואה ויהודים "ספרדים" ו"מזרחיים", ובהם: יהודי צפון אפריקה, יהודי תימן, יהודי פרס, יהודי עיראק, יהודי כורדיסטן, וכן יהודי קהילות קטנות יותר, בעיקר מלוב, מצרים, הודו וטורקיה. בהמשך הגיעו לישראל גם בני קהילות אחרות, כולל יהודי אתיופיה, יהודי ברית המועצות וכן בני מנשה. החרדים ילידי הארץ שגם אבותיהם ילידי הארץ, מהווים את קבוצת המוצא הבולטת באוכלוסיית הגרעין החרדי בישראל, כ-56% (נכון לשנת 2001). זאת לעומת האוכלוסייה היהודית הכללית, שבה כ-30% בלבד הם ממוצא ישראלי.[1] *המקור:הויקיפדיה העברית | ||
ראובן ריבלין, נשיא המדינה העשירי השתמש בנושא השבטיות באחד הנאומים שלו: ב-7 ביוני 2015 נשא בכנס הרצליה את "נאום השבטים". ריבלין תיאר את החברה בישראל כמפוצלת לרוב חילוני ציוני מוצק, ולמיעוטים דתי לאומי חרדי וערביי ישראל ההולכים ונדמים לו בגודלם, כאשר תהום תרבותית, דתית וזהותית פעורה בין המגזרים ומאיימת על החברה הישראלית. ריבלין קרא לייצר סדר ישראלי חדש על בסיס החלפת תפיסת הרוב והמיעוט הרווחת בתפיסה של שותפות[2], ועורר בכך דיון ציבורי נרחב[3]. בהמשך החלה לפעול תוכנית "תקווה ישראלית".([1]}}
על נדרים ושבועות[]
הפרט נודר במטרה להוסיף על עצמו התחייבויות, כך התורה נתנה לנו אפשרות להרחבת המצוות שאנו מקבלים על עצמנו. מסתבר כי קבלת התחייבות אפשרית גם לפני גיל הבר מצווה, אם הנודר מבין את מהות ההתחייבות. סוגיה חשובה כיצד ניתן לבטל נדר, שאלה שעלתה ברוב עצמה פרשת בת יפתח כאשר ניתן היה להניח כי עדיף היה לבטל נדר זה. וכך הוגדר הנושא: לפני ניצחונו העמונים נדר יפתח נדר לה' ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה כקורבן לה' את הראשון שייצא לקראתו מביתו. כאשר חזר עטור ניצחון מהמלחמה, יצאה בתו היחידה ראשונה לקראתו בשירים ובמחולות, כאות שמחה על ניצחונו של אביה. יפתח, שהבין את גודל אסונו, קרע את בגדיו לאות אבל והודיע לבתו כי לא יוכל לחזור בו מנדרו. לאחר שנתן לה חודשיים לבכות על בתוליה כבקשתה, העלה אותה לעולה.
האפשרות לביטול נדר מובאת במסכת בבא מציעא
| דאיתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בכך; דברים, כלומר, הבטחה בדברים בלבד, בלא קנין רב אמר: אין בהן משום מחוסרי אמנה אם חוזר בו. ור' יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה.
ומיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו שר' יוסי בר' יהודה אומר: מה תלמוד לומר (מה מלמדנו) הכתוב "והין צדק יהיה לכם" (ויקרא יט, לו), והלא "הין" בכלל איפה היה, ומדוע יש לומר גם "איפת צדק" (שם) וגם "הין צדק"? אלא לומר לך ברמז: שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק. משמע, שמצוה היא שיקיים אדם מה שהבטיח! אמר אביי: הכתוב ההוא כוונתו שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. כלומר, שאסור לאדם שיבטיח ובאותה שעה יתכוון בלבו שלא לקיים. אבל אם באותה שעה בלבו לקיים, ואחר כך נשתנו התנאים וחזר בו — אין בכך משום חסרון יושר. (בבא מציע מ"ט - לפי ביאור הרב עדין שטיינזלץ( |
||
כלומר אם ניתן להניח כי לנודר הייתה כוונה "אחת בפה ואחת בלב" חכמים עשויים לבחון את ביטול הנדר.
במסכת נדרים מובא המעשה בכלבא שבוע והנדר שנדר
| אגב המסופר כאן על עוניים של חכמים וכיצד בא להם עושר בדרך מופלאה, מספרים כי ר' עקיבא איתקדשת ליה ברתיה (דבר) דכלבא שבוע [התקדשה לו בתו של (בר) כלבא שבוע]. שמע זאת (בר) כלבא שבוע, אדרה [הדיר אותה] הנאה מכל נכסיה [נכסיו]. אזלא ואיתנסיבה ליה [הלכה ונישאה לו] לר' עקיבא.
ובהמשךאתא בעשרין וארבעה אלפין זוגי תלמידי [בא ועשרים וארבעה אלפי זוגות תלמידים עימו]. נפוק כולי עלמא לאפיה [יצאו הכל לקבל פניו] משום שהיה אדם גדול ומפורסם בישראל, ואף היא קמת למיפק לאפיה [עמדה לצאת לקבל פניו]. אמר לה ההוא רשיעא [אותו רשע]: ואת להיכא [להיכן] את הולכת? אמרה ליה [לו]: "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י) ולא יבזה אותה. אתת לאיתחזויי ליה [באה להיראות לפניו, לפני ר' עקיבא], קא מדחן לה רבנן [והיו חכמים דוחים אותה] שלא ידעו מי היא. אמר להון [להם] ר' עקיבא רבם: הניחו לה, כי כל התורה שלי ושלכם — שלה הוא. שמע (בר) כלבא שבוע שזה ר' עקיבא חתנו, אתא ואיתשיל על נידריה ואשתריי [בא לפני החכמים ונשאל על נדרו וביקש להתירו], ואשתרי [והותר]. הנדר הותר (נדרים נ לפי רבי עדיין שטיזלץ) |
||
- ↑ הדס חנני, זרמים וקבוצות משנה באוכלוסייה החרדית, באתר אנשים ישראל
- ↑
- נועם (דבול) דביר, ריבלין: בישראל 4 שבטים והעוינות ביניהם גוברת, באתר ynet, 7 ביוני 2015
- ↑ אברום תומר, לא שבטים ולא יער, 6 במרץ 2016