בית הכנסת בליבורנו

S.A.Hart,_Festa_della_Legge_in_Livorno's_Antica_Sinagoga_1850 או Solomon Alexander Hart (Plymouth 1806 – Londra 1881) La festa di Simchàt Toràh nella sinagoga di Livorno 1850 olio su tela The Jewish Museum, New York

בית הכנסת ההרוס - הויקישיתוף

בית הכנסת של יהודי ליבורנו, המפורסם ביותר מבין בתי הכנסת העתיקים באיטליה, נהרס מהפצצה איוירית, שפגעה בגגו במלחמת העולם השניה . הוא היה אחד המונומנטים החשובים של העיר. בית הכנסת נבנה בשנת 1591, נוספו לו שינויים בשנת 1789 וחזיתו החצונית קבלה את צורתה האחרונה בשנת 1875.

האולם היה הגדול בבתי הכנסת באיטליה ועולה בגודלו על המקובל : 25.80 מטר כפול מטר 28.20. האולם ערוך לרוחב, אבל הספסלים המיועדים לישיבת הציבור מקבילים זה לזה אורך. העמודים והקמרונות הצלביים נושאים עליהם עזרת נשים בעלות שני קומות משלושת עברי האולם. ( ראה בתמונה). מעל ההיכל, שלושה חלונות צבעוניים, אשר דרכם מגיעות קרני אור השמש לאולם.

אחרי המלחמה, המגרש בו עמד בית הכנסת, נעשה מגרש חניה והכיכר נקראה על שם רבי אליהו בן-אמוזג - רבה של קהילת ליבורנו בעבר . בחלקו הקטן הוקם בית כנסת חדש, ראה תמונה וכן נשאר עומד על תילו בית הקהילה היהודית.

דמיון רב יש בין בית הכנסת בליבורמו לבין בית הכנסת הפורטוגזי באמטרדם

• בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם

תמונות מבית הכנסת שחרב

חזית בית הכנסת - החלק השמאלי - משרדי הקהילה קיים עד היום

ציור קדום של בית הכנסת

פנים בית הכנסת

ההיכל

הועתק מ:pagine ebraice

(תרגום אוטומטי)

ככר רבי אליהו בן-אמוזג (רב מהעיר בן המאה ה-19) בליבורנו היא כיכר מיוחדת: חלוקה חריגה של מקומות חנייה למכוניות ומעברים להולכי רגל. באחת הפינות של הכיכר, מבנה בטון מזוין - חשיש - במבנה יוצא דופן. זהו בית הכנסת של ליבורנו, הבניין נבנה בהשראת המשכן.

עולה על פני שטח זהה של המקדש הישן, תכשיט עתיק של יהודי ליבורנו נהרס במלחמה, גניבה ההרס בעקבות ההרס של המלחמה. לקבלת היעלמותה של הקהילה היהודית כי נקודת התייחסות אהב כל כך היללו ביופיו ברחבי העולם, מוכיח קשה להתגבר על הטראומה. הרבה אבד או אבקה, יש ריהוט כמה הנשמרים מהרס והועברה המקומי ישיבת מאריני, זמן שבו הנאום ועכשיו מוזיאון קטן. זה ימית ישיבת לארח ושירותי דת בשנים בהן העיר ליבורנו אין הכנסת.

עבודה על בית המקדש החדש, כבר זמן רב לא שמיש, הם התכווצו ב -1958, סיכם ארבע שנים מאוחר יותר: 23 באוקטובר, 1962 בטקס חגיגי מאפשר יהודי ליבורנו להשיב מקום פולחן, תודה נבנה מתרומות פרטיות משמעותי וכן התערבות ממשלתית מסיבית. דיל עם פרויקט שיקום הוא אנג 'לו האדריכל הרומאי די קסטרו, אשר היא לשמור על הפרשה של מע"צ האוסרת על שכפול של הארכיטקטורה של בית המקדש היהודי הישן. קסטרו, בין האדריכלים האיטלקים המוכשרים ביותר במחזור (המלחמה נכנסו לתחרות כדי תחנת טרמיני ברומא), בוחר בפתרון נועזת, מקורית. בתוך בית הכנסת הנמצאים בשימוש כיום, במרכז הבור הוא הניח את Tevah (השלב עם הדוכן שבו פונקציות לכהן), משיש שנמצאו בהריסות הבית הישן.

לנוכח Tevah יש להציב ההיכל עץ המאה הי"ח, מבית הכנסת של פזארו. עזרת הנשים ממוקמת בקומה הראשונה לגשת שני גרמי מדרגות צד. גבוהה באפסיס, כוס אדומה מזכיר את דם של שישה מיליון יהודים שנספו בשואה. הפחתת במרתף, אתה יכול לגשת הנאום הקטן, אשר בחורף משמשת מקום תפילה במקום של בית הכנסת.

האבן הראשונה של בית הכנסת של ליבורנו הוא הניח באמצע המאה ה 17. במהלך שנוספו בשנים נעשו להמשיך עם בניית קשתות וקישוטים אחרים, במימון לעתים קרובות על ידי תורמים נדיבים. לקבלת el'Hekhal Tevah (ובראשם טבעת כסף עם קבוצה טופז) המשמש את לוחות השיש לחוק הפנינה. בשנת 1742, ליבורנו היא זיעזעה רעידת אדמה, לאלץ את מנהיגי הקהילה על מנת לחזק את המבנה כדי למנוע תקלות בעתיד. נקודת השיא הגיע 20 ספטמבר 1789, ערב ראש השנה, ראש השנה, כאשר נערך טקס כדי לחגוג את חנוכת בית המקדש החדש. בעשורים הבאים יש איזה מכשיר נוסף (כגון התקנה של איבר) אך המבנה נותר כמעט ללא שינוי. כל עוד הרב הראשי אלפרדו טואף שבת, כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא דוחף להקמת מוזיאון על הנחות היסוד של בית הכנסת, שוב הביתה לבית הדין הרבני. המוזיאון בנוי, ולאחר מכן יש מוות והרס.

בית הכנסת הישן עדיין בזיכרון של רבים, אבל היום הוא כבר לא זיכרון מדור לדור רק סיפורים ותמונות בשחור לבן. תודה מריו דלה טורה, יהודי התשעים ליבורנו החיים בישראל, וכן אזרחים אחרים שנושאים בליבם כי מבנה מפואר, כמה תמונות של מקדש מונומנטלי היו מוכתמות בנאמנות לשחזר את הפרטים צבע במשך שלוש המאות עזרו להפוך אותו למקור של קסם יוצא דופן . יש גם העתק גבס בקנה מידה של אחד שתי פעמים חלפו, כשהוא מאוחסן בקופת העירייה, אשר יהיה מחדש בכל יום האירופית הבאה של התרבות היהודית.

Adam Smulevich, Pagine Ebraiche, agosto 2010
Qui Livorno - Quella sinagoga che faceva sognare
principi e sovrani


Piazza Benamozegh è una piazza particolare: una strana disposizione di parcheggi, incroci e aree pedonali la rende un puzzle complicato da decifrare. In un angolo, una costruzione in cemento armato dalla struttura insolita. È la sinagoga di Livorno, edificio che nella forma si ispira al Tabernacolo. (nell'immagine la sinagoga di Livorno in una riproduzione a colori realizzata al computer)
Sorge sulla stessa area del vecchio Tempio, antico gioiello degli ebrei livornesi distrutto dalla guerra, dai furti e dagli scempi che seguirono alla devastazione bellica. Per la comunità ebraica la scomparsa di quel punto di riferimento tanto amato e magnificato per il suo splendore in tutto il mondo, si rivela un trauma difficile da superare. Molto va perduto o in polvere, sono pochi gli arredi che vengono salvati dalla distruzione e trasportati nei locali della Yeshivah Marini, un tempo oratorio e adesso sede di un piccolo museo. È proprio la Yeshivah Marini a ospitare le funzioni religiose negli anni in cui la Comunità di Livorno rimane senza sinagoga. I lavori per il nuovo Tempio, ormai da tempo inagibile, vengono appaltati nel 1958 e conclusi quattro anni dopo: il 23 ottobre del 1962 una solenne cerimonia permette agli ebrei livornesi di riappropriarsi di un luogo di culto, edificato grazie anche a significative donazioni di privati e a un ingente intervento statale. Ad occuparsi del progetto di ricostruzione è l’architetto romano Angelo Di Castro, che si deve attenere a una disposizione del ministero dei Lavori pubblici che vieta la riproduzione dell’architettura del vecchio Tempio ebraico. Di Castro, tra i più valenti architetti italiani in circolazione (nel dopoguerra aveva partecipato al concorso per la stazione Termini di Roma), opta per una soluzione originale e ardita. All’interno della sinagoga oggi in uso, al centro della platea è posta la Tevah (il palco con leggio dove si officiano le funzioni), realizzata con i marmi recuperati tra le macerie del vecchio Tempio. Di fronte alla Tevah è collocato un Hekhal ligneo del Settecento, proveniente dalla sinagoga di Pesaro. Il matroneo si trova al primo piano e vi si accede da due scale laterali. Nella parte absidale alta, una vetrata di colore rosso ricorda il sangue dei sei milioni di ebrei che persero la vita con la Shoah. Scendendo invece nel sottosuolo, è possibile accedere a un piccolo oratorio, che nei mesi invernali viene utilizzato come spazio di preghiera al posto del Tempio Maggiore. La prima pietra della sinagoga di Livorno viene posata a metà Seicento. Col passare degli anni sono compiuti continui ampliamenti con la costruzione di arcate e altri ornamenti, spesso finanziati da generosi benefattori. Per la Tevah e l’Hekhal (sovrastato da una corona argentea con un topazio incastonato) è utilizzato il marmo, per le Tavole della Legge la madreperla. Nel 1742 Livorno viene sconvolta da un terremoto, che spinge i vertici della Comunità a rafforzare la struttura per evitare futuri cedimenti. Il momento più alto lo si raggiunge il 20 settembre 1789, vigilia di Rosh haShanah, il capodanno ebraico, quando ha luogo una cerimonia solenne per festeggiare la nuova inaugurazione del Tempio. Nei decenni successivi si assiste a qualche ulteriore accorgimento (ad esempio l’installazione di un organo) ma la struttura resta pressoché immutata. Finché il rabbino capo Alfredo Sabato Toaff, pochi anni prima dello scoppio della seconda guerra mondiale, spinge per la creazione di un museo nei locali sottostanti alla sinagoga, una volta sede del Tribunale Rabbinico. Il museo viene realizzato, poi arrivano morte e distruzione. La vecchia sinagoga è ancora nella memoria di molti, ma oggi è non più un ricordo tramandato esclusivamente da racconti e fotografie in bianco e nero. Grazie a Mario Della Torre, ebreo livornese ultranovantenne residente in Israele, e ad altri concittadini che portano nel cuore quella magnifica struttura, alcune foto del Tempio monumentale sono state colorate riproducendo fedelmente i dettagli cromatici che per tre secoli avevano contribuito a renderlo fonte di straordinarie suggestioni. Esiste inoltre una riproduzione in gesso in scala uno a due del Tempio che fu, al momento conservata in un fondo comunale, che verrà rimontata in occasione della prossima Giornata europea della cultura ebraica.