חזית בית הדסה - המקור:ויקיפדיה, צילם:בית השלום
בית שנארסון - ליד בית הדסה - בית הדסה - המקור:ויקישיתוף-צילם:Eman
בית הדסה היה האתר הראשון במרכז העיר חברון שבו התיישבו יהודים לאחר כיבוש חברון במלחמת ששת הימים. בסביבת בית הדסה קיימים מבנים אחדים, מלבד בית הדסה: בית קסטל, בית חסון, בית שניאורסון, בית פינק ובית השישה - לזכר ששת היהודים שנרצחו בתש"מ.
בקומת הקרקע הוקם מוזיאון הישוב היהודי בחברון וחדר הנצחה ל-67 חללי תרפ"ט ובו מופעל חזיון אור-קולי למבקרים.
תולדות המקום[]
בית הדסה נבנה ע”י הקהילה היהודית בחברון בתרנ"ג (1893) בתרומות יהודי צפון אפריקה. הוא שימש כמרכז חסד ורפואה לתושבי העיר, ונקרא "חסד לאברהם". בתרס"א (1911) נבנתה קומה נוספת בתרומות יהודי הודו ובגדד, ומאוחר יותר נפתחה בו מרפאה של ארגון "הדסה" – הראשונה בארץ ישראל. במקום הוגש טיפול רפואי לכל (יהודים וערבים), ולנצרכים – ללא תשלום. בבית הסמוך גרו הרוקח, בן ציון גרשון, ורבני הקהילה היהודית הרב חנוך חסון והרב יוסף קסטל ומשפחותיהם.
אתר היישוב היהודי בחברון מספר על גורלו של בית הדסה בפרעות תרפ"ט (1929). הערבים הערבים על בית הדסה ועל מגורי היהודים סביבו. הרבנים חסון וקסטל ובני משפחותיהם, והרוקח בן ציון גרשון ומשפחתו - נרצחו בעינויים. מרפאת "הדסה" הושמדה. המשטרה הבריטית עמדה מנגד והפקירה את חיי היהודים. נציג הקהילה היהודית העתיקה, עו”ד אברהם פרנקו ז”ל, העניק את הזכויות בבית למתיישבי חברון, אך כל הנסיונות להתיישב בו – הסתיימו בפינוי וגירוש. בחזית הבנין הוצבו חיילים, כדי למנוע כניסת יהודים.
אליקים העצני, מראשי הציבור בקרית ארבע כתב במאמרו חברון מוקד הסכסוך על הזהות היהודית " הקליניקה "בית הדסה" שרתה ערבים כיהודים. בפרעות תרפ'ט שדדו והציתו אותה. סמוך לה - דירת גרשון הרוקח. הוא ובתו נרצחו במקום, לאם קצצו את הידיים והיא נפטרה בבית החולים בירושלים. בבניין סמוך נרצחו באכזריות שני רבנים חשובים ומשפחותיהם. היהודים שחזרו אחרי מלחמת- יש'ע מצאו את בית הדסה השרוף ריק מאדם וכך גם דירת הרוקח. ערבים הסבירו שאיש אינו רוצה לגור שם מחמת זעקות המעונים ששומעים בלילות. במשך שנים תבעו מתנחלי חברון מן הממשלה להשיב חיים אל מקומות המאפלייה האלה, וכי זו אינה תמצית תמציתה של הציונות?! אך התשובה היתה שוב ושוב: לא ולא!
עם שחרור חברון בתשכ"ז (1967) נעשו נסיונות לשוב לבתים אלו. בתשל"ט (1979) התנחלה קבוצת נשים וילדיהן בבית הדסה; הן חיו בו כשנה, בתנאים קשים ביותר, בתנאי הסגר שהוטלו ע"י הממשלה.
חידוש היישוב[]
בער”ח אייר תשל”ט (1979), בשעת לילה מאוחרת, עלו כחמש עשרה נשים ובהן מרים לוינגר, רעייתו של הרב משה לוינגר וכארבעים ילדים מקרית ארבע למשאית גבוהה, ועימן ציוד בסיסי; המשאית עצרה בגב הבנין, וממנה הן עלו בהסתר, דרך חלון אחורי, והתמקמו במרתף הבית. עם שחר, כשהתגלתה עובדת הימצאותם של הנשים והילדים בבית, התעוררה מהומה.
ראש הממשלה דאז מנחם בגין הטיל סגר על הבית למניעת הכנסת ציוד ואספקה. רק בעקבות לחצים ושכנועים הותרה כניסת מעט מזון ומים. הממשלה ציפתה שהן ישברו ויצאו אחרי מספר ימים, אך הן החזיקו מעמד במשך כמעט שנה. התנאים בבית היו קשים ביותר, ללא מים, חשמל ושירותים, וכמעט ללא ציוד. כמה מהילדים חלו, אך האמהות דבקו במשימה. כשחלה אחד הילדים בצהבת, ניסה רופא לשכנע את אמו לצאת מהבנין. אך האם, הרבנית מרים לוינגר, ענתה: גם החלוצים בעמק יזרעאל חלו במלריה, ולא ברחו; גם אנו לא נברח!
במהלך השנה אירועו גם פיגועי טרור: תלמיד הישיבה יהושע סלומה נרצח, בערב שבת, י"ז אייר תש"מ (1980) רצחו מחבלים ערביים ששה יהודים בעת שעמדו להכנס לבית הדסה ל”קידוש”בליל שבת.בעקבות אירוע זה, החליטה הממשלה לאפשר מגורי יהודים בחברון ושיקום חלק מהבתים היהודיים. בית הדסה ולידו בית חסון ובית קסטל נבנו מחדש ונוספו עליהן קומות חדשות. בבתים אלו גרות כיום כעשרים משפחות יהודיות. המאבק והסבל הביא לתוצאות: הממשלה אישרה התיישבות יהודית בלב חברון. היתה זו פריצת הדרך בגאולת והשבת הרכוש היהודי בחברון.
אליקים העצני מתאר את חידוש ההתיישבו כך :"... לילה אחד התגנבה קבוצת נשים בראשות הרבנית לוינגר, עם ילדיהן, לתוך קומת מרתף בבית הדסה - מקום ללא מים זורמים, ללא סניטציה, שורץ עכברושים, ושם נשארו. הצבא שם מצור על הבית, בשלטון ישב בגין, שאמנם היה חסר את סגולת "הרגישות והנחישות" של שרון להוציא את הנשים בכוח, אך בכ'ז עמד בסירובו ונתן למצור להימשך כמעט שנה שלמה. לימים התפלאו הרופאים, איך כל הקבוצה הזאת לא חטפה שם צהבת נגיפית, לפחות.
את התיקו שבר ערפאת, ששלח מירדן חוליית רצח. זו תיצפתה ולמדה, שכל ליל שבת הגברים מגיעים ברגל מן התפילה במערת המכפלה עד לשער בית הדסה, שם הם עומדים בחוץ ועושים קידוש והנשים עומדות ושומעות מבפנים. בבוא היום, הטילה חוליית הרצח את הרימונים וירתה את הצרורות מבין החנויות ממול, אל תוך ההמון הזה, רצחה שישה ופצעה רבים. רק הדם הזה אילץ את השלטון להתיר את המגורים בבית הדסה, וכך - על גבי עוד שחיטה - חזרו היהודים לעיר חברון".
אישור ההתיישבות[]
ההתיישבות היהודית בבית הדסה אושרה על ידי ממשלת ישראל, בראשותו של מנחם בגין. לפי הדין וחשבון שהוגש על-ידי מחלקת המחקר של היישוב היהודי בחברון לכנסת לקראת דיון ב:"אי שיויון והפליה" בשנת 2007 כי ממשלת ישראל, מאז 1980 מכירה בלגיטימיות של הישוב היהודי בחברון והחליטה כי "אין מניעה שיהודים יהיו בחברון, כבכל מקום בארץ ישראל" [1]. בשנת 1998 אף הוחלט כי:"מדיניותה של ממשלת ישראל היא לחזק ולפתח את הישוב היהודי בחברון" [2] החלטה זו עוגנה במסמך בינלאומי הוא "הסכם חברון" הקובע כי האוכלוסיה היהודית והאוכלוסיה הערבית יחיו זו ליד זו: סעיף 2א' - דן בבטחון היהודים, סעיף 10ב' - בישראלים וברכושם, סעיף 12 ב' - בביצוע עבודות תשתית למען הישראליים הגרים בעיר וסעיף 16 - באספקת שירותים עירוניים לישראליים תושבי העיר.
מרכז מבקרים "לגעת בנצח", בית הדסה - חברון[]
בלבה של אחת הערים העתיקות בעולם המאוכלסת ברציפות מאז העת העתיקה, פועל ופועם היישוב היהודי, הממשיך את המורשת העתיקה של הקהילה היהודית המקומית – עיר האבות והאימהות. חברון מאכלסת את הקהילה היהודית העתיקה בעולם – מאז אותם ימים רחוקים שבהם רכש אברהם אבינו את מערת המכפלה, הנחשבת לקניין העברי הראשון.
כיאה להיסטוריה כה מפוארת, פועל בעיר מרכז המבקרים בית הדסה, שקומתו הראשונה נבנתה בשנת 1893 מכספי תרומות של יהודי צפון אפריקה. הוא שימש לגמילות חסדים ובית מרפא, ונקרא “חסד לאברהם”. בשנת 1911, נבנתה קומה נוספת מתרומתם של יהודי הודו ובגדד, ומאוחר יותר נפתחה בו מרפאה של ארגון הדסה. במקום הוגש טיפול רפואי לכל מי שנזקקו לו – יהודים וערבים – ללא תשלום.
בקומת הקרקע של המבנה הוקם מוזיאון הישוב היהודי בחברון וחדר הנצחה ל-67 חללי תרפ”ט. המוזיאון מספר את הסיפור היהודי בחברון מתקופת התנ”ך דרך ימי הביניים, פרעות תרפ”ט ועד לחידוש היישוב בימינו. המוזיאון, שבו חמישה חדרי תצוגה, כולל תצלומים מקוריים ותמונות אמנותיות, מעשה ידיו של האמן החברוני שמואל מושניק. הביקור מתאים לילדים מגיל 5.
אל תוותרו: בשנת 2020 חידשנו את המוזיאון ונוסף ציר זמן טכנולוגי הלוקח את המבקר למסע בזמן באמצעות סרטונים ומיצגים מרשימים, כולל המיצג “לגעת בנצח”, מסע דרמטי, רב-חושי ועטור אפקטים שלוקח את המבקרים למסע חוויתי של 4,000 שנה לאחור.
הידעת? העיר חברון, שהיתה בימי המקרא אחת הגדולות בארץ ישראל כולה, נחשבת לאחת מערי הקודש, לצד ירושלים, טבריה וצפת.
- ראו ערך מורחב:מרכז מבקרים "לגעת בנצח", בית הדסה - חברון
חברון מאז ולתמיד[]
מפת חברון[]
אתר היישוב היהודי בחברון - כולל מידע מלא על חברון העברית
קישורים חיצוניים[]
- אתר TIPH - הארגון הבינלאומי הנמצא בסביבות בית הדסה ועוקב אחרי היחסים בין היהודים לבין הערבים