בין השמשות - מסכת שבת דף ל"ד
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו עדכון :פורטל הדף היומי: שיעור דף יומי מאת הרב מאיר שפרכר - ארגון דרשו.
בערב שבת ישאל את בני ביתו[]
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, ולא קודם לכן
א משנה שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו (לשאול את עצמו) ערב שבת {-פירוש אחר - בעולם הזה: עם חשכה, ולא קודם לכן. ומפרטים: לשאול את בני ביתו, האם עשרתם את הטבל הצריך עישור? (למה דוקא בערב שבת ? בדרך כלל העישור רק בסיום המלאכה, לקראת שבת צריך לערב כי "קראתם לשבת עונג" - ולכן גם אכילת ארעי חייבת במתן מעשר) האם ערבתם עירובי תחומין וחצרות?(אם צריך למעלה מאלפיים אמ - שם הניח מזון - אם המאכלים היו שם במהלך השבת - כאלו עשה עיסקת נדל"ן - יש לעשות זאת לפני שבת; ערובי חצרות: אם החצר משותפת לדיירים אחדים ולכן צריכים עירוב של השותפים לחצר) ואם כן עשיתם — הדליקו את הנר לכבוד שבת. כלל אמרו: אם הגיע הזמן בערב שבת שהוא ספק חשכה ספק אינו חשכה (בזמן הזה יש דברים שאסור לעשות) — אין מעשרין את הודאי (תבואה שוודאי לא עושרה מקודם - נחשב כמו תיקון כלי), ואין מטבילין את הכלים הטמאים לטהרם (שוב תיקון - אחרי הטבילה מותר להשתמש), ואין מדליקין את הנרות. אבל מעשרין את הדמאי (אם יש ספק - מותר להפריש גם "בין השמשות") שרק ספק הוא אם לא עושר, ועישורו בפעם שניה אינו אלא מתוך חשש בלבד. ומערבין, וטומנין את החמין לצורך שבת (אם התבשיל רותח - כדי שהחום ישמר).
בניהו - לפי שיעורו של הרב מאיר שפרבר
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה וכו' מנא הני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי, אמר קרא: (איוב ה, כד) "וידעת כי שלום אהלך, ופקדת נוך, ולא תחטא. נראה לי בס"ד, מסתמות דברי המשנה נראה, אף על גב דאינו צריך לדברים אלו גם כן יאמר אותם, וכתבו המפרשים הטעם מפני שיש בדברים אלו מוסר נפשיי, כלומר כבר עשרתם לשון עושר, שסגלתם עושר. ערבתן לשון עריבות, רוצה לומר כבר התענגתם בעריבות עולם הזה, ועד מתי תשתקעו בתאוות אלו. הדליקו את הנר זו הנשמה, 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ, כז) עד כאן דבריהם
"המטרה לגרום לשלום בית ויש לומר את הדברים האלה בנחת" (איוב, ה, כד)[]
וחובה היא לאומרם, מכל מקום צריך לאומרם] בניחותא, כדי שיקבלו אותם בני ביתו ממנו
גמרא ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים האלה] שצריך לשאול אדם בביתו ערב שבת עם חשיכה? אמר ר' יהושע בן לוי: שאמר קרא [הכתוב]: "וידעת כי שלום (הכוונה לנרות שבת - אנשים לא נחבטים) אהלך ופקדת נוך ולא תחטא (שלא תנזק בגלל שלא הדלקת נרות שבת) " (איוב, ה, כד), ומכאן שיפה לאדם שישאל בביתו ("ופקדת נוך") שלא יגיע אחר כך לידי חטא. אמר רבה בר רב הונא: אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים] שלשה דברים צריך אדם לומר (לבעל הבית יש סמכות ובכל זאת יאמר זאת בנחת) בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, וחובה היא לאומרם, מכל מקום צריך למימרינהו [לאומרם] בניחותא, כי היכי דליקבלינהו מיניה [כדי שיקבלו אותם בני ביתו ממנו], שאם יאמר בלשון קשה שמא ישיבו לו דברים שאינם נכונים ויכשל בעבירה. אמר רב אשי : אנא [אני] לא שמיע לי הא [שמעתי הלכה זו] של רבה בר רב הונא, ואולם קיימתי אותה בעצמי מתוך סברא, שכך ראה לעשות.
ומדוע הגבילו זמן השאלה רק לשעה זו: לפני השקיעה או עם השקיעה[]
וכלל בידינו שרגע כניסת השבת הוא הזמן הקובע לגבי תחולת העירוב, שאם הניחו את העירוב קודם, והעירוב עודנו קיים ברגע זה — קנה העירוב וכוחו יפה
ושואלים: הא גופא קשיא [זו, המשנה, עצמה קשה], לפי שיש בה סתירה פנימית. שכן מצד אחד אמרת קודם ששלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, ומשמע: עם חשכה, כלומר, קודם חשיכה — אין [כן], אבל אם כבר ספק חשכה ספק אינו חשכה — לא ישאל, שאף אם ישאל — אין עוד רשות בידו לתקן את הדברים. והדר תני [וחזר ושנה]: ספק חשכה ספק אינו חשכה — מערב. הרי שיש תקנה אפילו בשעה מאוחרת יותר! ומדוע הגבילו זמן השאלה רק לשעה זו?
ובדרך אגב לפני שמביאים תירוץ לדבר מזכירים את כל שאר ההלכות שאמר בעל התירוץ במסכת שבת וסימן להם: בגופיא זימרא ציפרא בחבלא דמילתא להלן הסבר:.
חידושי הלכות
גמרא סימן בגופיה זימרא ציפרא כו' סימן הוא להלכות ולמימרות שאמר רבי אבא בשם רב חייא בר רב אשי שאמר משום רב במסכת שבת והלכותיה והך שלא נטעה בגברי נתן סימן בגופיה היינו הך דהכא הא גופיה קשיא כו' ב' זימרא פרק כלל גדול זומר חייב משום נוטע ג' ציפרא ס"פ הארוג נכנסה צפור תחת כ ו' ד' בחבלא פ' אלו קשרים מביא אדם חבל כו' ה' דמלתא פ' כל הכלים מכבדות של מלתא ובקצת מהם נפל טעות בגמרא כגון בזומר שאמר משום רבי אמי וכן בחבל שאמר משום ר' יוחנן ועיין (ברא"ם) [ברי"ף] וברא"ש שם:
אמר ר' אבא אמר ר' חייא בר אשי אמר רב : לא קשיא [אין זה קשה], ואין בכך סתירה. כאן בתחילת המשנה שמשמע שהעירוב (מדובר בערובי תחומים) יכול להיעשות רק מבעוד יום — הרי זה בעירובי תחומין (החמירו בערובי חצרות) שיש להם סמך בתורה ולפיכך צריך לעשותם כשוודאי יום. וכאן שאמרו שמותר לערב אפילו כאשר כבר ספק חשיכה — המדובר הוא בעירובי חצרות, הקלים ביותר ואינם אלא החמרה.
אגב דברים אלה, מביאים את ההלכה שאמר רבא להדגיש את צד תקנת חכמים בדיני עירוב: מי שאמרו לו שנים (מתכננים לצאת מן העיר): (ביקשו משני השליחים שיעשה עבורם את ערוב התחומים) צא וערב עלינו (בשבילנו) עירוב חצרות (ר"ח), לאחד עירב עליו מבעוד יום, ולאחד עירב עליו בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, ואירע שזה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות (רק אז הניח את הערוב), וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל (עבר כלב או אדם ואכל את הערוב) עירובו משחשכה, וכלל בידינו שרגע כניסת השבת הוא הזמן הקובע לגבי תחולת העירוב, שאם הניחו את העירוב קודם, והעירוב עודנו קיים ברגע זה — קנה העירוב וכוחו יפה. ובבעיה שלפנינו באופן שהניח את העירוב בזמן הראוי — נאכל עירובו בין השמשות, וספק אם היה העירוב קיים ברגע כניסת השבת. ואלו במקרה השני — הספק הוא אם העירוב היה מונח עוד לפני כניסת השבת, כדי שבכלל יחול. (למרות החסרונות) ועל כך קבע רבא להלכה כי שניהם קנו את העירוב.
ותמהים: מה נפשך [מה רצונך], שכן בכל אופן שאתה רוצה אין אתה יכול להסביר. שהרי אי [אם] זמן בין השמשות יממא [יום] הוא — אם כן בתרא ליקני [האחרון יקנה] עירובו ואילו קמא [הראשון] לא ליקני [יקנה], שהרי נאכל עירובו מבעוד יום. ואי [ואם] זמן בין השמשות ליליא [לילה] הוא, אם כן קמא ליקני [הראשון יקנה] את עירובו ואילו בתרא [האחרון] לא ליקני [יקנה], שהרי לא הונח עירובו לפני השבת. ובכל אופן לא יתכן ששני העירובים גם יחד יהיה להם תוקף! על כך משיבים לשיטת רבא: בין השמשות ספקא [ספק] הוא, ואין יודעים כלל אם הוא יום או לילה או שניהם יחד, ומכיוון שספק הוא — ספקא דרבנן לקולא [ספק שמדברי סופרים, נוהגים בו להקל] ומניחים שהעירוב נקנה בשני המקרים.
טמינן חמים בשבת[]
גזירה, שמא יחתה (ינער) בגחלים, להבעירן בשבת, ויעבור על איסור חמור שמן התורה
ועוד אמר רבא: מפני מה אמרו שאין טומנין חמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, כלומר, בתוך דבר שאינו מוסיף לחמם עוד את האוכל שמכניסים בתוכו אלא רק שומר את חומו כמות שהוא, בערב שבת משחשכה? — גזרה שמא ירתיח את הקדירה בשבת. אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך] שאנו חוששים שמא ירתיח, אם כן בשעת בין השמשות נמי ניגזר [גם כן ניגזור] ונאסור להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל?! אמר ליה [לו] רבא: בשעת בין השמשות אין לחשוש, שכן אז סתם קדירות רותחות הן, שוודאי רק ברגע זה הורידו אותן מעל האש, אבל בשעות הלילה כבר הצטננו הקדירות, ויתכן שיבא אדם להרתיחן כדי לשמור את חומן.
ועוד אמר רבא (ל״ד ב) מפני מה אמרו חכמים שאין טומנין לצורך שבת בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום? — גזירה שמא יטמין ברמץ (אפר שבו שיירי גחלים) שיש בה גחלת, שהרי גם הרמץ הוא דבר המוסיף הבל, ולא יבחינו אנשים בין תוספת זו לתוספת אחרת. אמר ליה [לו] אביי: ויטמין אף ברמץ, ומה בכך? ענה לו רבא: גזירה, שמא יחתה (ינער) בגחלים, להבעירן בשבת, ויעבור על איסור חמור שמן התורה.
במכלול הבעיות של שעת בין השמשות[]
שאיזהו הוא בין השמשות? — משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין מאור השמש. הכסיף (אבד צבעו) החלק התחתון של הרקיע, ועדיין לא הכסיף העליון — זוהי שעת בין השמשות
תנו רבנן [שנו חכמים] ברייתא הדנה במכלול הבעיות של שעת בין השמשות. ואמרו: בין השמשות הוא ספק מן היום ומן הלילה יחד, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה. ומשום כך מטילין אותו לחומר שני ימים, כלומר, נוהגים בו לחומרה כבשני הימים, הקודם והבא אחריו, שאם יש חומרה באחד מהם — יש לנהוג בה בשעת בין השמשות. ועדיין הגדרת בין השמשות אינה וודאית.
- דברי רבי יהודה - שאיזהו הוא בין השמשות? — משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין מאור השמש. הכסיף (אבד צבעו) החלק התחתון של הרקיע, ועדיין לא הכסיף העליון — זוהי שעת בין השמשות. הכסיף העליון והשוה צבעו לתחתון — זהו לילה, אלו דברי ר' יהודה.(שהכסיף העליון כמו התחתון)
- ר' נחמיה אומר : שיעור בין השמשות הוא, כדי שיהלך אדם משתשקע החמה עוד חצי מיל.(מהשקיעה עד חצי מייל)
- ר' יוסי אומר: בין השמשות אינו נמשך זמן מסויים, אלא הוא כהרף עין, זה, הלילה, נכנס, וזה, היום, יוצא. ואי אפשר לעמוד עליו, מפני קטנותו.
שנינו שאמר מר [החכם] בברייתא שבין השמשות מטילין אותו לחומר שני ימים, ושואלים: למאי הלכתא [לגבי מה, איזו הלכה] נאמר הדבר? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: המדובר הוא לענין טומאה, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: זב שראה זוב שני ימים, בזה אחר זה, בין השמשות, הרי ספק בידינו אם נחשוב זאת כאילו ראה זוב יום אחד, שאולי בין השמשות של היום הראשון שייך היה ליום שלאחריו, ובין השמשות של היום השני שייך ליום שלפניו. או שני ימים בלבד ששניהם שייכים או ליום שלפניהם או ליום שלאחריהם. או שלושה ימים, שהרי אפשר לחשוב כל שעת בין השמשות כשני ימים. וכיון שלפי התורה זב שראה זוב פעמיים טמא הוא, וכל חומרות טומאת זב עליו, ואם ראה פעם שלישית — צריך להביא קרבן בעת טהרתו, הרי זב זה שראה ספק יום ספק יומיים ספק שלושה — ספק הוא הן לטומאה והן לקרבן. ראה זוב יום אחד בין השמשות — הרי זה ספק לטומאה, שמא היו אלה שני ימים.
מתי בדיוק "בין השמשות"[]
'משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין — יום הוא. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון — בין השמשות הוא. הכסיף העליון והשוה צבעו לתחתון — לילה הוא
על הברייתא שהבאנו מעירים, הא [ברייתא זו] גופה קשיא [קשה] מתוכה. שהרי אמרת קודם שאיזהו בין השמשות — משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. הא [הרי] אם הכסיף התחתון, אף על פי שלא הכסיף העליון — לילה הוא. והדר תנא [וחזר ושנה]: הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון — הרי זה בין השמשות. ואם כן, כשמדייקים בדברים מצויה לכאורה סתירה פנימית בברייתא! אמר רבה שכך אמר רב יהודה אמר שמואל: כדי לסלק את הסתירה כרוך צרף יחד שני משפטים ותני [ושנה] כך: איזהו בין השמשות — משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון — נמי [גם כן] בין השמשות הוא, ורק אם הכסיף העליון והשוה צבעו לתחתון — הרי זה לילה. ורב יוסף אמר בשם רב יהודה שאמר בשם שמואל באופן אחר: משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין — יום הוא. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון — בין השמשות הוא. הכסיף העליון והשוה צבעו לתחתון — לילה הוא.
ומעירים: במחלוקת זו מהי בדיוק הגדרת בין השמשות אזדו לטעמייהו [הלכו רבה ורב יוסף לטעמם, לשיטתם]. דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בענין שיעור בין השמשות בכמה משך זמנו? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: משך זמן הליכת שלשה חלקי מיל. ושואלים: מאי [מה פירוש] שלשה חלקי מיל? אילימא [אם נאמר] כי הכוונה היא לתלתא פלגי מילא [שלושה חצאי מיל], אם כן נימא [שיאמר] מיל ומחצה. אלא תאמר כי הוא תלתא תילתי מילא [שלושה שלישי מיל], אם כן נימא [שיאמר] פשוט יותר — מיל. אלא ודאי הכוונה לתלתא ריבעי מילא [שלושה רבעי מיל]. ורב יוסף אמר בשם רב יהודה שאמר בשם שמואל: שיעור בין השמשות הוא שני חלקי מיל. ושוב שואלים: מאי [מה פירוש] שני חלקי מיל? אילימא [אם נאמר] הכוונה לתרי פלגי מילא [שני חצאי מיל] אם כן לימא [שיאמר] בפשטות מיל. מיל. ואלא תאמר שהכוונה היא לתרי רבעי מילא [שני רבעי מיל] אם כן לימא [שיאמר] במקום זה: חצי מיל. אלא (ל״ה א) תרי תילתי מילא [שני שלישי מיל]. ומסבירים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה] — איכא בינייהו פלגא דדנקא [יש ביניהם הבדל בחצי ששית מיל], הרי שיש אחידות בחלוקתם, ושיעורו של רב יוסף בבין השמשות קטן משיעורו של רבה.