קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
צלמית מצרית של חתול מבוית, בלובר
ביות הוא תהליך של התערבות מכוונת בידי האדם, במטרה לשנות תכונות פיזיולוגיות והתנהגויות טבעיות של בעל חיים פרא, או צמח בר, כדי להתאימם לצרכים, או מאוויים אנושיים. הביות נועד, בדרך כלל, להעצים תכונות מסוימות המועילות לאדם ולמזער תכונות מפריעות, או כאלו המפחיתות את יעילות הניצול של אותו מין לטובת האדם. התוצר של הביות יכול להיות זן חדש של אותו המין, שיכפול גנטי השונה במראה, או אותו מין ללא שינוי כלשהו, לבד ממאפיינים התנהגותיים.
במקרים רבים הופכים הזנים המבויתים תלויים באדם עד כדי חוסר יכולת לשרוד בסביבה הטבעית ממנה הגיעו. מקרים דומים, בהם דורות רבים של התפתחות עצמאית בסביבה אנושית, (למשל, בתוך עיר או שדות מעובדים וללא התערבות מכוונת), הובילו ליצירת זן חדש שהשינויים אינם מאפשרים לו לשרוד בסביבה שאינה אנושית, נחשב גם הוא לביות.
בעלי חיים, צמחים או אורגניזמים מבויתים הם כאלה שההתנהגות, הפיזיולוגיה או אורח החיים שלהם השתנו כתוצאה משליטת האדם בתנאי החיים והרבייה שלהם. לרוב, נדרשים דורות רבים לשינויים הללו להפוך לקבועים, אך יש שהם מתרחשים כעבור דורות ספורים. בני אדם שלטו וטיפלו באוכלוסיות ממגוון סיבות: כדי לייצר מזון או מוצרים חשובים אחרים (כמו צמר, כותנה או משי), כעזר בעבודתו ופעילותו של האדם (כלבי עבודה למיניהם), ואף להנאה ושעשוע כחיות מחמד או כצמחי נוי.
תהליך הביות[]
החיטה היא אחד הצמחים הראשונים שתורבתו, כ-10,000 שנה לפני הספירה. בחיטה המבויתת הגרגירים נשארים על הגבעול כאשר הם בשלים, לעומת חיטת הבר שם הם נופלים, ותועלתם לאדם קטנה.
החקלאות המודרנית מפרידה באופן כמעט מוחלט בין גידול תרנגולים לבשר, לבין תרנגולות בתעשיית הביצים. לצורך תעשיית הבשר פותחו זני תרנגולים שהותאמו על ידי ברירה מלאכותית לגדילה מהירה; מנגד, פותחו זנים לתעשיית הביצים שהותאמו להטלה מרובה של ביצים (עד לכ-300 ביצים בשנה), לעומת תפוקה מסורתית של 20 ביצים בלבד.
הקהילה המדעית נחלקת באשר לאופן הפעולה של תהליך הביות בין ברירה טבעית לברירה מלאכותית ומקומו של האדם. אלו הטוענים כי מוטציות שאינן בשליטת בני אדם אחראיות ליצירת זנים של בעלי חיים או צמחים המועילים לאדם ואחרים שהוכיחו כיצד רבייה סלקטיבית זהירה יכולה להביא לרבים מהשינויים הקשורים לביות. שתי התאוריות אינן סותרות אחת את רעותה. מוטציות השייכות לברירה טבעית אכן שיחקו תפקיד מרכזי ביצירת זנים מבויתים של מינים מסוימים, כפי שרבייה סלקטיבית, מבית ברירה מלאכותית, תרמה רבות לתהליך הביות לאורך ההיסטוריה.
ביות החיטה הוא דוגמה מצוינת לתפקידן של מוטציות כגורם מכריע. גרגרי חיטת הבר נופלים לאדמה כדי להזריע את החיטה מחדש כשהיא בשלה, בעוד גרגרי החיטה המבויתת נותרים על הגבעול ומחייבים התערבות חיצונית. ראיות מעידות ששינוי קריטי זה הוא תוצאה של מוטציה מקרית בתחילת הביות של החיטה. חיטה בעלת מוטציה זו הייתה מועילה יותר לאיכרים, והפכה לבסיס לזנים שונים של חיטה מבויתת שהתפתחו מאז.
הצלחת המוטציה של חיטת הבר הביאה רבים לחשוב שייתכן שמוטציות היו הבסיס למקרים אחרים של ביות. האם מוטציה היא שגרמה לזאבים לפחד פחות ולהתקרב יותר אל האדם, עד כדי אכילת השיירים שהשליך? האם היא הבסיס להתפתחותם של יחסים סימביוטיים בין הזאב שנמצאו לו מקורות מזון קלים להשגה והאדם, שגילה את חשיבות הלהקה לזאבים שלכד ואת יכולותיהם להזהיר מפני אויב מתקרב, לעזור בציד, לשאת משאות, לספק חום ולהגדיל את מלאי המזון שלו? התפתחותה הטבעית של מערכת היחסים הזו היא להניח למוכשרים ולמתונים ביותר מבין הזאבים להשאר בגבולות ההתיישבות שהחלו להתפתח לזני הכלבים הקיימים היום. אותו תהליך יכול היה לקרות בברירה טבעית ללא מוטציה: זאבים שלא חששו להתקרב לבני אדם ולאכול את השאריות זכו ליתרון על זאבים אחרים וסיכוי טוב יותר לשרוד ולהעביר את התכונה הזו לדורות הבאים. גם כאן החל תהליך הביות באופן טבעי, לפני התערבות האדם.
עם זאת, חוקרים אחרים טוענים שרבייה סלקטיבית ולא מוטציה או בחירה טבעית מסבירה בצורה הטובה ביותר את תהליך הביות. הראיות הידועות ביותר לרבייה סלקטיבית מגיעות מניסוי שערך המדען הרוסי דמיטרי בלאייב בשנות ה-50 של המאה ה-20. הצוות שלו עסק במשך שנים רבות בהרביית השועל הכסוף, ובחר רק את הפרטים המתונים שהראו שאינם מפחדים מפני בני אדם. לאחר כעשרים דורות, בלאייב הראה שאלו שנבחרו היו בעלי התגובות החיוביות ביותר לבני אדם. האוכלוסייה הסופית הייתה של שועלים שהתנהגותם ומראם היה שונה באופן משמעותי מהאוכלוסייה שאיתה התחיל. אף שלא התקרבו לרמת הקשר של זאבים, הנה שועלים אלה כבר לא פחדו מבני אדם, נענעו את זנבם וליקקו את ידי מטפליהם האנושיים.
הצלחת ניסוי זה אינה מחייבת הצלחה בכל תהליך של רבייה סלקטיבית. ניסיונות לביית סוגים שונים של חיות בר, הזברה למשל, נכשלו לחלוטין. נראה כי לא ניתן להסביר את התהליך ההיסטורי של הביות על ידי עיקרון אחד בלבד. סביר להניח שמכלול גורמים מתאוריות שונות אחראים לתוצאה הסופית של הביות.
ביות של בעלי חיים[]
אישה קצ'ואנית ולמות מצויות
במשך שנים רבות חיו ההומינידים ובעלי החיים בטבע זה לצד זה ואף ניזונו זה מזה, מבלי שהאדם העלה על דעתו ליצור שינוי התנהגותי או פיזי בבעלי החיים. משערים כי הביותים הראשונים היו פרי תועלת הדדית שהפיקו האדם והחיה ממערכת היחסים המשותפת ולא מתוך כוונה, או רצון מודע. לדוגמה: הזאב התריע מפני הגעת טורפים וזכה בתמורה לשאריות מהציד. חיית הטרף הראשונה והיחידה שבויתה היא הזאב - מעריכים שביותו החל בסביבות שנת 10,000 לפנה"ס, בתרבות הנאטופית, אף שראיות מראות קשר בין האדם לזאב במרוצת 150,000 שנה.
תהליך הביות והברירה המלאכותית גרמו לרוב בעלי החיים המבויתים לעבור שינויים התנהגותיים ופיזיים כדי להסתגל ולמלא את רצונו וצרכיו של האדם. המהפכה החקלאית, שעיקרה מעבר מחיי נדודים בלהקות של ציידים-לקטים להתיישבות של קבע וחקלאות מקומית הכוללת גידול בעלי חיים ורעייה, נשאה את הצורך להתאים אותם לחיים בצוותא עם האדם - הביות, מחד; ומאידך, היה הביות בין הגורמים שאפשרו לאדם את המעבר להתיישבות של קבע. בין בעלי החיים שבויתו היו שנותרו ללא שינוי בהתנהגותם הטבעית (כגון דבורי דבש), כאלו שעברו שינוי חלקי (חתולים) ואלו שעברו תהליך הסתגלות מלא לצורכי האדם (כל חיות המשק והכלבים) והתנהגותם שונה לחלוטין מחיי קרוביהן שחיים עדיין חיי בר.
ביות צמחים[]
אפונת גינה מתורבתת. לעומתה, באפונת הבר קיים מנגנון הפצת זרעים, באמצעות תרמיל המתפתל סביב עצמו, מתבקע, וכך עפים הזרעים למרחק של כ-3-4 מטרים. מנגנון זה איננו קיים באפונת הגינה, מכיוון שלא עלה בקנה אחד עם איסוף מסודר שהחקלאים רצו בו.
תחילתו של תרבות הצמחים בעולם הישן חל בתקופה הניאוליתית הקדם-קראמית, לפני 10,500-10,000 בדרום-מערב אסיה, עם תרבות החיטה הדו-גרגרית (Emmer, Triticum turgidum) והחיטה החד-גרגירית (Einkorn, T. monococcum). מאוחר יותר תורבתה השעורה (Hordeum vulgare). עצי הפרי החשובים שבויתו ראשונים היו, כפי הנראה, זית, גפן, תאנה ותמר, כבר בתקופה הכלקוליתית, לפני 6,800-6,300 שנה. עצי פרי אלו בויתו באזור הלבנט, ומיד אחר כך התפשטו מערבה לכיוון יוון, והתבססו סביב אגן הים התיכון. תפוח, אגס, שזיף ודובדבן נכנסו יחסית מאוחר לחקלאות, רק באלף הראשון לפסה"נ. כניסתם לתרבות של עצים אלו חלה רק לאחר גילוי טכניקת ההרכבה המתוחכמת, המשמשת עד היום לריבוי וגטטיבי מוצלח. גם לאחר ביות עצי הפרי, עצים אלו ניתנים לגידול רק באזורים רחבים מעט מן האזורים האקלימיים אליהם הם מותאמים לצמיחה בבר.
באזור סהר הפורה שבמזרח התיכון הצמחים הראשונים שבויתו,כבר ב-9000 לפנה"ס, היו באופן כללי בעלי זרעים גדולים או פירות. אלה כללו קטניות כמו אפונה, או דגנים כמו חיטה. גם צמחים בעלי השפעה על התודעה בויתו בשלב מוקדם, כמו האופיום, הקנאביס והגפן ליין.
המזרח התיכון היה מתאים במיוחד לסוגי צמחים אלו: האקלים היבש היה מתאים לזרעים גדולים, והגיוון בגובה הקרקע איפשר מגוון של סוגים. תוך כדי הביות החלו בני האדם לעבור מחברת נוודים ציידים-לקטים לחברה חקלאית מיושבת. שינוי זה יוביל, כעבור 4000 או 5000 שנה, לבניית ערי המדינה הראשונות ולהתפתחות תרבותית ענפה.
הביות היה הדרגתי, תהליך של ניסוי וטעייה שהתרחש באיטיות. במשך הזמן החלו לביית גם עצים קטנים כמו תפוחים וזיתים. ישנם צמחים שלא בויתו עד לתקופה האחרונה, כמו אגוז המקדמיה והפקאן.
בחלקים שונים של העולם בויתו סוגי צמחים שונים זה מזה. באמריקה הצפונית והדרומית היו המאכלים הבסיסיים של בני האדם הקישוא, התירס והעדשים. במזרח אסיה היו האורז והסויה הגידולים החשובים ביותר. ישנם אזורים של העולם, כמו אוסטרליה, שבהם לא בויתו זנים מקומיים כלל.
במשך אלפי השנים, הזנים המבויתים נעשו שונים מאוד מאבות הבר שלהם. התירס הוא כעת גדול עשרות מונים מגודלו של אב הבר שלו. הבדל דומה יש בין תותי הבר לבין התות המבוית.
דרגות של ביות[]
הגבולות בין חיות בר ובין עדרים מבויתים של פילים, לדוגמה, יכולים להיות מטושטשים, כתוצאה מהתבגרותם האיטית. בעיות דומות של הגדרה קיימות, לדוגמה, כאשר חתולים מבויתים עוזבים את בית מגדליהם ומגדלים את ולדותיהם בעצמם. קיימים כמה סוגים לאורך הרצף שבין ביות לבר:
- בר: זנים החיים ללא כל התערבות אנושית מכוונת.
- גדלים בגני חיות או בגנים בוטניים: זנים המוזנים ולעתים מתרבים תחת שליטה אנושית, אך כקבוצה נותרים זהים בהתנהגות ובמראה לאחיהם בבר (ישנם גני חיות וגנים בוטניים שמציגים גם בעלי חיים מבויתים, כמו גמלים או דינגו).
- גודלו באופן מסחרי: זנים שבני האדם מגדלים בכמויות גדולות עבור מזון או מוצר אחר, או כחיות מחמד, אך כקבוצה התנהגותם ומראם לא שונה מאוד מבעלי החיים בטבע. דוגמאות לכך הן יען, אייל ותנין.
- מבויתים: זנים שגודלו והתרבו תחת שליטת האדם במשך דורות רבים, ולכן התנהגותם ומראם השתנה מאוד כקבוצה. לדוגמה: כלבים, כבשים, בקר, תרנגולים או עכברי מעבדה.
גורמים מתערבים נוספים ברצף שבין ביות לבר, הוא אורגניזמים ששונו באופן גנטי; חיות שפעם היו תחת יד האדם אך כיום מתרבים מחוץ לתחום שליטתו; וזנים שהם הרכבה של זן בר וזן מבוית.
גבולות הביות[]
למרות ההתקדמות בתחום החקלאות במאות השנים האחרונות, מעט צמחים וחיות בויתו בתקופה זו. התהליך אמנם ממשיך בצמחים מסוימים, אך כיום נראה שהוא הופסק לחלוטין באשר לבעלי חיים.
זנים מבויתים שהרבייה שלהם היא למטרת נוי או שעשוע, לעתים קרובות רגישים מאוד למחלות: ישנם מספר זנים של בקר ותפוחים שעשויים להיכחד בשל כך, ומספר זנים של כלבים הידועים בבעיות גנטיות.
השפעה נוספת של הביות היא מחלות שמתיישבות אצל בעלי החיים המבויתים ועוברות אל בני האדם. השפעה זו גרמה לכך שאוכלוסיות שבהן היו בעלי חיים מבויתים התרגלו למחלות אלה, ולאורך השנים נעשו מחוסנים מפניהם; ואילו אוכלוסיות שלא הכירו את אותם בעלי חיים (בעולם החדש, לדוגמה), לא היו מחוסנות מפני המחלות, ולכן כאשר הגיעו אליהם הכובשים מארצות אירופה - הם מתו בהמוניהם במגפות.
קישורים חיצוניים[]
- ענת אביטל, תרבות צמחים ותולדות החקלאות, יבול שיא, גיליון 109, יולי 2015, עמ' 52-54, באתר "מטיילים עם ענת".