בזיליקום

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

רֵיחָן או בזיליקום (שם מדעי: Ocimum basilicum) הוא צמח תבלין ממשפחת השפתניים (Labiatae).

מקור השם

השם בזיליקום מקורו בשם "בזיליקה" (basilica), סוג של כנסייה נוצרית שבנויה לאורך במבנה מלבני. בימי הביניים גידלו את הבזיליקום בגינות הבזיליקה. אחרים טוענים כי בזיליקום הינה מילה-נגזרת של המילה היוונית βασιλέας, "מלך". השם ניתן על ידי הרופאים הקדומים, שרחשו לו כבוד.

בעברית נקרא הבזיליקום "רֵיחָן" על שום הריחניות הייחודית לו, בדומה לשמו בערבית - ريحان (רַיְחַאן).

שימושים

הריחן נאכל טרי או כמרכיב במאפים, תבשילים ורטבים שונים, דוגמת פיצה או פסטו. במטבח הצרפתי הוא משמש כאחד המרכיבים בתערובת התבלינים הרב דה פרובאנס.

באיטליה נחשב הריחן סמל לאהבה. ענף שלו בשׂערו של אדם סימל את כוונותיו להינשא לאהובת ליבו. אם האישה בחרה לקבל את המחזר, הייתה מניחה כלי עם בזיליקום במרפסת ביתה.

רפואה עממית

במהלך ההיסטוריה שימש הריחן ברפואה העממית למטרות שונות. מאז המאה השישית משתמשים בו כדי לשפר את זרימת הדם והעיכול. באופן חיצוני משתמשים בו להרגעת עיניים אדומות ולהקל על גרד בעור. הריחן, המכיל חומרים אנטי-בקטריאליים, שימש גם לטיפול בריח רע מהפה, להגנה מפני עששת וכמשחת שיניים, וכן לטיפול בכאבי ראש וגזים. הוא משמש מקור עשיר לנוגדי חמצון. בנוסף, הוא מכיל פיטוכימיקלים הנחשבים לנוגדי סרטן^{[דרוש מקור]}. כמו כן, מחקר שנערך ב-1996 מצא כי הבזיליקום מסייע בבקרת רמות הסוכר בדם אצל חולי סוכרת (NIDDM)^{[דרוש מקור]}.

ריבוי

הריחן מתרבה בעזרת הפצת זרעיו. הזרעים מתפתחים בשחלת הפרח הלבן בראש עמודי תפרחת המתפצלים מהגבעול. כשהפרחים מתייבשים ניתן לחלץ את הזרעים מתוכם באופן ידני ולזרוע באדמה או במנבטה בעומק סנטימטר. הבזיליקום נחשב צמח קל לריבוי, גם על ידי גנן חובב, והנביטה מתרחשת לרוב בתוך כשבועיים.

ניתן להרבות את הריחן גם ברבייה וגטטיבית, באמצעות ייחורים: יש להניח גבעולים בריאים בעלי מספר מפרקים במים למשך ימים אחדים, עד שהם מפתחים שורשים, ואז לשתול אותם באדמה.

הריחן בתרבות

ישנם טקסים ואמונות רבות הקשורות בריחן. בצרפתית הצמח מכונה לעתים "העשב המלכותי" l'herble royale, באיטליה הריחן מסמל את האהבה, ובפורטוגל נהוג לתת לאדם אהוב סיר עם ריחן ושיר ביום הקדוש ג'ון וביום הקדוש אנתוני. לעומת זאת, ביוון העתיקה בפרט ובאירופה בכלל, קושר הריחן עם שנאה ואף כסמלו של השטן. אגדת עם אפריקאית טוענת שהריחן מגן מפני עקרבים. הבוטניקאי הבריטי ניקולס קולפפר (1616-1654), ציטט בכתביו "פיזיקאי צרפתי מבדר" שטען שהסנפת הריחן יתר על המידה תביא לגדילתם של עקרבים במוח.

ריחן קדוש, המכונה "טולסי", מוקר מאוד בדת ההינדואיזם. בכנסייה היוונית האורתודוקסית לריחן יש חשיבות דתית, שכן הוא משמש להכנת מים קדושים. מכיוון שעל פי אמונתם, הריחן יצמח סמוך לקבר המשיח ביום תחיית המתים. בכנסייה האורתודוקסית הבולגרית, הסרבית, המקדונית והרומנית, משתמשים גם כן כדי להכין מים קדושים, ובנוסף, נוהגים להניח סירים מלאים בריחן מתחת למזבח.

באירופה נהוג לשים ריחן ביד המתים כדי להבטיח מסע בטוח לעולם הבא. בהודו הוא מונח בפה המתים, כדי לבטיח את הגעתם אל האל.

אצל יהודי תימן מקובל היה מנהג לפיו נשות הבית מתכנסות לאחר הדלקת נרות השבת ומחכות לשוב בעליהן וילדיהן מן התפילה כשידיהם אוחזות ענפי ריחן ססגוניים שריחם הנודף מבשר על כניסת השבת. כמו כן מנהג נפוץ בקרב יהודי תימן עד היום להשתמש בריחן כבשמים לצורך קיום טקס ההבדלה במוצאי שבתות.

קישורים חיצוניים

• ויקישיתוף