אשת מנוח

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

מנוח ואשתו מעלים קורבן. ציור מאת רמברנדט, שמן על קנבס ציור משנת 1641 - - The Yorck Project: 10.000 Meisterwerke der Malerei. DVD-ROM, 2002. ISBN 3936122202. Distributed by DIRECTMEDIA Publishing GmbH

אשת מנוח היא אמו של שמשון ואשתו של מנוח. שלא כבסיפורי לידה אחרים ששמות הנשים נזכרים בהם, שמה של האישה לא נזכר. נאמר עליה רק שהיא: "עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה".

סיפור המעשה

	וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה. ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-ה', אֶל-הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית, וְיָלַדְתְּ בֵּן. ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל-טָמֵא. ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר, אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי, וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד; וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא, וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי. ז וַיֹּאמֶר לִי, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן; וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ. ח וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-ה', וַיֹּאמַר: בִּי אֲדוֹנָי--אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ, וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד. ט וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים, בְּקוֹל מָנוֹחַ; וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה, וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ, אֵין עִמָּהּ. י וַתְּמַהֵר, הָאִשָּׁה, וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ; וַתֹּאמֶר אֵלָיו--הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ, אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי. יא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ, אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ; וַיָּבֹא, אֶל-הָאִישׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר אָנִי. יב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ: מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר, וּמַעֲשֵׂהוּ. יג וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה', אֶל-מָנוֹחַ: מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה, תִּשָּׁמֵר. יד מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל, וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ, וְכָל-טֻמְאָה, אַל-תֹּאכַל: כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ, תִּשְׁמֹר. טו וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, אֶל-מַלְאַךְ ה': נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ, וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. טז וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ, אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ, וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה, לַ-ה' תַּעֲלֶנָּה: כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא. יז וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה', מִי שְׁמֶךָ: כִּי-יָבֹא דבריך (דְבָרְךָ), וְכִבַּדְנוּךָ. יח וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה', לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי--וְהוּא-פֶלִאי. יט וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, וְאֶת-הַמִּנְחָה, וַיַּעַל עַל-הַצּוּר, לַ-ה'; וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים. כ וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ-ה', בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ; וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה. כא וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה', לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ; אָז יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא. כב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ, מוֹת נָמוּת: כִּי אֱלֹהִים, רָאִינוּ. כג וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה, וְלֹא הֶרְאָנוּ, אֶת-כָּל-אֵלֶּה; וְכָעֵת, לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת. כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן
– שופטים יג ב-כד

בסיפורי לידה אחרים בתנ"ך, שמות הנשים נזכרים ואילו בסיפור זה נפקד שמה של האישה. ניתן לשער שכוונת הסופר המקראי היא להמעיט בחשיבות המשפחה ולתת ביטוי יתר לבשורה האלוהית שקדמה ללידת שמשון. לדעת יאירה אמית, מוטיב העקרות במקרא הוא רק אמצעי המועיד את התינוק הנולד שהולדתו באה בזכות האל ולכן המחבר המקראי ממעיט בהצגת האב.

מלאך האלוהים מתגלה אל האישה. הוא אומר לה שהיא עקרה ובן יוולד לה.גם המספר מקדים ומספר כי היא עקרה. מצד האם אין תגובה, לא על צורת ההתעברות ואף לא על יעודו של בנה. המלאך חוזר על דברי הפתיחה בסיפור. מכאן אפשר להבין שהמלאך מצוי בידיעת הנסתר. האישה נמצאת בשדה ושם מתגלה מלאך האלוהים. ההבטחה לבן טומנת בחובה ציווים, אזהרות ובשורה על עתידו של הרך הנולד. פסוק ד' הופך להיות תנאי:וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל-טָמֵא. האישה תלד אם תשמור על ציווי הנזירות. האישה מספרת לבעלה כי מלאך אדוני נראה אליה, "אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי". צמד המילים "בא אל" בתנ"ך משמש פעמים רבות לתיאור יחסים מיניים.

האישה ממהרת לתאר לבעלה כיצד נראה איש האלוהים. היא מצטדקת באומרה שאת שמו לא שאלה ואת שמו לא מסר לה. האישה משמיטה בתחילה את הגילוי "הנך עקרה וילדת בן" ומשלבת את פרשנותה שלה לדברי המלאך. האישה ממשיכה ומתחילה לדבר על בשורת הלידה: "הנך הרה". לאחר זה היא ממשיכה בהדרגה ומספרת לבעלה על עתידו של הנער אשר יהיה נזיר אלוהים. היא אינה מוסרת לבעלה כי מורה, סכין, לא יעלה על ראשו. היא מדברת בפירוט רב על האיסורים החלים עליה.

איור מתנ"ך מורגן (המאה ה-13), המציג את מנוח ואשתו העקרה מעלים קורבן

גילוח שיער הוא אחד מהאיסורים החלים על הנזיר בחוקת הנזיר המופיעים בספר במדבר ו ה. בניגוד לסיפור הלידה בספר שמואל א' א' יא', האיסור לא ניתן מה' או שליחו כמו בפרק זה אלא בא ביוזמת חנה אם שמואל. האיסורים חלו על אימו מפני ששמשון הוקדש טרם לידתו.

האישה מחסירה את הפרט החשוב הקשור להיותו מושיע, אך מוסיפה "עד יום מותו". מנוח מתפלל לה' ומבקש כי איש האלוהים יופיע שוב. אך איש האלוהים מתגלה שוב רק לאישה. האישה שוב ממהרת לספר לבעלה וחוזרת שוב על הצירוף "אשר בא ביום אליי". איש האלוהים פוגש במנוח ואשתו לאחר בקשה מאלוהים. איש האלוהים אינו משיב למנוח על שאלתו אלא חוזר על דברים שאמר לאישה בלבד. הסצנה מסתיימת בפחדו של מנוח מכך שראו את איש האלוהים. תפקיד המרגיע, את מי שנחרדו לאחר שראו את פני האל, עובר מאלוהים אל האישה.

דבריה מסיימים את בשורת הלידה על ידי המלאך ובכך הקורא חוזר לדברי המלאך בראשונה "והרית וילדת בן". האישה האלמונית היא זו שנותנת לבנה שם. האישה שמתגלה אליה מלאך האל, מבינה את משמעות ההתגלות יותר מבעלה והיא זו שנותנת לבנה את שמו.

זיהוי שמה לפי התלמוד

על פי תלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא, דף צ"א ע"א, ובמדבר רבה י, ה בהסתמך על דברי הימים א', ד' ג: 'וְשֵׁם אֲחוֹתָם, הַצְלֶלְפּוֹנִי', היה שמה "הַצְלֶלְפּוֹנִי" ומוצאה משבט יהודה, וזאת בהסתמך על הפסוק הקודם בדברי הימים א' , ד': אֵלֶּה, מִשְׁפְּחוֹת הַצָּרְעָתִי.

עקרותה

"ויאמר לי: "הנך הרה", אבל מה שאמר לה: "הנה את עקרה" לא גילתה לו, שלא רצתה לגלות קלקולה" (במדבר רבה י, ה). המונח 'קלקולה' מופיע פעמים רבות בתלמוד לעבירות שקשורות ביחסים שאינם כשרים כמו יחסי ניאוף ולכן מוסיף הדרשן כי "לא גילתה לו דבר עקרותה שלא רצתה לגלות דבר קילקולה".

הסיפור בקדמוניות היהודים

יוסף בן מתיתיהו, מוסיף עוד על יופיה, הוא מספר כי האישה הייתה מפורסמת ביופיה ועלתה בכך על כל הנשים. בן מתיתיהו, גם מתאר את אהבתם של בני הזוג. בסיפור בקדמוניות היהודים, האישה היא זו שמבקשת את המפגש השני עם המלאך בגלל קנאת בעלה במלאך.

לקריאה נוספת

• ג'ורג סברן, ויפגע במקום: הסיפור התיאופני במקרא, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 25-2, 154-152, 175-172.
• דויד גרוסמן, דבש אריות: סיפור שמשון, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2006.
• דוד פישלוב, מחלפות שמשון: גלגולי דמותו של שמשון המקרא, תל אביב: זמורה ביתן, 2000.

• זאב ז'בוטינסקי, שמשון, מרוסית ברוך קרופניק, תל אביב: ערי ז'בוטינסקי, 1950.
• חוה שלום-גיא, אלה תולדות גדעון: מחזור סיפורים מקראי בראי מקבילותיו, תל אביב: רסלינג, 2013, עמ' 117-107.
• יאיר זקוביץ, חיי שמשון, ירושלים: מאגנס, 1982, עמ' 85-19.
• יאיר זקוביץ, על תפיסת הנס במקרא, תל אביב, משרד הביטחון, 1987, ע"מ 59-50.
• יעל לוין, "העקרות באגדה", תעודה יג (תשנ"ז), עמ' 79–134.
• פנינה גלפז פלר, ויולד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים: כרמל, 2006, עמ' 223-220.

קישורים חיצוניים

• אוריאל סימון, ‏וילך מנוח אחרי אשתו - מקום האישה בחברה המקראית, באתר דעת
• "אמא אדמה" - גיבורי המקרא ואימותיהן בארץ הבחירה. אבירמה גולן בוחנת את התנהגותן של שרה, רבקה ואשת מנוח וטוענת שהכוח שלהן עיצב את חיי בניהן.

תקופת השופטים

• מנהיגי ישראל:עתניאל בן קנז • אהוד בן גרא • שמגר בן ענת • דבורה הנביאה • גדעון בן יואש • אבימלך בן גדעון • תולע בן פואה • יאיר הגלעדי • יפתח הגלעדי • אבצן מבית לחם • אילון הזבולוני • עבדון בן הלל • שמשון • עלי הכהן • שמואל הנביא
• דמויות מרכזיות מהתקופה:ברק בן אבינעם • יעל אשת חבר הקיני • יותם בן גדעון • חנה
• אירועים:פסל מיכה • פילגש בגבעה • מגילת רות