ארבעת המינים

יוני ויאיר מרדכי שוק ארבעת המינים

יוני ויאיר מרדכי שוק ארבעת המינים

משפחת גרובס שוק ארבעת המינים תשעב

משפחת גרובס שוק ארבעת המינים תשעב

שוק ארבעת המינים בקדומים

הרמב"ם כתב על ארבעת המינים:"מה שנראה לי באשר לארבעת מינין שבלולב הוא שהם (הבעה של) שׂמחה וחדווה ביציאתם מהמדבר שהיה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורִמון ומים אין לשתות (במדבר כ', 5) אל מקומות עצי פרי ונהרות. לכן נלקחו, בתור אִזכור לזאת, הפרי היפה ביותר שבהם42, ו(הצמח) בעל הריח הטוב ביותר שבהם43, ו(הצמח) בעל העלים היפים ביותר44, וגם הצמח היפה ביותר, כלומר, ערבי נחל. בארבעת מינין אלה מצטרפים שלושה דברים: האחד, שהם מצויים הרבה בארץ ישֹראל באותה עונה והם בהישׂג ידו של כל אחד. השני, שהם יפים ביותר למראה ורעננים, וחלקם - אתרוג והדס - נותנים ריח טוב. אבל ללולב ולערבה אין ריח רע ולא ניחוח. העניין השלישי הוא שהם מתמידים ברעננותם במשך שבעה ימים, דבר שאינו מתאפשר באפרסקים, רימונים, חבושים, אגסים והדומים להם. מורה נבוכים ג' מ"ג.

הרעיון הובא במאמרו של רפאל מלכה "ארבעה לא ידעתם במדור"שיח השדה" במוסף השבת של מקור ראשון.

ועוד מדרש:" וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי--אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ" (שמות ג', י"ז.) על המילה " אַעֲלֶה" אמרו חז"ל בהקשר אחר:"אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּי" (שיר השירים ז',ט') - ראשי התיבות של :אתרוג, ערבה, לולב והדס.

ארבעת המינים - ויקיפדי צילם:יוניבסט

שדה הדסים

עץ ערבה

עץ אתרוג תימני

הלכות שולחן ערוך

• סעיף א

כְּבָר נָהֲגו יִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּי שֶׁהוּא קוֹנֶה אֶתְרוֹג וְלוּלָב וְהוּא אֵינוֹ מֵבִין, מַרְאֶה אוֹתָן לְמוֹרֶה הוֹרָאָה אִם הֵם כְּשֵׁרִים אוֹ לֹא, כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה חִלּוּקֵי דִינִים. וְיֵשׁ לְהַדֵר לִקְנוֹת לוּלָב חָדָשׁ, כִּי לוּלָב הַיָבֵשׁ אֵינוֹ כָּשֵׁר אֶלָּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּכֹל שֶכָּלְתָה הַיַרְקוּת שֶבּוֹ, הֲוֵי יָבֵשׁ. שִׁעוּר הַלּוּלָב, שֶׁתִּהְיֶה הַשִׁדְרָה חוּץ מִן הֶעָלִין הָעֶלְיוֹנִים, אַרְבָּעָה טְפָחִים. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, שְׁלֹשָה-עָשָֹר אֲגוּדָלִין וּשְׁלִישׁ גוּדָל סַגֵי

• סעיף ב

הַהֲדַס צָרִיךְ לִהְיוֹת מְשֻׁלָשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁיוֹצְאִין בּוֹ מִכָּל קֵן וָקֵן שְׁלֹשָה עָלִין בְּשׁוּרָה אַחַת בְּשָׁוֶה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֶחָד גָּבוֹהַּ אוֹ נָמוּךְ מֵחֲבֵרָיו. וּצְרִיכִין שֶׁיִהְיוּ הֶעָלִין חוֹפִין אֶת עֵצוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁרֹאשׁ כָּל עָלֶה, יַגִּיעַ לְמַעְלָה מֵעֻקְצָהּ שֶל הֶעָלֶה שֶׁלְּמָעְלָה. וּבְתוֹךְ אֵלּוּ הַהֲדַסִּים הַמּוּבָאִים מִמֶּרְחָק, בְּדֹחַק שֶׁיִּמָּצְאוּ כְּשֵׁרִים, וּצְרִיכִין לְבָדְקָם. וְהַיָרֵא דְבַר ה', יְהַדֵּר לִקְנוֹת הֲדַסִּים לַחִים יְרֻקִּים מְשֻׁלָּשִׁים וּמְהֻדָּרִים. וְהַגְּדֵלִים בִּמְדִינָתֵנוּ, צְרִיכִין לְדַקְדֵּק בָּם אִם אֵינָם מֻרְכָּבִים, וְאִם לִא גָדְלוּ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב. וְכֵן צְרִיכִין לְדַקְדֵּק בָּזֶה בַּלּוּלָבִין הַגְּדֵלִים בִּמְדִינָתֵנוּ. אִם אֵין בְּנִמְצָא הֲדַסִּים מְשֻׁלָּשִים, יִטֹּל שֶׁאֵינָם מְשֻׁלָּשִׁים, וְלֹא יְבָרֵךְ

• סעיף ג

שִׁעוּר הַהֲדַס, שְׁלֹֹשָה טְפָחִים. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, סַגֵּי בַּעֲשָׂרָה גוּדָלִין. וְיִהְיֶה כָּל הַהֲדַס מִלְּמַטָּה עַד לְמַעְלָה, מְשֻׁלָּשׁ. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, אִם לְמַטָּה הַמֻּעָט אֵינוֹ מְשֻׁלָּשׁ, וְהָרֹב שֶׁלְּמַעְלָה מְשֻׁלָּשׁ, גַּם כֵּן כָּשֵׁר. צְרִיכִין לְדַקְדֵּק, שֶׁלֹּא יִשְּׁרוּ הֶעָלִין מִן הַהֲדַס, כִּי אִם נָשְׁרוּ אֲפִלּוּ מִקְצָת עָלִין, יֵשׁ כַּמָּה חִלּוּקֵי דִינִים, וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלַת חָכָם

• סעיף ד

צְרִיכִין לְהַשְׁגִיחַ, שֶׁלֹּא יְהֵא נִקְטָם רֹאשׁוֹ, דְּהַיְנוּ רֹאשׁ הָעֵץ. וְאִם אֵין לוֹ רַק קְטוּמִים, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם. אֲבָל הָעֲנָפִים הַקְּטַנִים שֶׁיוֹצְאִין בֵּין הַקִּנִּים, צְרִיכִים לִקְטוֹם אוֹתָם, שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ בֵּין הַקִּנִּים

• סעיף ה

הָעֲרָבָה, יְדוּעָה. הֶעָלֶה מָשׁוּךְ, וּפִיו חָלָק, וְהַקָּנֶה אָדֹם. וַאֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ יָרוֹק, כָּשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁכְּשֶׁהוּא שׁוֹהֶה בָּאִילָן, מִתְאַדֵּם. וְרֹב מִין זֶה גָּדֵל אֵצֶל הַנְּחָלִים, וְעַל כֵּן נִקְרָא עַרְבֵי נָחַל. וַאֲפִלּוּ הַגְּדֵלִים בְּמָקוֹם אַחֵר, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁאִם אֶפְשָׁר, יֵֹש לְהַדֵּר לִקַּח מֵאוֹתָן הַגְּדֵלִים אֵצֶל נָחַל. שִׁעוּר הָעֲרָבָה, כְּשִׁעוּר הַהֲדָס

• סעיף ו

עֲרָבָה שֶׁיָבְשָׁה, אוֹ שֶׁנָּשְׁרוּ רֹב הֶעָלִין שֶׁלָּהּ, אוֹ שֶׁנִּקְטַם רֹאשׁ הָעֵץ שֶׁלָּה, פְּסוּלָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּגַם אִם נִדַּלְדְּלוּ הֶעָלִין מִן הַקָּנֶה וּתְלוּיִים לְמַטָּה, פְּסוּלָה. וּצְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ מְאֹד גַּם בָּעֲרָבָה, כִּי לִפְעָמִים מֵחֲמַת שֶׁתּוֹחֲבִין אוֹתָהּ אֶל הַלּוּלָב אוֹ עַל יְדֵי הַנִּעְנוּעִין, נוֹשְׁרִין הֶעָלִין, וְאָז פְּסוּלָה

• סעיף ז

צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶלֹּא יִקְצֹץ הַיִשְׂרָאֵל בְּעַצְמוֹ מִן הָאִילָן אֶחָד מֵאַרְבַּעַת הַמִּנִים לְצָרְכּוֹ, אֲפִלּוּ נָתַן לוֹ בַּעַל הַקַרְקַע רְשׁוּת, אֶלָּא גּוֹי אוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר יִקְצְצֵם וְיִקַּח מִמֶּנוּ

• סעיף ח

לוֹקְחִין שְׁלשָׁה בַּדֵּי הֲדַס וּשְׁנֵי בַדֵּי עֲרָבָה, - וְאֵין לְהוּסִיף, וְאוֹגְדִין אוֹתָם עִם הַלּוּלָב, שֶׁיִהְיוּ כֻלָּן אֲגֻדָּה אֶחָת. וּצְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁיִהְיוּ כֻלָּם כְּדֶרֶךְ גְּדִילָתָן, דְהַיְנו מְקוֹם הַחֲתָךְ לְמַטָּה, שֶׁאִם נִתְהַפֵּךְ אֲפִלּוּ רַק בַּד אֶחָד, גַּם בְּדִיעֲבַד אֵינוֹ יוֹצֵא. וְיֵשׁ לֶאֱגוֹד אֶת הַהֲדַס מִימִין הַשִּׁדְרָה אֶל הַלּוּלָב, וְאֶת הָעֲרָבָה מִשְׂמֹאלוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁכְּשֶׁיִטֹּל אֶת הַלּוּלָב וְהַשִּׁדְרָה נֶגֶד פָּנָיו, יִהְיֶה הַהֲדַס נֶגֶד יְמִינוֹ, וְהָעֲרָבָה נֶגֶד שְׂמֹאלוֹ. וְיִהְיוּ לְמַטָּה כֻּלָּם שָׁוִים, כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיִטּוֹל אֶת הַלוּלָב, יֹאחַז כֻּלָם. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לִרְאוֹת שֶׁיִהְיֶה הַהֲדַס מְעַט גָּבוֹהַּ מִן הָעֲרָבָה. וְצָרִיךְ לְהַשְׁגִיחַ שֶׁתֵּצֵא הַשִּׁדְרָה מִן הַלּוּלָב לְמַעְלָה מִן הַהֲדַס לְכָל-הַפָּחוֹת טֶפַח. קוֹשֵׁר כֻּלָּם בְּיַחַד בְּקֶשֶׁר גָמוּר, דְּהַיְנוּ שְׁנֵי קְֹשָרִים זֶה עַל גַב זֶה. וּמִלְּבַד מַה ֹשֶּקָשַׁר אֵלּוּ הַמִּנִים בְּיַחַד, יַעֲשֶׂה עוֹד בַּלּוּלָב שְׁלֹּשָה קְשָׁרִים, וְרַק טֶפַח אֶחָד מִן הַלּוּלָב לְמַעְלָה יִהְיֶה בְּלִי קֶשֶׁר, כְּדֵי לְכַסְכֵּס בּוֹ בִּשְׁעַת הַנִּעְנוּעִים. אִם יֵשׁ חוּט כָּרוּךְ עַל הַהֲדַס, צָרִיךְ לַהֲסִירוֹ קֹדֶם הָאִגּוּד, שֶׁלֹּא תְהֵא חֲצִיצָה. אִם הֻתְּרָה הָאֲגֻדָּה בְּיוֹם-טוֹב, אָסוּר לְאָגְדָהּ בְּיוֹם-טוֹב בְּקֶשֶׁר, אֶלָּא בַּעֲנִיבָה, אוֹ כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין שֶכּוֹרְכִין סְבִיבוֹתָם וְתוֹחֲבִין רֹאשׁ הַכְּרִיכָה לְתוֹךְ הָעִגּוּל הַכָּרוּךְ

• סעיף ט

עֲרָבָה שֶנִּתְלְשָׁה בְּיוֹם-טוֹב, בֵּין בְּיוֹם-טוֹב רִאשׁוֹן בֵּין בְּיוֹם-טוֹב שֵׁנִי, אֲסוּרָה הַיוֹם אֲפִלּוּ בְּטִלְטוּל בְּעָלְמָא, כִּי הִיא מֻקְצֶה גָמוּר. וְאִם נִתְלְשָׁה בְּיוּם-טוֹב רִאשׁוֹן, כְּשֵׁרָה בְּיוֹם טוֹב שֵנִי. אַךְ אִם חָל יוֹם רִאשׁוֹן

• סעיף י

בַּשַּׁבָּת וְנִתְלְשָׁה, אֲסוּרָה גַם בְּיוֹם שֵנִי. אִם הוּבְאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם אֶתְרוֹג אוֹ שְׁאָר מִינִים, מֻתָּרִין לְטַלְטְלָן וְלָצֵאת בָּהֶם. אַךְ אִם אֵין הָעִיר מְתֻקֶּנֶת בְּעֵרוּבִין, אֲסוּרִין לְטַלְטֵל לַחוּץ מִן הַבַּיִת שֶׁהֵם שָׁם, וְיֵלְכוּ כֻלָּם שָׁמָּה לָצֵאת בָּהֶם

שלום לגוף ולנפש

הרב בנימין לאו כתב בארץ את המאמר הבא:[1]

הפירות הניטלים למצוות ארבעת המינים בסוכות אינם מפורשים במקרא. הפסוקים בספר ויקרא (פרק כג) מתארים את המינים על פי צורתם ומקום גידולם: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים".

בחירת הלולב, האתרוג, ההדס והערבה לצורך מצוות החג מקובלת מאז ומעולם, וכלשונו של הרמב"ם (הלכות סוכה): "וכל הדברים האלו מפי השמועה ממשה רבינו נתפרשו". לא שמענו ויכוח בין כיתות או זרמים על בחירת המינים. חכמים מצאו רמזים לזיהוי המקובל על פי מלותיה של התורה. בחירת האתרוג כ"פרי עץ הדר" מתפרשת בתלמוד בגלל כמה רמזים: "הדר - שדר באילנו משנה לשנה", "פרי עץ - שפריו הדר ועצו הדר". אלה הם כמובן רמזים שמבקשים להסביר את בחירת האתרוג, שנעשתה כאמור על פי המסורת, איש מפי איש.

במהלך הסוגיה התלמודית המבררת את הרמזים של זיהוי ארבעת המינים מתגנבת עמדה מוסרית של חכמים, שחובקת בעוצמה רבה את כל תפישת עולמה של התורה, הרבה מעבר לענייני הסוכות. התורה דורשת לקחת "כפות תמרים" ומסורת מזהה את המין הזה עם הלולב, שהוא השדרה של עץ התמר. מאותו פסוק לומדים חכמים שהלולב צריך להיות כפות (מחובר) ולא מופרד. אומר התלמוד "ואימא כופרא"? אולי הכוונה היא לענף דקל הפתוח (כמו כף יד)? עונה על כך החכם התלמודי אביי: "דרכיה דרכי נועם - וליכא". מפרש רש"י: "ה'כופרא' עשוי כקוצין ויוצאין בהם עוקצין הרבה וסורטין את הידים". פירוש הדבר הוא שאין להעלות על הדעת שהתורה תיתן הנחיה לשימוש במצווה בדבר שעשוי להכאיב לאדם האוחז בו. כף הדקל תגרום לעוגמת נפש, ולכן נשללת האפשרות שלזה כיוונה התורה.

בדיוק באותו אופן בודק התלמוד את בחירת ההדס, שעליו נאמר "ענף עץ עבות". חכמים דרשו ש"עץ עבות" מצריך שיהא צמח "שענפיו חופין את עצו". התלמוד מעורר שאלה לגבי הוודאות של זיהוי המין הזה עם ההדס (בבלי סוכה לב ע"ב). האלטרנטיבה הראשונה המוצעת היא ש"ענף עץ עבות" הוא ענף של זית. אפשרות זו נדחית: "בעינן עבות וליכא" (=ההגדרה צריכה להיות של עץ עבות, תנאי שאינו קיים בזית). ממשיך התלמוד וומעלה אפשרות שניה: "אולי ענף של עץ דולב"? ודוחה התלמוד: "בעינן ענפיו חופין את עצו וליכא" (ההגדרה צריכה להיות של ענפים הסוככים את השדרה וזה אינו מתקיים בעץ הדולב).

מוסיף התלמוד ומעלה אפשרות שלישית: "אולי ענף של הרדוף"? על כך עונה אביי אותה תשובה שענה לגבי הלולב: "דרכיה דרכי נועם - וליכא". הפעם הבעיה אינה בצורתו של ההרדוף אלא בטיבו. ההרדוף רעיל. הטועם ממנו ניזוק. דבריו של אביי מבקשים לקבוע כלל לכל התורה כולה. את הפסוק בספר משלי (פרק ג): "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", הוא מבין כהנחיה כללית. דרכי התורה וההתנהלות לאורה חייבים להיות בדרך של נועם ושלום. לא יכול להיות שהתורה תצווה לקחת לכל בתי ישראל קוץ ורעל ולהתברך בו בארבעת המינים.

כך מסביר ר' לוי בן גרשום (הרלב"ג, ראשית המאה ה-14 בפרובנס) את הפסוק במשלי: "הנה דרכי התורה הם דרכים שינעמו וימתקו מאד לאדם, כי לא העמיסה על האדם שום מעמס יקשה לו, אבל כל מה שבה מן המצות והאזהרות הם דברים ערבים ורצויים בעצמותם, לא כנימוסי הגוים שהיו מעמיסים בהם דברים קשים, גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. וכל נתיבות התורה הם שלום לגוף ולנפש כמו שהתבאר מדברינו בדברי התורה, כי כלם ישירו אל בריאות הגוף ובריאות הנפש".

הקורא את השורות הללו של הרלב"ג מתקשה להאמין שאכן כך היא דרכה של תורה. פעמים רבות אנו שומעים על תחושות של עוול הנעשה בשמה של התורה וההלכה. בעיות של מסורבות גט, פסולי חיתון, מעוכבי גיור ועוד כהנה וכהנה מעוררות את המחשבה שמא הדיבור על "דרכיה דרכי נועם" אינה אלא חזות חיצונית, שאין לה דבר וחצי דבר עם הפרקטיקה ההלכתית. הפגיעה בזכויות אדם בשמה של ההלכה נראית לקורא מבחוץ כמאבק בין כבוד האדם לבין כבוד אלוהים. זו הטרגדיה של עולם התורה, שנפל בשבי המאבק הפוליטי והכיתתי ואיבד את זוהרו האמיתי.

כל מי שנכנס לתוך כבשנה של תורה והלכה, ללא מניעים פולמוסיים וללא עמדות מוקדמות, נתקל מיד בעוצמה של מאמץ אנושי כביר שכל תכליתו לקיים את הכלל המכונן: "דרכיה דרכי נועם". שגור בלשונם של גדולי הפוסקים "כוח דהיתירא עדיף". אין אידיאה להקשות ולהכאיב, יש מטרה להקל ולהנעים. דרכי הפסיקה ההלכתית, כמו כל מקצוע, מגוונים ומסובכים. הפוסקים הגדולים מרבים להשתמש בכל הכלים שבידיהם כדי לממש את עקרון העל הזה של דרכי השלום. בדרך כלל פעולתם נעשית בצנעה וללא יחסי ציבור. עולמה של ההלכה פנימי ואינטימי, ואולי בגלל זה יצא שמו לרעה.

באחד מכתביו היטיב אדם ברוך לתאר את פעולתה של ההלכה ושל פוסקיה ("סדר יום", עמ' 186): "אין להבין קטגוריה או כלל בהלכה אלא בזיקה הרמונית לעצם ההלכה בכללותה; ההלכה אינה עקודה למושגיה אלא למטרותיה. בעומדי אגוד עם ארבעת המינים בימי חג הסוכות אני נושא את התפילה הפשוטה ש'יעשו כולם אגודה אחת', שיופיה של התורה יאיר לכל פינות החברה ושדרכי הנועם שבה יובילו אותנו לשמחה ולשלום".

קישורים חיצוניים

• נוגה הראובני, ארבעת המינים - אתר דעת

ראו גם

• דר' זהר עמר, ארבעת המינים - עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ-ישראלי, הוצאת המחבר, תש"ע