אמין אל-חוסייני

הערך המקורי בוויקיפדיה העברית שודרג כאן על ידי האנציקלופדיסט

קובץ:Al-Husayni1929head.jpg

אמין אל חוסייני, 1929

מוחמד אמין אל-חוסייני (מערבית: الحاج محمد أمين الحسيني; ידוע כחאג' אמין; 1895 - 4 ביולי 1974) היה מנהיג ערבי-מוסלמי, אשר כיהן כמופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי. נודע באנטישמיות שלו ובהתנגדותו הגורפת לציונות., "והשפיע יותר מכל מנהיג אחר על שלילת קיומה של המדינה היהודית, באורח עקרוני". אל-חוסייני היה המנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל בשנות השלושים, והיה אחראי לפרעות ומתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד בתקופת המרד הערבי הגדול ובתחילת מלחמת העצמאות. כיהן כראש הוועד הערבי העליון כמעט כל שנות פעילותו הציבורית ובין השנים 1937-1921 גם כנשיא המועצה המוסלמית העליונה. במסגרת הוועד הערבי העליון שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית והקים בוואפן אס אסיחידת מתנדבים מוסלמים, הלגיון הערבי החופשי.

קורות חייו

אל-חוסייני נולד בירושלים. היה בנו של המופתי של ירושלים באותם ימים, טאהר אל-חוסייני, שלאורך שנות כהונתו נאבק בעלייה ובהתיישבות היהודית בארץ ישראל. בני משפחת אל-חוסייני היו בעלי קרקעות עשירים בדרום ארץ ישראל. 13 מחברי משפחת אל-חוסייני היו ראשי העיר ירושלים בין השנים 1864 ועד 1920. קרוב משפחה חשוב נוסף היה כאמל אל-חוסייני, אח למחצה, שגם הוא היה המופתי של ירושלים. קרוב משפחה נוסף, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, עמד בראש הוועד הפועל הערבי - הגוף הפוליטי העליון של ערביי ארץ ישראל עד 1936.

אמין אל-חוסייני למד טורקית בבית ספר ממשלתי וצרפתית אצל מיסיונרים קתולים ובאליאנס למד אצל מנהלה היהודי, אלברט ענתבי. למד אצל רשיד רידא באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, במשך כשנה, חוק אסלאמי. ב-1913, בגיל 18, קיים אל-חוסייני את מצוות ה[[חאג']]. זמן קצר לפני [[מלחמת העולם הראשונה]] למד בבית ספר למינהל באיסטנבול.

בשנת 1914 גוייס לצבא האימפריה העות'מאנית ושירת כקצין תותחנים. הוא הואשם כי לקח חלק פעיל ברצח העם הארמני, אך האשמה זו לא הוכחה. במאורעות תרפ היו אמין אל חוסייני ו[[עארף אל-עארף]] אחראים להסתת הערבים שחזרו מחגיגות [[נבי מוסא]]. השלטונות הבריטים הוציאו נגדם צו מעצר והם ברחו ל[[דמשק]]. בהיעדרם נידונו לעשר שנות מאסר. באוגוסט 1920 העניק להם הנציב העליון [[הרברט סמואל]] [[חנינה]] ואמין אל חוסייני חזר לירושלים עטור תהילת גיבורים.

בשנת [[1921]], שנה לאחר הקמת [[המנדט הבריטי]], מת כאמל אל-חוסייני, אחיו למחצה של אמין אל-חוסייני שכיהן כמופתי של ירושלים. בבחירות שנערכו לתפקיד בקרב אנשי הדת וההנהגה המוסלמית בירושלים הגיע אמין אל-חוסייני, הצעיר מבין ארבעת המתמודדים ובעל השכלה דתית מוגבלת, למקום הרביעי. על פי החוק העות'מאני היה צריך המופתי להתמנות מבין שלושת המועמדים הראשונים.{{הערה|[[צבי אל פלג]], '''המופתי הגדול''', [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]], תשמ"ט - 1989,  עמ' 16-13.}} משפחת אל-חוסייני הפעילה לחץ רב על השלטון הבריטי שגם הוא העדיף את מינוי אמין אל-חוסייני לתפקיד. אנשי ממשל בריטי בליווי נכבדים מוסלמים שכנעו את השייח' [[חסאם ג'אראללה]] להסיר את מועמדתו ובכך התקדם אמין אל-חוסייני אל בין שלושת המועמדים הראשונים ונסללה הדרך החוקית למינויו לתפקיד. מינוי זה הגביר את השפעתו שהייתה רבה עוד קודם לכן כבן ל[[משפחת אל-חוסייני]]. את דרכו אל ראש הפירמידה הפוליטית של הפלסטינים סלל באמצעות [[המועצה המוסלמית העליונה]] לנשיאותה נבחר בסיוע הבריטים תוך גיוס משאבי העולם הערבי והמוסלמי לשיפוצים ב[[מסגד אל  אקצא]] וב[[כיפת הסלע]] שעל [[הר הבית]] ותוך מאבק אל מול [[נגדה]]מבית בדמות, הוועד הפועל הערבי, שהשתדלה לערער מעמדו בעוד הוא נתון במאבק נגד [[היישוב]] וממשלת המנדט. ביתרת הכסף אותו גייס בנה ב-[[1929]] את [[מלון פאלאס]] ברחוב אגרון (אז רחוב [[ממילא]]) בירושלים. לבניית מלון פאלאס שכר המופתי את שרותיו של [[קבלן בניין|הקבלן]] היהודי [[ברוך קטינקא]]. קטינקא אף בנה את ביתו הפרטי של המופתי בשכונת [[שיח' ג'ראח]] - בית שהמופתי השכיר לידידו ההיסטוריון [[ג'ורג' אנטוניוס]], ולימים נודע כ[[מלון שפרד]]. אל-חוסייני הטיף ופעל נגד הקמת [[הבית הלאומי]] לעם היהודי ב[[ארץ ישראל]], ולאחר הקמתה המשיך במלחמתו נגד [[מדינת ישראל]]. הוא השתמש בכשרונו ה[[רטוריקה|רטורי]] ובמשרתו הדתית לשלהוב ההמונים לביצוע [[פרעות]] נגד היהודים בארץ: [[פרעות תרפ"א]] - ב[[יפו]] בשנת  [[1921]], [[טבח חברון (מאורעות תרפ"ט)|הטבח ביהודי חברון]] - [[1929]] ו[[המרד הערבי הגדול]] בשנים [[1936]] - [[1939]].

לפני המרד הערבי

בראשית שנות ה-30 פעל אל-חוסייני לזיהוי המאבק הלאומי הפלסטיני עם עקרונות דת מוסלמיים, ולחיזוק הלאומיות הפלסטינית. ב-1930 הקים קופה פלסטינית חיקוי ל"קרן קיימת לישראל" במטרותיה, מיזם שכשל גם בגלל התנגדות האופוזיציה הנשאשיבית.

ב-1931 כינס (יחד עם שאוכת עלי, מוסלמי הודי) ועידה מוסלמית עולמית בירושלים, שבה השתתפו 130 צירים. בוועידה הוכרזה קדושתו של הכותל המערבי למוסלמים, והוקעו הציונות ומכירת הקרקעות ליהודים.

ב-1934 ניצח מועמד החוסיינים, ד"ר חוסיין פח'רי אל-ח'אלדי, את ראע'ב נשאשיבי, מועמד הנשאשיבים, בבחירות לעיריית ירושלים.

בשנים אלו התהדק הקשר בין אל-חוסייני ל[[התנועה הנאצית|תנועה הנאצית בגרמניה]]. כבר במרץ 1933 העביר אל-חוסייני לקונסול גרמניה בירושלים מסר התומך במשטר החדש, "הפשיסטי והאנטי דמוקרטי" בגרמניה, והביע רצון להצטרף לחרם הנאצי נגד היהודים. במסגרת מפלגתו (שהוקמה ב-1935), "המפלגה הערבית הפלסטינית", הופעלה [[תנועת נוער]] בשם "אל-פותווה" שדמתה ל"[[הנוער ההיטלראי|נוער ההיטלראי]]" בגרמניה ואף כונתה זמן מה באופן רשמי "[[הצופים]] הנאצים".{{הערה|כל הפסקה - מתוך "קרבנות", מאת [[בני מוריס]], עמ' 123-125}}

במרד הערבי הגדול

למרות שלא היה היוזם ל{{ה|מרד הערבי הגדול}}, אל-חוסייני השתלט עליו במהירות וארגן את ההתנגדות לבריטים וליהודים. הוא הוביל קו תקיף ביותר כנגד [[היישוב היהודי]], ועודד [[רצח]] נגד חפים מפשע. בזכות הכוח הרב שצבר עקב מינויו למופתי נמנעה [[בריטניה]] מלגרשו במשך תקופה ארוכה, מכיוון שחששה מהתפשטות תסיסה ערבית ל[[עיראק]], [[ירדן]] ו[[מצרים]] בהן שלטה.

בזמן המרד הערבי היה אל-חוסייני הדובר הערבי הראשי ב[[ועדת פיל]] ועמד בראש [[הוועד הערבי העליון]]. אל-חוסייני הציג בפני הבריטים את מעשיהם של ה[[יהודים]] בארץ, והציג עדויות לפיהן היישוב היהודי אחראי להריסת מקומות קדושים למוסלמים. בנוסף טען כי אדמות הארץ שייכות למוסלמים ושלל כל פשרה שתכלול ריבונות יהודית בארץ. בנוסף דרש לקיים את הבטחות בריטניה מ[[איגרת מקמהון]].

לאחר רצח מושל [[הגליל]] [[לואיס אנדרוס]], הדיחו הבריטים את אל-חוסייני מכל תפקידיו והוציאו נגדו צו [[מעצר]]. הוא הסתתר באזור המסגדים בהר הבית. הבריטים הטילו מצור על המקום אך חששו לפרוץ למקום הקדוש. ב-[[13 באוקטובר]] [[1937]] הצליח חאג' אמין לחמוק מהבריטים. הוא הגיע ל[[נמל יפו]] מחופש ל[[בדואים|בדואי]] ומשם הועבר על ידי אנשיו ל[[לבנון]]. שאר חברי הוועד הערבי העליון גורשו באותו זמן על ידי הבריטים ל[[איי סיישל]].

בשנת [[1938]] ברח אל-חוסייני ל[[סוריה]] ול[[לבנון]] ומשם המשיך להפיץ [[תעמולה]] כנגד היישוב היהודי בקרב [[ארצות ערב]] ו[[צפון אפריקה]].

===במלחמת העולם השנייה===

[[קובץ:Bundesarchiv Bild 147-0483, Berlin, Besuch Amin el Husseini.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אמין אל-חוסייני עם מתנדבים מוסלמים לצבא הגרמני, ברלין 1942. מתוך הארכיון הפדרלי של גרמניה.]]

[[קובץ:Bundesarchiv Bild 146-1987-004-09A, Amin al Husseini und Adolf Hitler.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אל-חוסייני בפגישה עם [[היטלר]], נובמבר [[1941]]. מתוך הארכיון הפדרלי של גרמניה.]]

לאחר פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] בקשו הבריטים משלטונות צרפת בלבנון להסגיר את חאג' אמין שנודע זמן רב בקשריו עם [[איטליה]] ו[[גרמניה]] והם סירבו. ב-[[13 באוקטובר]] [[1939]] הוא הצליח להימלט מלבנון לאחר ששיחד את המפקד הצרפתי ב-500 [[ליש"ט]]. הוא התחפש לאשה והגיע כעבור שלושה ימים ל[[בגדד]] שם התקבל בכבוד רב.

הוא השתתף בארגון המרד נגד הבריטים ובפרעות ב[[יהדות בבל]], בפרט ב[[הפרהוד|פרהוד]]. לאחר כישלון [[מרד רשיד עלי אל-כילאני]] בשנת [[1941]] ברח ל[[איראן]] והסתתר בשגרירות היפנית ב[[טהראן]]. ב[[אוקטובר]] [[1941]] הצליח להימלט משם בתחפושת ובדרכון מזויף בסיוע גורמים איטלקים. הוא הגיע ל[[טורקיה]] ומשם דרך [[בולגריה]] [[רומניה]] ו[[הונגריה]] הגיע ב-[[11 באוקטובר]] [[1941]] ל[[רומא]] נפגש עם [[בניטו מוסוליני]] ב-[[27 באוקטובר]] [[1941]] ב[[ארמון ונציה]].

ב-[[6 בנובמבר]] [[1941]] הגיע לברלין ונפגש עם [[יואכים פון ריבנטרופ]].  ב-[[28 בנובמבר]] [[1941]] נפגש עם [[היטלר]] הוא תיאר את הפגישה הזאת כי הייתה תמימות דעים ביניהם וכי היטלר אמר לו שאת הבעיה היהודית יש לפתור "צעד אחר צעד". אל-חוסייני קבל הבטחה כי עם כיבוש המזרח התיכון "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים".<ref>תזכיר של שמיט על פגישת היטלר והמופתי ביום 28.11.1941 כפי שנרשם ביום 30.11.1941 </ref> חוסייני אף ליווה באופן אישי ביחד עם אדולף אייכמן סיור בקרה ומעקב אחר תהליך ההשמדה בתאי הגזים באושוויץ.<ref> Schechtman, Joseph B.. The Mufti and the Fuehrer: The rise and fall of Haj Amin el-Husseini, (T. Yoseloff, 1965P.160 </ref>

גרמניה הייתה נתונה בעיצומה של [[מלחמת העולם השנייה]], שם היה שותף לפעולות נגד [[יהדות אירופה]] במחלקה של [[אדולף אייכמן]]. אל-חוסייני ציפה כי [[ורמאכט|הצבא הגרמני]], שנחל הצלחות מרשימות במהלך [[המערכה בצפון אפריקה]] יתקדם  משם, לאחר ניצחונו, מזרחה אל [[מצרים]] ו[[ארץ ישראל]].

הוא הצטרף ליחידת [[אס אס]] ב[[בלקן]],  שם סייע בגיוס חיילים ל[[דיווויזיה]] ב[[וואפן אס אס]] מקרב המוסלמים ב[[בוסניה והרצגובינה|בוסניה]]. הדיוויזיה קיבלה את השם ה[[דיוויזיה הררית מס' 13, חאנדיאר אס אס|דיוויזיה ההררית מס' 13, חאנדיאר אס אס]], כמו כן סייע להקים את [[הלגיון הערבי החופשי]], יחידה ערבית במסגרת ה[[וורמאכט]]{{דרוש מקור}}. בנוסף, היה שותף לתכנון [[מבצע אטלס|מבצע "אטלס"]] - הרעלת [[מעיינות ראש העין]] ב[[ארסן]] חמצני במטרה להשמיד את יהודי [[תל אביב]] על ידי [[צנחן|צנחנים]] גרמנים וערבים שצנחו באזור [[יריחו]]. מעריכים שכמות הרעל הייתה יכולה לחסל כרבע מיליון נפש (היו לפחות 10 מכלי רעל, ובכל אחד מהם כמות המספיקה להרוג כ-25,000 איש).{{הערה|Benyamin Korn,{{כ}} [http://www.wymaninstitute.org/articles/2003-03-chemical.php Arab Chemical Warfare Against Jews--in 1944], באתר The David S. Wyman Institute for Holocaust Studies,{{כ}} מרץ 2003}} באוקטובר [[1944]] לכדו אנשי [[מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט|הבולשת הבריטית]] (CID) את חלק ממשתתפי המבצע באזור [[יריחו]].

אל-חוסייני אף פנה לממשלות [[איטליה]], [[בולגריה]] ו[[הונגריה]] בבקשה שיבטלו היתרי [[עלייה לארץ ישראל|עלייה]] שנתנו ליהודים תוך שהוא מאיץ בממשלות לגרש את היהודים ל[[פולין]], צעד שמשמעותו מסירתם לידי הנאצים.<ref>‏ל. הירשוביץ, '''הרייך השלישי והמזרח הערבי''', עמ' 322-323‏</ref>

בין השנים 1945-1941 בהן היה אל-חוסייני פעיל בשירות הנאצים עמדה משכורתו החודשית על סכום של 50,000 מרק (לשם השוואה, סכום זה היה כפול ממשכורתו של [[פילדמרשל]] בצבא הגרמני).{{הערה|שם=לורד|{{NFC|[[אמנון לורד]]|סוכן של הפיהרר|0024-D-54989-00|22 בדצמבר 2010}}}} בזכרונותיו (שנתפרסמו ב"אחבאר אל יום" הקאהירי לאחר המלחמה) כתב חג' אמין כי "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד חופשית לחיסול היהודים בפלשתינה ובמדינות ערב אחרות. באיגרת ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של המדינות הערביות  לפתור את בעיית המיעוטים היהודים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן, ובהתאם לשיטות המדעיות בהן נקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן". בהצהרה שנתן ביולי 1946 [[דיטר ויסליצני]], עוזרו הקרוב של [[אדולף אייכמן]], הוא התייחס למעורבתו של אל-חוסייני בתהליך השמדת היהודים: "לדעתי מילא המופתי, הנמצא מאז 1941 בברלין, את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית א"י. בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות".{{הערה|{{NFC|דוד מרחב|יום הנכבה – המשכו של הקמפיין הארסי|0024-D-59456-00|10 במאי 2011}}}}

[[File:Arabic-The Mufti High Command call the Arabs to attack and conquer all of Palestine, as a response to the U.N partition resolution.png|thumb|left|200px|כרוז של המפקדה העליונה של המופתי, הקורא להתקיף ולכבוש את כל פלסטינה , להצית אש בכל המזרח התיכון ולבטל את החלטת האו"ם על החלוקה]]

[[File:Hebrew translation-Arabic-The Mufti High Command call the Arabs to attack and conquer all of Palestine, as a response to the U.N partition resolution.png|thumb|left|400px|כרוז של המפקדה העליונה של המופתי, הקורא להתקיף ולכבוש את כל פלסטינה , להצית אש בכל המזרח התיכון ולבטל את החלטת האו"ם על החלוקה (תרגום לעברית)]]

בשלהי המלחמה נלכד אמין אל חוסייני בידי כוחות צרפתיים על אדמת גרמניה והושם בכלא "פונטנבלו" ליד [[פריז]]. הוא נשפט  על ידי בית הדין הצבאי ה[[יוגוסלביה|יוגוסלבי]] העליון, על פעילות יחידתו נגד הפרטיזנים, והורשע כ[[פושע מלחמה]]. עקב כך הגישה יוגוסלביה לבעלות הברית בקשה להסגרתו.

ארצות ערב, ביניהן סוריה ומצרים, דרשו לשחררו. הם ראו בו גיבור לאומי. שלושה מחיילי הבריגדה היהודית וביניהם דוד בן דוד, תכננו להתנקש בחייו. הכח היה אמור לנוע עם רכב בריטי של הבריגדה לתוך בית הסוהר ושם להרוג אותו. בטרם נגשו לביצוע הם קיימו התייעצות עם רבנים שהשתתפו בכנס של תנועות המזרחי והפועל המזרחי באירופה בבריסל שבבלגיה. הרבנים השיבו כי הם מעמידים בסכנת נפשות "רבבות יהודים בארצות ערב" וסברו כי ממילא יישפט המופתי בקרוב כפושע מלחמה. לאחר מספר שבועות נחטף (ושוחרר באופן מסתורי) אל-חוסייני מן הכלא, והגיע למקום מקלט.

בארץ ישראל

לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] התגלה אל-חוסייני ב[[שווייץ]] (כנראה בשלהי [[1946]]) אליה נמלט כדי להתחמק מהעמדה לדין על [[פשעים נגד האנושות|פשעיו נגד האנושות]]. שנה לאחר המלחמה המשיך לעסוק בפעילות פוליטית ועבר להתגורר ב[[מצרים]], תוך שהוא חוזר לשלוט ב{{ה|וועד הערבי העליון}}. במרץ [[1948]] חזר עם שאר חברי הוועד לארץ ישראל והחל לתאם את ההתקפות על [[היישוב היהודי]] - שלב א' של [[מלחמת העצמאות]]. אחיינו [[עבד אל-קאדר אל-חוסייני]], היה מפקד באזור [[רמלה]] וקיבל ממנו הוראות ישירות עד שנהרג.

בסוף המלחמה היה שותף להקמת [[ממשלת כל פלסטין]] ב[[עזה]] ועמד בראשה, אולם הממשלה הועברה במהרה על ידי המצרים ל[[קהיר]], שם המשיכה להתקיים רשמית עד [[1959]]. עם זאת, אף ששלטונות מצריים הקפידו בראשית התקופה להמשיך ולתמוך בממשלה, לפחות באופן רשמי, הרי שככל שעבר הזמן הלכו וגברו ההגבלות שהוטלו על אל-חוסייני, ובד בבד הלך וגבר הניכור בין שלטונות מצרים לממשלת כל פלסטין בראשותו. אף כי לפי ההערכה לאל-חוסייני לא היה תפקיד משמעותי במסגרת [[מהפכת הקצינים החופשיים]] במצרים בשנת 1952, הרי שבין הקצינים המורדים נכללו אישים שנחשבו כתומכיו, וביניהם גמאל עבד אל-נאצר, שליטה העתידה של מצרים אשר הכיר את המופתי עוד במהלכה של [[מלחמת העצמאות]]. עם זאת, חרף עדנה זמנית, יחסיו של אל-חוסייני עם השלטון החדש לא התאפיינו בהרמוניה. בין היתר בשל יחסיו של אל-חוסייני עם גורמי אופוזיציה לשלטון החדש, ובעיקר עם תנועת [[האחים המוסלמים]], אשר בעיני השלטון נחשבה לאופוזיציה העיקרית להמשך שלטונם במדינה. היחסים בין אל-חוסייני לשלטון המצרי, ובעיקר עם נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר הגיעו בסופו של דבר למבוי סתום בעקבות נסיון ההתנקשות בחיי נאצר מצד האחים המוסלמים בשנת 1954, כאשר בעקבות קשריו עם האחים המוסלמים נחשד אל-חוסייני בחוסר נאמנות לשלטון המצרי, ונאלץ בסופו של דבר לצאת ממצרים{{הערה|מצטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2010), עמ' 63-60}}. לאחר הסתלקותו ממצרים בעקבות לחץ השלטונות (שדאגו לפרסומן של כתבות עוינות בעיתונות על תפקידו בנכבה, נושא שזכה זה מכבר להתייחסויות רבות ברחבי העולם הערבי) באוגוסט [[1959]], עבר בשנת [[1960]]  לגור ב[[לבנון]], שם נהנה בשנתיים הראשונות מתמיכת [[עיראק]] בתור נציגו של הוועד. רק לאחר הקמת [[אש"ף]] ביוני [[1964]], והעברת תמיכת הליגה הערבית לגוף זה באופן רשמי כמייצגם של הפלסטינים, בוטל מינויו כיו"ר הוועד.

הקמת אש"ף, אשר לראשונה מאז מלחמת 1948 והקמת ממשלת כל פלסטין היוותה איום על טענתו של אל-חוסייני לייצוג בלעדי של בני העם הפלסטיני למול גורמי העולם , הובילה אותו לראשונה לשקול ברית עם אויבו ההיסטורי, [[בית המלוכה ההאשמי]]. החשש המשותף של אל-חוסייני ושל [[המלך חוסיין]] מפני כוחו המתעצם של אש"ף הביאה אותם לפעול יחדיו. בשנת [[1966]] ערך המופתי ביקור רשמי ב[[ירושלים]], שהייתה אז תחת שלטונה של [[ירדן]]. גם לאחר [[מלחמת ששת הימים]] המשיך המופתי בקשריו עם המלך חוסיין, ואף נמנע מלגנות את ירדן לאחר טבח [[ספטמבר השחור (אירוע)|ספטמבר השחור]] בשנת [[1970]]. ה[[מזרחן]] [[צבי אל-פלג]] העריך שהמופתי קיווה להשתלב ואולי אף לעמוד בראש ה[[אוטונומיה]] שחזה המלך חוסיין שתקום בשטחי [[יהודה והשומרון]] כאשר יחזרו לשליטת ירדן.

בשנת [[1974]] מת ב[[ביירות]]. הוא ביקש שגופתו תיקבר ב[[ירושלים]], אך [[מדינת ישראל]] סירבה. בראש מלוויו, חרף הסכסוך המדיני ארוך הטווח בין השניים, צעד ראש [[אש"ף]], [[יאסר ערפאת]].

מורשת

בשל אחריותו החלקית ל{{ה|נכבה}}, לא נחשב אל-חוסייני לגיבור פלסטיני, למרות שחולל את [[התנועה הלאומית הפלסטינית]].{{מקור}} הוא פרס את עיקרי משנתו הפוליטית בסדרת מאמרים, "חקאיק ען קצ'ית פלסטין" - עובדות על בעיית פלסטין, שהתפרסמו בשנת 1954 בעיתון הקאהירי "אל-מצרי", שהיה מקורב ל[[האחים המוסלמים|אחים המוסלמים]]. במאמריו סותר אל-חוסייני את הטענות שהופנו נגדו על חלקו באי הכנת הפלסטינים למלחמה ואי הכנתם לעימות הגדול עם הציונים. אל-חוסייני טען כי אם מדינות ערב היו מספקות לפלסטינים נשק ותחמושת ככל שנדרש והיו נותנות לפלסטינים להילחם כרצונם הרי שהם היו מביסים את היהודים. הוא האשים בבגידה גם את עבדאללה מלך ירדן, באומרו שהלה היה מושפע מקציני הלגיון הבריטי ועשה יד אחת עם הציונים לחלוקת פלסטין. הוא סתר את הטענה כי ניתן היה להסכים על תוכנית החלוקה שכן לא ניתן להסכים ולו חלקית למשהו שאינו צודק כלל במהותו.

בשנות החמישים עת ישב אל-חוסייני וארגן יחד עם [[גמאל עבד אלנאצר]] את פעולות ה[[פידאיון]] להם היה שותף. הוא נפגש בקהיר עם קרוב משפחתו [[יאסר ערפאת]]. ערפאת הושפע רבות מבן משפחתו הנערץ ו"פלסטינונא נדאא אלחיאת" העיתון הראשון שיצא לאור על ידי צעירי הפתח הכיל רבים מעקרונות המופתי. לאחר [[מבצע קדש]] ב-[[1956]] עבר המופתי ל[[ביירות]] תוך מחלוקת עמוקה עם נאצר. דבר זה לא מנע ממנו לפרסם בשנת [[1962]], עדיין בתור יו"ר הוועד הערבי העליון, את אמנת הוועד. אמנה זו היא האמנה הפלסטינית הראשונה אשר עקרונותיה שימשו מאוחר יותר כבסיס לאמנות המוכרות יותר של אש"ף (הנוסח עודכן ב-1968).

חוקר [[מדע המדינה]] ה[[גרמניה|גרמני]], מתיאס קונצל, טוען בספרו "ג'יהאד ושנאת היהודים" כי את ארגון הטרור [[אל-קאעידה]], כמו גם קבוצות [[אסלאמיזם|אסלאמיסטיות]] אחרות, מנחה [[אידאולוגיה]] [[אנטישמיות|אנטישמית]] שאותה ייבאו מהנאצים דרך תפיסותיהם של אל-חוסייני ותנועת "[[האחים המוסלמים]]" ה[[מצרים|מצרית]]<ref> [http://www.text.org.il/index.php?book=0804088 בקורת ספרים חדשים] - אתר טקסט</ref>.

==ראו גם==

* [[הוועד הערבי העליון]]

== לקריאה נוספת ==

* [[צבי אל פלג]] ,  '''המופתי הגדול''',  [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]], 1989.

* [[ג'ני לבל]], '''חאג' אמין וברלין''', תל אביב,, 1996.

* [[אילן פפה]], '''אצולת הארץ. משפחת חוסייני - ביוגרפיה פוליטית''', ירושלים, [[מוסד ביאליק]],, 2002.

* צבי אל פלג, '''מנקודת ראותו של המופתי - מאמרי חאג' אמין מתורגמים ומבוארים''', [[מרכז משה דיין]], [[אוניברסיטת תל אביב]], [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], 1995.

* דוד בן דוד, איש כפר עציון וניר עציון, '''גשר על פני התהומות ''', הוצאה עצמית, 1996.

* [[אליהו אילת]],  "חאג' מוחמד אמין אל חוסיני, מופתי ירושלים לשעבר" תשכ"ח 1968.

" יעקב סיקא אהרוני, '''בעקבות המופתי עם דוד רזיאל''', הוצאת המחבר, 2000.

== קישורים חיצוניים ==

* {{יוטיוב|XBAi6Eljtvs|שם='''הטורבן וצלב הקרס'''}}, "ה[[טורבן]] ו[[צלב הקרס]]" עוסק בקשר ההדוק שבין המופתי  הגדול של ירושלים לבין השלטון הנאצי, הקווים המשותפים שבין [[האידאולוגיה הנאצית]] לאידאולוגיה האיסלמית, והקשרם ל[[הסכסוך הישראלי-ערבי|סכסוך הישראלי-ערבי]], הטלוויזיה הגרמנית, 2010

• שאול ברטל ורבקה שפק ליסק, <אמין אל חוסיני: פתרון סופי בשיתוף הנאצים, אתר e-mago,‏</ 2 בספטמבר 2010.

• אמין אל-חוסייני, באנציקלופדיה ynet>

• יוסף נבו, ‏הנציב והמופתי: הרולד מקמייקל וחאג' אמין אל-חוסייני, קתדרה 64, תמוז תשנ"ב, יולי 1992

.

<n*Haj Amin al-Husseini, Jewish Virtual Lirbary

<* Hitler's Shadow: Nazi War Criminals, U. S. Intelligence, and the Cold Wari>

<* A Genealogy of Evil: Anti-Semitism from Nazism to Islamic Jihadi>

<n* The Palestine Exchange

Reference Guide to the Nazis and Arabs During the Holocaust

הערות שוליים