Family Wiki
Advertisement

צולם מהראיון עמו להלן

אליעזר גולדפלם (תרפ"א – ערב יום הכיפורים שתפ"א) היה חתן פרס הציונות הדתית למנהיגות והגשמה, איש ההתיישובת, עלייה וביטחון, חינוך ורווחה. הותיר אחריו: בנים - דובי ופקי (פנינה) גולדפלם, יורם ושולה גולדפלם, שרה ורפי כפיר ונכדים ונינים.

"היום יום ההולדת ה-98 של אליעזר גולדפלם...[]

Goldfla3.jpg

מאת: נחמה בן אדרת - 15 יולי 2019
"היום יום ההולדת ה-98 של אליעזר גולדפלם...
עזרי לו ליהנות מיום נפלא...
ספרי לו שאת חושבת עליו...
שלחי לו מחשבות טובות!..."


אז היום אני חושבת על אליעזר גולדפלם, הלקוח הכי מבוגר שלי ובכלל הכי הכי...
טוב, כל אדם בגיל 98 הוא ספר היסטוריה מהלך.
אבל אליעזר גולדפלם במיוחד.
סיפור חייו הוא קורס מרתק ומקיף בתולדות מדינת ישראל.
זה נראה כמו ספר צנוע, של אדם צנוע, המספר בפשטות את קורות חייו. אך בתוכו מקופלים עשייה מפוארת, נחישות, עוצמה, יצירתיות ללא גבול, חוכמת לב ואידיאלים נשגבים.


הוא נולד בוורשה, עלה ארצה לבדו כחבר השומר הדתי, השאיר מאחוריו משפחה, שאותה לא ראה עוד.
מעולם לא הספיק לרכוש מקצוע מסודר, אבל הוא כל כך יצירתי ומוכשר, שבכל שלב בחייו רכש לעצמו את היכולות והידע שהיו דרושים לו למילוי תפקידו.
המשימות הלאומיות רדפו אחריו ללא הרף. האתגרים הציוניים כבשו אותו והובילו אותו. או שאולי היה זה הוא שרץ מאתגר לאתגר, כמו במירוץ אינסופי, עם לפיד ביד, ובכל מקום שאליו הגיע, ידע להצית אש של חזון ועשייה.
אין ציון דרך על ציר הזמן של תולדות המדינה, ואין תחום מתחומי העשייה הציונית בארץ, שאליעזר לא היה מעורב בו בעמדת עשייה והשפעה:
העפלה /// התיישבות /// ביטחון /// חקלאות /// קליטת עלייה /// חינוך /// בינוי /// רווחה /// דת /// קהילה.
האיש הזה בשתי ידיו פיקד על מבצעים, ייסד יישובים, בנה שכונות מגורים, הקים וטיפח שורה ארוכה של מוסדות חינוך, קהילה ורווחה.


אנשים כמוהו הם אלה שעושים את ההיסטוריה.
אבל אין להם זמן לדבֵּר.
או לכתוב.
הם עסוקים!
באחד מפרקי הספר אליעזר מתאר איך ניהל את חפירת מנהרות הכותל אחרי מלחמת ששת הימים:
"הייתי כל כך שקוע בעבודה ולא שמתי לב שאני עושה היסטוריה. שותף ממש להתנערותה של ירושלים מעפרה. לא הבנתי שאני האחראי ליצירתו של מונומנט בסדר גודל לאומי. משה דיין הגיע פעם לסיור ואמר לי: תפסת פה ג'וב לא נורמלי..."
אליעזר לא היה מתפנה להעלות על הכתב את קורותיו אילולא התעקש על כך בנו דובי, ואם לא Uri Goldflam, נכדו, שנפגש עם סבו מספר פגישות עומק, ראיין אותו על כל שלב משלבי חייו והנציח את סיפוריו. את הראיונות זכיתי להפוך לספר המסופר בגוף ראשון.
לו הייתה ההיסטוריה נכתבת כך, ישירות מפי אלה שעשו אותה, היא בטוח הייתה חיה יותר, וגם קצרה יותר ותכליתית. ומדויקת. והרבה יותר מעוררת השראה.


אז אם מישהו במשרד החינוך שומע אותי, אני רוצה להציע הצעה:
בואו נניח את ספרי ההיסטוריה הנכבדים בצד. ובמקומם, נחלק לתלמידים סיפורי-חיים!
כי ההיסטוריה נוצרת בידי בני אדם.
ואם נלמד את סיפורם של האנשים - נדע ממילא גם את ההיסטוריה.
אבל נרוויח עוד משהו:
כי סיפור חיים של אדם, כולל בתוכו את מה שלא קיים בספרי ההיסטוריה היבשים – את מה שמעבר לאירועים ולעובדות:
ערכים, תכונות אופי, חזון וכוחות-רוח.
ואלה הדברים שמניעים את המאורעות,
והם שנותרים אחר שהם חלפו.
וזה מה שיישאר איתנו גם בתום הקריאה,
ובכוחו נוכל אנחנו לכונן את העתיד.


"אז מה הסוד של סבא שלך לאריכות ימים?" שאלתי את עודד כפיר, נכדו של אליעזר.
עודד אמר שהוא לא יודע, אבל סיפר לי שכעת אחראי אליעזר על ניהול הפרויקט הקטן שנקרא "אורח חיים בגיל הזהב": שחייה כל בוקר, לימוד יומי בכולל, בדיקות רפואיות, ביקורי נכדים וכו'. וכיוון שהוא מנהל כל כך מוכשר ומסור - זה עובד!


אז מכאן אני שולחת מחשבות טובות ואיחולי מזל טוב לאליעזר ולכל משפחת גולדפלם היקרה.
תודה שהכנסתם אותי לסיפור שלכם.
כי הוא לא רק שלכם, זה הסיפור של כולנו!


ונמשכת השלהבת – תחנות במסע חיי
מאת אליעזר גולדפלם
עריכה: נחמה בן אדרת
עיצוב ועימוד: חנה אנגלרד
2018, תשע"ח

העמודים הראשונים של הספר


הראיון בדיור המוגן "אחוזת בית הכרם" - fחלק ראשון[]

עד הגעתו לקבוצת סעד

אליעזר_גולדפלם_-_ראיון_מלא_1_מתוך_2

אליעזר גולדפלם - ראיון מלא 1 מתוך 2

הראיון בדיור המוגן "אחוזת בית הכרם" - fחלק שני[]

אליעזר_גולדפלם_-_ראיון_מלא_2_מתוך_2

אליעזר גולדפלם - ראיון מלא 2 מתוך 2

לזכרה של רעייתן רחל ז"ל[]

לזכרה_של_רחל_גולדפלם

לזכרה של רחל גולדפלם

נפטר בשיבה טובה טרם זמנו (למרות שהגיע לגיל 99 שנה)[]

מאת: בנו, דב גולדפלם ● מרצה לחינוך ● מכללת ליפשיץ

כל הזמן מנקרת בתוכנו התחושה שהוא עזב אותנו טרם זמנו למרות הקורונה, עם רצון טוב והתייחסות קצת פחות ביורוקרטית ויותר אנושית, היינו זוכים לעוד זמן איכות עם אבא
אבי, אליעזר גולדפלם ז"ל, נפטר ונקבר בערב יום הכיפורים. בן 99 היה במותו. אמנו, רחל גולדפלם ז"ל, נפטרה בשנת 1996 ואבא חי בגפו בדירתו בשכונת בית הכרם עד שנת 2009, שאז נשלמה בנייתו של הדיור המוגן "אחוזת בית הכרם" ואבא היה מראשוני הדיירים בו. אבא נהנה מאוד מהדיור המוגן. הייתה לו בריכה שבה שחה מדי יום, חדר כושר, חוגי לימוד, הרצאות מגוונות בערבים ומעל הכל הוא לא היה יותר בודד בדירתו. הכיר חברים חדשים ופגש גם מכרים ותיקים שעברו להתגורר שם. הוא דאג להקמת מניין קבוע, לאווירת שבת בחדר האוכל ועוד. הוא היה מאושר ואנחנו, המשפחה, מאושרים לא פחות. למרות קשיים פיזיים (הליכון, מכשירי שמיעה) וצורך בטיפולים רפואיים שהזמן והגיל גרמן, אבא היה בריא ועצמאי לחלוטין ולא נזקק לעזרה ביום יום.

אבא ידע לנהל את חייו בדיור המוגן בצורה מושכלת כפי שנהג כל חייו. הוא היה אומר לנו "לי יש משימה בחיים - לנהל את הזקנה" והוא עשה זאת בצורה מושלמת. סדר יומו היה מתוכנן וקשוח: תפילת שחרית, ארוחת בוקר, קניות (במידת הצורך), שחיה יומית וחדר כושר. בשנים הראשונות עוד צעד מדי יום לבית הכנסת המרכזי בבית הכרם ללימודים בכולל שהקים. אחרי ארוחת צהריים ומנוחה השתתף בחוגים, קרא עיתונים וספרים ולא החמיץ משחקי כדורגל בטלוויזיה. בערבים ירד לעתים לאולם המרכזי לתוכנית הערב.

עד שהגיעה הקורונה[]

בפורים ביקרו אותו נכדים ונינים והוא היה בשמחה עילאית. למחרת הוטלו הגבלות הקורונה והעולם התהפך. הבריכה וחדר הכושר נסגרו, החוגים וההרצאות בוטלו, בית הכנסת נסגר. נאסר על יציאה מהדירה ונאסרו ביקורים מהחוץ. הדיירים הפכו בפועל ל'אסירים' בדירותיהם. כל הסדר שהחזיק אותו ואירגן את יומו התמוטט לחלוטין. כדי להבין את משמעות הדברים ואת מה שעבר עליו בחודשים שיבואו, אספר לכם בקצרה ובראשי פרקים בלבד מי היה האבא שלנו.

תולדות חייו[]

נולד בוורשה (1921), בן 17 וחצי עלה לארץ כמעפיל באונייה אסימי בחול המועד פסח 1939 והוא היחיד שנשאר ממשפחתו שלא שרדה בשואה. היה חבר בהגנה, מפקד העלייה לכפר דרום בעליית 11 הנקודות במוצאי יום כיפור תש"ז, במלחמת העצמאות לחם בקיבוץ סעד שהיה בין מקימיו והיה שליח למחנות המעצר בקפריסין. בשנים 1950-1964 היה מנהל המשק החקלאי במוסד עליית הנוער כפר בתיה ועסק בחינוך וקליטת עליה. בשנת 1964 חזר לנגב והקים, יחד עם אמנו רחל ז"ל, את קריית החינוך עזתה (כיום מכללת חמדת הדרום). בין לבין השתתף במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים.

בשנת 1968 הגיע לירושלים וכסגן מנהל חברת הבניין משה"ב בנה בשכונותיה החדשות של ירושלים ובין היתר ניהל מטעם החברה את ראשית חפירות מנהרות הכותל. בשנת 1972 התבקש על-ידי שר הרווחה מיכאל חזני להקים ולנהל את היחידה לתכנון ופיתוח מוסדות רווחה של המשרד, תפקיד שמילא עד פרישתו לגמלאות בשנת 1986. התקציב שעמד לרשותו עם כניסתו לתפקיד היה 3 מיליון שקלים וכשפרש הסתבר שהיקף הפרויקטים שבנה ברחבי הארץ הגיע ל-500 מיליון שקלים.

עם פרישתו לגמלאות לא הפסיק לעבוד. היה מעמודי התווך של הקמת בית הכנסת המרכזי בשכונתו בית הכרם, ובו הקים כולל גמלאים ובית מדרש של יום שישי. היה חבר הוועד המנהל של מכון לב. יחד עם פעילותו מצא זמן לטייל בעולם יחד עם אימנו, והיה אבא וסבא למופת למשפחה שגדלה והלכה. ועם כל פעילותו ועיסוקיו המרובים, מצא את כל הזמן שבעולם לסעוד באהבה ובמסירות את אימא שחלתה בסרטן בשנת 1983 והלכה לעולמה בשנת 1996. בשנת 2009 עבר לדיור המוגן "אחוזת בית הכרם".

נחזור לימי הקורונה[]

ברגע שהוטל הסגר לא היה ניתן לקיים את השגרה שתוארה למעלה. פעילותו האינטנסיבית נפסקה באחת והיכולת ל'ניהול הזקנה' נלקחה ממנו. לא הוצע תחליף לפעילות היומיומית. ארוחות הצהרים סופקו בחמגשיות שהונחו מחוץ לדלת הדירה. פעם ביום או יומיים התקשרה אתו נציגה מטעם ההנהלה לשאול לשלומו. אף אחד מעובדי המקום לא דפק על הדלת והראה את פניו. נאסר על העובדים להיכנס לדירות הדיירים. הנהלת הבית הודיעה שתארגן לדיירים קנייה בסופר.

הם נתבקשו להכין רשימת קניות לכל השבוע. אבא מעולם לא קנה לכל השבוע. כשנגמר משהו במלאי היה יורד לסופר וקונה. זה גם נתן לו תעסוקה. עזרנו לו טלפונית להכין רשימה. המשלוח הגיע למחרת. חלק מהמצרכים שסופקו לא היו ברשימה. אחרים היו חסרים. לא ניתן היה לעשות הזמנה נוספת. מה יעשה אדם בן 99 הסגור בחדרו? מטלפן לילדים. הפסקנו את הקניה בסופר ועברנו לקניה במכולת השכונתית. הם היו נהדרים. המשלוחים הגיעו ללא דיחוי ואם הייתה טעות - מיד תיקנו.

סדר פסח הציבורי בוטל. הדיירים התחילו להתארגן בחבורות קטנות. התחלנו לבדוק עבור אבא חבורה לסדר והגיעה הוראה - כל דייר עושה את הסדר בדירתו. אין חבורות. הפאניקה השתלטה, הנהלת המקום לא השכילה למצוא איזה פתרון יצירתי לדיירים הבודדים. "אנחנו פועלים לפי הוראות משרד הבריאות" הייתה התשובה המקובלת.

דקה לפני שנסגרו השמים קטע נכדנו הבכור את הטיול בדרום אמריקה וחזר לארץ. מבן גוריון נהג בעצמו לבית הוריו במכונית שחיכתה לו ונכנס, על-פי הוראות משרד הבריאות, לבידוד בן שבועיים. הבית התארגן בצורה שונה והתאים עצמו למצב החדש. למרות שהקפיד על בידוד הוא היה חלק מהמשפחה ולא מנותק וסגור באופן הרמטי בחדרו.

הדיור המוגן הוא ה'משפחה' של הדיירים. צוות הבית, כדבר מובן מאליו, אמור לספק לדייר את אותו הטיפול שהיה מקבל ממשפחתו. זה מחייב התארגנות מתאימה, שונה מההתנהלות הרגילה. זה בוודאי מחייב הוצאות כספיות נוספות אבל כך נוהגת כל משפחה וכך אמורה לפעול הנהלת הדיור המוגן. דומה שהנהלת הדיור המוגן של אבא בחרה בדרך הקלה - לסגור את הדיירים בדירותיהם ולנתק את המקום מהעולם החיצון. העיקר שלא תיכנס המחלה. לא הייתה כל חשיבה יצירתית, לא היה כל ניסיון למצוא פתרונות חלופיים לפעילויות, להעסקת הדיירים, במיוחד הבודדים, ולהפגת תחושת הבדידות.

השפעת הבדידות[]

אז נכון, הקורונה לא נכנסה בשערי הדיור המוגן אבל אנחנו התחלנו לראות כיצד הבדידות ובעיקר חוסר הפעילות הגופנית מתחילים להשפיע, פיזית ומנטאלית. החלו בצקות, מיחושים וכאבים שלא היו קודם. ביוני אבא הובהל למיון ואובחנה דלקת ריאות. השבועיים בבית החולים היו גורליים. אבא איבד את העצמאות שלו. לא היה מסוגל ללכת לבד לשירותים ולעשות דברים קטנים עדינים כמו לרכוס כפתורים או לכוון את מכשיר השמיעה. הוא התנגד לסגירת מעקות המיטה כי מבחינתו זה היה איבוד מוחלט של עצמאות שעוד נותרה לו. צוות בית החולים עמד על הסגירה כדי לשמור שלא ייפול. בלילה, כשרצה לצאת לשירותים ולא היה יכול, ניסה לטפס מעל המעקה. למזלו הגיע אח מכוח העזר ועזר לו.

התחלנו לחפש מטפל ובחרנו עובד זר לאחר כמה ראיונות. בינתיים אבא שוחרר מבית החולים והועבר למחלקה הסיעודית באחוזת בית הכרם עד לקבלת האישור להעסקת המטפל. הוא היה קומה אחת מתחת דירתו, בחדר לא מוכר, בתנאים מינימליים. בגלל סגר הקורונה נאסר על כל דיירי המחלקה הסיעודית לעזוב את המחלקה. אבא, שהרגיש בריא, טיפס מעל מעקה המיטה (להזכירכם - בן 99 !) הופיע בשבת בבוקר בבית הכנסת לחרדתם של המתפללים שידעו שאסור לו להיות שם. במוצאי שבת אבא החליט שדי לו במחלקה הסיעודית וחזר בכוחות עצמו לדירתו. הצוות הרפואי החליט לוותר לו אבל, לזכותם יאמר, ידעו להשגיח ולפקוח עליו עין. בסוף אותו שבוע קיבלנו אישור להכניס את המטפל לאחר שיצא שלילי לקורונה ומאותו רגע ולמשך שלושה חודשים, יולי - ספטמבר, היה לו מטפל צמוד שעזר לו בכל ואבא התייחס אליו כבן משפחה. הצוות הרפואי המצוין נענה לכל פנייה ולכל בקשה וטיפל באבא בצורה יוצאת מן הכלל בכל שעות היום והלילה לפי הצורך.

בתקופה זו אבא כל הזמן חשב וקיווה שהכול זמני. עוד מעט המצב ישתפר. במיוחד היה בטוח שברגע שיתנו לו לחזור לבריכה הוא יתגבר על הקשיים ויחזור לאט לשגרה הקודמת. הבריכה סימלה עבורו את הנורמליות ואת התקווה לחזרה לניהול החיים שהיה רגיל להם. ראינו שהתקווה הזו נותנת לו כוח ויכולת להילחם.

ללכת כבר לא היה יכול והוא התנייד בעזרת המטפל שלו בכיסא גלגלים. אבל לא הפסיק ללכת לבית הכנסת, לקרוא עיתון יומי, לראות טלוויזיה ואפילו לבדוק את חשבונות הבנק. כשהבריכה נפתחה לא היה מאושר ממנו. הרופא נתן לו אישור והוא מיהר לבריכה. התחיל לשחות וכוחו לא עמד לו. הוא נאלץ להחזיק בדופן הבריכה והתקשה מאוד עד כדי סכנת טביעה. המציל הוציא אותו מהמים וסרב להתיר לו להיכנס שנית לבריכה. בקשתנו לאפשר לו להיעזר במטפל שלו או על-ידי מדריך חיצוני במימון המשפחה נענתה בשלילה.

לא עזרו התחנונים שעבורו הבריכה היא סם חיים. הנהלת הבית עמדה בסירובה העיקש להתיר למטפל האישי או לאיש מקצוע מבחוץ להיות אתו בבריכה. אבא קיבל את הדין והרים ידיים. מאותו רגע ואילך ראינו שהוא הפסיק להילחם. הוא נהיה יותר אפאטי, לעתים התבלבל במניין הימים והניצוץ בעיניו כבה. בערב שבת שובה שוחחתי עמו בטלפון. הוא סיפר לי ששולחן השבת ערוך ועוד מעט ידליק נרות שבת והמטפל ייקח אותו לבית הכנסת. במוצאי שבת שובה הלך לישון ולא התעורר.

למרות הכל : התחושה היא ש"טרם זמנו"[]

סבא אליעזר ראה את כל 11 נכדיו נשואים וזכה ל-46 נינים. הוא השתתף בחתונת נינה וקיווה לראות חימש. לנכד אחר הבטיח שישתתף בבר המצווה שלו שתהיה אי"ה בפסח תשפ"א, קרוב ליום הולדתו ה-100. אנחנו מודים לקב"ה שזיכה את אבינו באריכות ימים ובשיבה טובה אולם כל הזמן מנקרת בתוכנו התחושה שהוא עזב אותנו טרם זמנו. למרות הקורונה, עם רצון טוב והתייחסות קצת פחות ביורוקרטית ויותר אנושית, היינו זוכים לעוד זמן איכות עם אבא. זכותו תגן עלינו. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

מיומנו של חניך הכפר[]

מיומנו של מיומנו של חניך הכפר

טיול בני עקיבא 1953- אני הגבוה מצד שמאל עם כובע גרב

אהל "הגרעין"

אליעזר גולדפלם היה מרכז המשק החקלאי ב"כפר בתיה". היות והייתי בין העובדים האחראיים של המשק החקלאי. עיסוקי היה בתחום המטעים וגידול דבורים, היה לי קשר הדוק עימו. כאשר הגעתי לגיל גיוס, אליעזר החל בשיחות עם בני גילי על עתיד השרות הצבאי. הוא אעלה את הרעיון להקים "סניף בני עקיבא" בכפר בתיה.

החברים הסכימו והקמנו סניף. ארגון "בני עקיבא" שלח לנו בשבתות שליחים ובייחוד "שליחוֹת" – הקומונריות בלשון ההווה. הן ארגנו אווירת שבת נעימה, תוך אימוץ ניגונים של התנועה כמו" "זכינו לקבל שבתות.." היה זה שונה מאוירת השבת במוסד שכולה הייתה מסגרת כפויה של מנהגים, שירה בציבור ופעילויות תורניות. הפעם הכול בוצע בצורה חופשית וחביבה, תחת מבט עיניהן החביבות וקולן הערב של הקומונריות...

הרעיון מצא חן בעינינו ואורגנה קבוצה, אשר קבלה לרשותה שטח אדמה בכפר, בנתה עליו אוהלים והקימה כעין מחנה. כשנה היינו במחנה והתגבשנו כגרעין. נסענו לשבתות למפגשים עם "שבט-איתנים".אמנם לא מצא חן בעיני להצטרף לגרעין, אשר יעדו היה השתלבות בקיבוץ. אבל בכל מקרה הייתה לכך עדיפות על פני גיוס ישיר לצבא.

בין לבין, גילינו כי מתארגן ב"שבט איתנים", במקביל ל"גרעין קיבוצי"- כמקובל בכל שבט מתארגן גם "גרעין מושבי" ביוזמת בוגרי בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ובני מושבים מ"כפר הרואה "ושדה יעקב". כלומר הייתה קבוצה של חברים אש יעדה להקים להקים מושב חדש מיסודו של שבט איתנים. היינו שניים מכפר בתיה שהצטרפנו לבני עקיבא ולגרעין זה: נחמיה אליעזר, יליד הודו, ז"ל (נהרג בתאונת דרכים) ואנוכי. התקבלנו לגרעין, שמנה פחות מעשרה חברים וחברה אחת.

התוכנית שלי הייתה ברורה: בגרעין אֵמצָה רֵעַיה – ואכן כך קרה, במקביל, אקים משק חקלאי מושבי – אך זה לא קרה. ואת שרותי הצבאי אעביר במסגרת הנח"ל עם חברים שאני מעט מכיר ומכל מקום לא מהחוג של המוני בית ישראל, אשר מהתנהגותם חששתי. כמובן, המסגרת הדתית נשמרה אוטומטית בנח"ל. ללא מאמץ מצידי, נשמרה הכשרות, השבת והוויה הדתית.

וכך בראשית 1955 הפכתי להיות חייל בצבא הגנה לישראל – מספר אישי – 314545.

מתוך:[1]

ונמשכת השלהבת תחנות במסע חיי []

החוברת חוברה בירושלים בתשע"ח - 2017

מספרים[]

מהעתונות[]

טקס פרסי הציונות הדתית[]

אמש נערך טקס פרסי הציונות הדתית, שציין לשבח דמויות תרמו מזמנם תרומה משמעותית בתחום החינוך, הרווחה, הקליטה והמורשת. בין מקבלי הפרס: הרב ישראל רוזן, מכון צומת. ד"ר עמי זאבי, גב' רחל קרן, ממדרשה לבנות מהקיבוץ הדתי, עמותת מורשת המשפט בישראל בראשות פרופ' נחום רקובר, אליעזר גולדפלם, מפעילי התיישבות, שרגא שמר, מייסד בית העדות, ד"ר שמעון אוחיון, מבר אילן, יונה היזמי, יו"ר סניף אמונה בראש העין. חדשות כיפה 30/05/11 13:01 כו באייר התשעא

תמונות שפורסמו באינטרנט[]

אנשי הקיבוץ הדתי למחרת העלייה לכפר דרום - 1946 - קרדיטים: מימין: אליעזר גולדפלם, יצחק בלנקנשטיין,פרנק, אברהם דימנט, גרשון יערי,מיכאל חזני,פרסלר, דוד בית אריה, שמעון צונץ

עם ערביי האזור בכפר דרום - ארכיון אליעזר גולדפלם

עוד תמונות[]

עובדי הכפר הותיקים התמונה מ-2010.משפ' רוזנבאום לא השתתפו בגלל התחייבות אחרת באותו ערב; מימין לשמאל : ברל ורות בנדל, שושנה ראוכוורגר, אליעזר גולדפלם, ליאון ראוכוורגר, עומדים מאיר ליברמן ויונה (אשתו השניה לאחר פטירתה של מרים.)

Advertisement