עריכת הדף "אדמות מדינה"

[[קובץ:Admot_medina.jpg|thumb|ימין|אדמות מדינה בנחל קנה צולם מחוות יאיר על -ידי דניאל ונטורה]]'''אדמות מדינה''' הוא מונח המתאר את הבעלות על האדמות, אשר בעליהן לא שילמו את מחירה. המונח הוא גלגול של המונח [[האימפריה העות'מאנית|העות'מאני]]  "אֵרְד מִירֱי" -  אדמת הממשלה. לפי [[מורה דרך בארץ ישראל וסוריה|אברהם משה לונץ במורה דרך בארץ ישראל]], בעל אדמת מירי לא קנה את האדמה בכסף. הוא מחזיק בה או שהממשלה נתנו לו אותה. אם בעל האדמה לא יעבד אותה עשר שנים היא תשוב להיות אדמת מדינה.

לעומת "ארד מירי" יש "ארד מֻלְךּ‏ " - אדמת הבעלים שנקנתה בכסף. אדמה זו היא רכוש הבעלים ואין בכח הממשלה להפקיע אותה אפילו אם בעלה לא יעבד אותה.  בעליה רשאי לבנות עליה כרצונו מבלי רשות הממשלה. אדמה מלך מצויה רק בערים ובכפרים וסביבותיהם.

[[אברהם לונץ|לונץ]] מוסיף עוד כי: "באדמת מירי הרשות לכל איש להחזיק אדמה חַ‏רֵבַ‏ה אשר לא החזיק בה איש עד היום. ולכן האיש הקונה אדמה, ואצל אחד ממצריו (השכנים) נמצאת אדמה נטושה יוכל הוא להחזיק בה, אף מבלי לשאול את פי זקני הכפר והממשלה. ואחרי שיעבוד אותה שנה או שנתיים יתנו לו פקידי המלכות שטר מקנה כי אחוזתו היא ועליו לשלם רק את מס הקרקעות".

הסדר זה היה קיים, בארץ ישראל, בתקופת השלטון העות'מאני, [[המנדט הבריטי]], פחות או יותר גם ה[[מדינת ישראל]] וכן ב[[יהודה ושומרון]] ולשעבר ב[[חבל עזה]]. רוב היישובים היהודיים המצויים מעבר ל[[הקו הירוק|קו הירוק]] הוקמו על אדמות מדינה.

==לפי מדינת ישראל - פליאה אלבק==
מפי אחד הפעילים בשטח בספרו [[לשומרון היו עיניים כחולות]]

===השימוש בקריטריון של הימצאות גללי עזים===
פליאה אלבק הביא לבניית יותר ממאה ישובים ביהודה ושומרון. עמדתה כי שהובא בכתבה של אלוף בן בעתון הארץ מיום 4 באפריל 2004 [http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/412397.html בהתנחלויות יש אלמנט של זמניות, למתנחלים אין זכות קניין על בתיהם]

"כדי לממש את מדיניותו של בגין ולהקים התנחלויות על אדמות המדינה, היה צריך לאתר עוד ועוד קרקעות כאלה. המוצא המשפטי נמצא בחוק העותמני מ-1858, המשמש עד היום בסיס לדיני המקרקעין בישראל, בירדן וברשות הפלשתינית. מכיוון שרוב הקרקעות בגדה לא עברו הסדר ורישום מתועד בטאבו, הבעלות עליהן נקבעה בשיטה המסורתית, שהעניקה חזקה למי שעיבדו את הקרקעות הסמוכות לכפרים ("מירי"). השיטה התאימה למאה ה-19, שבה התפרנסו הכפריים מהשטחים הסמוכים לבתיהם. הקרקעות שמעבר לטבעת המקיפה את הכפר הוגדרו אדמות מדינה ("מואת").

בחוק הטורקי היו כמה הגדרות לקרקע ה"מואת" - המקום שבו לא שומעים צעקת אדם מהבית הקיצוני בכפר, או מרחק של שני קילומטרים וחצי מקצה השטח הבנוי. "זו לא היתה המצאה שלי. הכרתי את החוק העותמני מעבודתי בפרקליטות ולא עשיתי שום דבר חדש, חוץ מלבדוק שזה לא שונה בדין הירדני (לפני מלחמת ששת הימים)", היא אומרת.

'''אחד הקריטריונים לקביעת האדמה כאדמת מדינה היתה "העדר גללי עזים"'''

'''ראו גם''':[[שבילי עיזים]]

==לפי הויקיפדיה העברית==
'''אדמות מדינה''' הוא מונח המתאר אדמות שבבעלות המדינה.

==ברומא העתיקה==
המושג אגר פבליקוס תיאר את האדמות שהיו בבעלות ציבורית רומית. רוב אדמות אלו היו אדמות שנכבשו באחד הקרבות או שהופקעו מבעליהן באחת מתוך עילות שונות (בהן חוסר נאמנות לרומא במעשה או במחשבה). 

==בישראל==
הסיווג החוקי הראשון של קרקעות בארץ ישראל נעשה ב[[חוק הקרקעות העותומני]] משנת 1858. סעיף 1 לחוק קובע:
{{ציטוט|מרכאות=כן
|תוכן=קרקע במדינת העותומנים היא של חמשה מינים, ואלו הם:
א) קרקע מולכ, שהיא קנינו הפרטי הגמור של האדם;<br />
ב) קרקע מירי, נכסי המלכות, השייכים לאוצר הממשלה;<br />
ג) קרקע של הקדש;<br />
ד) קרקע שברשות הרבים (אראצ'י מתרוכה);<br />
ה) קרקע מתה (אראצ'י מואת)
|מקור=חוק הקרקעות העותומני, 1858 (מ' דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל)
}}
בישראל, מתייחס לאדמות שבעליהן לא שילמו את מחירה. המונח הוא גלגול של המונח [[האימפריה העות'מאנית|העות'מאני]] קרקע מירי ("אֵרְד מִירֱי") -  אדמת הממשלה. לפי [[מורה דרך בארץ ישראל וסוריה|אברהם משה לונץ במורה דרך בארץ ישראל]], בעל אדמת מירי, אף שהוא מחזיק בחזקה על הקרקע ובזכות השימוש עליה, הוא איננו בעליה המלא. קניית זכות החזקה והשימוש בקרקע נעשתה בדרך כלל בחוזה (תצרוף) לטווח בלתי מוגבל, היכול להימשך אף מאות שנים, בתשלום אחד מראש, ואינה פוקעת במותו של מקבל הזכויות, אלא אם כן לא הותיר יורשים. זכות החזקה והשימוש בקרקע מירי תועדה בעבר בקושאן בטאבו. בתנאים מסויימים שבה הקרקע להיות בחזקת המדינה, כך למשל, אם בעל הזכויות לא עיבד את הקרקע משך שלוש שנים (סעיף 68 לחוק הקרקעות). אולם, סעיף זה לא נאכף מאז קום מדינת ישראל ואף קודם לכן.
למדינה ישנה הזכות להפקיע בכל עת את אדמת המירי , באמצעות צו פורמאלי שנקרא "מח'לול". במקרה זה לא תהיה למחזיק הקרקע הקודם, כל זכות תביעה לגבי האדמה. כלל ה"מחלול" תקף אך ורק לאדמות "מירי" ואינו חל על אדמות אחרות ע"פ החוק העות'מאני.

לעומת "ארד מירי" יש "ארד מֻלְךּ‏ " - אדמת הבעלים שנקנתה בכסף. אדמה זו היא רכוש הבעלים ואין בכח הממשלה להפקיע אותה אפילו אם בעלה לא יעבד אותה.  בעליה רשאי לבנות עליה כרצונו מבלי רשות הממשלה. אדמה מלך מצויה רק בערים ובכפרים וסביבותיהם.

[[אברהם לונץ|לונץ]] מוסיף עוד כי: "באדמת מירי הרשות לכל איש להחזיק אדמה חַ‏רֵבַ‏ה אשר לא החזיק בה איש עד היום. ולכן האיש הקונה אדמה, ואצל אחד ממצריו (השכנים) נמצאת אדמה נטושה יוכל הוא להחזיק בה, אף מבלי לשאול את פי זקני הכפר והממשלה. ואחרי שיעבוד אותה שנה או שנתיים יתנו לו פקידי המלכות שטר מקנה כי אחוזתו היא ועליו לשלם רק את מס הקרקעות".

הסדר זה היה קיים, בארץ ישראל, בתקופת השלטון העות'מאני, [[המנדט הבריטי]], פחות או יותר גם במדינת ישראל וכן ב[[יהודה ושומרון]] ובעבר גם ב[[חבל עזה]]. רוב היישובים היהודיים המצויים מעבר ל[[הקו הירוק|קו הירוק]] הוקמו על אדמות מדינה.

בפקודת הירושה נאמר: 
:"בפקודה זו יהיו למונחים הבאים הפירושים דלקמן, מלבד אם עניין הכתוב יחייב פירוש אחר -
:"אדמת-מולק" כוללת כל קרקע, פרט לקרקע-מירי, העוברת בירושה או טובות-ההנאה שבה;
:"אדמת-מירי" כוללת אדמת-וקף וכל הקרקעות האחרות שחל עליהן, בתוקף הוראותיו המפורשות, החוק העות'מאני מיום 3 ברביע אל אוול, 1331 ל[[הג'רה]], הדן בירושת-מקרקעים, וכל כל טובת-הנאה רשומה באותן הקרקעות;
הוראה זו בוטלה בחוק הירושה, תשכ"ה-1965, אשר קבע בסעיף 149: {{ציטוטון|לענין ירושה בטלים הדינים המיוחדים הנוגעים למקרקעין מסוג "מירי".}}

חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ביטל את סיווג הקרקעות העות'מני במדינת ישראל וקבע בסעיף 152: {{ציטוטון|סיווג המקרקעין לסוגים שונים שהיה קיים ערב תחילתו של חוק זה מכוח החקיקה העותמנית - בטל." קרקע מסוג מירי, שעל פי הגדרתה עד לאותה עת היתה אדמת מדינה, עברה לבעלות מלאה של אלה שהחזיקו והשתמשו בה על פי קושאן עד לאותה עת (סעיף 153). לעומת זאת, שני סוגי קרקעות אחרים עברו לבעלות המדינה בתנאים מסוימים:
{{ציטוט|מרכאות=כן
|תוכן=
154.(א)	מקרקעין שערב תחילתו של חוק זה נמנו עם הסוג "מתרוכה" יירשמו על שם המדינה, אולם אם היו המקרקעין בתחום רשות מקומית וערב תחילת חוק זה היו דרכים או שטחים פתוחים, למעט שפת ים, ששימשו בעיקר את תושבי אותה רשות מקומית, יירשמו על שם הרשות המקומית.
(ב) מקרקעין שנרשמו על שם רשות מקומית בהתאם לסעיף קטן (א) ואחרי כן שונה שימושם לשימוש שלא היה מצדיק רישומם על שם הרשות המקומית, יעברו לבעלות המדינה.<br />
155. מקרקעין שערב תחילתו של חוק זה נמנו עם הסוג "מואת" יירשמו על שם המדינה; אולם אם קיבל אדם שטר קנין על מקרקעין כאלה על פי סעיף 103 לחוק הקרקעות העותמני משנת 1274 להג'רה או על פי פקודת העברת קרקעות, זכאי הוא, או חליפו, לרישום המקרקעין על שמו.
|מקור=חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969}}


==מקרה:משה מושקוביץ - שילה==
חיים לוינסון דיווח בעיתון הארץ מיום 5 בנובמבר 2011 [http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1207973.html צה"ל החזיר קרקע לפלסטיני וספג ביקורת מבית המשפט . השופט: לא ברור אם לצבא יש סמכות להכריע בסכסוכי קרקעות] 

מדובר בחלקה השוכנת ליד כביש 60, סמוך להתנחלות שילה. לפי טענת משה מושקוביץ, חקלאי משילה, הוא מעבד את הקרקע משנת 1980, ולכן היא שייכת לו. חוק הקרקעות העותמאני משנת 1858, קובע כי אדם שמעבד קרקע לא מוסדרת במשך למעלה מעשור, הרי היא בחזקתו והוא הבעלים שלה.

מדובר צה"ל נמסר כי "ההחלטה המנהלית שהתקבלה בעניין התבססה על הראיות שהוצגו (רישומי מס רכוש על שם תושבי הקריות בעוד תושב שילה לא הציג מסמך מטעמו). ההחלטה המנהלית לא נועדה לקבוע זכויות במקרקעין ומשמשת רק לצורך מתן הגישה למקרקעין עד להסדרת הזכויות בהן. במסגרת ההחלטה הובהר כי היא איננה מחליפה החלטה שיפוטית וכי כל צד זכאי לפנות לבית המשפט למיצוי זכויותיו

==לקריאה נוספת==
* פליאה אלבק ופלישר רן, '''דיני מקרקעין בישראל'''. ירושלים: תשס"ה-2005.

==ראו גם==
* [[קדסטר]]
* [[מרשם המקרקעין]]

== קישורים חיצוניים ==
* דרור זאבי, [http://www.snunit.k12.il/heb_journals/aretz/257020.html מדיניות צומת השוורים - הג'יפתליק], "סנונית - מתוך "הטבע והארץ"  דוגמא לאדמות מירי
[[קטגוריה:ישראל: חוק ומשפט]]
[[קטגוריה:מקרקעין]]