חנה קאסוטו לבית ג'וקינו

(המקור:אתר יזכור)

בת אמה ונתנאל, נולדה ביום כ' בטבת תרע"א (20.1.1911), בעיר אנקונה, איטליה. סיימה את לימודיה בבית-ספר תיכון בפירנצה וכן למדה שם במכון הבריטי ללשון האנגלית. בהיותה בת 24 נישאה לד"ר נתן קאסוטו (בנו של הפרופסור למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, מ"ד קאסוטו ז"ל). בעלה היה רבה הראשי של פירנצה ונודע גם כרופא-עיניים בעל-שם בעיר זו. חוקי-הגזע פגעו קשה בקריירה המדעית שלו, אבל לא ערערו את ביטחון הזוג הצעיר ואת תקוותם בעתיד שקט בארץ-האבות. ברוח זו חינכו את ילדיהם ובאותה רוח גם הטיף לאנשי קהילתו. כאשר השתלטו הגרמנים על איטליה, בשנת 1943, היתה חנה אם לשלושה ילדים ובראשית תקופה קשה זו ילדה פעם רביעית. היא עזבה את הבית וברחה עם ילדיה למקלט בטוח יותר ולא נפגשה אלא לעתים רחוקות עם בעלה, אשר עסק באותם הימים בעבודת-מחתרת לשם הצלת יהודים: היה מסתיר אותם במקומות בטוחים, וככל שהשיגה ידו היה מגיש עזרה לכל הפונה אליו. בפגישות אלו עם בעלה היתה חנה מוסיפה לו עידוד וכוחות נפש ולא הטרידה אותו בענייני משפחה, למרות שחייה, עם שלושת הילדים והתינוקת, היו קשים ללא נשוא. תוך כדי עבודתו הקשה והמסורה נעצר בעלה בידי הגרמנים ולאחר זמן-מה נשלח למחנות-הסגר בגרמניה. אז גילתה חנה עוז-נפש, יצאה ממקלטה ופנתה לאנשים שונים ולמוסדות- המחתרת מתוך תקווה להציל את בעלה או להמציא לו עזרה חומרית. באחד הניסיונות האלה נתפשה גם היא בידי הגרמנים, הובאה לבית-כלא ומשם הועברה למחנה-המוות אושוויץ. חברותיה באושוויץ סיפרו על השפעתה הרבה בקרב אחיותיה לגורל, שהיו חלשות ממנה בנפשן, ועל נכונותה לחלק את הפת הדלה שלה עם חברותיה החולות בגופן. בצאתה משם שוב לא מצאה את בעלה בין החיים (הוא נעלם בגיהנום-המחנות); התינוקת, שהיתה בת ארבעים יום בהילקחה מאמה, אף היא לא נותרה בחיים (היא נפטרה במלאת לה ארבעה חודשים). בעלות חנה לארץ בשנת 1945 מצאה את שלושת ילדיה בבית אבי-בעלה פרופ' קאסוטו ז"ל, בירושלים.לא קלה היתה דרך שיבתה לחיים נורמליים, אך שוב היא גילתה בקרבה כוחות-נפש מופלאים. לאט-לאט עלה בידה למצוא את הדרך ללב ילדיה, כי בגלל הפרידה נוצר מעין חיץ של זרות בין האם לילדים, והקשר ביניהם הלך ונתהדק. בריאותה שופרה והיא חזרה לאיתנה. הודות להשכלתה וכשרונותיה קיבלה משרה כלבורנטית במכון לפתולוגיה שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. לעבודה זו התמסרה בכל לב ומצאה בה סיפוק רב. כן זכתה להערכה מצד אנשי-המדע שאיתם עבדה.

ביום ד' בניסן תש"ח (13.4.1948) עלתה בשיירת הרופאים ועובדי "הדסה" להר-הצופים. הדרך להר-הצופים עברה בשכונת שייח'-ג'ראח הערבית ועם פרוץ המלחמה התאפשרה התנועה להר בשיירות שאובטחו על-ידי הצבא הבריטי. בשעות הבוקר של 13.4.1948 יצאה שיירה להר-הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. השיירה נתקלה במארב ערבי בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש עזה. חלק מכלי הרכב הצליחו להיחלץ ולחזור, אך שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין ליווי, נלכדו במארב. במשך שעות רבות לחמו אנשי השיירה וניסו למנוע התקרבות הערבים לכלי הרכב. אש שנורתה מעמדותינו בעיר ובהר-הצופים וכן משוריינים שנשלחו למקום לא הצליחו לסייע לשיירה. כוחות צבא בריטיים שהיו במקום לא התערבו ולא עשו דבר כדי לסייע, למרות הפניות אליהם. בשעות אחר-הצהריים הצליחו הערבים להעלות באש שני אוטובוסים על נוסעיהם. רק לפנות-ערב התערבו הבריטים וחילצו את הניצולים מכלי הרכב הלכודים. חנה הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בסנהדריה בירושלים.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)