"מעלת הכנסת אורחים" - מסכת שבת - דף קכ"ז - שבת קודש - י"ט תמוז תש"פ
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall
גמרא שנינו במשנה שמפנים אפילו ארבע וחמש קופות[]
ב גמרא שנינו במשנה שמפנים אפילו ארבע וחמש קופות. ושואלים: השתא [עכשיו] הרי שנינו כי חמש מפנין ואם כן ארבע מיבעיא [נצרכה] לומר?!
אמר רב חסדא: הכוונה היא שמותר לפנות ארבע מתוך חמש קופות שנמצאות שם, אבל לא את כל הקופות כולן. איכא דאמרי [יש שאומרים]: ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול.
ושואלים: ומאי [ומה פירוש] "אבל לא את האוצר" — הכוונה היא שלא יתחיל באוצר תחלה, כלומר, שאם יש לו מקום אחר, שעדיין לא התחילו להשתמש באוצר זה — לא יפנהו, ומני [ומשנה זו של מי היא] — שיטת ר' יהודה היא דאית ליה [שיש לו, מקבל] דין מוקצה. ואוצר זה שלא התחילו בו מוקצה הוא מן השימוש.
ושמואל אמר: יש לפרש את הקושי במשנה בדרך לשונית: ארבע וחמש
קכ״ז א
כדאמרי אינשי [כפי שאומרים בני אדם] שאינם מדקדקים כל כך, ואומרים ארבע או חמש או יותר, ואי בעי [ואם רוצה] אפילו טובא נמי [יותר גם כן] מפנין. ומאי [ומה פירוש] "אבל לא את האוצר" — שלא יגמור לפנותו כולו, דילמא אתי לאשוויי [שמא יבוא להשוות, ליישר] את הגומות שבקרקעו. אבל אתחולי מתחיל [מתחיל] מן האוצר. ומני [ומשנה זו של מי היא] — שיטת ר' שמעון היא, דלית ליה [שאין לו, אינו מקבל] דין מוקצה.
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין מתחילין לפנות באוצר תחילה, שאם עדיין לא השתמש באוצר זה, אלא מאחר, הרי מה שבתוכו מוקצה ואסור לפנותו. אבל עושה בו שביל כדי שיכנס ויצא. ותוהים: עושה בו שביל?! והא [והרי] אמרת שאין מתחילין! ומשיבים, הכי קאמר [כך אמר]: עושה בו שביל ברגליו בדרך הליכתו בכניסתו לתוכו וביציאתו ממנו, אבל אינו מטלטל בידים.
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: תבואה צבורה, בזמן שהתחיל בה להשתמש ממנה עוד מערב שבת — מותר להסתפק (ליהנות, להשתמש) ממנה בשבת, ואם לאו [לא] — אסור להסתפק ממנה בשבת, אלו דברי ר' שמעון. ואילו ר' אחא מתיר בכל מקרה. ותוהים: כלפי לייא [הפוכים הדברים], והלוא ר' שמעון הוא שמתיר בדיני מוקצה! אלא אימא [אמור, תקן] כך: אלו דברי ר' אחא, ור' שמעון מתיר.
תנא [שנינו]: כמה שיעור תבואה צבורה שאמרו שהיא אוצר — לתך (חצי כור). בעא מיניה [שאל ממנו] רב נחומי בר זכריה מאביי: שיעור תבואה צבורה בכמה? אמר לו: הרי כבר אמרו: שיעור תבואה צבורה — לתך.
שאר הגמרא[]
א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: הני [אלה] ארבע וחמש קופות דקאמר [שאמר], האם בארבע וחמש קופות — אין [כן] מותר להוציאן, אבל טפי [יותר] — לא, אלמא למעוטי בהילוכא [מכאן שלמעט בהילוך] עדיף, או דילמא [שמא] למעוטי [למעט] במשוי (משא) עדיף, ולכן, אם יכול לטלטל בכלים קטנים יותר — מותר לו, ובלבד שלא יטלטל יותר משיעור ארבע קופות.
תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של כדי שמן ושל כדי יין. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: בעשר ובחמש עשרה. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה נחלקו שתי הברייתות], דמר סבר מעוטי בהילוכא [שחכם זה, בברייתא הראשונה סבור כי למעט בהילוך] עדיף, ומוטב להכביד במשא מאשר ללכת כמה פעמים. ומר סבר מעוטי במשוי [וחכם זה, בברייתא השניה, סבור כי למעט במשא] עדיף, ומוטב ללכת פעמים אחדות במקום לשאת משא כבד בפעם אחת.
ודוחים: לא, דכולי עלמא מעוטי בהילוכא [לדעת הכל למעט בהילוך] עדיף, ומי סברת [והאם סבור אתה] כי "בעשר ובחמש עשרה" על קופות (סלים) קאי [הוא עומד, דן]? לא, אכדין קאי [על הכדים הוא עומד, דן], ואין כלל מחלוקת בין הברייתות, ולא קשיא [ואין זה קשה], אלא: הא [זה] שדיבר בחמש קופות — הרי זה באופן דמשתקלי חד חד [שנלקחים הכדים אחד אחד] בכל קופה, והא [וזה] שבעשר — הרי זה באופן דמישתקלי תרי תרי [שנלקחים הכדים שנים שנים] בכל קופה, והא — דמשתקלי תלתא תלתא [וזו — שנלקחים הכדים שלושה שלושה], ובדקורי [וכגון הכדים הקטנים] מהרפניא.
איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: הני [אותן] ארבע וחמש קופות דקאמר [שאמר] שמותר לפנות, האם מספר זה הוא אף על גב דאית ליה אורחין טובא [אף על פי שיש לו אורחים הרבה], או דילמא [שמא] הכל לפי מספר האורחין, ואם יש אורחים רבים מפנה יותר? ואם תמצי לומר [תרצה לומר] הכל לפי האורחין, האם חד גברא מפני לכולהו [אדם אחד מפנה לכל] האנשים, או דילמא גברא גברא מפני לנפשיה [שמא כל אדם ואדם מפנה לעצמו]?
ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר רבה שכך אמר ר' חייא: פעם אחת הלך רבי למקום אחד, וראה שהמקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה, ומצא שדה מלאה עומרים ועימר (פינה מן העומרים) רבי את כל השדה כולה. שמע מינה [למד ממנה] כי הכל לפי האורחין. וכן
רב יוסף אמר בשם ר' הושעיא: פעם אחת הלך ר' חייא למקום אחד וראה שהמקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר ר' חייא את כל השדה כולה. שמע מינה [למד מכאן] הכל לפי האורחין.
ומוסיפים: ועדיין תבעי [תישאל] לך: האם חד גברא מפני ליה לכולא [האם אדם אחד מפנה את הכל], או דילמא [שמא] כל גברא וגברא מפני לנפשיה [אדם ואדם מפנה לעצמו]?
תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: ועימר רבי. הרי שאדם אחד עימר מעמר עבור אחרים! ודוחים מיד: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], וכי סבור אתה כי רבי נשיא הדור בדנפשיה [בעצמו] עימר?! אלא ודאי הכוונה שצוה ועימר, ולעולם יכול אתה לפרש שכל חד וחד מפני לנפשיה [אחד ואחד מפנה לעצמו].
ב שנינו במשנה שמפנים קופות של תבואה מפני האורחין ולצורך בית המדרש. אמר ר' יוחנן: גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש. שהרי השוותה אותם המשנה, דקתני [שהרי שנינו] במשנה: "מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש". ורב דימי מנהרדעא אמר: גדולה הכנסת אורחים אפילו יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני [שהרי שנינו] במשנה קודם "מפני האורחין" והדר [ורק אחר כך] "ומפני בטול בית המדרש". וכיון שמדובר בהכנסת אורחים מביאים את מה שאמר רב יהודה שכך אמר רב: גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני השכינה, דכתיב [שכן נאמר] כאשר ראה אברהם את אורחיו: "ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" (בראשית יח, ג), ומפרשים שביקש מה' (מהשכינה) שימתין לו כביכול עד שיטפל באורחים כראוי. בענין זה אמר ר' אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. שהרי מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול "המתן עד שאבא אצלך", ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב [נאמר]: "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך", שבקש מה' שימתין לו מפני האורחים.
ג אמר רב יהודה בר שילא שכך אמר ר' אסי שכך אמר ר' יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן (רווחיהם) בעולם הזה והקרן (גוף ועיקר שכרו) קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: הכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון תפלה בכוונה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו ומחנכם לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות.
ומקשים: איני [וכן הוא]?! והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם. ומכאן נסיק: הני [אלה] — אין [כן], ואולם מידי אחרינא [דבר אחר] — לא!
קכ״ז ב
ומשיבים: הני נמי [אלה גם כן], הכנסת אורחים וביקור חולים, בגמילות חסדים שייכי [שייכים, נכללים]. לישנא אחרינא [לשון אחר]: הני בהני שייכי [אלה באלה הם שייכים], כלומר, הדברים המרובים יותר כלולים מבחינת תוכנם בתוך הרשימה המצומצמת.
א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הדן את חבירו לכף זכות — דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר למלאכה אצל בעל הבית בדרום לשלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו לבעל הבית: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו בעל הבית: אין לי מעות. אמר לו: אם כן תן לי פירות בשכרי. אמר לו: אין לי. אמר לו השכיר: אם כן תן לי קרקע בשכרי. ענה לו: אין לי. אמר לו השכיר: תן לי בהמה בשכרי. אמר לו: אין לי. תן לי כרים וכסתות — אין לי. הפשיל השכיר כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש (בצער).
לאחר הרגל (סוכות) נטל בעל הבית את שכרו של השכיר בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד טעון דברים של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים (ממתקים), והלך לו לביתו של הפועל. אחר שאכלו ושתו נתן לו בעל הבית את שכרו.
אמר לו בעל הבית לשכיר: בשעה שאמרת לי "תן לי שכרי" ואמרתי "אין לי מעות", במה חשדתני? כלומר, כיצד הבנת את דברי, ומפני מה לא חשדתני שאני משתמט מלשלם לך? ענה לו, אמרתי: שמא פרקמטיא (סחורה) בזול נזדמנה לך, ולקחת (וקנית) אותה בהן בכספים המגיעים לי ואין בידך כסף. שאל אותו: ובשעה שאמרת לי "תן לי בהמה", ואמרתי "אין לי בהמה", במה חשדתני? ענה לו הפועל, אמרתי: שמא מושכרת הבהמה ביד אחרים. והוסיף ושאלו: בשעה שאמרת לי "תן לי קרקע", ואמרתי לך "אין לי קרקע", במה חשדתני? ענה לו, אמרתי: שמא מוחכרת הקרקע ביד אחרים היא, ואין בעל הבית יכול להוציא את הקרקע מן החוכרים. ושאל עוד: ובשעה שאמרת לי "תן לי פירות ואמרתי לך "אין לי פירות" במה חשדתני? ענה לו, אמרתי: שמא אינן מעושרות ולפי שעה אי אפשר לתת אותן. ושאלו: ובשעה שאמרתי לך "אין לי כרים וכסתות" במה חשדתני? ענה לו, אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים מסיבה כלשהי ולכן אין בידו כעת דבר.
אמר ליה [לו] בעל הבית: העבודה, כלומר, נשבע בעבודת בית המקדש שבאמת כך היה שלא היה אז כסף ברשותו, כי הדרתי כלומר, נדרתי והקדשתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, שנדר שלא להשאיר ביד בנו כל נכסים. וכשבאתי אצל חבירי בדרום שהיו חכמי הדור התירו לי כל נדרי, ואז יכול היה לבוא ולשלם מיד לפועלו. ואתה כשם שדנתני לזכות, אף המקום (השם) ידין אותך לזכות.
מעשה דומה מסופר תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה (נערה) אחת בת ישראל מן השבי, וכשהגיעו למלון השכיבה תחת מרגלותיו. ולמחר ירד וטבל להיטהר לפני לימוד תורה ותפילה ושנה לתלמידיו. והדבר למראית העין מעורר חשד כאילו שמר את הנערה לעצמו, ומה גם כשטבל בבוקר כדרך שטובלים לאחר ביאה.
ואמר להם לתלמידיו: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי, במה חשדתוני? אמרו לו: אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי בהתנהגויותיו, ואין הרב רוצה להשאיר את הנערה בין התלמידים שאינו בטוח בהגינותם לענין זה.
אמר להם: בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? ענו לו: שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי. אמר להם: העבודה! כך היה. ואתם כשם שדנתוני לכף זכות אף המקום ידין אתכם לכף זכות.
ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בדומה לזה: פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים שילכו וידונו בו אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. שרצו לברר דברים בעניני הכלל ולבקש דבר הנוגע לכלל ישראל מן השלטונות. אמרו: מי ילך? אמר להם ר' יהושע: אני אלך.
הלך ר' יהושע ותלמידיו אליה. כיון שהגיע עם תלמידיו לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות מן הפתח, ונכנס ונעל הדלת בפניהן. אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו. ולכאורה הדברים נראים כאילו היה כאן מעשה שאינו מהוגן.
ואמר להן לתלמידיו: בשעה שחלצתי תפילין, במה חשדתוני? אמרו לו, אמרנו: כסבור רבי, לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה ומשום כך אין ראוי להכניס לשם תפילין.
שוב שאל: ובשעה שנעלתי את הדלת, במה חשדתוני? אמרו לו, אמרנו: שמא דבר מלכות יש בינו לבינה, שאין ראוי לגלותו.
ושאלם: ובשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני, אמרו לו, אמרנו: שמא ניתזה צינורא (טיפת רוק) מפיה על בגדיו של רבי, וכיון שגזרו שיהיו הנכרים כזבים הרי הם מטמאים אף ברוק. אמר להם ר' יהושע: העבודה! כך היה. וכשם שדנתוני לזכות כך המקום (השם) ידין אתכם לזכות.
ב שנינו במשנה שמפנין תרומה טהורה בשבת. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה כגון דמנחה [שמונחת] ביד ישראל. מהו דתימא [שתאמר]: כיון דלא חזיא ליה [שאינה ראויה לו] לישראל לאכילה אסור אף לטלטלה בשבת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי כיון דחזיא [שראויה] לאכילה לכהן — שפיר דמי [יפה הדבר], מותר לטלטלה בשבת.
ועוד שנינו במשנה שמותר לטלטל דמאי. ושואלים: דמאי, הא לא חזי ליה [הרי אינו ראוי לו] לאכילה! ומשיבים: כיון דאי בעי מפקר ליה לנכסיה, והוה [שאם ירצה יפקיר את נכסיו, ויהיה] עני, וחזיא ליה [ויהיה הדמאי ראוי לו], השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן ראוי לו]. ומנין שהעני מותר באכילת דמאי? — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא (אנשי הצבא) דמאי. ואמר רב הונא: תנא [שנינו], בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, וכידוע הלכה כבית הלל.
ועוד שנינו במשנה שמותר לטלטל מעשר ראשון שניטלה תרומתו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], והלא חולין גמורים הם! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן שהקדימו הלוי לכהן בשבולים שמיד כשהביאו את התבואה לגורן, ולפני שדשו אותה לקח הלוי מעשר ראשון, ונטלה הימנו (ממנו, ממעשר זה) תרומת מעשר וניתנה לכהן, ואולם עדיין לא נטלה הימנו, מן התבואה, תרומה גדולה שהרי הכהן לא בא עדיין.
וכי הא [וכמו זה] שאמר ר' אבהו שכך אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו הלוי לכהן בשבולין — פטור מלהפריש תרומה גדולה, שכן נאמר: "והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו), ומלשון הכתוב נלמד: מעשר מן המעשר (תרומת מעשר) אמרתי לך, ואולם לא תרומה גדולה וגם תרומת מעשר מן המעשר.
אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אי הכי [אם כך] שאנו סומכים על לימוד זה, אפילו הקדימו הלוי בכרי לאחר דישת התבואה נמי ליפטר [גם כן שיפטר] הלוי מלתת תרומה גדולה! אמר ליה [לו]: עליך אמר קרא [המקרא] "מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו" (במדבר יח, כט), כלומר, יש ריבוי נוסף (מכל מתנותיכם) והוא המחייב לתת תרומה גדולה אף ממתנות הלויים.
ושאל רב פפא: ומה ראית לומר שאם הקדימו בכרי — חייב לתת תרומה גדולה, ואם הקדימו בגורן — אינו חייב בה? ותירץ לו: האי [זה שבכרי] — אידגן [נעשה דגן], ובדגן מפורשת חובת הפרשת תרומה גדולה, והאי [וזה] — עדיין לא אידגן [נעשה דגן], ועדיין לא חלה עליו חובה זו.
שנינו במשנה שמעשר שני שנפדה מותר בטלטול. ושואלים: והלא זהו פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן שנתן את הקרן (דמי המעשר) ועדיין לא נתן את החומש שצריך להוסיף עליו בשעת פדיון. והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] שאין חומש מעכב, והמעשר נעשה חולין משעת נתינת הקרן.
ועוד שנינו במשנה שמטלטלים בשבת את התורמס היבש שהוא מאכל בהמה. ומעירים: דווקא כשהוא יבש, אבל כאשר הוא לח — לא הותר לטלטלו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? כיון דמריר [שהוא מר] ביותר לא אכלה [אוכלת] אותו בהמה.
על מצות הכנסת אורחים[]
מצורף שיעור של הרב אשר וייס על היבטיה ההלכתיים של הכנסת אורחים. כמו כן, מצורף שיעור של הרב מדן על ההיבט הרעיוני של הכנסת אורחים. ומעניין לספר, ששיעור זה של הרב מדן נמסר בישיבה במוצאי שבת פנחס תשס"ה, לפני 15 שנים בדיוק. ושמא תאמרו: מה עניין פרשת פנחס אצל הכנסת אורחים? ובכן באותו שבוע התקיימו הפגנות כפר מיימון נגד עקירת גוש קטיף. הרב מדן כל כך התפעל מהכנסת האורחים של תושבי כפר מיימון, ועל כן החליט לייחד שיעור בישיבה בנושא הכנסת אורחים...
"ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" (י"ח ג').
"אמר רבי יוחנן גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחין והדר ומפני בטול בית המדרש. אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'" (שבת קכ"ז ע"א).
הרי שלמדנו מאברהם אבינו כמה גדולה מצות הכנסת אורחים, וגדולה היא מקבלת פני השכינה, ולחד מ"ד מהשכמת ביהמ"ד.
ולא זו בלבד למדו מא"א כמה גדולה ונשגבה מצוה זו אלא אף הלכתא פסיקתא בהלכות הכנסת אורחים למדו מפרשה זו.
- בספר היראה לרבינו יונה כתב דיש להזדרז בקיום מצוה זו ולהשתדל בה בגופו "ואפילו אם יהיו לו אלף עבדים יטרח הוא בעצמו, ויעמוד עליהם, מי לנו גדול כאברהם ששמש למלאכים והיו לו כמה עבדים ושפחות שנאמר ואת כל ילידי ביתו וגו' (בראשית י"ז) אף על פי שנראו כערביים כדברי רבותינו ז"ל, ובכל מה שעשה על ידי עצמו שלם לו הקדוש ברוך הוא לישראל בכבודו ובעצמו".
- בכד הקמח לרבינו בחיי (ערך אורחים) כתב דאין אדם יוצא יד"ח במצוה זו בנכונותו לקבל אורחים אם יגיעו אליו, אלא צריך הוא לצאת מביתו ומגדרו כדי להכניס אורחים לביתו כמו שעשה אברהם אבינו וכמ"ש "וירץ לקראתם".
- החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"ג פ"ב) האריך בפרטי הלכה שיש ללמוד מאברהם אבינו בהלכות הכנסת אורחים ובין השאר כתב דגם את הבנים מצוה לחנך במצוה זו כמ"ש (י"ח ז') "ויתן אל הנער" וברש"י דהיינו ישמעאל כדי לחנכו, הרי דא"א הקפיד לחנך גם לחנך גם את בניו למצוה גדולה זו.