"מכשירי מצוה דוחין את השבת" - מסכת שבת - דף קל"א

"מכשירי מצוה דוחין את השבת" - מסכת שבת - דף קל"א - יום רביעי - כ"ג תמוז תש"פ התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

• המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

לא לכל דבר אמר ר' אליעזר שמכשירי מצוה דוחין את השבת

שלא רק הקרבת מנחת העומר למזבח דוחה שבת, אלא אף קצירת העומר שהיא בבחינת מכשירי מצוה אף היא דוחה את השבת.
א אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: לא לכל דבר אמר ר' אליעזר שמכשירי מצוה דוחין את השבת, שאין זה כלל קבוע לגבי כל מכשירי המצוות, אלא בכל מקרה ומקרה יש לדון לגופו, ולהוכיח שקיימת הלכה זו בו.

שתי הלחם שמקריבים בחג השבועות
שהרי שתי הלחם שמקריבים בחג השבועות חובת היום הן, ולא למדן ר' אליעזר שמכשיריהן דוחים או השבת אלא מגזירה שוה מיוחדת, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: מניין למכשירי שתי הלחם שדוחין את השבת? — נאמרה לשון הבאה בעומר, ונאמרה לשון הבאה בשתי הלחם, ומן הדמיון נלמד כי מה הבאה האמורה בעומר — כל המכשירין דוחין את השבת, שלא רק הקרבת מנחת העומר למזבח דוחה שבת, אלא אף קצירת העומר שהיא בבחינת מכשירי מצוה אף היא דוחה את השבת. אף הבאה האמורה בשתי הלחם — המכשירין דוחין את השבת.

מה לעומר שאתה מביא ממנו ראיה שיתכן ורק בו הותרו המכשירים, שכן דין מיוחד בו, שאף אם מצא עומר קצור — הריהו חוזר וקוצר לשם מצוה
על גזירה שווה זו מעירים: מופני [מופנה, מיותר], כלומר, שני הפסוקים המשמשים לגזירה שווה זו בהכרח שהם מיותרים ומופנים לשמש רק לצורך השוואה וגזירה שווה. דאי לא מופני, איכא למיפרך [שאם אינו מופנה, יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה מבחינה הגיונית, שכן אפשר לומר: מה לעומר שאתה מביא ממנו ראיה שיתכן ורק בו הותרו המכשירים, שכן דין מיוחד בו, שאף אם מצא עומר קצור — הריהו חוזר וקוצר לשם מצוה, וכי תאמר אם כן שהוא הדין אף בשתי הלחם שאין בהם דין מיוחד זה, שהרי אם מצא קצור — אינו קוצר, שאין שתי הלחם צריכות קצירה לשמה, ולכאורה אם כן אין הדברים דומים. אלא לאי אפנויי מופני [באמת מופנה הכתוב]. וכן מסבירים אנו: מכדי כתיב [הרי נאמר] "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא כג, י), ומאחר שכן הפסוק המזכיר שנית "וספרתם לכם ממחרת השבת ביום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג, טו), ולכאורה למה לי חזרה זו? שמע מינה [למד ממנה] מחזרה יתירה זו שבאה לאפנויי [להפנות, לייתר], שפסוק זה ישמש לצורך גזירה שווה.

שכל גזירה שווה שיש בה פסוק המופנה מצד אחד בלבד אמנם למידין ממנה אך גם משיבין ודוחים את הגזירה השווה, אם יש נימוק הגיוני לעשות זאת!
ואכתי [ועדיין] יש מקום להקשות: והלא גזירה שווה זו מופנה מצד אחד בלבד הוא, שפסוק אחד בלבד מיותר, אבל לא הפסוק השני, ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' אליעזר עצמו שאמר שכל גזירה שווה שיש בה פסוק המופנה מצד אחד בלבד אמנם למידין ממנה אך גם משיבין ודוחים את הגזירה השווה, אם יש נימוק הגיוני לעשות זאת! ומשיבים: אף כאן יש מעין ייתור הכתובים אף בענין שתי הלחם, שכן החזרה "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה" (ויקרא כג, יז) שהמלה "תביאו" רבויא הוא [רבוי היא], לפי שאיננה הכרחית, ואפשר היה לוותר עליה ולסמוך על הכתוב בפסוק הקודם, ונמצא שגזירה שווה זו מופנה משני צדדים.

שאר פרקי התלמוד

לולב וכל מכשיריו + מצות סוכה + מצה בפסח + שופר בראש השנה = דוחין את השבת
ב לגופם של דברי ר' יוחנן שלא לכל דבר אמר ר' אליעזר שמכשירי מצוה דוחים את השבת שואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] שלא אמר ר' אליעזר שמכשיריו דוחים את השבת, אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] מצות לולב — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ואלא תאמר שבא למעוטי [למעט] מצות סוכה — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ואלא תאמר שבא למעוטי [למעט] מצות מצה בפסח — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ואלא תאמר שבא למעוטי [למעט] מצות שופר בראש השנה — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר!

למעוטי [למעט] עשיית ציצית לטליתו או קביעת מזוזה לפתחו, שאין עשייתם דוחה את השבת
אמר רב אדא בר אהבה: דברי ר' יוחנן שלא לכל דבר אמר ר' אליעזר שמכשירי מצוה דוחים את השבת באים למעוטי [למעט] עשיית ציצית לטליתו או קביעת מזוזה לפתחו, שאין עשייתם דוחה את השבת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ושוין ר' אליעזר וחכמים שאם צייץ (עשה ציצית) בטליתו בשבת, וכן אם עשה מזוזה לפתחו בשבת שהוא חייב.

ומעתה שואלים: מאי טעמא [מה טעם] הסכים ר' אליעזר שאין מצוות אלה דוחות את השבת? אמר רב יוסף: לפי שאין קבוע להם זמן ויכול לעשותן גם לאחר השבת. אמר ליה [לו] אביי: אדרבה (להיפך), מדאין [ממה שאין] קבוע להם זמן,(קל״א ב) כל שעתא ושעתא זמניה [שעה ושעה זמנו] הוא, וחלה חובת המצוה עליו בכל רגע, ואינו יכול להבטל ממנה, ומדוע יפטר בשבת מעשיית המצוה? אלא אמר רב נחמן שכך אמר ר' יצחק, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת בשם רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הואיל ובידו להפקירן, כיון שמצוות אלה אין אדם חייב לעשותן אלא אם כן היו הדברים המחוייבים במצוה מצויים ברשותו, ומכיון שכן יכול הוא להפקירם, ושוב לא תחול עליו חובתה של מצוה זו.

לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת
א מקודם שנינו שאמר מר [החכם] בברייתא: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת לדברי ר' אליעזר. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [דבר זה]? אי [אם] תאמר שלמד זאת מעומר ושתי הלחם שמכשיריהם דוחים את השבת, ואולם אפשר לדחות ולומר כי בהם הותרה עשיית המכשירים בשבת שכן אלה צורך גבוה (ה', המקדש) הם, וקשורים בעבודת הקרבנות, ועבודה זו הלא נמשכת כסדרה גם בשבת! אלא יש לומר כי הוא לומד זאת ממה שאמר קרא [הכתוב]: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ), והוא מדייק: "ביום" משמעו — ביום הראשון חייבים אתם לקחתו ואפילו הוא חל בשבת.

וכיצד תמנע קדושת השבת ממצות הלולב?
ומעתה נברר: למאי הלכתא [לצורך מה, איזו הלכה] נאמרה הדגשה זו? וכיצד תמנע קדושת השבת ממצות הלולב? אילימא [אם תאמר] שבאה להתיר את טלטול הלולב על אף איסור מוקצה — וכי איצטריך קרא למישרי [הוצרך הכתוב להתיר] טלטול?! והרי איסור זה אינו כתוב בתורה, ולא באה התורה להתיר דבר שאסרוהו חכמים בלבד. אלא ודאי בא הכתוב להתיר לחלל שבת למכשיריו.
ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' אליעזר מה מבינים הם בהדגשה זו? ומשיבים: הם סבורים כי הכתוב ההוא "ביום" מיבעי ליה [נצרך לו] ללמדנו שמצוה זו צריך שתיעשה ביום ולא בלילה.

ושואלים: ור' אליעזר דין זה שצריך שתיעשה ביום ולא בלילה מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: הלכה זו נפקא ליה [יוצאת, נלמדת, לו] מהאמור "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים", והוא מדקדק: בימים ולא בלילות.

ועדיין יש להבין ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים על כך — לדעתם פסוק זה "ימים" איצטריך [צריך] להוסיף ולהדגיש, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שנילף [נלמד] שבעת ימים האמורים כאן משבעת ימים האמורים בסוכה, ונאמר: מה להלן בסוכה הכוונה שחובת המצוה היא בימים ואפילו בלילות, אף כאן בלולב המצוה היא בימים ואפילו בלילות — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שוב "שבעת ימים" לומר שהמצוה היא בימים דווקא.

ושואלים: ולשיטת ר' אליעזר, לכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בלולב בלבד, וניתו הנך ונילפו מיניה [ויביאו אלה, עומר וכיוצא בו, וילמדו ממנו]! ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה ולומר: מה ללולב שחשוב הוא, שכן טעון ארבעה מינים, שצריך שיהיו בנוסף ללולב עצמו עוד שלושה מינים ויהיו ביחד ארבעה, מה שאין כן בשאר המצוות.

סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת
ב מקודם שנינו ברייתא האומרת כי סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [דבר זה]? אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מעומר ושתי הלחם — יש לדחות ולומר שבהם הותרה עשיית המכשירים בשבת שכן צורך גבוה הוא. אי [ואם] תאמר שהוא למד זאת מלולב — יש לדחות ולומר כי בו הותרו שכן טעון הוא ארבעה מינים, וחשוב הוא יותר.
אלא יש לומר כי הוא גמר [למד] זאת בדרך גזירה שווה מן הכתוב "שבעת ימים" גם בסוכה וגם בלולב, שלדעתו דמיון הכתובים בא לומר כי מה להלן בלולב מכשיריו דוחין את השבת, אף כאן בסוכה נמי [גם כן] מכשיריו דוחין את השבת.

ושואלים: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] היתר עשיית המכשירים בשבת בסוכה בלבד, וניתי הנך וניגמור מיניה [ויבואו אלה, שאר המצוות, וילמדו ממנה]! ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] לימוד זה כך: מה לסוכה שיש בה יתרון על כל המצוות האחרות שמנינו שכן היא נוהגת בלילות כבימים ואילו האחרות נוהגות רק ביום.

מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת
ג מקודם שנינו ברייתא האומרת כי מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [דבר זה]? אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מעומר ושתי הלחם — יש לדחות ולומר שבהם הותרה עשיית המכשירים בשבת שכן צורך גבוה הוא. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מלולב — יש לדחות ולומר כי בו הותרה עשיית המכשירים שכן הוא טעון ארבעה מינים. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מסוכה — יש לדחות ולומר כי בו הותרו שכן היא נוהגת בלילות כבימים.


אלא יש לומר שר' אליעזר גמר [למד] זאת גזירה שווה לשון "חמשה עשר" שנאמר בענין מצה מלשון "חמשה עשר" שנאמר בחג הסוכות: מה להלן בחג הסוכות החג הוא ביום החמשה עשר בחודש, ומכשיריה של הסוכה דוחין את השבת, אף כאן במצה מצוותה בחמשה עשר בחודש ומכשיריה דוחין את השבת.

שיש מקום לפרוך, לשבור את ההשוואה כך: מה למצה שכן נוהגת בנשים כבאנשים, בעוד שהמצוות האחרות שמנינו מיוחדות לגברים
ושואלים: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] היתר זה במצה, וניתו הנך וליגמור מיניה [ויבואו אלה, השאר, וילמדו ממנה]! ומשיבים: אי אפשר לומר כך, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה כך: מה למצה שכן נוהגת בנשים כבאנשים, בעוד שהמצוות האחרות שמנינו מיוחדות לגברים.

שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת
ד עוד שנינו ברייתא האומרת כי שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ושואלים: ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [דבר זה]? אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מעומר ושתי הלחם — יש לדחות ולומר שבהם הותרה עשיית המכשירים בשבת שכן צורך גבוה הוא. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מלולב — יש לדחות ולומר כי בו הותרה עשיית המכשירים שכן הוא טעון ארבעה מינים. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מסוכה — יש לדחות ולומר כי בו הותרו שכן היא נוהגת בלילות כבימים. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת ממצה — יש לדחות ולומר כי בה הותרו המכשירים שכן היא נוהגת אף בנשים כבאנשים. אלא יש לומר שר' אליעזר למד זאת ממה שאמר קרא [הכתוב]: "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), שהדגשת הכתוב "ביום" באה ללמד: אפילו בשבת.

ולמאי [ולמה], לאיזה צורך, הודגש הדבר? אילימא [אם לומר] כדי להתיר תקיעה, ואולם הא תנא [הרי כבר שנה] זאת החכם דבי [מבית מדרשו] של שמואל על הכתוב בשבת "כל מלאכת עבודה לא תעשו" — יצתה (יצאה) תקיעת שופר ורדיית הפת מן התנור שהיא חכמה ואינה מלאכה, שדברים אלה אינם כלולים בגדר מלאכות שיש בהן מעשה האסורות בשבת. ובוודאי לא בא הכתוב להתיר דבר שאינו אסור מן התורה. אלא הוצרך למכשירין.

כיצד מבינים הם את ההדגשה של "ביום"?
ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד מבינים הם את ההדגשה של "ביום"? ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד שדווקא ביום ולא בלילה. ושואלים: ור' אליעזר הלכה זו של תקיעת שופר ביום ולא בלילה מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת, נלמדת, לו] מהכתוב בדיני שנת היובל "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם" (ויקרא כה, ט), וגמרי מהדדי [ולמדים הם זה מזה] שכל התקיעות של החודש השביעי תהיינה ביום דווקא ולא בלילה

.
ושואלים: ולשיטת ר' אליעזר, לכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בשופר בלבד וליתו הנך וליגמרו מיניה [ויבואו אלה, שאר מצוות, וילמדו ממנו]! ומשיבים: מתקיעת שופר של ראש השנה ליכא למיגמר [אין ללמוד] מפני שחשובה היא ביותר, שכן היא מכנסת זכרונות של ישראל לאביהן שבשמים ויש אם כן להקל בה. וכן מתקיעות שופר של יום הכפורים ליכא למיגמרי [אין ללמוד], שאף תקיעה זו חשובה ביותר, שכן אמר מר [החכם]: תקעו בית דין שופר ביום הכיפורים שבשנת היובל, חלה מיד קריאת הדרור שביובל, ונפטרו עבדים מאדוניהם והולכים לבתיהם, ושדות שנמכרו חוזרות לבעליהן הראשונים, ואין ללמוד מכאן לשאר מצוות שבתורה.

השיעור הבא

• מסכת שבת דף קל"ב