"ויהי בנסוע הארון" - מסכת שבת - דף קט"ז - יום שלישי - ח'תמוז תש"פ
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall
ד כיון שהוזכרה פרשת "ויהי בנסוע הארון"[]
ד כיון שהוזכרה פרשת "ויהי בנסוע הארון" מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בעניינה: נאמר "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך "ופרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא בתורה סימניות מלמעלה ולמטה, כלומר, לפניה ואחריה, וזאת כדי לומר (קט״ז א) שאין זה מקומה, שהרי הפרשה שלפניה אינה עוסקת במסע העם. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, כלומר, לא זה הוא הטעם. אלא נעשו הסימניות מפני שקטע זה ספר חשוב הוא בפני עצמו.
"חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט, א), אותם "שבעה" אלו שבעה ספרי תורה?
ומעירים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת אמרה זו] שאמר ר' שמואל בר נחמן שכך אמר ר' יונתן שמה שנאמר "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט, א), אותם "שבעה" אלו שבעה ספרי תורה? — כמאן [כשיטת מי] כשיטת רבי, שלפי שיטתו שבעה ספרים בתורה: ספר בראשית, שמות, ויקרא, ספר במדבר עד "ויהי בנסוע הארון", פרשת "ויהי בנסוע הארון" הנחשבת לספר בפני עצמו, ספר במדבר מפרשה זו והלאה, וספר דברים — הרי שבעה
עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן, מהמקום בו היא כתובה, ותכתב במקומה הראוי לה
מאן [מיהו] התנא דפליג עליה [החולק עליו] על רבי בענין זה — רבן שמעון בן גמליאל הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן, מהמקום בו היא כתובה, ותכתב במקומה הראוי לה. ולמה כתבה כאן אף שהיא עוסקת בענין מסע בני ישראל והפרשה שלפניה אינה עוסקת בענין זה — כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי [מה] היא — הכתובה מיד אחר כך "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא, א). פורענות ראשונה — מה שנאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" (במדבר י, לג) ואמר ר' חמא בר' חנינא: שסרו מאחרי ה' ומיהרו לברוח מהר סיני. ושואלים: ואם כן — היכן מקומה הנכון של פרשה זו? אמר רב אשי: בפרשת הדגלים, ששם מופיע תיאור דרך מסע בני ישראל במדבר.
(מ"אוצר המדרשים") - בפירוש המיוחס לרש״י על דברי הימים (דהי״א ג' א') מביא בשם מדרש ויכלו ע״ד שני דניאל לאביגיל. גם מביאו ר״א בעל הרוקח (סי' שכ"ו) ויליף מחנה שהיתה מתפללת י״ח ברכות, בילקוט (שמואל רמז פ') הביא זה בשם מדרש ילמדנו, ובעל הלכות גדולות (הל' ברכות פ״ה) מביא מדרש זה בלשון "אמרין במערבא" ומצויין בצדו מדרש ילמדנו. בעלי התוספות (שבת קט״ז. ד״ה פורענות) מביאים: כדאמרינן במדרש שנסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר וכו׳ (עי' ג"כ תוס' סנהדרין נ״ט.). בפירוש ר״ש על דמאי (פ"ד ב') נזכר ״ויכלו רבה״ אך טעות הוא וצ״ל ויקרא רבה. גם נזכר מדרש ויכלו בס׳ הגימטריאות של תלמידי ר׳ יהודה החסיד בכ״י על קלף (שם הגדולים)
שאר הלימוד[]
א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: הגליונין (קטעי הקלף החלק - בספר התורה יש חלקים חלקים) של ספר תורה, האם מצילין אותן בשבת מפני הדליקה או אין מצילין אותן מפני הדליקה? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת "ויהי בנסע הארן" — מצילין אותו בשבת מן הדליקה, ואם לאו [לא] — אין מצילין. ומעתה, אם מצילים גם את הגליון אם כן אמאי [ומדוע] לא יצילו גם כשאין אותיות? תיפוק ליה [תצא, תילמד לו] הלכה זו משום עצם הגליון דידיה [שלו]! ומשיבים: ספר בלה שאני [שונה], שכיון שבלה הספר אפשר לומר שקדושתו בטלה ממנו, ואף גליונו אינו מקודש, ולכן אין מצילים אותו אלא אם כן יש בו כדי ללקט שמונים וחמש אותיות.
ספר תורה שנמחק, אם יש בו עדיין כדי ללקט שמונים וחמש אותיות — כגון פרשת "ויהי בנסע הארן" — מצילין אותו מפני הדליקה בשבת
תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת: ספר תורה שנמחק, אם יש בו עדיין כדי ללקט שמונים וחמש אותיות — כגון פרשת "ויהי בנסע הארן" — מצילין אותו מפני הדליקה בשבת, ואם לאו [לא] — אין מצילין, ואמאי [ומדוע]? תיפוק ליה [תצא, תילמד לו] הלכה זו משום הגיליון דידיה [שלו], ולא יהא המקום המחוק גרוע מגליון הספר! ומשיבים: אין הדבר כן, מקום הכתב שנמחק לא קמיבעיא [נשאלה] לי בו השאלה, דכי קדוש [שכאשר מתקדש] — אגב הכתב הוא דקדוש [שנתקדש], ואם אזל [הלך] הכתב — אזלא [הלכה] לה קדושתיה [קדושתו]. כי קמיבעיא [כאשר נשאלה] לי השאלה היה זה ביחס לגליון הנקי של מעלה ושל מטה, בדף שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר, ושבסוף הספר. ועדיין שואלים: אם כן ותיפוק ליה [ותצא, תילמד לו] חובה להציל ספר שבלה או שנמחק משום החלק ההוא של הגליון, שאם יש בו קדושה נשארה קדושתו! ומשיבים: שם מדובר כגון דגייז ושדי [שנגזז הגליון ונזרק] ונשאר רק מקום הכתב לבדו.
ונמצא אם כן שיש בגליונות קדושת ספר תורה!
תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה ששנינו במשנה: הגליונין של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר, שבסוף הספר — מטמאין מדברי סופרים את הידים הנוגעות בהם.(מדברי סופרים שנהגו לשים פירות בארון הקודש) ונמצא אם כן שיש בגליונות קדושת ספר תורה! ומשיבים: אין זו ראיה, אלא דילמא [שמא] אגב ספר תורה שאני [שונה], ונתפסת קדושה אף בגליון, אבל כשהם לבד אין בהם קדושה.
על כן תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת: הגיליונין וספרי המינין (ספרי תורה שכתבו מינים) אין מצילין אותן מפני הדליקה אלא נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן. מאי לאו [האם לא] מדובר בגליונין של ספר תורה? ודוחים: לא, דובר בגליונין של ספרי מינין. על כך תוהים: השתא [עכשיו, הרי] ספרי מינין גופייהו [עצמם] אין מצילין אותם, גליונין שלהם מבעיא [נצרכה] לומר? אלא הכי קאמר [כך אמר]: וספרי מינין הרי הן כגליונים.
(רש"י) - הגליונין - קלפים חלקים וקס"ד השתא דבכל צדדין שיהו חלקים קמיבעיא ליה כגון חלק שלמעלה ושלמטה ושנמחק כתבו ונעשה חלק:
ב. כיון שהוזכר הענין, מביאים הלכה זו גופא [גופה]. ששנינו: הגליונים וספרי המינין אין מצילין אותם מפני הדליקה. ר' יוסי אומר: ביום חול — קודר (חותך) ומוציא את האזכרות של שם השם שבהן וגונזן, והשאר — שורפן. אמר ר' טרפון בלשון שבועה: אקפח (אאבד) את בני אם לא אנהג כך, שאם יבאו ספרים אלה לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן. שאפילו היה אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו, מוטב שיהא נכנס לבית עבודה זרה ואין נכנס לבתיהן של אלו המינים. והטעם: שהללו, המינים, מכירין בגדולת הבורא בתורה ומצוותיה ועם כל זה הם כופרין, והללו הגויים עובדי עבודה זרה אין מכירין ולכן הם כופרין. ועליהן, על המינים הכתוב אומר: "ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך" (ישעיה נז, ח). כלומר, אף שדבר ה' זכור להם, מכל מקום הם מתייחסים אליו בכל זאת בזלזול וכאילו אחרי הדלת.
(רש"י) -ספרי המינין הרי הן כגליונים - כקלפים חלקים שלא נכתב בהם מעולם:
אמר ר' ישמעאל: קל וחומר הוא שמותר לשרוף ולאבד את האזכרות שבספרי המינים; ומה אם כדי לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים בבדיקת הסוטה שמוחים בגללה פרשה מן התורה על אזכרותיה, הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים — על אחת כמה וכמה שראוי לאבד בשבילם את האזכרות. ועליהם אמר דוד: "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" (תהלים קלט, כא–כב). וכשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה, כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים ולא מכל דבר אחר המאבדן.
שהיו בבית זה גם ספרי קודש יהודיים, ובו היו נועדים לוויכוחים ולדיונים בעניני אמונה, האם מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין
בעי מיניה [שאל ממנו] יוסף בר חנין מר' אבהו שאלה זו: הני ספרי דבי [אותם ספרים של בית] אבידן, שהיו בבית זה גם ספרי קודש יהודיים, ובו היו נועדים לוויכוחים ולדיונים בעניני אמונה, האם מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין? ולא ענה ר' אבהו תשובה ברורה, אלא אין ולאו ורפיא בידיה [כן ולא, ורופף בידו הדבר]. רב לא אזיל לבי [היה הולך לבחית] אבידן לשיחה, וכל שכן לבי נצרפי (מקום מקדש־האש הפרסי). שמואל לבי נצרפי לא אזיל [הלך], לבי [לבית] אבידן אזיל [היה הולך]. אמרו ליה [לו] חכמי הגויים לרבא: מאי טעמא לא אתית לבי [מדוע אינך בא לבית] אבידן? השתמט מהם בתירוץ ואמר להו [להם]: דיקלא פלניא איכא באורחא, וקשי לי [דקל מסויים עומד בדרך, וקשה עלי הדרך בגללו]. אמרו לו: ניעקריה [נעקרנו]. אמר להם: אם כן, דוכתיה קשי לי [מקומו, הגומה שתיווצר קשה עלי]. מר בר יוסף אמר: אנא מינייהו אנא, ולא מסתפינא מינייהו [אני מהם אני, שאני בידידות עמם, ואיני חושש מהם], ואף על פי כן, זימנא חדא אזיל, בעו לסכוניה [פעם אחת הלך והתווכח אתם, ורצו לסכן אותו, את חייו]. ר' מאיר קרי ליה היה קורא לספר הדת הנוצרית (האוונגליון) אוון (רשע, או אסון) גליון, ר' יוחנן הוה קרי ליה [היה קורא להם] עוון גליון.
ג מסופר: אימא שלום דביתהו [אשתו] של ר' אליעזר אחתיה [אחותו] של רבן גמליאל הואי [היתה]. הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה [היה פילוסוף אחד נוצרי בשכנותם או "אוהב החכמה"] (קט״ז ב) דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא [שהוציא שם על עצמו שאיננו מקבל שוחד]. בעו לאחוכי ביה [רצו לצחק בו] ולגלות את טיבו האמיתי. אעיילא ליה שרגא דדהבא, ואזול לקמיה [הכניסה לו בסתר מנורה של זהב, ובאו לפניו] היא ואחיה, כאילו על מנת להתדיין. אמרה ליה [לו] לאותו פילוסוף: בעינא דניפלגי [רוצה אני שיחלקו] לי בנכסי דבי נשי [בירושת נכסי אבותי]. אמר להו [להם]: פלוגו [חלוקו]. אמר ליה [לו] רבן גמליאל: כתיב לן [כתוב לנו] בתורה: במקום שיש ברא [בן], ברתא [הבת] לא תירות [תירש]. אמר ליה [לו] הפילוסוף: מן יומא דגליתון מארעכון, איתנטלית אורייתא [מיום שגליתם מארצכם, ניטלה תורת] משה ואיתיהיבת [וניתן] עוון גליון (אוונגליון), וכתיב ביה [וכתוב בו]: ברא וברתא כחדא ירתון [הבן והבת ירשו כאחת].
אתא חמרא ובטש לשרגא [בא החמור ובעט במנורה] וממילא נתגלה כל אותו מעשה
למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא [למחר הכניס לו הוא, רבן גמליאל, לפילוסוף חמור לובי - עשיר]. אחר כך באו לפניו שוב להתדיין. אמר להו [להם]: שפילית לסיפיה [עיינתי בסופו] של עוון גליון, וכתיב ביה [וכתוב בו]: אנא עוון גליון לא למיפחת מן אורייתא [לפחות מתורת] משה אתיתי [באתי], [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי , וכתיב ביה [וכתוב בה, בתורה]: במקום שיש ברא [בן] — ברתא [הבת] לא תירות [תירש]. אמרה ליה [לו]: נהור נהוריך כשרגא [יאיר אורך כמנורה] לרמז לו על המנורה שנתנה. אמר ליה [לו] רבן גמליאל: אתא חמרא ובטש לשרגא [בא החמור ובעט במנורה] וממילא נתגלה כל אותו מעשה.
(רש"י) - שפילית - כל סוף הדבר הוא תחתית שלו ושייך למימר שפילית לסיפיה:
נהור נהורך כשרגא - הנהר אורך כשרגא רמזה שנתנה לו מנורה בשוחד:
אמר לו ר"ג אתא חמרא ובטשא - דחפתו לארץ כלומר אני נצחתי בשוחד [והכל כדי שישמעו המתאספים שם נבלותו ומי הוא]
א שנינו במשנה: ומפני מה אין קורין בכתובים בשבת — מפני ביטול בית המדרש. אמר רב: לא שנו שאסור לקרוא בכתובים בשבת אלא בזמן בית המדרש, אבל שלא בזמן בית המדרש — קורין. ושמואל אמר: אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין בכתובים בשבת. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] נהרדעא אתריה [מקומו] של שמואל הוה [היתה] והוא היה רבו של המקום, ובנהרדעא פסקי סידרא [היו רגילים להפטיר לאחר הלימוד] בכתובים במנחתא דשבתא [במנחת שבת]. אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר שיש מחלוקת בדבר, כך נאמר], אמר רב: לא שנו שיש איסור אלא במקום בית המדרש, שיש באותו מקום בית מדרש שראוי לעם לבוא אליו. אבל שלא במקום בית המדרש — קורין.
ושמואל אמר: בין במקום בית המדרש בין שלא במקום בית המדרש, בזמן בית המדרש — אין קורין בכל מקום, שלא בזמן בית המדרש — קורין. ואזדא [והולך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שבנהרדעא פסקי סידרא [היו רגילים להפטיר לאחר הלימוד] בכתובים במנחתא דשבתא [במנחת שבת].
(רש"י) - בזמן בית המדרש - קודם אכילה היו דורשים:
שלא בזמן בית המדרש - לאחר אכילה לא דרשו משום שכרות:
פסקי סדרא בכתובים - [היו רגילים לקרא בבהמ"ד פרשה בכתובים]:
במקום בבהמ"ד - שהחכם דורש דהיינו בבהמ"ד אבל בעלמא קורין
קריאת מכתבים ולוח המודעות[]
רב אשי אמר: לעולם תאמר כדאמרן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה] את המחלוקת, ומה שאמר שמואל היה כשיטת ר' נחמיה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אף על פי שאמרו חכמים שכתבי הקדש אין קורין בהן בשבת — אבל שונין בהן במדרשי חכמים שבהם ודורשין בהן בפני הקהל, ואם נצרך לפסוק הכתוב בכתובים — מביא ספר ורואה בו. אמר ר' נחמיה: מפני מה אמרו כתבי הקדש אין קורין בהן בשבת — כדי שיאמרו אנשים: בכתבי הקדש אין קורין, וכל שכן בשטרי הדיוטות (שטרות ומכתבים רש"י - שטר הדיוטות - כגון של חשבונות או איגרות השלוחות למצא חפץ), ואם כן לשיטת ר' נחמיה נאסרה בכלל קריאה בכתובים בשבת לא מטעם ביטול בית המדרש, אלא כדי שלא יקראו בדברי חול בשבת, ועל פי שיטה זו אמר שמואל שאסור אף שלא בזמן בית המדרש. אבל שמואל עצמו לא סבר כר' נחמיה.
(רש"י) - שטר הדיוטות - כגון של חשבונות או איגרות השלוחות למצא חפץ מכתבים ממשפחה כנראה מותר)
(תוספות) - וכ"ש בשטרי הדיוטות - פירש בקונטרס איגרות ותימה דנהגו העולם לקרות בכתב ואיגרות השלוחים ממקום למקום ולטלטלן ודאי שרי דהא ראויין לצור ע"פ צלוחית ונראה לר"י דלא קרי שטרי הדיוטות אלא שטרי חובות וכיוצא בהן אבל איגרות שרי דפעמים שיש בהן פקוח נפש ואפי' יודע שאין בו פקוח נפש מתיר ר"ת דלא הוי שטרי הדיוטות כיון שאין צריך למה שכתוב בה לפי שיודע מה שבאיגרות ואם אינו יודע שמא יש בו צורך גדול או פקוח נפש ושרי וכ"מ בירושלמי דקאמר מפני מה אין קורין בכתבי הקדש מפני שטרי הדיוטות שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר מה בכך אם אתעסק בשטרותי משמע דווקא כעין חובות ושטרות קאמר וכן פי' רש"י לקמן גבי גזירה שלא יקרא בשטרי הדיוטות דבשטרי מקח וממכר קאמר וכן הגיה בפי' כתב ידו ומיהו אותן מלחמות הכתובין בלע"ז נראה לרבינו יהודה דאסור לעיין בהן דלא גרע מהא דתניא בפ' שואל (לקמן שבת קמט.) כתב שתחת הצורה והדיוקנאות אסור לקרות בהן בשבת ואפי' בחול לא ידע ר"י מי התיר דהו"ל כמושב לצים:
(רורח חיים) - וכל שטרי הדיוטות כגון שטרי חובות וכו' כבר כתבתי בסמוך דלמנות אורחיו מן הכתב אסור גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ובר"פ כל כתבי (שבת קיו:) אמרינן דאין קורין בכתבי הקודש בשבת כדי שיאמרו בכתבי הקודש אין קורין בשטרי הדיוטות לא כ"ש ופירש"י ר"פ שואל שטרי הדיוטות של מקח וממכר ובר"פ כל כתבי פירש שטרי הדיוטות כגון של חשבונות או אגרות השלוחות למצוא חפץ וכתבו התוספות דתימה דנהגו העולם לקרות בכתבים ואגרות השלוחים ממקום למקום ולטלטלם ודאי שרי דהא ראויים לצור על פי צלוחיתו ונראה לר"י דלא קרי שטרי הדיוטות אלא שטרי חובות וכיוצא בהם אבל אגרות שרי דפעמים שיש בהם פיקוח נפש ואפי' יודע שאין בו פיקוח נפש מתיר ר"ת דלא הוי שטרי הדיוטות כיון דא"צ למה שכתוב בהם ואם אינו יודע שאם יש בהם צורך גדול או פיקוח נפש שרי כן משמע בירושלמי עכ"ל וכ"כ המרדכי בפ"ק דשבת ובספ"ק די"ט בשם אבי העזרי וכן כתוב בהגהות אשיר"י פרק אין צדין ובהגהות מיימון פ"ו כתוב שכן הורה מהר"ם אבל הרא"ש בפרק שואל הכריע לאסור אגרות הרשות וכתב שכן דעת רבינו יונה והר"ן אע"פ שבפרק שואל כתב שהרמב"ן סובר דאגרות שלום לא מיקרי שטרי הדיוטות בפרק כל כתבי כתב כדברי רש"י דאגרות שלום הוי שטרי הדיוטות וה"ה בפרק כ"ג כתב שהרשב"א ג"כ אוסר לקרות באגרות שלום שכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה ואח"כ כתב וראיתי כתוב בשם הרמב"ן שמותר לקרות באגרות שלום וכן נהגו עכ"ל: וכתב הרשב"א בתשובה לקרות אגרת שלום בשבת כבר ראית דעתי שהוא אסור ומ"מ מי שדעתו נוטה לדעת הרמב"ן אין בידינו לדחות אותו כמ"ש (חולין טו. וע"ש) מאן דאית ליה כרבי יהודה מאן דעביד כר"מ מילט לייט ליה ולפיכך מאן דנוהג כאחד מן הגדולים ואין בידינו ראיה מכרחת אין בידינו כח למנוע והאמת יורה דרכו עכ"ל ובהג"מ כתוב בשם א"ז דאסור לקרות בכתבים המשלחים זה את זה אבל יכול להניחם ביד העכו"ם וישראל יעיין בהם בלא קריאה דדיבור אסור הרהור מותר וכבר הזכירו המרדכי בפ"ק דשבת והגהות מרדכי פרק אין צדין סברא זו שדרך עיון מותר והרא"ש כתב בפרק שואל בשם ה"ר יונה ואיכא רבוותא דאמרי שלא אסרו למנות האורחין מתוך הכתב אלא בקריאה דומיא דפיו אבל עיונא בלא קריאה שרי ומסתברא לן דעיונא נמי אסור דתניא בתוספתא כתב שתחת הצורה ודיוקנאות אסור להסתכל בה בשבת עכ"ל וגם בשבולי הלקט כתב בשם ה"ר בנימין דאפילו הרהור בלא קריאה אסור לפי שאי אפשר שלא ישא ויתן בענייני האגרות: ורבינו ירוחם כתב בח"ז שיש מתירין לקרות באגרת שלומים ויש אוסרין וכ"כ ה"ר יונה ונראה דדוקא אגרת שלומים שיש ימים רבים שנשתלחו לו אבל מי ששולח אגרת בשבת מותר לקרותה דשמא יש בה דבר שצריך ולא מיקרי שטרי הדיוטות ויותר הן מרשות וכן ראיתי לרבותי נוהגין עכ"ל ונראה מדבריו דאפילו לדעת ה"ר יונה וסייעתו מותר לקרות באגרת שהובאה לו בשבת דלא אסרו לקרות אלא כשנשתלחה לו קודם לכן שכבר יודע מ"ש בה וה"ה אפילו נשתלחה לו בשבת אם קראה כבר כיון שיודע מה שבתוכה אסור לקרותה משום שטרי הדיוטות ולא משמע כן מדברי רבינו אלא מאן דאסר בכל גוונא אסר אפילו הובא בשבת ואינו יודע אם יש בה צורך הגוף:
(מורשת מרן - מה מותר לקרוא בשבת - לוח המודעות) - ח. מותר לקרוא בשבת את המודעות העוסקות בעניני מצוה והמתפרסמות בלוח המודעות שבבית הכנסת, וכגון, זמני התפלה והשיעורים, הרצאות והספדים, ומציאות ואבידות וכיו"ב. אך מודעות העוסקות בעניני מסחר, אפילו מסחר בעניני מצוה כגון מכירת אתרוגים או ספרי קודש, אין לקוראם בשבת. ולכן כשיש מודעות של מסחר בלוח המודעות שבבית הכנסת, טוב ונכון שהגבאים יכסו במפה מער"ש את החלק העוסק בעניני מסחר שבלוח המודעות. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קצו].
המשך הלימוד[]
ב. משנה מצילין מן הדליקה בשבת את תיק הספר (ספר תורה) עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, ואף על פי שיש בתוכן מעות.
ב משנה מצילין מן הדליקה בשבת את תיק הספר (ספר תורה) עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, ואף על פי שיש בתוכן מעות. ולהיכן מצילין אותן — למבוי שאינו מפולש (סימטא) , שכיון שיש בו שלוש מחיצות הריהו מן התורה כרשות היחיד. בן בתירא אומר: אף למבוי מפולש .
ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, והקריבו את קרבן הפסח ואין מתחילים בצלייתו עד צאת השבת
ג. גמרא בהקשר לנאמר במשנה מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, והקריבו את קרבן הפסח ואין מתחילים בצלייתו עד צאת השבת — מפשיטין את קרבן הפסח עד החזה בלבד, כדי להוציא מתוכו את החלק שמקריבים על המזבח(כדי לאפשר עד להוצאת האימורים), וממתינים עד מוצאי שבת בהמשך הפשטתו, שכיון שאינה אלא לצורך אכילה — אינה דוחה שבת, אלו דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים: מפשיטין את כולו. ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שאמר שאין להפשיט יותר מחלקו מובן הדבר, דהא איתעביד ליה [שהרי נעשה לו, בו] כבר צורך גבוה, צורך המזבח, בזריקת דם הקרבן. אלא לרבנן מאי טעמא [לשיטת חכמים מה טעם] הדבר? אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב] "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד), ואם יש כבוד ה' בדבר מותר לעשות מלאכה לצורך זה. ושואלים: והכא [וכאן], בהפשטת עור הפסח, מאי [מה צד] של "למענהו", כבוד שמים, איכא [יש] שבגללו מותר להפשיט? רב יוסף אמר: התירו להפשיט את העור כולו כדי שלא יסריח הקרבן. רבא אמר: שלא יהו קדשי שמים מוטלין בבזיון כנבלה שהפשיטוה למחצה ואין מטפלים בה.
מה ההבדל למעשה ביניהם
ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל מעשי] באופן דמנח אפתורא דדהבא [שמונח הפסח על שולחן של זהב] שאמנם יש לחשוש שמא יסריח, אבל אין כאן משום בזיון. אי נמי יומא דאסתנא [או גם כן יום של רוח צפונית] צוננת, שאין חשש לסרחון, אבל יש חשש לביזוי הקודש.
(רש"י) - יומא דאסתנא - רוח צפונית שהיא בינונית לא חמה ולא צנה כדאמרינן ביבמות בפרק הערל (יבמות דף עב.) ואיזו רוח המסרחת רוח מזרחית בשעת החום כדאמרינן בגיטין (דף לא:) אפילו שכבת זרע שבמעי אשה מסרחת בו דכתיב (הושע י״ג:ט״ו) יבא קדים רוח ה' ממדבר עולה וגו' יש מפרשין יומא דאסתנא רוח דרומית שהיא צוננת אמת שרוח דרומית צוננת אבל אסתנא על כרחיך צפונית היא ונוחה כדאמר בעלמא (עירוביץ ד' סה.) צריכא שמעתא צילותא כיומא דאסתנא ורוח דרומית היא בלשון ארמי יומא דשותא:
ושואלים: ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, האי [פסוק זה] "כל פעל ה' למענהו" מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ומשיבים: אף הוא משתמש בכתוב זה כדי להתיר הפשטת מקצת העור, שאם לא כן הרי אפשר היה שיוציא את האימורין (החלקים המוקרבים על המזבח) קודם הפשטת העור, שהרי יכול לנקוב בעור הבהמה ולהוציא משם את החלבים. ושואלים: לשיטתו, מאי טעמא [מה טעם] אין עושים בדרך זו? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב נתן : משום נימין (שערות) שלא יסתבכו באימורים ויפסידו את צורתם.
מר רב חסדא שכך אמר מר עוקבא: מאי אהדרו ליה חברייא [מה החזירו לו בני החבורה] לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה? הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו]: אם מצילין את תיק הספר עם הספר (רש"י - תיק עם הספר - ואע"פ שיש בתוכו מעות ומשום כבוד הספר שהוא צורך גבוה עבדינן בהדיה הצלת מעות שהן צורך הדיוט), מדוע אם כן לא נפשיט את הפסח מעורו? שאף כאן, כיון שהותרה מקצת מלאכה — נעשה אותה כולה. ותוהים: מי דמי [האם זה דומה]?! התם [שם] בהוצאת תיק הספר — הלא רק טלטול בלבד יש בכך, שאיסורו מדברי חכמים, ואולם הכא [כאן, בהפשטת העור] — מלאכה גמורה היא! אמר רב אשי: בתרתי פליגי [בשתי בעיות נחלקו], פליגי [נחלקו] בענין היתר טלטול העור עם הבשר ופליגי [ונחלקו] בענין היתר מלאכה של הפשטת העור, והכי קאמרי ליה [וכך אמרו לו]: אם מצילין את תיק הספר עם הספר, מדוע לא נטלטל את עור הפסח אגב בשר הפסח, שבשל הקרבן יטלטלו אף אותו על עורו כדי שלא יתקלקל.(קי״ז א) מי דמי [האם דומה]?! התם [שם] בתיק הספר — נעשה התיק בסיס לדבר המותר, שהרי הספר עצמו מותר בטלטול בשבת, ואילו הכא [כאן] בעור הפסח — נעשה העור בסיס לדבר האסור, שהרי בשר קרבן הפסח אסור באכילה עד הערב, ולכן גם בטלטול אסור הוא עד הערב! אלא הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו]: אם מצילין את התיק של ספר עם הספר, ואף על פי שיש בתוכו מעות, מדוע אם כן לא נטלטל את העור אגב הבשר?! ומקשים: מי דמי [האם זה דומה]? התם [שם] בספר — נעשה התיק בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, ואילו הכא [כאן] בעור — כולו נעשה בסיס רק לדבר האסור. אלא הכי קאמרי ליה [כך אמרו לון: אם מביאין תיק שיש בתוכו מעות מעלמא [מן החוץ] כדי להציל בו ספר תורה, מדוע לא נטלטל את העור אגב הבשר?!
ושואלים: והיא, הלכה זו גופה מנלן [עצמה מניין לנו]? מנין למדנו שמותר להביא בשבת מן החוץ תיק שיש בו מעות להציל בו ספר? והרי לא נאמר דבר זה במשנה! אילימא דמדהיכא דאית ביה לא שדי להו, איתויי נמי מייתינן [אם תאמר שמכיון שבמקום שיש בו בתיק של הספר מעות אין אנו משליכים אותן, אלא מוציאים אותו עמהם, ואם כן כשהתיק בחוץ ויש בו מעות להביא גם כן מביאים אותו] — מי דמי [האם זה דומה]?! התם [שם] בספר שיש בתיקו מעות — אדהכי והכי [בין כה וכה] אם יתמהמה כדי לזרוק את המעות ממנו יש לחשוש כי בינתיים נפלה דליקה ושמא יישרף הספר, ואולם הכא — אדהכא והכי לישדינן [כאן — בין כה וכה, עד שהוא מביא את התיק, שישליכן]. אלא אמר מר בר רב אשי: לעולם כדאמרינן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה] שהשוו חכמים טלטול תיק הספר להפשטת עור הפסח. ודקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך כי הכא [כאן] בתיק הספר — טלטול בלבד הוא, והכא [ואילו כאן] — מלאכה גמורה היא — אפשר לפרש זאת בכגון דלא קבעי ליה [שאינו צריך לו] לעור, וכיון שאינו מתכוין בהפשטה לעור עצמו — פטור על מלאכה זו.
ומקשים: והא [והרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [ב"חתוך ראשו] ולא ימות", שאם יש תוצאה למעשהו, אף אם אינו מתכוון לה, אם היא הכרחית — אף ר' שמעון הפוטר במלאכה שאינו מתכוין לה — מחייב. אלא יש לומר: דשקיל ליה בברזי [שמפשיט אותו רצועות רצועות], ואינו נהנה מן העור, ומאחר שכן אין זו נחשבת כמלאכת הפשטה.
מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין ואף על פי שיש בתוכן מעות[]
(ישיבת מעלות) שנו חכמים (שבת פט"ז מ"א):
מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין ואף על פי שיש בתוכן מעות ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירא אומר אף למפולש.
הרמב"ם פסק את דברי המשנה להלכה (הל' שבת פכ"ג הכ"ח):
ומצילין תיק הספר עם הספר ותיק תפילין עם התפילין אף על פי שיש בתוכן מעות.
מרכבת המשנה על הרמב"ם מעורר לסתירה שיש בין הלכה זו להלכה נוספת של הרמב"ם (הלכות שאר אבות הטומאות פ"ט ה"י):
תיק של ספר ומטפחות ספרים בזמן שהן תפורות מטמאין את הידים...
"כתבי הקודש מטמאים את הידים". הרמב"ם פוסק שאף תיק הספר מטמא את הידים, אולם רק כאשר הוא תפור ומחובר לספר, ולא בפני עצמו.
לענין הצלה מדליקה בשבת לא מציין הרמב"ם את התנאי שיהיה התיק תפור, ומותר להצילו אף אם אינו תפור, ולענין טומאת הידים אין התיק מטמא אלא אם כן תפור. מנין נובע הבדל זה?
עיון במקורותיו של הרמב"ם מעלה כי סתירה זו מקורה בסתירה לכאורה בדברי תנאים. אל מול המשנה בשבת עומדת התוספתא במסכת ידים (פ"ב ה"ה):
תיק הספרים ומטפחות ותיבה של ספר בזמן שהן מחוברות מטמאות את הידים.
מהו מקורו של ההבדל?
הירושלמי על המשנה מחדד את הדברים (ירושלמי פט"ז ה"ב):
מתניתין בשאינו טפול לו, אבל אם היה טפול לו כגופו הוא.
הדין של המשנה שמצילין תיק הספר עם הספר נאמר במקרה שהספר אינו מונח בתוך התיק, ואף על פי כן התירו להציל את התיק בשביל הספר. כאשר הספר בתוך התיק - הרי התיק נחשב כספר ואין צורך כלל לומר שמותר להצילו.
הרי שבהצלת תיק הספר מדלקה אין צורך כלל שיהיה הספר עם התיק, על פי הירושלמי, ובטומאת ידים אין התיק נטמא אם אינו מחובר לספר. מנין נובע הבדל זה?
קודם שנעמוד על ענין זה, נעיין בהמשך דברי הירושלמי:
ניחא תיק הספר עם הספר תיק תפילין עם התפילין. רבי חגי בשם זעירא שמע לה מהדא "חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם". וכן הוא אומר "באדין גובריא אילך כפיתו בסרבליהן וגומר".
הירושלמי שואל: תיק הספר מובן שצריך להצילו, שהרי אין לאחוז בספר תורה כשהוא ערום, בלא כיסויו, ולכן התיק נדרש להוצאת הספר. אך התפילין - אין איסור לאחוז אותם בבתיהם בלא כיסוי. מדוע אפוא מותר להוציא את תיק התפילין?
הירושלמי מביא על כך שני פסוקים, שניתן לשמוע מהם - בהקשבה עדינה - את המקור לדין זה. האחד (תהלים ל"ד ח'):
חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם.
הרי שהמלאך הנמצא מסביב ליראיו מביא להצלתם. כך תיק התפילין העוטף את התפילין ניצל עמהם.
הפסוק השני עוסק בחנניה מישאל ועזריה, שניצלו מכבשן האש ואף בגדיהם ניצלו, והרי זה כתיק הספר והתפילין שניצול עמהם.
הירושלמי מביא פסוקים העוסקים באגדה, כמקור לסברא הלכתית. הדבר מתאים למה שאמר הרב קוק זצ"ל על דרכו של הירושלמי, הקרוב יותר לאגדה ולפנימיות התורה מתוך שהוא "תורת ארץ ישראל". כך כתב הרב קוק זצ"ל באגרת (אגרות ראי"ה ח"א אגרת ק"ג):
...וזה היה יסוד סדר הלימוד של ירושלמי, שלגבי אותם הזוכים ליהנות מאורה של מעלה היה די דקדוקים קצרים לבירור ההלכה, אבל לגבי בני בבל, ששרשי הנבואה לא השפיעו עליהם כל כך, לא היה מספיק הקיצור והיה צריך אריכות דברים. ונראה לע"ד, דיסוד הדבר תלוי בחילוק שבין בבלי וירושלמי בסוגיא דזקן ממרא בסנהדרין, בפירוש "דבר" האמור בפרשה, דהבבלי מפרש "זו הלכה" וירושלמי מפרש "זו אגדה". דבהקדמה לחובות הלבבות כתב, דעניני הדעות (שבאמת הן הן עניני האגדה העיקריים) לא נזכרו במקרא "דכי יפלא" וזה ראי' דאין זה שייך לחכמי הסמך והמסורת כי אם אפשר לברר על פי השכל. וכמה מהגאונים אמרו על פי זה שאין האגדות כל כך מיוסדות להלכתא, אבל היו מהם, כפי הנראה מתשובת רב האי גאון בעניני החכמות, שהיו מחזיקים לעיקר גם כן עניני ההגדות. והחילוק הוא פשוט, דסדר-לימוד שהוא נסמך על שרשי הנבואה וסעיפיה, ההלכות עם האגדות מתאחדות על ידו, ויש עניני קבלה ומסורת בדעות כמו במעשים, וזאת היא דעת הירושלמי שלא כדברי חובות הלבבות, אבל בסדר לימוד שבחוץ לארץ, שאינה ראויה לנבואה וממילא אין ענפי רוח הקודש מתלכדים עם ההלכה ונתוחיה, הדעות הנן רק מה שאפשר להוציא מתוך השכל ההגיוני, ואין לעניני האגדות שייכות להלכה ולא שייך עליהם לא-תסור. וזה החילוק טבע את חותם ההבדל בין בבלי לירושלמי... ובאותו הדרך, המתעלה מעל נתוחי הסברות הפשוטות עד שפונה אל נטיית ההערות העליונות, ישנו גם כן מין עומק שכלי, שמכל מקום אין דרך לפרשו בחתימת תלמוד, והוא מסור לתלמידי חכמים המשכילים בשכל טוב, והירושלמי סומך יותר על רמזים כאלה משום יתרון החכמה דאוירא דארץ ישראל.
דברי הירושלמי מכוונים להבנת עומק הדין של "מצילין תיק הספר עם הספר".
